בוני התלמוד

    מסכת חולין דף כ״ב עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדוליםדהא בני קטנים משמע. ועיכובא דגדולים פסולין לקמן יליף:

    ת"ל תוריםלקמיה מפרש מאי תלמודא:

    מאי תלמודאכלומר מאיזה מקרא אנו לומדים נהי נמי דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק"ו:

    לא לישתמיט קראאי סלקא דעתך גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע לא לשתמיט חד קרא דנכתוב מן בני התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ לעכב:

    ואימא בני היונה דכתיב בהו בנילעיכובא ודאי גדולים פסולין אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי:

    מה בני יונהאינם כשרים בהכשר תורים:

    אף תוריםאינם כשרין בהכשר בני יונה:

    יכול יהו כל התורים כשריםמשיצאו מכלל קטנות:

    ויהיו כל בני יונה כשריםכל זמן שלא באו לכלל גדולים:

    תחלת הציהובכשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צוארם פסולים בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים:

    משיזהיבושיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב:

    משיצהיבומשיתחילו לצהב:

    מאימתי בני יונה כשריםדביום שנולדו מאוסים הן ומאימתי כשרים:

    משיעלעוכדמפרש לקמיה:

    הוא תני להשונה היה המשנה מפי רבו משיעלעו והוא אמר לה מפרש המשנה מדעתו דמשיעלעו לשון אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם מצוי בבשר דכי שמיט גדפא מיניה אתי מיניה דמא:

    מן התורים או מן בני היונהמאיזה מהן שארצה והביא משניהן תחלת הציהוב מהו יצא ידי נדרו או לא. הא דתנן תחלת הציהוב פסול בשניהם משום ספיקא הוא שמא גדולים שמא קטנים הלכך הנודר תורים לא יצא שמא קטנים הם והנודר בני יונה לא יצא שמא גדולים הם אבל זה שנדר איזה שירצה והביא שניהם יצא ממה נפשך אם גדולים הם יצא משום תורים ואם קטנים הם יצא משום בני יונה:

    או דלמאלא גדולים נינהו ולא קטנים הוו אלא בריה בעלמא הוו דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו:

    אמר רבא תא שמעמדאיצטריך קרא למעוטינהו:

    אי אמרת בשלמאאשמועינן קרא דבריה נינהו ואפילו היכא דליכא למיחש לספיקא כגון בבעיא דידן דפסול שפיר אתא קרא:

    אלא אי אמרת ספיקא נינהווקרא לא פסלינהו אלא היכא דמיחייב תורין בהדיא או בני יונה בהדיא:

    איצטריך קרא למעוטימי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא אי פשיטא לך דגדולים נינהו אייתינהו בתורים ואי פשיטא לך דקטנים נינהו אייתינהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    חולין 22 עמוד ב

    1ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים הוכשרו בקטנים, תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שהוכשרו בקטנים? ת"ל (ויקרא א, יד) ״תורים״ גדולים ולא קטנים.

    2״בני יונה״ קטנים ולא גדולים, שיכול והלא דין הוא: ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים הוכשרו בגדולים, בני יונה שהוכשרו בקטנים אינו דין שהוכשרו בגדולים? תלמוד לומר ״בני יונה״ קטנים ולא גדולים.

    3מאי תלמודא? אמר רבא: לא לישתמיט קרא ולכתוב ״מן בני התורים או מן היונה״.

    4אימא: בני יונה דכתב בהו רחמנא ״בני״ קטנים אין, גדולים לא, תורים אי בעי גדולים לייתי, אי בעי קטנים לייתי! דומיא דבני יונה: מה בני יונה קטנים אין, גדולים לא, אף תורים גדולים אין, קטנים לא.

    ברייתא

    5ת"ר יכול יהו כל התורים וכל בני היונה כשרים? תלמוד לומר: ״מן התורים״ ולא כל התורים, ״מן בני היונה״ ולא כל בני יונה, פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה שפסול. מאימתי התורים כשרים משיזהיבו, מאימתי בני יונה פסולין משיצהיבו.

    6תני יעקב קרחה: מאימתי בני יונה כשרים? משיעלעו. הוא תני לה והוא אמר לה, (איוב לט, ל) ״אפרוחיו יעלעו דם״. אימת? אמר אביי: מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא.

    7בעי רבי זירא: האומר ״הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה״, והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה, מהו? ספיקא הוי ונפיק, או דילמא בריה הוי ולא נפיק?

    8אמר רבא, תא שמע: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שפסול. אי אמרת בשלמא בריה הוי שפיר, אלא אי אמרת ספיקא הוי, איצטריך קרא למעוטי ספיקא?

    תוספות

    ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדוליםכדמפרש בסמוך דלא לישתמיט קרא דליכתוב מן היונים:

    ומה תורים שלא הוכשרו בקטניםתימה כיון דאכתי לא קיימא לן דבני יונה הוי קטנים דוקא א"כ מנא ליה דתורים לא הוכשרו בקטנים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דבני יונה ויש לומר דהכי קאמר דאי מצית למילף מדוכתא אחרינא דתורים משמע גדולים הוה אמינא מק"ו דבני יונה אפילו גדולים ובקונטרס פירש דלא בעי אלא לעיכוב מנלן דהוה לן למילף מק"ו דלא מעכבא אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש בק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה ולמימר דלא מעכב:

    לא לשתמיט קרא כו'על כרחיה לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש דאפילו לא היה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה הוי מצי למדרש מדכתיב בהאי בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני בחנם והא דנקט דלא לשתמיט לרבותא בעלמא נקטיה:

    יעלעו דםצלע מתרגמינן עילעא והיינו משיעלעו דשמיט גדפא ואתי דם מצלעות ומנחם פתר במחברת יעלעו דם ענין בליעה כמו (עובדיה א) ושתו ולעו:

    והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו ספיקא הוי ונפיקוא"ת כיון דממה נפשך האחד פסול היאך יכול להקריב וי"ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב וי"מ דבבמה איירי דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים (דף קטו:) מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני יונה ועוד דקאמר בירושלמי דעולה אינה צריכה הפשט ונתוח ובסוף זבחים (דף קכ.) חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט ונתוח אלא ודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח:

    איצטריך קרא למעוטי ספיקאתימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש פ"ק דב"מ (דף ו:) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם דרשינן בסוף נזיר (דף סה:) דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו ומיהו מהכא לא קשיא דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם ודאי אלא מספק דקאמר ספקא הוי ונפיק כשהביא מזה ומזה אבל התם כולם פטורין ודאי ולא מספק וכן ספק קדמה בהרת לשער לבן ודאי טהור אבל גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף עד.) מכח פירכא מדאיצטריך קרא לרבויי ספקא קאמר דכוי בריה הויא ולא ספקא והשתא מנא ליה דלמא לעולם ספקא הוי ואצטריך לרבויי מכל חלבו לאסור ודאי חלבו ולא מספק וכן בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי פלגס דבסמוך וי"ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק אבל הכא אפשר לברר ספקא זו דכל תחלת הציהוב שוין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם ספק שאינו ספקא קמי שמיא וכן בסוף על אלו מומין בבכורות (דף מא:) גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספקא התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שוין או כולן זכרים או כולן נקבות וקמי שמיא גליא וא"ת והא רב סבר דאנדרוגינוס ספק כדאמרינן בסוף המפלת (נדה דף כח.) מדמטמא בלובן ובאודם ובסוף הערל (יבמות דף פג.) פסיק כרבי יוסי דלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה דקא"ר יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ"ה ממעט ליה רב לענין ביאת המקדש מדכתיב (במדבר ה) מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתא קרא למעוטי ספקא וי"ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דה"מ למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתי חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא נקבה אתיא מנקבה למעוטי מטעמא שהיא משונה והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר הזכר יתירא דכתיב גבי עולה מני אי ת"ק ספקא הוא אתי קרא למעוטי ספקא התם פריך שפיר דאם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א"כ מדממעט ליה מהזכר ש"מ דזכר הוא ולא ספק אלמא לא אתי כת"ק דאמר ספק הוא וא"ת והרי טומטום דיש מהן זכר ויש מהן נקבה וא"א לברר וקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין (בכורות דף מב.) סמי מכאן טומטום משמע דטעמא משום דספקא הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וי"ל דקסבר רב חסדא דלא אתא קרא למעוטי מטעם ספק כיון דאם הוא זכר הרי הוא כשאר זכרים ולכך אין להעמיד המיעוט אטומטום כיון שיש להעמידו אאנדרוגינוס והכי פירושו התם מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש מספק דהזכרים תקדיש דכתיב גבי בכור איכא לאוקומי למעוטי אנדרוגינוס ולא טומטום כדפירשנו ולכך פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא נוקי הזכר אלא למעט אנדרוגינוס ולא טומטום אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום אע"ג דבערכין איכא תרין מיעוטי הזכר ואם נקבה צריכין תרווייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה"א דלא גרע מנקבה ויהיה בערך אשה וא"ת מאי פריך לרב חסדא מאם זכר ואם נקבה דכתיב גבי שלמים דאיכא תרי מיעוטי דאם מיעוט הוא כדאמרינן בפרק המפלת (נדה דף כח:) אם נקבה על כרחך למעוטי טומטום ויש לפרש דהתם גרסינן זכר או נקבה דכתיב בויקרא גבי שלמי צאן דהכי דרשינן להו בת"כ הנהו מיעוטי דכתיב בשלמים ובפ"ב דבכורות (דף טו:) ובתמורה (דף יז:) אבל אם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמי בקר דריש ליה בת"כ ובפרק ב' דבכורות (דף טו:) ובתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבההוא קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא דהוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים וא"ת דלעיל אמרינן היכא דספק מחמת שאינו שוה איצטריך קרא למעוטי ובפ"ק דחגיגה (דף ד.) קאמר זכורך להוציא טומטום ופריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא אע"ג דאין כולם שוין התם פריך משום דבלאו האי קרא הייתי פוטרו מן הראייה משום דאינו יכול לסמוך אע"ג דסמיכה לא מיעכבא מכל מקום לכתחלה צריך כדאשכחן בפסחים בפרק האשה (פסחים פח, ב) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני משום סמיכה ואע"ג דגבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אמרינן זכרים עולות נקבות זבחי שלמים ומקריב אותן בלא סמיכה לפי שאין מכירין מי הם בעלים שאני התם דקדושות כבר ואין להם תקנה בענין אחר וספק מצורע דמייתי אשמו ולוגו התם תיקון גברא שאני וא"ת דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה אע"ג (דגבי) דקמי שמיא גליא בסוף אלו טרפות (חולין סו, ב) דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא ל"ל ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת ויש לומר דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק דבר שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    הכי גרסינןלא לישתמיט קרא ליכתוב מן התורים או מן היונים. והכי קאמר מאי תלמודיה דיונים קטנים דוקא ולא גדולים, אימא כי כתיב בני לרבות אפילו קטנים. ואהדר ליה אם איתא דלרבות קטנים, ליכתוב בחד דוכתא מן התורה או מן היונים, דאז ודאי הוה משמע דיונים נמי גדולים כתורים, ובני יונה לאשמועינן דאפילו קטנים כשרים, אף על גב דתורים אינן כשרין קטנים, והיינו דהדר אקשינן ואימא יונים דכתיב בהו בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים ליתי אי בעי קטנים ליתי, דאלמא הא דאמרינן לא לישתמיט אבני יונה קאי, דאי אתורים מאי קא מקשה. ואימא תורים בין גדולים בין קטנים דהא אמרן דאם כן לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים, ומכאן ודאי ראיה דגרסת הספרים דגרסי לא לישתמיט קרא ונכתב מן בי התורים או מן (בני היונה) [היונים] ליתא.

    מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · רישוי: Public Domain

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף כ״ב עמוד ב׳

    מסכת חולין דף כ״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 8 קטעים ממוספרים, כ־224 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים דהא בני קטנים משמע. ועיכובא דגדולים פסולין לקמן יליף:

    ת"ל תורים לקמיה מפרש מאי תלמודא:

    מאי תלמודא כלומר מאיזה מקרא אנו לומדים נהי נמי דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק"ו:

    לא לישתמיט קרא אי סלקא דעתך גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע לא לשתמיט חד קרא דנכתוב מן בני התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ לעכב:

    ואימא בני היונה דכתיב בהו בני לעיכובא ודאי גדולים פסולין אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי:

    מה בני יונה אינם כשרים בהכשר תורים:

    אף תורים אינם כשרין בהכשר בני יונה:

    יכול יהו כל התורים כשרים משיצאו מכלל קטנות:

    ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chullin 22b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים כדמפרש בסמוך דלא לישתמיט קרא דליכתוב מן היונים:

    ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים תימה כיון דאכתי לא קיימא לן דבני יונה הוי קטנים דוקא א"כ מנא ליה דתורים לא הוכשרו בקטנים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דבני יונה ויש לומר דהכי קאמר דאי מצית למילף מדוכתא אחרינא דתורים משמע גדולים הוה אמינא מק"ו דבני יונה אפילו גדולים ובקונטרס פירש דלא בעי אלא לעיכוב מנלן דהוה לן למילף מק"ו דלא מעכבא אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש בק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה ולמימר דלא מעכב:

    לא לשתמיט קרא כו' על כרחיה לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש דאפילו לא היה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה הוי מצי למדרש מדכתיב בהאי בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני בחנם והא דנקט דלא לשתמיט לרבותא בעלמא נקטיה:

    יעלעו דם צלע מתרגמינן עילעא והיינו משיעלעו דשמיט גדפא ואתי דם מצלעות ומנחם פתר במחברת יעלעו דם ענין בליעה כמו (עובדיה א) ושתו ולעו:

    והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו ספיקא הוי ונפיק וא"ת כיון דממה נפשך האחד פסול היאך יכול להקריב וי"ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהן ראוי להקריב וי"מ דבבמה איירי דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים (דף קטו:) מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר במות איכא למ"ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני יונה ועוד דקאמר בירושלמי דעולה אינה צריכה הפשט ונתוח ובסוף זבחים (דף קכ.) חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט ונתוח אלא ודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח:

    איצטריך קרא למעוטי ספיקא תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש פ"ק דב"מ (דף ו:) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם דרשינן בסוף נזיר (דף סה:) דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו ומיהו מהכא לא קשיא דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם ודאי אלא מספק דקאמר ספקא הוי ונפיק כשהביא מזה ומזה אבל התם כולם פטורין ודאי ולא מספק וכן ספק קדמה בהרת לשער לבן ודאי טהור אבל גבי כוי בפרק בתרא דיומא (דף עד.) מכח פירכא מדאיצטריך קרא לרבויי ספקא קאמר דכוי בריה הויא ולא ספקא והשתא מנא ליה דלמא לעולם ספקא הוי ואצטריך לרבויי מכל חלבו לאסור ודאי חלבו ולא מספק וכן בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי פלגס דבסמוך וי"ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק אבל הכא אפשר לברר ספקא זו דכל תחלת הציהוב שוין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם ספק שאינו ספקא קמי שמיא וכן בסוף על אלו מומין בבכורות (דף מא:) גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספקא התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שוין או כולן זכרים או כולן נקבות וקמי שמיא גליא וא"ת והא רב סבר דאנדרוגינוס ספק כדאמרינן בסוף המפלת (נדה דף כח.) מדמטמא בלובן ובאודם ובסוף הערל (יבמות דף פג.) פסיק כרבי יוסי דלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה דקא"ר יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ"ה ממעט ליה רב לענין ביאת המקדש מדכתיב (במדבר ה) מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתא קרא למעוטי ספקא וי"ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דה"מ למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתי חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא נקבה אתיא מנקבה למעוטי מטעמא שהיא משונה והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר הזכר יתירא דכתיב גבי עולה מני אי ת"ק ספקא הוא אתי קרא למעוטי ספקא התם פריך שפיר דאם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א"כ מדממעט ליה מהזכר ש"מ דזכר הוא ולא ספק אלמא לא אתי כת"ק דאמר ספק הוא וא"ת והרי טומטום דיש מהן זכר ויש מהן נקבה וא"א לברר וקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין (בכורות דף מב.) סמי מכאן טומטום משמע דטעמא משום דספקא הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וי"ל דקסבר רב חסדא דלא אתא קרא למעוטי מטעם ספק כיון דאם הוא זכר הרי הוא כשאר זכרים ולכך אין להעמיד המיעוט אטומטום כיון שיש להעמידו אאנדרוגינוס והכי פירושו התם מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש מספק דהזכרים תקדיש דכתיב גבי בכור איכא לאוקומי למעוטי אנדרוגינוס ולא טומטום כדפירשנו ולכך פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא נוקי הזכר אלא למעט אנדרוגינוס ולא טומטום אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום אע"ג דבערכין איכא תרין מיעוטי הזכר ואם נקבה צריכין תרווייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה"א דלא גרע מנקבה ויהיה בערך אשה וא"ת מאי פריך לרב חסדא מאם זכר ואם נקבה דכתיב גבי שלמים דאיכא תרי מיעוטי דאם מיעוט הוא כדאמרינן בפרק המפלת (נדה דף כח:) אם נקבה על כרחך למעוטי טומטום ויש לפרש דהתם גרסינן זכר או נקבה דכתיב בויקרא גבי שלמי צאן דהכי דרשינן להו בת"כ הנהו מיעוטי דכתיב בשלמים ובפ"ב דבכורות (דף טו:) ובתמורה (דף יז:) אבל אם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמי בקר דריש ליה בת"כ ובפרק ב' דבכורות (דף טו:) ובתמורה פרק אלו קדשים (תמורה דף יז:) לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבההוא קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא דהוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים וא"ת דלעיל אמרינן היכא דספק מחמת שאינו שוה איצטריך קרא למעוטי ובפ"ק דחגיגה (דף ד.) קאמר זכורך להוציא טומטום ופריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא אע"ג דאין כולם שוין התם פריך משום דבלאו האי קרא הייתי פוטרו מן הראייה משום דאינו יכול לסמוך אע"ג דסמיכה לא מיעכבא מכל מקום לכתחלה צריך כדאשכחן בפסחים בפרק האשה (פסחים פח, ב) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני משום סמיכה ואע"ג דגבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אמרינן זכרים עולות נקבות זבחי שלמים ומקריב אותן בלא סמיכה לפי שאין מכירין מי הם בעלים שאני התם דקדושות כבר ואין להם תקנה בענין אחר וספק מצורע דמייתי אשמו ולוגו התם תיקון גברא שאני וא"ת דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה אע"ג (דגבי) דקמי שמיא גליא בסוף אלו טרפות (חולין סו, ב) דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא ל"ל ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת ויש לומר דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק דבר שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת:

    Tosafot on Chullin 22b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    הכי גרסינן לא לישתמיט קרא ליכתוב מן התורים או מן היונים. והכי קאמר מאי תלמודיה דיונים קטנים דוקא ולא גדולים, אימא כי כתיב בני לרבות אפילו קטנים. ואהדר ליה אם איתא דלרבות קטנים, ליכתוב בחד דוכתא מן התורה או מן היונים, דאז ודאי הוה משמע דיונים נמי גדולים כתורים, ובני יונה לאשמועינן דאפילו קטנים כשרים, אף על גב דתורים אינן כשרין קטנים, והיינו דהדר אקשינן ואימא יונים דכתיב בהו בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים ליתי אי בעי קטנים ליתי, דאלמא הא דאמרינן לא לישתמיט אבני יונה קאי, דאי אתורים מאי קא מקשה. ואימא תורים בין גדולים בין קטנים דהא אמרן דאם כן לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים, ומכאן ודאי ראיה דגרסת הספרים דגרסי לא לישתמיט קרא ונכתב מן בי התורים או מן (בני היונה) [היונים] ליתא.

    Rashba on Chullin 22b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן אע"פ שביארנו במשנה שבני יונה קטנים כשרים לא קטנים מכל וכל אפי' בני יומן אלא משיעלעלו ופירושו משיהא דמן מצוי עד שכשאדם עוקר נוצה גסה מבין כנפיו מוצא עקר הנוצה מתמלאת דם ומאותה שעה כשרים לקרבן עד שיצהיבו:

    Meiri on Chullin 22b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה אצטריך קרא כו' משום דאינו יכול לסמוך אע"ג דסמיכה לא מעכבא כו' עכ"ל מתוספות דרפ"ב דיומא היכי ליעבד לסמוך דלמא אשה הוה וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך כו' עכ"ל ואפי' למ"ד סמיכות נשים רשות היינו בהקפת יד כדאיתא בפ"ב דחגיגה אבל בפ' ר"א דמילה כתבו התוספות דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מספיקא לא מייתי על תנאי דאם נקבה היא תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראייה לא בעי סמיכה כו' עכ"ל והוא תמוה דבפ"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראייה בעי נמי סמיכה וכ"כ הרמב"ם וצ"ע:

    Chidushei Halachot on Chullin 22b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בגמרא בעי ר' זירא האומר הרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה. פירוש דתורים ובני יונה שני מינים הם ותורים גדולים כשרים ובני יונה קטנים כשרים והביא שני זוגות אחד של תורים ואחד של בני יונה אבל שניהם תחלת הציהוב ומבעיא ליה אי ספיקא הוי א"כ יוצא ממה נפשך שאם תחלת הציהוב נקרא גדולים א"כ יוצא בתורים שהביא ואי מקרי קטנים יוצא בהאי מן יונים שהביא וק"ל:

    תוס' ד"ה ומה תורים וכו' ובקונטרס פי' דלא בעי אלא לעיכוב וכו' ר"ל דסתם תורים היינו גדולים וסתם בני יונה היינו קטנים והשתא א"ש הק"ו דיליף תורים מן בני יונה להכשיר קטנים בתורים וקאמר התנא ת"ל תורים לעיכובא דליכא למילף ק"ו ואחר כך יליף ק"ו בני יונה מתורים להכשיר גדולים וקאמר נמי התנא ת"ל בני יונה לעיכובא דלא ילפינן ק"ו ופריך מאי תלמודא היאך משמע עיכובא בהאי קרא דתורים ובהאי קרא דבני יונה והשתא א"ש המשך דברי התנא אבל לפי' התוס' דלעיל דס"ל דתורים סתמא הוו בין גדולים בין קטנים ובין בני יונה בין גדולים בין קטנים ואפי' בלא ק"ו היה לומר שיכול וכו' כדלעיל והמשך דברי התנא כך הם אי לאו היקשא דאקיש קרא תורים לבני יונה ה"א תורים כפשוטם בין גדולים בין קטנים וכן אי לאו דכתב רחמנא גבי יונה בני ה"א יונה בין קטנים בין גדולים וגמרא לא הוה ידע מהו הדרוש שעליו אמר התנא שיכול אי לאו האי דרוש ה"א ק"ו וכו' לכך פריך מאי תלמודא. אבל שיטת התנא לא א"ש דקאמר שיכול אי לאו דכתב רחמנא בני ה"א ק"ו ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים וכו' והלא אי לאו דכתיב בני דמינה ילפינן דיונה דוקא קטנים לא הוי ידעינן נמי דתורים הוי דוקא גדולים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דתורים לבני יונה אלא שמה שכתבו התוס' על פרש"י וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש ק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה וכו' יש לתמוה על דבריהם דמה מיפק ממשמעותיה שייך הכא דאמרינן דכתב קרא דגדולים כשרים דסתם תורים גדולים הם ואנן ילפינן מק"ו דגם קטנים כשרים משום שהרי עדיפי מגדולים דהא מצינו בבני יונה דקטנים כשרים וגדולים פסולים וכן ילפינן לקמן דכתב רחמנא בפרה בהדיא שחיטה וגבי עגלה ערופה עריפה ואנן ילפינן ק"ו להכשיר עריפה בפרה ושחיטה בעגלה וכן ק"ו דמומים ושנים דגבי כהנים ולוים לקמן וכן כל קלים וחמורים שבתורה וי"ל דשאני הכא דאם הוא כפרש"י דלישנא דתורים הוי פירושו גדולים א"כ ע"כ גזירת הכתוב הוא להכשיר דוקא גדולים דאל"כ לא ה"ל לקרא למיכתב לישנא דמשמע גדולים לחוד אלא ה"ל למיכתב לשון כללי דמשמע מיניה בין גדולים בין קטנים וכן קשה גבי בני יונה לפרש"י ולכך הקשו התוס' דהיכי בעי למדרש ק"ו ולאפוקי קרא ממשמעותיה אבל בשאר דברים דילפינן בק"ו לא שייך זה כגון גבי שחיטה ועריפה וכיוצא לא שייך למכתב לישנא דיכלול שחיטה ועריפה ולכך כתב רחמנא הקל דהיינו שחיטה ומיניה ילפינן החמור דהיינו עריפה וכן כל ק"ו שבתורה וק"ל וזה נ"ל ברור:

    Maharam on Chullin 22b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה והביא וכו' א"נ כיון שהביאן ליד הכהן עיין משנה למלך פי"ד מהל' מעה"ק הל' ה ועיין לקמן דף קלט ע"א ברש"י ד"ה דמיחסר הקרבה:

    Gilyon HaShas on Chullin 22b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף כ״ב, עמוד ב׳, בהיקף של כ־224 מילים ב־8 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 8 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 123 מילים

      נפתחת ב״ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים הוכשרו…״

    2. קטע 231 מילים

      נפתחת ב״״בני יונה״ קטנים ולא גדולים, שיכול והלא…״

    3. קטע 314 מילים

      נפתחת ב״מאי תלמודא? אמר רבא: לא לישתמיט קרא…״

      חכמים: רבא.

    4. קטע 436 מילים

      נפתחת ב״אימא: בני יונה דכתב בהו רחמנא ״בני״…״

    5. קטע 538 מילים

      נפתחת ב״ת"ר יכול יהו כל התורים וכל בני…״

    6. קטע 629 מילים

      נפתחת ב״תני יעקב קרחה: מאימתי בני יונה כשרים?…״

      חכמים: אביי.

    7. קטע 728 מילים

      נפתחת ב״בעי רבי זירא: האומר ״הרי עלי עולה…״

      חכמים: רבי זירא.

    8. קטע 825 מילים

      נפתחת ב״אמר רבא, תא שמע: פרט לתחילת הציהוב…״

      חכמים: רבא.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: חולין דף כ״ב ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026