מסכת חולין דף ס׳ עמוד א׳

להדי יומא נגד השמש:

דאיצבית ליה נהמא אתקן לו סעודה:

לגידא דרביתא על שפת נהר ששמו רביתא:

דרויח עלמא להתקבץ שם חיילותיו והוא נתכוין למקום שתהא רוח שולטת בו:

כנשיה לימא טאיטו לים:

כנושאי מכבדי הבית:

זלוחאי מרביצי הבית במים מפני אבק העולה וכבר הם כלו לאכול כל זה:

אי הכי דנפישי חיילותיו כ"כ לא מצינא:

בקומתן נבראו לא בעי למימר שנבראו בעמידה דהא אמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לח:) גבי אדם הראשון רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו אלא בקומתן היינו שנגמרה כל קומתן מתחלתן:

אל תיקרי צבאם אלא צביונם פירש בערוך דכולהו נפקי מצביונם שהוא לשון יופי כמו (ישעיהו ד) לצבי ולתפארת ומאחר שהן ביופיין זהו בקומתן ולדעתן שהיופי לא יבא אלא אם כן נגדל כל הצורך ועוד יש לומר דקומתן נפיק מלשון הצבה:

פסוק זה שר העולם אמרו לפי מה שמפרשין דחנוך זה מטטרון כמו שיסד הפייט תקיף מטטרון שנהפך לאש מבשר ואומר דהוא שר העולם כמו שיסד הפייט שר המשרת נער נקרא הוא מטטרון הנכבד והנורא ואמרינן בפרק קמא דיבמות (דף טז: ושם) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי פסוק זה שר העולם אמרו וקשה מכאן דמשמע דשר העולם היה בששת ימי בראשית ושמא אגדות הם שחלוקות זו על זו ומי שסובר דמטטרון הוא שר העולם לית ליה דחנוך זה מטטרון א"נ מה שקרא הפייט למטטרון נער לא בשביל הפסוק של נער הייתי אלא לפי שכתוב בספר יוסיפון דלמטטרון יש לו שבע שמות וחשיב נער וגם מצינו דנער שם מלאך הוא כדכתיב (זכריה ב) רוץ אל הנער הלז:

הרכיב שני דשאין זה על גב זה מהו ואם תאמר מתניתין היא במסכת כלאים בפרק קמא (משנה ז) אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק ועוד תנן (שם משנה ח) אין נותנין זרע דלעת בתוך החלמית מפני שהוא ירק בירק וי"ל דמבעיא ליה בחוצה לארץ דשרו כלאי זרעים ואסירי הרכבת האילן כדאיתא בסוף פרק קמא דקדושין (דף לט.) דדריש שדך למעוטי כלאי זרעים שבחוצה לארץ והרכבת האילן אסורה מדכתיב (ויקרא יט) את [וגו'] בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמה בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמה בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ ומבעיא ליה אי חשיבא ליה הרכבת זרעים כהרכבת אילן משום דכתיב בהן למינהו או לא אי נמי אפילו בארץ מיבעיא ליה לר' אושעיא דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דדילמא מתניתין דכלאים כרבנן אי נמי בשאר כלאי זרעים ואליבא דרבנן איירי הכא דאמר בהקומץ זוטא (מנחות דף טו:) קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא אי נמי לבני נח קמיבעיא ליה דשרו בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס.) ונפקא לן מדכתיב (שם) את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים והיינו בהרכבה דומיא דבהמה ושחקקתי לך כבר היינו לבני נח דכתיב בהו למינהו באילנות ובבהמה דלמינהו איסור כלאים משמע כדמוכח בסוף שור שנגח את הפרה (ב"ק נה.) דבעי התם הרביע שני מינים שבים מהו מי גמרי למינהו למינהו מיבשה או לא ומבעיא לן אי הוי הרכבת ירק בירק כמו הרכבת אילן באילן והוי בכלל שדך ואע"ג דכתיב למינהו איצטריך את חוקותי שחקקתי לך כבר דלא הוה ידעינן דלמינהו אתא לאיסור כלאים אי לא כתיב חוקותי ואי לא למינהו מאת חוקותי לחוד לא הוה נפקא לן דה"א חוקותי שחקקתי לך כבר במרה וא"ת הא פריך התם אלא מעתה ושמרתם את חוקותי מאי חוקות שחקקתי לך כבר איכא ומאי קשיא הא לא מוקמינן האי אבני נח אלא משום דאשכחן נמי דכתיב למינהו במעשה בראשית וי"ל דמ"מ פריך שפיר דכי היכי דהאי לא קאי אבני נח האי נמי לא קאי אבני נח ומשני דהתם כתיב חוקותי בתר ושמרתם אבל הכא כתיב חוקותי קודם תשמרו:

כבר ידעת שהזורע שני מיני זרעים ביחד בארץ ישראל לוקה ושהמרכיב אילן באילן בכל מקום לוקה וכן ירק באילן או אילן בירק כשהזרעים נזרעים וצומחים כל זמן שלא ניכר הזרע בהם נקראים דשא וירק ומאחר שבזריעת שני מינין לוקה אין צריך לומר בהרכבת שני דשאים ומה שנשאל כאן הרכיב שני דשאים מהו לבני נח נשאלה שלא נאסרו בכלאי זריעה אלא בהרכבה כמו שביארנו במקומו במה שאמרו את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר ר"ל במעשה בראשית שכתוב בהם למינהו אבל ישראל מאחר שנאסרו בזריעה אין מקום לשאול בהם בהרכבת דשאים ויש מפרשים אותה בישראל ובדשאים שאינם בני זריעה אלא שעולות מאליהן עד שלענין פסק חוככין להקל אף בישראל הואיל ואין דרכן בכך:

תוס' בד"ה בקומתן נבראו כו' אלא בקומתן היינו שנגמרה כל קומתן מתחלתן עכ"ל ולדבריהם הא דמדקדק דקרניו קודמת לפרסות היינו כיון דכל מה שעתיד להיות נברא עמו והראש נברא תחלה וכשנברא הראש היו הקרנים בראש ואח"כ נבראו הפרסות וכן נראה מדברי הערוך ע"ש:

בד"ה הרכיב שני כו' וא"ת מתני' היא כו' אין נוטעין כו' עכ"ל אבל מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א דהלכות כלאים המרכיב אילן כו' לוקה מן התורה בכ"מ כו' עכ"ל והשמיט הרכבת ירק בירק נראה דמלישנא דתלמודא דקאמר הרכיב ב' דשאים כו' וכיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב כו' ולא קאמר מהו להרכיב שני כו' דלענין איסורא ודאי לא קמבעיא להו כמתניתין דכלאים ומאותו ק"ו שנשאו שלא לצאת בערבוביא יש לנו ללמוד נמי איסורא להרכיב אלא לענין מלקות קמבעיא ליה הכא דאין עונשין מדין ק"ו ומ"ה הרמב"ם דנחית שם למלקות השמיט שם ירק בירק כיון דסלקא בתיקו וזה נ"ל ברור בדברי הרמב"ם והכסף משנה האריך שם בדחוקים ואין להאריך:

גמ' אלא צביונם עיין בפרש"י על התורה בראשית א כ"ה:

תוס' ד"ה הרכיב וכו' מבעיא ליה לר' אושעיא עיין לקמן פב ע"ב תוס' ד"ה ולאפוקי:

תד"ה הרכיב שני דשאים וכו' א"נ אפילו בארץ מבעיא ליה לר' אושעי' וכו' וכ"כ הר"ש בפ"א דכלאים: ותמוה לי דהא התוס' מסקו בקידושין. וכן העלה הר"ש בעצמו פ"ח דכלאים דר' אושעי' דקאמר אינו חייב וכו' היינו משום כלאי כרם אינו חייב. אבל משום כלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחוד. א"כ גם לר' אושעי' תיפוק לי' דחייב משום כלאי זרעים. וצע"ג. ובאמת הומ"ל דמבעי לר' יהודה דקאמר ספ"ק דכלאים דאינו חייב משום כלאי זרעים עד שיזרע שני חטים ושעורה. או חטה וב' שעורים. ומש"ה איבעי' ליה אם אסור משום הרכבה:

בָּעִינָא דְּאַצְבִית לֵיהּ נַהֲמָא לֵאלֹהַיְכוּ קשא איך סלקא דעתיה שטות זו ואפילו תנוק בן יומו יודע דאין שייך אכילה אצל הקדוש ברוך הוא! ועוד קשא אחר ששה חודשים הראשונים אמאי לא אמר לו 'מַאי הַאי'? ועוד מה ענין 'כְּנוּשָׁאֵי וּזְלוּחָאֵי' כאן? ועוד קשא לפירוש רש"י שפירש הם כילו הכל והלא ודאי הם הרגישו שהושלך הכל לנהר, כי הכנה גדולה ורבה מאד היתה וניכרת בנהר ולא נבלעה? ועוד קשא למה בשניה לא אתא זיקא כאשר היה בראשנה? וכן קשא להפך למה בראשנה לא נעשה כאשר נעשה בשניה? ונראה לי בס"ד דהקיסר חשב להכין הסעודה למלאכים שהם חיילותיו של הקדוש ברוך הוא כי שמע וידע שהמלאכים אכלו אצל אברהם אבינו ע"ה ובשביל שעושה לחיילות השם יתברך לכבודו אמר ' אַצְבִית נַהֲמָא לֵאלֹהַיְכוּ ' כמו שתמצא בקרבנות דכתיב בהו קָרְבָּן לַהֳ' (ויקרא א, ב) והכהנים הם אוכלים והוא בקש על יום ידוע שיבואו בו המלאכים לאכול וקודם שיגיע היום אתא זיקא עצום ונורא והשליך כל המוכן לתוך הנהר והוא לא שאל מאי האי, כי חשב מקרה טבעי שגבר רוח קשה והשליך לנהר ולכך נתחכם בשניה לעשות ההכנה במקום שלא ישלוט בו הרוח כגון בבקעה מסובבת בהרים ותלים ולכן בשניה התפלל רבי יהושע בן חנניה שיבא מטר עצום וימשוך הכל דהוא נס קרוב לטבע יותר מן רוח חזק כיון שהמקום אינו שולט בו רוח בדרך טבע אך נתפלא איך מי גשמים יספיקו לשטוף כל המוכן להוליכו לנהר ולכן אמר לו 'מַאי הַאי'? והשיב לו הן בראשנה הן בשניה אותם המשרתים של המלאכים הקדימו לבא לפנות האבק מעל הקרקע ולהרביץ במים והרוח אשר ראיתם אינו רוח טבעי אלא הוא הרוח היוצא מן המניפה שהיו מניפים על הקרקע להעביר אבק הקרקע והמטר אשר ראיתם אינו מטר טבעי אלא הוא ריבוץ מים שהרביצו אותם המשרתים את הקרקע במים וזה הריבוץ במים היה רב עד ששטף את הכל לנהר.

אֵימָא לֵיהּ דְּנַעָבִיד לִי חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא (עמוס ג, ח) קשא מה השטות הזאת שעלתה בלב בת הקיסר ואיך רבי יהושע בן חנניה לא הוכיחה על פניה, אלא אדרבה השיב לה דברים אשר נראין מחזיקין דברי שטות שלה? ונראה לי בס"ד הכונה כי הגוים הקדמונים היו כופרים בהשגחה ואומרים שאין הקדוש ברוך הוא משגיח בעולם הזה אלא העולם מתנהג מאיליו בטבע אך אנחנו בית ישראל מאמינים דאף על פי שברא הקדוש ברוך הוא הטבע שיתנהג בו העולם עם כל זה הטבע הוא בידו יתברך והולך על פי השגחתו יתברך שאם רוצה הקדוש ברוך הוא שזה האדם ירויח היום הזה אלף דינרים אינו מוריד לו אלף דינרים מן השמים אלא יעשה לו סיבה טבעית שבעבור אותה הסיבה יסבב לו להרויח אלף דנרים וכן אם רוצה שיפסיד אלף דנרים אינו שולח מלאך שיטול מתיבתו אלף דנרים וישליך לים אלא מסבב לו סיבה טבעית שיפסיד על ידה אלף דנרים, וכן אם ירצה שילך זה לעיר פלונית אינו שולח מלאך שיטול אותו ויניחו בעיר פלונית אלא מסבב לו סיבה שעל ידה ילך וישב באותו מקום וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם על ידי שיסבב להם סיבות טבעיות בהשגחתו הגדולה והרמה אך אותם הרשעים היו מכחישים בכל זה ואומרים שאין הסיבות נעשות מאתו יתברך אלא נעשים מאליהם במקרה הטבע. ועל זאת דברה ברמז לרבי יהושע בן חנניה לפי דבריכם שאתם אומרים הסיבות מסתבבים מן הקדוש ברוך הוא 'א ֵימָא לֵיהּ דִּלְעָבִיד לִי חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא ' פירוש שיתן לי איזה דבר שהוא רחוק ממני שאין אני יכולה להשיגו ויתנהו לי על ידי סיבה רחוקה ואז אדע שאין הסיבות מסתבבים מאליהם במקרה הטבעי אלא הם מהקדוש ברוך הוא ולהיות ענין הסיבה הוא ענין גלגול העניינים שמתגלגלים מדבר לדבר לכך קראה את הסיבה בשם מסתוריתא שהוא כלי שמתגלגל בידים כשטווין בו החוטין והוא ברוב חכמתו הבין דבריה על מה היא רומזת ואמר לְחַיֵּי כן יהיה אליך כאשר את מבקשת מה עשה? בקש רחמים שתצטרע ואז בהכריח יושיבו אותה בשוק המיוחד לישיבת המצורעים ויתנו לה 'חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא' כי כן היה מנהגם לפי חוקם ודתם ואין משנין בדבר זה אפילו לבתו של מלך והראה לה חוזק אמונתינו שאנחנו מאמינים שהכל נעשה בהשגחתו יתברך על ידי הסיבות שיסבב בהשגחתו לכל דבר ודבר ועשה לה ההוכחה הזאת כאשר בקשה בפיה והיינו כי ודאי לפי הטבע רחוק מאד שתהיה בתו של קיסר טווה חוטין במסתוריתא כי זה מעשה נשים עניים וערביים וגם רחוק מאד שבתו של קיסר תשב בשוק המצורעים אפילו דרך העברה לא תעבור בו אך ברצות השם יתברך שתהיה יושבת בשוק המצורעים וגם תהיה טווה במסתוריתא לא שלח מלאך ונטלה והושיבה באותו השוק ונתן המסתוריתא בידה אלח עשה וסיבב לה סיבה אשר מחמת אותה סיבה נעשה לה כן והסיבה היתה הצרעת שנצטרעה ואז בעל כרחו ישבה בשוק המצורעים ותפסה המסתוריתא בידה. ואחר שנעשה לה כך עבר לפניה רבי יהושע בן חנניה ואמר לה ' שַׁפִּירְתָּא מִסְתּוֹרִיתָא דְּיָהַב לִיךְ אֱלֹהַי ' כלומר טובה הוכחה הזאת הנעשית מן הסיבה שסבב לך אלהינו המוכחת על השגחתו כי ישיבתיך כאן רחוקה היא מאד ורק היתה לך על ידי הסיבה שסבב לך אלהי להלקות אותך בצרעת הרי נאמנים דברינו שאנחנו אומרים שהכל נעשה בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא על ידי הסיבות שיסבב לבני אדם בעניינים שלהם הן לטוב הן לרע והיא לא היה לה פה להכחיש ובעל כרחו הודית, אך אמרה לו אימא ליה דישקול וכו' פירוש הן אמת כי אני הוא שאמרתי לעשות לי הוכחה בזאת אך לא אמרתי שיעשה הסיבה בדבר רע אלא בדבר טוב שהוא רחוק ממני ואשיגנו על ידי הסיבה שיסבב לי והוא השיב לה בבדיחותא כי אלהינו אחר שנתן, איך נימא ליה שקול? אך ודאי לכבוד המלכות! בעי רחמי עלה ואתסאי. ובזה יתיישב דקדוק אחר גדול במה שאמרה לו תחלה 'אימא דלעבד לי חדא מסתוריתא' למה בקשה כלי של עסק עניים ולא אמרה על ארגז של אבנים טובות וכיוצא? ובזה ניחא כי כונתה על הסיבה המתגלגלת וכאמור.

אָמַר רַב יְהוּדָה שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ (תהלים סט, לב). נראה לי בס"ד הטעם שברא לו הקדוש ברוך הוא שור כזה להקריבו לרמוז לו אם זוכה ימתיק הגבורות שהם בצד שמאל בחסדים שהם בצד ימין ואז יהיו בבחינת המצוע שהוא מקום המצח. גם רמז לו שיתפוס בעולם הזה מדת הנשתוון ואז יהיה אמצעי שלם בכל ענייניו ורמז לו זה בקרן שבו ינגח השור לרמוז לו שגם הוא ינגח הקליפות והחיצונים על פי מדת הנשתוון ובזה יצליח וימצא טוב. או יובן רמז על תיקון העולמות שנתקנו בשם מ"ה החדש שיצא על המצח.

כָּל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ וכו' (בראשית ב, א) נראה לי בס"ד צִ בְיוֹנָם דַ עְתָּם ק וֹמָתָן ראשי תיבות צֶדֶק לרמוז שהכל בצדק ויושר נבראו.

פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר "יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים קד, לא) (בראשית א, יב). הקושיא ידועה מה שייכות יש לפסוק זה עם ענין זה דנשאו הדשאים קל וחומר ולא יצאו בערבוביא? ונראה לי בס"ד דאיתא בגיטין (גיטין נז:) תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון פירוש ילדים למשכב זכור וילדות לקובה של זונות וכאשר הוליכום דרך הים והרגישו על מה הם מתבקשים ועל מה מוליכים אותם אמרו זה לזה אם אנו טובעין בים אנחנו באין לחיי עולם הבא, דרש להם הגדול שבהם אָמַר אֲדֹנָ־י מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (תהלים סח, כג) 'מִבָּשָׁן אָשִׁיב' מבין שיני אריה 'אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם' אלו שטובעין בים, כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו ומה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכינו לכך על אחת כמה וכמה, פירוש אלו הילדות שדרכן לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו שאין דרכם של זכרים לשכב עמהם אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' (תהלים מד, כג) עד כאן. והנה נודע כי בני אדם נדמו לאילנות דכתיב כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) וגם נדמו לעשבים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) בני אדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין והאילנות עושין פירות הם דמיון טפי לנשים אשר בביאה שבאים עליהם עושין שמתעברים ויולדין אך הדשאים אין עושין פירות ודומין יותר לזכרים אשר בביאה שבאים עליהם אין יוצא פרי כי אין הזכר מתעבר בביאה שבאין עליו. אשר על כן ממה שצוה השם יתברך לאלנות שלא יצאו בערבובייא יש לנשים ללמוד מזה שלא ישבו בערבוביא בקובה של זונות לכך כאשר הרגישו שמגמתם להושיבם בקובה של זונות קפצו ונפלו לים וכמו שהדשאים עשו קל וחומר מן האילנות שלא לצאת בערבוביא כן הזכרים שדומין יותר לדשאין עשו קל וחומר מן הנשים שדומין יותר לאילנות וגם הם קפצו ונפלו לים כדי שלא יעשו הרע שחשבו לעשות להם לכן כשראה שר העולם הקל וחומר שעשו הדשאים צפה ברוח הקודש אשר עתידין ישראל לקדש שם שמים בענין הדומה לזה שהילדות שדומין לאילנות יקדשו שם שמים בנפילתם לים ואז הילדים שדומין לדשאים ישאו קל וחומר בעצמן כמו הקל וחומר של הדשאים ועל ידי כך יקדשו שם שמים בנפילתם לים ועל כן פתח שר העולם ואמר ' יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם ' כי בקדוש שם שמים נראה כבוד השם יתברך ו' יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו ' הם אלו הארבע מאות ילדים וילדות שהפילו עצמן לים בעבור כבודו. ועוד נראה לי בס"ד דידוע דשר העולם הוא מלאך מט"ט אשר הקדוש ברוך הוא הוריד נשמתו לעולם הזה ולקחה חנוך בן ירד (בראשית ה, כג) ואחר אשר חי בעולם הזה שס"ה שנים העלה הקדוש ברוך הוא את גופו למעלה והפכו לאש והשליטו על המלאכים וידוע הטעם שעשה הקדוש ברוך הוא כן להעלות גוף אדם חמרי להשליטו על המלאכים מפני שהאדם שהוא חומרי אשר מקדש עצמו על ידי שמקיים ועושה רצון השם יתברך אז הוא חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן המלאך שהוא עיקרו רוחני ועשייתו רצון היא טבעית אצלו שדרכו בכך מה שאין כן האדם שעיקרו חומרי אין דרכו בכך ולכן בחר השם יתברך להעלות גוף שעיקרו חומרי להפכו לאש ולהשליטו על המלאכים. והנה הקל וחומר שעשו הדשאים הוא בנוי ומיוסד על פי סברה זו דאיכא למימר יש יתרון למי שדרכו בכך על מי שאין דרכו בכך כי לכן אמרו הדשאים ומה אילנות שאין דרכן בכך צוה אותם שלא לצאת בערבוביא אנו שדרכינו בכך על אחת כמה וכמה ומזאת הסברה נודע הטעם שיהיה האדם חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשמקדש עצמו בקיום מצותו יתברך יותר מן המלאך ומהאי טעמא זכה שר העולם בכבוד הזה שהשליטו על המלאכים. ולכן אחר שנשאו דשאים קל וחומר בעצמן אשר מזה הקל וחומר נודעה סברה זו שיש יתרון למי שדרכו בכך על מי שאין דרכו בכך אז שר העולם שהוא מלאך מט"ט ראה שסברה זו אשר עליה בנוי קל וחומר זה היא נוגעת אליו שגם הוא עתיד הקדוש ברוך הוא להורידו לעולם הזה ולתת אותו בגוף אדם חומרי שהוא חנוך בן ירד ואחר כך יעלהו עם הגוף הזה לשמי מרום וישליטהו על המלאכים שגם הדבר הזה טעמו בנוי על פי סברה זו שעשה הקדוש ברוך הוא כן להביאו בגוף אדם חומרי ולהעלותו למעלה מפני שגוף אדם חומרי אשר יתנהג בקדושה למטה הוא חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מגוף המלאך שעיקרו רוחני ודרכו בכך להתנהג בקדושה. ועל כן אמר שר העולם מט"ט פסוק ' יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו ' כלומר יתראה כבוד ה' על ידי העולם הם ברואיו שעושים רצונו אך ישמח ה' יותר במעשיו אלו בני אדם שנאמרה בריאתו בלשון עשיה דכתיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ (בראשית א, כו) כי כן דרשו חכמינו ז"ל על פסוק כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (בראשית ו, ז) דקאי על אדם שנאמרה בריאתו בלשון עשיה וכמו שפירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ולזה אמר 'יִשְׂמַח הֳ'' יותר 'בְּמַעֲשָׂיו' אלו בני אדם שיש להם יתרון על המלאכים כאשר מקדשין עצמן מפני דאלו דרכן בכך ואלו אין דרכן בכך. ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש המאמר הנזכר כי ידוע שיום ראשון בשבוע הוא בחינת חסד ששם אחוז אברהם אבינו ע"ה ויום שני הוא בחינת גבורה ששם אחוז יצחק אבינו ע"ה ויום שלישי בחינת תפארת ששם אחוז יעקב אבינו ע"ה ובזה פרשתי בס"ד הטעם דבית ראשון ושני נחרבו ובית שלישי יהיה קיים לעולם דאמרו רבותינו ז"ל בית ראשון היה בזכות אברהם אבינו ע"ה ובית שני בזכות יצחק אבינו ע"ה ובית שלישי בזכות יעקב אבינו ע"ה. והנה ביום ראשון נאמר 'כִּי טוֹב' (בראשית א, ד) לכן בית ראשון שהוא בזכות אברהם אבינו ע"ה שאחוז בחסד שהוא כנגד יום ראשון היה מהודר ונבנה על ידי שלמה המלך ע"ה והיה שלם בחמשה דברים כנגד חמשה אותיות 'כִּי טוֹב' אבל בית שני שהיה בזכות יצחק אבינו ע"ה שהוא כנגד יום שני שלא נאמר בו 'כִּי טוֹב' חסר חמשה דברים שהם כנגד חמשה אותיות 'כִּי טוֹב' ועוד נבנה על ידי סיוע מלך פרס שהוא לשון פרוסה ונחרב על ידי שנאת חנם שהוא פירוד הלבבות וחלוקתן זה מזה כי הוה כנגד יום שני שלא היה בו בריאה גמורה אלא היה בו ענין חלוקה והבדלה בין מים למים ולכן אמרו אין מתחילין ביום שני. אמנם ביום השלישי שהיה בחינת יעקב אבינו ע"ה הוכפל בו 'כִּי טוֹב' (בראשית א, יב) וכל כפל מורה על הקיום כמו שאמר יוסף הצדיק ע"ה לפרעה וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם (בראשית מא, לב) כי נכון הדבר מאת האלהים וממהר האלהים לעשותו ומאחר שנכפל בו'כִּי טוֹב' הוא סימן מובהק לבית שלישי שהוא כנגדו שיהיה לו קיום והעמדה לעולם ולא יחרב דמורה כי נכון הדבר מעם האלהים. גם ישתלשל בו שפע מכל יו"ד ספירות שהם כנגד ב' פעמים 'כִּי טוֹב' שהם עשרה אותיות. גם הם כנגד חמשה חסדים וחמשה גבורות במיתוקן זה בזה שהם עשרה. והנה שני פעמים 'כִּי טוֹב' עולה מספר 'צַד' [47×2=94] ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, ב) רמז בזה על בית שלישי שהוא כנגד יום שלישי שנאמר בו שני פעמים 'כִּי טוֹב' שמספרם 'צַד' וזהו שנאמר 'תִּנָּשֵׂאוּ' שישאר קיים לעולם ולא יחרב אלא תנשאו בו ועל ברכים הוא תיקון היסוד שמתייחס לברכים תשעשעו שלא ישאר שם פגם עוד כלל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו (הושע ו, ב) פירוש ' מִיֹּמָיִם ' הם יום ראשון ויום שני שיהיה כנגדם מקדש ראשון ומקדש שני שהם חיים לישראל אך בשניהם תדמה אומת ישראל לחולה שעדיין לא קם ממטתו אלא נסתלק החולי ממנו לפי שעה והוא עודנו חלוש המזג ותש כח שאינו יכול לקום מן המטה ולכן בנקל אפשר שיחזור עליו החולי כן בשני מקדשים שהם כנגד שני ימים הנזכר לא נתקיימו בהם אלא נחרבו וחזרו למחלתם אבל ' בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי ' הוא מקדש שלישי שהוא כנגד יום שלישי ' יְקִמֵנוּ ' תחלה מן המטה שלא ישאר לנו שום מיחוש וחולי קטן מחולי הנפש ואז ' נִחְיֶה לְפָנָיו ' בלתי שום מסך מבדיל בינינו לבין אור השכינה ולכך ישאר קיים לעולם ולא יחרב ולא יהיה עוד גלות לישראל. ובזה מובן שפיר הטעם שנכפל 'כִּי טוֹב' ביום השלישי מפני שהוא כנגד בית שלישי שיבנה בב"א שבו תהיה טובה כפולה ושלימה הן לנפשות הן לגופים כי בזמן הזה יתבררו כל ניצוצי קדושה השייכים לנפשות ולא ישאר שום חולי לנפש כלל מה שאין כן בבית ראשון ושני היה גאולה וחירות לגופים שלא היו משועבדים לגוים אבל לא היה גאולה וחירות שלימה לנפשות כי עדיין לא נטהרו מן הסיגים של החיצונים ולא נשלם בירורם ורפואתם ולכן נכפל בו כי טוב לרמוז על בית שלישי שהוא כנגדו יהיה טוב גמור לנפשות וטוב גמור לגופים. נמצא לפי זה בית שלישי שיבנה בב"א הוא כנגד יום שלישי שהוכפל בו כי טוב המורה על טובה כפולה ושלימה לנפשות ולגופים כי באותו זמן נגמר ונשלם בירור כל ניצוצי קדושה השייכים לנר"ן [נפש רוח נשמה] של ישראל ובזה מובן הטעם שגזר הקדוש ברוך הוא על האילנות אשר נבראו באותו היום שלא יצאו בערבוביא אלא כל אחד למינו כי אותו היום הוא כנגד זמן בית שלישי שבאותו הזמן ויגמר תיקון ובירור ניצוצי הקדושה שהם חלקי הנפשות ולא ישאר עוד ניצוץ אחד בערבוביא אלא כל נצוץ נדבק בשרשו ומקומו שבאותו זמן יתקיים מאמר הכתוב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וכו' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם (מלאכי ג, כג-כד) שלא יהיו הנר"ן [נפש רוח נשמה] בערבובייא כאשר הם עתה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים. והנה האילנות הם רומזים לנשמות הגדולים והדשאים רומזים לנשמות הקטנים ולעתיד מלבד שיהיו הנשמות הגדולים מובררים ועומדים בלא ערבובייא אלא גם הנשמות הקטנים אשר עיקרם היו מעורבים ביותר מחמת קוטנם יהיו, גם כן עתה מבוררים ועומדים בלא ערבוביא. ולכן כשגזר הקדוש ברוך הוא על האילנות שרומזים על נשמות הגדולים שלא יצאו בערבוביא אז נשאו הדשאים שהם רומזים לנשמות הקטנים קל וחומר בעצמן ומה אילנות אשר לפי גודלן אין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה ומיד כל אחד יצא למינהו. ולכן כיון שראה שר העולם שהוא מט"ט שר הפנים שהוא המליץ טוב בעד ישראל תמיד שגם הדשאים שהם רומזים אל הנשמות הקטנים לא יצאו בערבוביא שזה יורה על בירור כל הנשמות שיהיה בזמן בית שלישי שהוא כנגד אותו היום אז פתח ואמר ' יְהִי כְבוֹד הֳ ' לְעוֹלָם ' כלומר כבוד ה' אשר יתגלה בבית שלישי שבו יהיה עיקר כבוד ה' יהיה קיים לעולם דכיון שנשלם בירור ותיקון כל הנשמות אז לא יהיה עוד חרבן וגלות וישאר הבית קיים לעולם בכבוד ה' הזורח בו וגם אותו זמן ' יִשְׂמַח הֳ ' בְּמַעֲשָׂיו ' אלו ישראל שיהיו כולם צדיקים ושלמים ולא ישאר עליהם קטגורים וגם אמר 'יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' לרמוז שהבית הזה יהיה מעשה שמים ורמז גם כן בתיבת ישמח שהוא אותיות משיח שימליכהו באותו זמן בעולם הזה. ומה שצריך להבין עוד במאמר הנזכר במה שאמר ' נָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָן ' דנראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב בני יששכר (מאמרי חדש אלול מאמר ב׳) דשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם המה כנגד י"ג מידות של אֵ‏־ל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' והקל וחומר הוא כנגד מדת אֵ‏־ל וכשיאמר אדם דבר של קל וחומר מתעורר בזה מדת אֵ‏־ל להמשך לו שפע משם וכתב בשם מהרד"ב [מורינו הרב דוב בער ממעזריטש] ז"ל כשהתפלל משה רבינו ע"ה על מרים אחותו 'אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ' (במדבר יב, יג) רצה לעורר בזו התפלה מדת אֵ־ל למשוך לה משם שפע רפואה, והשיב לו הקדוש ברוך הוא וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (במדבר יב, יד) והיינו שאמר לו קל וחומר כמו שאמרו רבותינו ז"ל והיינו רמז לו תלמוד קל וחומר ובזה תתעורר מדת אֵ־ל עד כאן דבריו עיין שם. והנה הקל וחומר הראשון הנאמר בעולם הוא קל וחומר זה שאמרו הדשאים והנה בזה הקל וחומר הראשון פתח השער של מדת אֵ־ל לעצמן להשפיע בהם וזהו שאמר 'נָשְׂאוּ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן' כלומר לצורך עצמן להריק על ידו שפע ממדת אֵ־ל ואמר נשאו ולא אמר אמרו לרמוז שעשו בזה הקל וחומר נשיאות ומעלה לעצמן. ודע כי מה שאמר ' נָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר ' הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (דברים רבה י, ו) אין לך כל עשב שאין עליו שוטר ומושל שמכה בו ואומר לו גדל על כן אלו הכוחות הרוחניים הממונים על הדשאים פתחו בזה הקל וחומר ופשוט.