וכל שכן השתא — כשגלו:
לאסור להם בשר נחירה — כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך וגו':
שבתחלה — במדבר:
הותר להם בשר נחירה — מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה:
ועכשיו שגלו — רב יוסף קאמר ליה:
בשר תאוה לא איתסר כלל — וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) בקדשים כתיב והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פד.) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכי ירחק וזבחת בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ ואע"ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו כדאמרינן בפ"ב (לקמן חולין דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי' מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו:
בשר נחירה לא אישתרי כלל — הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה וזביחה דכתיב בהאי קרא לאו בביאת הארץ נתלית אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (ד' טו.) וזבחת ואכלת אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:
ושחט — אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר:
ונתנבלה — כגון על ידי פגימת סכין או שהייה או דרסה:
והנוחר — מדעת. ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה:
והמעקר — סימנין. ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל:
פטור מלכסות — דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר. ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב בפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פה.):
אלא לר' עקיבא — על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי:
אך כאשר יאכל — עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ שאע"פ שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש אלא כצבי ואיל של עכשיו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת. אלא לר' ישמעאל כו':
כי אסר רחמנא — בשר תאוה במדבר:
שהכניסו ישראל — אליבא דר' עקיבא מהו לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא. ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע"פ שכבר עבר:
ובתים מלאים כל טוב וגו' — סיפיה דקרא ואכלת ושבעת:
כתלי דחזירי — חזירים יבשים שקורין בקונ"ש:
אלא לאחר מכאן — דהיינו בשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך וגו'. שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי' בפרק אין נערכין (ערכין דף יב:):
שלל של עובדי כוכבים — כדכתיב (דברים ו) אשר לא מלאת וכתיב נמי את שלל אויביך:
שנית הכל שוחטין — ומוקמת לה בנשחטין כדאמרן הכל טעונים שחיטה ואפי' עוף:
ולעולם שוחטין — נמי מוקמת ליה כדאמרן דאשמעינן דאע"פ שגלו לא חזרו להיתירן הראשון ואין בשר נאכל אלא בשחיטה:
וכי תימא בין בצור כו' — דלאו בנשחטין אתא לאורויי אלא בשוחטין:
אלא אמר רבא — כולה בשוחטין והכל שוחטין תרתי דתני במתני':
חדא לכותי וחדא למומר — כדאמרן בריש פירקין (חולין דף ג.):
בין בלילה — כשאבוקה כנגדו כדאוקימנא (לעיל חולין דף יג:):
בין בראש הגג — ולא חיישינן דלימרו לצבא השמים עולה לשחוט:
בין בראש הספינה — ואע"ג דתנן לקמן (חולין דף מא.) אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך:
פגם ושדר פגם ושדר — עשה בסכין פגימות הרבה שאינן דומות זו לזו ושדר לא"י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה כן עשה פעמים ושלש:
שלחו ליה — סימן זה יהא לך בפגימות:
כמגירה שנינו — שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצים כשאתה מוליך צפרנך מסוף הסכין לראשה צפרנך חוגרת בעוקץ של צד הראש וכשאתה בודק מראשה לסופה צפרנך חוגרת בעוקץ של סופה:
