לר' חנינא בר פפא — דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:
מהו — להרכיב זה בזה:
אידיהו — הקב"ה הסכים על ידם:
כתיב הגדולים — דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:
לך ומשול ביום ובלילה — נחמה היא:
שרגא בטיהרא — נר בצהרים אינו מאיר:
יומא — חמה:
תקופות — נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):
יעקב הקטן — מי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז):
דוד הקטן — מקרא הוא בשמואל (א יז):
בכולהו רגלים כתיב (במדבר כח) ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה':
טרם יהיה בארץ — עדיין לא היה בארץ:
ועמדו על פתח קרקע — מתאוים למי גשמים כדכתיב (בראשית ב) כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי:
ביזרני — זרעים:
היינו דרב אסי — שהקדוש ב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:
שיש לה שני גבין — ולכך נקראת שסועה תאומה:
וכי משה רבינו קניגי היה — צד חיות בקניגון:
או בליסטרי — מורה בקשת לחיות ובלע"ז בלישטדי"ר. ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם:
כתוב קניגי ובליסטרי — אגדה זה כתוב שיש בה תיבות יפין ולשון צח:
ופרשה — מאי קניגי ובליסטרי באגדתיך. ומשום דנקט כתוב באגדתיך נקט נמי להאי קרא דסרני פלשתים:
ארונקי שלהם — חשובים שלהם ה':
מתימן — בן אליפז בן עשו באו ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם ובאו לגור ביניהם ולהכי לא חשיב ששה סרני פלשתים:
שעיוו את מקומן — יצאו משם ונתעוות שחרב:
עוית — רתת וחלחלה בלע"ז קרנפ"א:
שיתסר דרי שיני — שורות של שינים:
הרבה מקראות — יש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה:
והן הן גופי תורה — טעמים גדולים תלויין בהם. והשתא קא חשיב ואזיל להו עד סוף שמעתא:
חצרים עד עזה — ארץ ישראל:
מאי נפקא לן מינה — אי לאו מקומן של אלו היה אלא מקום אחרים ואלו גרשום:
ולניני ולנכדי — ועדיין לא עברו הדורות:
כפתורים — לאו מפלשתים נינהו:
ליתו וליפקו — ארעא מפלשתים וליתו ישראל וליפקו מינייהו. וקסבר ריש לקיש עוים מפלשתים היו ולמאן דאמר מתימן היו להך מילתא נמי אצטריך משום דאזהרינהו שלא להתגרות בבני עשו אמר רחמנא ליתו כפתורים וליפקו מעוים וניתו ישראל וניפקו מינייהו. ושאר מקראות הדומין לזה באלה הדברים כגון ובשעיר ישבו החורים ובמואבים ובעמונים כתיב רפאים ישבו בה כולהו טעמא אית בהו דבכולהו כתיב ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים לזרעך נתתי וגו' וקחשיב ואת הרפאים וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם להתגרות בהם כסבורים זו היא שניתנה לאברהם ומנעם הקדוש ברוך הוא ואמר להם ארץ רפאים ודאי נחשבת שהרפאים ישבו בה מקדם אבל לא זו היא שנתתי לאברהם אלא לאלו נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר אברהם שיצאו בני עשו הימנו ולוט היה קרוב לאברהם וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאביכם:
והוא נלחם במלך מואב — למה לו לאשמועינן אלא משום דכתיב אל תצר את מואב וגו':
והיינו דאמר רב פפא — במסכת גיטין (דף לח.):
עמון ומואב טהרו בסיחון — ע"י סיחון טהרו ארצם לישראל במואב כתיב (במדבר כא) והוא נלחם וגו' ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע (יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי ארץ בני עמון וקא חשיב ואזיל וכתיב בסיפיה יתר ממלכות סיחון אלמא סיחון כבש לארץ בני עמון ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק אלמא ארץ בני עמון הוא והם מסיחון כבשוה דכתיב בו וירשו את ארצו מארנון ועד היבוק אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום:
צידונים יקראו וגו' — ל"ל:
תנא שניר ושריון הרי ארץ ישראל הן — וחרמון קרוב לצידונים ולאמורי ובנו עליו כרכים זה קרא לו שריון וזה קרא לו שניר:
העביר אותו לערים — מאי אשמועינן:
כי היכי דלא ליקרו — מצרים לאחיו לאחר זמן גולים בני גולים לכך הגלם:
1לר' חנינא בר פפא מהו? כיון דלא כתב בהו ״למינהו״ לא מיחייב, או דילמא כיון דהסכים אידיהו כמאן דכתיב בהו ״למינהו״ דמיא? תיקו.
2רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב ״(בראשית א״, טז) ״ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ״את המאור הגדול ואת המאור הקטן״. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.
3אמרה לפניו: רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה? דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב ״(בראשית א״, יד) ״והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים״. זיל ליקרו צדיקי בשמיך: (עמוס ז, ב) ״יעקב הקטן״, ״שמואל הקטן״, (שמואל א יז, יד) ״דוד הקטן״.
4חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר ״בו (במדבר כח״, טו) ״לה'״? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.
5רב אסי רמי, כתיב: ״(בראשית א״, יב) ״ותוצא הארץ דשא״ בתלת בשבתא וכתיב: ״(בראשית ב״, ה) ״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ״ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.
6רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ולא צמח. בעא רחמי, אתא מיטרא וצמח. אמר: היינו דרב אסי.
7אמר רב חנן בר רבא: (דברים יד, ז) ״השסועה״ בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות. וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים.
8א"ל רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא זיל כתוב קניגי ובליסטרי באגדתיך ופרשה׃
9(יהושע יג, ג) (ואת) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים אמר חמשה וחשיב שיתא אמר ר' יונתן ארונקי שלהן חמשה א"ל רב חסדא לר' תחליפא בר אבינא כתוב ארונקי באגדתיך ופרשה ופליגא דרב דאמר רב עוים מתימן באו׃
10תניא נמי הכי עוים מתימן באו ולמה נקרא שמן עוים שעיותו את מקומן ד"א עוים שאיוו לאלהות הרבה ד"א עוים שכל הרואה אותם אוחזתו עוית א"ר יוסף ואית להו שיתסרי דרי שיני לכל חד וחד׃
11אמר ר"ש בן לקיש הרבה מקראות שראויין לשרוף כספרי מינין והן הן גופי תורה (דברים ב, כג) והעוים היושבים בחצרים עד עזה מאי נפקא לן מינה?
12מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי אמר הקב"ה ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ליפקו מכפתורים׃
13כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו) כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו' מאי נפקא מינה דאמר להו הקב"ה לישראל (דברים ב, ט) אל תצר את מואב אמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון׃
14(דברים ג, ט) צידונים יקראו לחרמון שריון תנא שניר ושריון מהרי ארץ ישראל מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם׃
15כיוצא בו (בראשית מז, כא) ואת העם העביר אותו לערים מאי נפקא מינה דלא ליקרו לאחיו גלוותא.
16סימני העוף לא נאמרו, ולא? והתניא: (ויקרא יא, יג) ״נשר״,׃
אמרה ירח — בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי"ג) וירח עמד:
וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה — שהיה יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו:
עוים מתימן באו כו' — ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:
השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:
לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:
המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וחלבה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:
אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:
כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:
וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע"פ שאינו אוכל מיד והוא שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:
זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:
בא לפנינו עוף בסימן אחד לבד מן השלשה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו אין לספקו אלא בפרס והוא אינו מצוי בישוב ומותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בהדיא אלא שכתבו בשם הגאונים שלא היו סומכין בכך אלא בקורקבן נקלף מצד שסימן אצבע יתרה וזפק לא נתברר ענינם והרבה יש שאדם סבור עליו שיש להם אצבע יתרה וזפק (לא נתברר ענינם) ואין להם או שאין להם ויש להם כמו שנבאר:
בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בעורב וכל מיניו ואין לנו היכר בכל מיני העורב ואוסרין אותו מספק מין עורב:
בא לפנינו עוף בשלשה סימני טהרה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בכל שאר עופות הטמאים שאין לנו היכר בכלם ואוסרין אותו נתברר לנו בזה שדורס אסור על כל פנים שאם בא בשלשה סימני טהרה אסור מספק שאר עופות בא לו בשנים טמא מספק עורב ומיניו בא לו באחד טמא מספק פרס ואע"פ שאינה מצויה ביישוב על כרחנו יצאה לה ממקומה ובאה לה על ידי גלגול שאי אפשר לטהור בדריסה ויש אומרים לשטה זו שזה טהור הואיל ופרס אינו מצוי ואין זה כלום שאין לאחר דריסה כלום בא לו שלא בשום סימן טהרה טמא מספק נשר בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע שדורס שאנו מספקין בו ממין עורב קצת גאונים כתבו שאין בזה הפרש בין שאותם שני הסימנין הם אותם שבעורב או שהם סימנים אחרים שכל שהוא שוה לו במנין הסימנין הרי הוא ממינו אע"פ שאינו שוה לו בעצמן של סימנין שהרי הזרזיר וסנונית לבנה מין עורב ואינו שוה לו בסימנין והלא אנשי תמרתא היו אוכלין אותה מפני שיש לה זפק והם מפרשים בה מה שאין כן בעורב וכן סנונית לבנה שבני גליל היו אוכלין אותה מפני שקורקבנה נקלף כלומר מה שאין כן בעורב ואי אפשר לומר כן לשיטה זו שאם כן נשארו שני סימני טהרה של עורב אצבע יתרה ושאינו דורס ולשיטה זו על כל פנים דורס הוא ושאף הציידים מעידין בו כן אלא שאנו מפרשים לשטה זו היו אוכלין אותה בסימן זה ובמסורת שאף המסורת צריכה סימן אחד כמו שיתבאר ועורב מיהא יש לו שנים מסימני הגוף אלא שדברי הגאונים אמתיים הם שמיני העורב אע"פ שכלם שוים במינם אינם שוים בסימנין עצמן וכן העידו בהם רבים כמו שיתבאר ועורב המצוי אצלינו מיהא בדקו בו חכמי הדורות ומצאו בו קורקבן נקלף ואצבע יתרה ואין לו זפק כלל וכן שהוא דורס זו היא שיטת גדולי קדמונינו וחכמי דורם בהסכמת גדולי המפרשים ופי' הסוגיא לשיטה זו הוא ששאל תחלה וכי לא נתפרשו סימנין בתורה עד שאף מי שאינו מכיר עופות הכתובים בתורה יהא מכיר הבא לפניו מכח סימנין והתניא נשר מה נשר מיוחד שאין לו שום סימן טהרה ודורס וטמא אף כל כיוצא בו טמא:
מסכת חולין דף ס׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־531 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאלר' חנינא בר פפא דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:
מהו להרכיב זה בזה:
אידיהו הקב"ה הסכים על ידם:
כתיב הגדולים דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:
לך ומשול ביום ובלילה נחמה היא:
שרגא בטיהרא נר בצהרים אינו מאיר:
יומא חמה:
תקופות נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):
ועוד 31 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Chullin 60b · Sefaria
אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי"ג) וירח עמד:
וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה שהיה יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו:
עוים מתימן באו כו' ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:
Tosafot on Chullin 60b · Sefaria
השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:
השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:
לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:
המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וחלבה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:
אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:
כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:
וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע"פ שאינו אוכל מיד והוא שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:
זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Chullin 60b · Sefaria
אָמַר הַיְנוּ דְּרַב אַסִי. לאו מצד יוהרא ח"ו אמר כן אלא להורות בחסד הבורא יתברך וגם כדי לאמת ולברר דברי חכמים בעיני המון העם.
זִיל כְּתֹב קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ וּפֵרְשָׁהּ (דברים יד, ז) יש להקשות על מה חרד כל כך על שתי מילות אלו ועל מה ערבו עליו כל כך? ונראה לי בס"ד רמז לו בזה דבר אחר לפי דרכו דידוע אף על פי שבכל דברי תורה שלמד האדם יעשה בירור ניצוצי קדושה הנה בדברי תורה של אגדה יעשה בירור יותר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל מפני שבהם ישמח הלב יותר ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט.) עלמא קאים על קדיש של אגדה, ולכן נקראו אגדה מלשון המשכה כמו 'נָגֵיד וְנָפֵיק מִן קֳדָמוֹהִי' (תיקוני זהר ד:) שיש בהם כח למשוך ניצוצי קדושה לבררם ולהעלותם אך ידוע כי דברי אגדה בפשט מושכין מקרוב דהיינו ממקום שיושב בו הלומד אבל דברי אגדה שבסוד מושכין ומבררין ניצוצי קדושה ממקום רחוק. והנה ' קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי ' שניהם ענין צידה אך קַנִיגִי עניינו במצודה ורשת שצידתם מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי הוא כמו קשת שצד מרחוק ולכן קַנִיגִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הפשט שצד מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הסוד שצד מרחוק ולזה אמר לו ברמז כתוב 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ' דייקא שרמז לו בזה על האמור. וכן נמי מה שאמר לו עוד ' כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ ' רמז לו בזה אף על פי שדברי תורה שבעל פה לא נתנו להכתב מכל מקום דבר יקר וחשוב תכתבהו שמא ישתכח ולא ימצא אחר כך ואמר הכתוב עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, קכו) ועל כן היו כותבים סודות מזמן התנאים קודם שעשו היתר לכתוב תורה שבעל פה.
הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִן לְהִשָּׂרֵף, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה (דברים ב, כג) קשא אף על פי שאין בהם צורך אם נדונין בשריפה כספרי צדוקין? ונראה לי אין הכונה ראויין להשרף בידים אלא רצונו לומר אם באה האש אצלם בשבת מניחין אותם להשרף ואין מצילין אותם מפני הדליקה אם היו כתובין לבדם ואינם בכלל ספר תורה. ומה שאמר ' הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה ' כלומר אנחנו למידין שהם הלכתא לדינא וכהך דמביא הכא דנלמוד מהם דין לענין שבועות ונדרים דאם נשבע או נדר שלא יכנס לבית ראובן ונאסר לו הבית מכח שבועתו ואחר כך מכר ראובן אותו בית לשמעון הותר לו להכנס בו מפני שעתה נקרא על שם שמעון ולא על שם ראובן וכן כיוצא בזה.
אָדוֹנְקִי שֶׁלָּהֶם פירש רש"י ז"ל חשובין שלהם. ונראה לי בס"ד כי היא מלה מורכבת משתי מילות שהוא 'אדון נקי' ולכן ערבה לרב חסדא ואמר לרב תחליפא 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ וּפֵרְשָׁהּ'.
אָמַר רַב יוֹסֵף וְאִית לְהוּ שִׁית סְרֵי דָּרֵי שִׁינֵי לְכָל חַד וְחַד. נראה לשון גוזמא נקיט מפני שהיה להם כמה שורות שינים זה בזה נקיט שית סרי מפני כי האדם יש לו שורה אחת שיש בה שית סרי שינים ואמר אלו יש להו שית סרי שורות של שינים וכבר אמרו בגמרא (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי ואין זה חידוש.
Ben Yehoyada on Chullin 60b · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף ס׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־531 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״לר' חנינא בר פפא מהו? כיון דלא…״
נפתחת ב״רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב (בראשית…״
חכמים: רבי שמעון.
נפתחת ב״אמרה לפניו: רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר…״
חכמים: שמואל.
נפתחת ב״חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה…״
נפתחת ב״רב אסי רמי, כתיב: (בראשית א, יב)…״
חכמים: רב אסי.
נפתחת ב״רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא…״
חכמים: רב נחמן בר פפא, רב אסי.
נפתחת ב״אמר רב חנן בר רבא: (דברים יד,…״
חכמים: רב חנן בר רבא, רבא.
נפתחת ב״״א"ל רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא…״
חכמים: רב חסדא, רב תחליפא בר אבינא.
נפתחת ב״(יהושע יג, ג) ״(ואת) חמשת סרני פלשתים…״
חכמים: רב חסדא, רב דאמר, רב עוים.
נפתחת ב״תניא נמי הכי עוים מתימן באו ולמה…״
חכמים: רבה.
נפתחת ב״אמר ר"ש בן לקיש הרבה מקראות שראויין…״
חכמים: רבה.
נפתחת ב״מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג) אם…״
נפתחת ב״כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו)…״
חכמים: רב פפא.
נפתחת ב״(דברים ג, ט) צידונים יקראו לחרמון שריון…״
נפתחת ב״כיוצא בו (בראשית מז, כא) ואת העם…״
נפתחת ב״סימני העוף לא נאמרו, ולא? והתניא: (ויקרא…״
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת חולין דף ס׳ עמוד ב׳ · קטע 3 — “…ב) ״יעקב הקטן״, ״שמואל הקטן״, (שמואל א יז, יד)…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: חולין דף ס׳ ע״ב
פתיחה בקורא