רבי חייא ורבי אושעיא סדרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר אבל יש תנאים הרבה שמוסיפים על משנתם בדדמי כי הכא משום דשמעינן לרבי יהודה הכא דמחייב סברי טעמא משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו והוסיפו לומר גנב וגזלן:
דילמא אינו בכלל מלקות ארבעים תניא — ואשמועינן דטעמא דרבי יהודה במתני' משום דשלח מעיקרא משמע והתנאים טעו בגירסתם לאחר זמן ואמרו שישנן דאמרי דומיא דמתני':
לא תשוב — לקחתו:
לא תכלה — דפאה והרי הן ניתקין לעשה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם:
מעיקרא משמע — לא תכלה אבל מה עליך לעשות עזוב אותם ולא תכלה אבל גנב וגזלן דעל כרחך ניתק לעשה אימא לך דלא לקי:
לא תותירו — ואם תותירו באש תשרופו הא ודאי ניתק לעשה:
ואי ס"ד — קסבר ר' יהודה שלח דקרא אחר לקיחה משמע וטעמא דלוקה משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו אמאי קתני ואין משלח הכתוב מחייבו אף לשלחו לאחר לקיחה והוא פוטרו:
דילמא — אינו משלח דקאמר אינו נפטר בשלוח אלא אף לוקה:
עד כמה משלחה — אם נטלה:
שתצא מתחת ידו — ואם יכול לחזור ולתופשה מותר:
במה משלחה ברגל — יאחזנה ברגלה וישלחנה:
בגפה — אוחזה בכנפה ומשלחה:
משלחי רגל — אלמא שילוח ברגל הוא כך שמעתי. ונראה בעיני שאין שילוח זה דומה לשילוח רגל השור שהוא הולך ברגלים והכא אחיזה ברגלים וכמדומה לי דהכי קאמר רב הונא אמר ברגל שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעות או ג' ומותר לחזור לתופשה ורב יהודה אמר בגפה שתוכל לעוף כדרכה וראייה לדברי מדמייתי עובדא דההוא דתלשינהו לגפה ושלחה דחייביה רב יהודה למשלחיה דרב יהודה לטעמיה דאמר אין שילוח עוף ברגל:
רבי לה גדפה — השהה אותה עד שיגדלו לה כנפיה ותשלחנה:
מכת מרדות — רידוי בתוכחה שלא ירגיל בזה ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו:
תימה — עוף טהור הוא:
אמר ליה — רבא:
דלמא חדא ביעתא הוא דרמיא — לכך הוצרכת לשאול שלא הטילה אלא ביצה אחת וקרא אפרוחים או ביצים כתיב:
פרסתקי — מצודות:
וליחוש לחשדא — שעל הנאת עצמו חייבו לשלחה דצריך להתרחק מן הכיעור כדאמר באלו טרפות (לעיל חולין דף מד:) דרב חסדא שרי בוכרא ולא זבין מיניה:
ומשני כלאחר יד — מרחוק פירש המצודה שלא הבין המשלח:
ואם איתא לדר' יוסי וכו' — הש"ס פריך לה:
יציאת רובה — דאם בא אדם ומצא את האם כשהיא מטילה ביצתה וכבר יצא רובה חייב לשלח מקמי דתפול לחצרו דאכתי לאו מזומן הוא:
אי הכי — דלא קנתה חצרו:
אמאי אסורות משום גזל — ואפילו מפני דרכי שלום והלא עדיין מגוף האם הוא:
ומשני אאמן — דרכי שלום דקאמר אפילו על האם עצמה יש משום דרכי שלום:
ואיבעית אימא לעולם אביצים — דאילו על אמן אפילו משום דרכי שלום אין כאן הואיל ואינה נוחה לתופשה לא סמכה דעת בעל השובך עלה ואינו מתקוטט עם הלוקח אבל מהביצים הוא מתקוטט דדעתיה עליהן ונהי נמי דלא קנה לו חצרו משום דרכי שלום מיהא איכא:
והשתא דאמר רב יהודה כו' — מהשתא מצית לאוקומא מתניתין אפילו יצאת כולה ולא תקשה לרבי יוסי ברבי חנינא דלא מזומן הוא וחייבת בשילוח משום ביצה אחרונה זאת שלא עמדה האם עליה משהטילתה ואף על פי שנפלה לחצר לא קנתה חצרו דכיון דהוא עצמו אם היה כאן לא היה יכול להחזיק כל חצרו נמי לא מצי זכי ליה ואין זה מזומן:
לזכות — לפשוט ידו תחת האם ולהחזיק בהם. כל קנייה דהפקר זכייה קרי ליה:
אי הכי אמאי אסורות — משום גזל. משום דרכי שלום ותו לא:
אי דשלחה — קודם דהחזיק בה הרי קנתה חצרו לבעל הבית וגזל מעליא הוא ואי דלא שלחה היאך הוא יכול ליטלם לביצים הא בעי שלוח קודם לקיחת הביצים כרב יהודה:
ומשני בקטן — דלאו בר שלוח הוא. והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון דעבר ונטלן תחת האם דגזל מעליא ליכא אלא ניחא ליה לשנויי בדרך היתר ולא בדרך איסור:
והדר מתמה ואמר קטן בר דרכי שלום הוא :
ה"ג אביו של קטן חייב להחזיר מפני דרכי שלום:
פירות שובכו — אפרוחים וביצים:
אתא לקמיה דשמואל — לקמן מפרש מאי איצטריך ליה למבעי:
טרוף אקן — הקש בידך על הקן:
דליתגבהו — מיראתך. והשתא מפרש ואזיל מאי בעא מיניה ומאי מהדר ליה:
למאי — הגבהה זו למה:
אי למקנא — שלא יחזור בו לוי בן סימון והכי קאמר ליה טרוף אקן דליתגבהו אפרוחים מיראתך ותקנה אותם בהגבהה:
ליקנינהו בסודר — ולמה הוצרך רב יהודה לשאול היאך יקנה:
ואם ליו"ט — שהוא ערב יו"ט ולמחר יהיו אסורים משום מוקצה ובא לשאול במה הכנתם למה לי האי טרחא לטרוף אקן:
