מסכת חולין דף כ״ט עמוד א׳

כדי שחיטה אחרת היינו שיעור שהייה:

וגמרה קס"ד בבהמה קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה:

ואי מחצה כרוב כיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה והויא לה כפגימה בעלמא ואיטרפא לה בפסוקת הגרגרת אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא בעינן:

לא בעוף דממה נפשך כשרה כדמפרש:

הא עבד ליה רובא ואיתכשרא מקמי שהייה:

לא עבד ליה כלום מעשה טרפה:

חצי קנה פגום בעוף:

רוב הנראה לעינים כלומר רוב גמור שהוא ניכר:

דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב וא"ת דבפ"ק דעירובין (דף טז: ושם) פסקינן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר והיה נראה לחלק בין שאר איסורין בדבר התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור וגם תימה דבעירובין לא מייתי לה והנהו דמייתי התם לא מייתי הכא ושמא יש לחלק דהכא איסור וטומאה והתם לענין מחיצות ולא דמי:

איש נדחה ואין ציבור נדחין תימה דבפ"ק דסנהדרין (דף טז.) גבי והוצאת את האיש ההוא וגו' דרשינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך והכא לא ממעטי מאיש אלא רוב ישראל וי"ל דהתם מצינו שחילק הכתוב בין יחיד למרובים משום עיר בעלמא לענין עיר הנדחת לפיכך מסתברא לחלק משום שבט ולומר דלא מיקרי איש א"נ טובא איש ואשה כתיבי התם:

אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי והא דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתה פסולה היינו סיפא דאיירי בקדשים:

ומירק אחר שחיטתו על ידו מירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק:

מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובה דגרגרת. קשיא לי מאי אמר הא לא שהה ברובא דגרגרת, דכיון דאוקמה בעוף כי שהה ברובא דגרגרת כשרה. יש לומר דהכי קאמר אי מחצה שאינו כרוב לגבי שחיטה הוא הדין לשהייה, דלא תימא לגבי שחיטה לא מתכשרא במחצה על מחצה הא לגבי שהייה חשבינן ליה כרוב וכאילו שהה ברובא דגרגרת דעלמא, קא משמע לן דכל שאינה רוב לגבי שחיטה הוא הדין לגבי שהייה כנ"ל.

אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב ואף על גב דאמר בעירובין (טז, ב) גבי מחיצה דשבת פרוץ כעומד מותר, ותנן בסוכה (טז, א) המקרה סוכתו בשפדוין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה, ואליבא דמאן דאמר פרוץ כעומד דוקא כמותן דלמא גבי סוכה ומחיצות הילכתא גמירי לה, אי נמי נפקא להו מרישא ולא ידעינן לה ואסקינן הכא דלגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב אלא בעינן רוב הנראה לעינים, פירוש רוב ממש שהוא משוער ונראה לעינים לא שיהא המחצה המצומצם נדון כרוב. וכן פירש רש"י ז"ל, ועיקר. תדע דהא עד השתא הוה סלקא דעתא דמחצה על מחצה כרוב, ואקשינן עליה ואידחי, אלמא לא דחינא ליה אלא ממחצה על מחצה ומוקמינן ברוב ממש. ועוד תדע דהא אמר רבא לענין טרפה בעינן רוב הנראה לעינים, ואם [הוא] (ה)ניכר ממש כלומר רוב גדול שהוא ניכר ממש לענין טרפה בלא רובא, וכאותה שאמרו בברכות (מח, א) רובא דמינכר בעינן שהוא רוב גדול הניכר מרחוק, מי איכא למאן דאמר דלענין טרפה לא תאסר עד שיהא שם רוב גדול הניכר לעינים, אלא רוב גמור המשוער קאמר ועיקר. ותניא בתורת כהנים (סו"פ שמיני) להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה.

חדא בחולין וחדא בקדשים ואם תאמר אכתי איכא למיפרך תנינא מדקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, הוה שמעינן שפיר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. יש לומר כיון דלא מישתמע אלא מדיוקא, אורחא דתלמודא הוא דתני ליה בהדיא ואינו נמנע משום ההיא דאשתמע מינה מדיוקא.

הי בחולין והי בקדשים ואם תאמר ומאי נפקא מינה, איכא למימר דנפקא מינה לשחיטת ורידין בחולין, דאי רישא בקדשים איכא למימר בקדשים הוא דמצריך רבי יהודה שחיטת ורידין משום דלדם הוא צריך אבל בחולין לא. ואי נמי (לכדרבא שבשוחט) [לכדרב אשי בששחט] שני ראשין דאי בקדשים הא בחולין אפילו לכתחילה.

ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים קשה לי דהא מדקתני רוב אחד בעוף שחיטתו כשרה, משמע דיעבד אין לכתחלה לא. ואילו בחטאת העוף הא כתיב (ויקרא ה, ח) לא יבדיל, ועוד דרבי אלעזר ברבי שמעון בעולת העוף דוקא רוב שנים וכדאמרינן בפרקין קמא (כא, א) בשמעתא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ויש לומר דהא דהכא אתיא כמאן דאמר מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, וההיא דלעיל אתיא כמאן דאמר דלא יבדיל דיקא, ופלוגתא דאמוראי היא בזבחים פרק קדשי הקדשים (סו, א), והא דקתני הכא שחיטתו כשרה דמשמע הא לכתחלה צריך שנים, דילמא מדרבנן. ואינו מחוור דבמליחת עולת העוף הא משמע דלכתחלה ברוב שנים ואפילו מדרבנן קאמר יש לומר דשחיטתו כשרה דגבי עוף לאו דוקא, אלא משום דלגבי שחיטת בהמה דוקא דיעבד הא לכתחלה בעיא שנים תניא נמי אחד בעוף כשרה, והוא הדין לכתחלה, והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד, ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים, ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא דאמר ברוב שנים ותו לא.

אי אמרת בשלמא קדשים היינו טעמא דלכתחלה לא דתני רב יוסף תזבח וכו'. קשיא דהכא משמע דקרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא בדיעבד שרינן, ואילו לקמן (חולין כט ע"ב) אמרינן אי קשיא לי הא קשיא לי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ליפלוג בהכשרה דפרה, והיכי דמי כגון דשחטוה תרי גברי, והשיב רב יוסף תרי גברי בחד זבחא ליתא כלל דתניא תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד, אלמא אפילו בדיעבד נמי פסול מדקאמר ליתא כלל. ועוד דאי בדיעבד כשר, אכתי ליפלוג בהכשרה דפרה. ויש לומר דליתא כלל לכתחלה קאמר ולמצוה, והכי קאמר כיון דליתא למצוה לאו בהכשירא קרינן לה.

ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב ופירש רש"י ז"ל דקסבר יש אם למסורת. ואיכא למידק אם כן מאי קאמר רבי יוחנן עלה בסמוך זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימאי, דאי בטעמא דיש אם למסורת תליא, הא תליא בכמה אשלי רברבי דאית להו בסוכה (ו, ב) ובסנהדרין (ד, א) ובקידושין (יח, ב) ובכמה מקומות בתלמוד יש אם למסורת. ובתוספות פירשו דאפילו כמאן דאמר יש אם למקרא אתיא ומדשני קרא בדיבוריה קא מייתי לה מדכתב לרצונכם הוה ליה למיכתב תזבחוהו, אלא לאשמועינן דלא יהא אחד שוחט שני זבחים. והרמב"ן ז"ל פירש דמשום הכי דריש הכא יש אם למסורת משום דמקרא גופיה לא מכחיש ליה למסורת דתזבחוהו לכל חד וחד אמר רחמנא, וכמה מצות בתורה נאמרו בלשון רבים, כדכתיב נמי (ויקרא כב, ח) וכי תזבחו זבח תודה, לפיכך דרש ר' שמעון מסורת ורבן לא דרשי אי משום דלית להו יש אם למסורת כלל אי משום דתזבח תזבחוהו לא משמע להו. ולגופיה איצטריך אחד שוחט ב' זבחים.

יכול לא מרק יהא פסול לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. קשיא לי אם כן עוף למה לי, על כרחין אי בחטאת העוף לא יבדיל כתיב, ואי רוב כל אחד ואחד קאמר ולהביא עולת העוף אי לרבנן דוקא ב' ואי לר' אלעזר בר' שמעון אדרבה אינו מבדיל או שאינו צריך להבדיל, ובהדיא תני לה ר' אלעזר בר' שמעון, ויש לומר דאגב רוב שנים בבהמה תנא רוב אחד בעוף, וצריכותא משום בהמה. אי נמי יש לומר משום חטאת העוף דאפילו לא מירק סימן אחד כשר וכדתניא בזבחים (סה, ב) הגיע לוושט ולקנה חותך סימן אחד או רובו.

אע"פ שהיחיד כשהוא טמא בפסח ראשון נדחה לפסח שני בצבור אינו כן אלא מקריבין בטומאה בפסח ראשון אם היתה טומאתם טומאת מת שכל טומאת מת דחויה היא בקרבן צבור במה דברים אמורים בשכל הצבור כך ואפי' נשאר מיעוט הצבור טהור עושין כלן בטומאה ר"ל שאין טהורין נזהרים מן הטמאים שלא להקריב כאחד אפילו לא עדיפי טמאים על טהורים אלא באחד אבל אם היה מיעוט צבור טמא ורובו טהור הרי מיעוט זה נדון כיחידים ונדחין היו צבור מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי מחצה של טמאים נדון כרוב לעשות בראשון ומ"מ טמאים עושים לעצמם וטהורים עושים לעצמם וכבר התבאר ענין זה כלו על השלמות במסכת פסח שני:

כשם שביארנו בשחיטת חולין שהשחיטה כשרה ברוב הסימן כך הדין בקדשים הן בעוף באחד הן בבהמה בשנים וצריך להתכוין בקדשים לקבל את כל הדמים ולפיכך כששוחט בהמת קדשים מוציא הסימנים והורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רובם עם הורידין ועל זו אמרו אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הוא עצמו לדם הוא צריך:

מותר לשחוט לכתחלה שני ראשים כאחד בחולין אבל בקדשים לא ישחוט ואם שחט בדיעבד כשרים ולעולם לא יהו שנים שוחטין בקדשים בהמה אחת כאחד ואם עשו כן נפסלה:

עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כמו שהתבאר במקומו ומפני שהשחיטה וקבלת הדם קשה לעשותן כאחד כשמגיע לתמיד של שחר קירצו ר"ל שהוא שוחט רוב שנים לבד ומניח ואחר מזומן לשם למרק את השחיטה ר"ל לגמור את הסימנין והוא ממהר לקבל את הדם ואם לא גמר האחר את הסימנין כשר אע"פ שמצוה בכך אין כאן עכוב ולא סוף דבר שאין כאן פסול מן התורה שאלו כן הרי לא היה אחר יכול למרק על ידו שאם כן עבודה היא ועבודת יום הכפרים אינה כשרה אלא בו ואף השחיטה בכלל זה לכתחלה ואע"פ שמ"מ אינה נפסלת בזה אף ביום הכפרים לכתחלה מיהא צריכה כהן כמו שיתבאר במקומו בפרק הממונה אלא אין כאן עכוב אפי' מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה:

גמרא לא בעוף ממ"נ אי מחצה על מחצה כו' והא דבעי וגמרה שחיטתו כשרה למ"ד מע"מ כרוב היינו מדרבנן דלמא לא אתי למיעבד פלגא כדאמר לעיל וכדגמר שחיטתו אח"כ כשר ממ"נ אי מחצה כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל בחולין דלאו וכו' והא דקתני חצי אחד בעוף כו' היינו סיפא דאיירי בקדשים עכ"ל ולעיל דפרכינן מההיא דחצי אחד בעוף פסולה למאן דאמר דמחצה על מחצה כרוב ולא משנינן ליה נמי הכי דהיינו סיפא דאיירי בקדשים ומשום דלדם הוא צריך דאם כן לא הוה רובא דסיפא משמע כרובו דרישא דרובא דרישא היינו מחצה על מחצה כרוב ורובו דסיפא בקדשים רוב ממש דחצי אחד בעוף פסול ודו"ק:

בגמ' הי בהולין והי בקדשים וכו' מקשין מאי פריך דלמא אימא לך שאין לנו שום דקדוק הי מהן איירי בחולין והי בקדשים אלא אי לא תנא מתני' כ"א חדא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה דוקא בחולין אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי ונראה דגמרא דייק ממלתיה דרב הושעיא דע"כ יש לו איזה דקדוק ודיוק ברישא ובסיפא דמינה מוכיח שבבא זו איירי בחולין ובבא זו בקדשים דאל"כ למה לו לרב הושעיא תרי חילוקי סברא דצריכותא דקאמר אי אשמועינן בחולין התם הוא דסגי ברובא וכו' והדר קאמר ואי אשמועי' בקדשים וכו' אבל בחולין בפלגא סגי לא ה"ל למימר כ"א חדא סברא ונימא אי לא תנא אלא חדא בבא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה בחולין דלאו לדם הוא צריך אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי כיון דלא צריך לדם ומדקאמר אי אשמעינן חולין וכו' ואי אשמעינן קדשים כו' דמוכח שפיר בכל בבא דזו איירי בחולין וזו בקדשים ולכך פריך שפיר הי בחולין והי בקרשים כלומר איזה דיוק יש לו והאמוראי לא פליגי אלא מר אמר הדיוק של הרישא ומר אמר הדיוק של הסיפ' ותרוייהו דיוקי צריכי לכל חד וק"ל:

בתוס' ד"ה אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך וכו' היינו סיפא דאיירי בקדשים. ר"ל דהוה מוקמינן לה אקדשי' וק"ל ולפי מה שכתבתי בגמרא אתי שפיר בפשיטות וק"ל: