יש יד לטומאה ואין יד להכשר — ודוקא יד הא שומר יש אפילו להכשיר לכולי עלמא, דהא כתיב (ויקרא יא, לח) כי יתן מים על זרע כדרך שבני אדם זורעין חטין בקליפיהן עדשים בקליפיהן, ותדע דאי לא לישמעינן שומר וכ"ש יד.
וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין נכשרין אלא לכשיתלשו — פרש"י ז"ל דאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כדאמרינן בספרי שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל, כלומר שאין לך זרעים שלא מתו שרצים ונגעו בהן בעודן מחוברין. וזה תימה וא"כ למה תלה הכשר בטומאה לענין זה, אדרבה כ"ש בהכשר, שאם אין אתה אומר כן טומאת הכל שאין לך זרעים שלא ירדו עליהם גשמים בעודן מחוברין, מה שאין כן בטומאה שיש כמה זרעים שמעולם לא נגע בהן שרץ. ותירצו בתוס' מתוך הדחק שאפשר שאפילו היו נכשרין במחובר יכול [להיות] שלא הוכשרו מעולם כגון שהיה יוצא לדרך ולא ניחא ליה בגשמים. והרמב"ן ז"ל כתב דהא דקתני כשם שאין מקבלין טומאה לאו למיתלי הכשר בטומאה אלא משום שיטפא דרישא דקתני כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר נקט ליה האי לישנא ולהשוות טומאה והכשר, וזה יותר נכון.
יש יד לפחות מכזית — וא"ת ומאי נפקא מינה דהא אפילו נגע באוכל בעצמו אינו מקבל טומאה, ואילו היינו אומרין דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה [אלא] לטמא אחרים, כדרכו של רש"י ז"ל בהרבה מקומות, הוה ניחא דנפקא מינה להכניס אלא שהתא שמע שאמרו לקמן (חולין קיט, א) בסמוך מההוא דר' אלעזר בן עזריה שמטהר בפול ומטמא בעדשים קשה על זה, וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא, וא"כ מ"נ מינה הכא, כבר פי' רש"י ז"ל דהכא בחצי פול או בחצי זית בשר והוא עם כביצה אוכלין ונגע טומאה ביד של פחות מכזית זה, לרב דאמר אין יד לפחות מכזית הואיל ואין עיקרו כזית ביחד אינו חשוב יד והכל טהור, ולר"י חשוב יד והכל טמא, ואינו מחוור דה"ד אי מחובר לכביצה ה"ז יד לכביצה, ואם אינו מחובר אפילו נגע הטומאה בחצי זית בעצמו אין השאר טמא, והאי באפי' נפשי' קאי, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין (כד, ב) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל, אלמא אי לאו משום אוירו של כלי חרס אילו נגע שרץ בגרגיר אחד לא נטמא הכל אע"פ שהכל מקובץ יחד ונוגע זה בזה ובתוך כלי אחד, אלמא האי באפיה נפשיה קאי והאי באפי נפשיה קאי. ובמסכת חגיגה (כ, ב) תנן הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לחולין ולתרומה, ובעי' עלה בפרק הקומץ (מנחות כד, א) בדנגעי אהדדי או בדלא נגעי, ואי סלקא דעתך נוגע במחובר מאי קא מיבעיא ליה, פשיטא בדלא נגעי, דאי בדנגעי אפילו לחולין ולתרומה, ואפילו שלא מחמת צירוף כלי, ויש מתרצים דלעולם נפקא מינה להכניס, ואע"ג דמדאורייתא אפילו ליטמא בעינן כביצה, מדרבנן מיהא מיטמא בכל שהוא. ובתוס' פירשו שפחות מכזית זה מחובר עם כביצה אוכלין, אבל אינו מחובר בו כל כך שאם היה מגביהו היה ניתק שאר האוכל מאותו פחות מכזית, לפיכך לא חשוב יד לכל הביצה אלא לאותו פחות מכזית. הא דאמר רבי יוחנן יש יד לפחות מכזית. פירש רש"י ז"ל דוקא פחות מכזית, והוא שיהא בו כפול, הא פחות מכפול מודה דאין לו יד דאי לא ליעריב וליתני יש יד ויש שומר לפחות מכפול, (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל פי' דה"ה לפחות מכפול, אלא איידי דקאמר רב יש יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול אמר איהו יש יד לפחות מכזית, וקא יהיב טעמא דטעמיה דרב משום דאין יד אלא לשיעור טומאה דהיינו כזית, ואין שומר אלא לשיעור זרעים גדולים, דהיינו פול דכתיב (ויקרא יא, לז) על כל זרע זרוע דגמר מבריה גדולה. ורבי יוחנן ל"ל הני טעמיה, וכיון דאפיקתיה מכזית אוקמינן אכל שהו, דהא מ"מ כאן וכאן לפחות מכשיעור הוא. ואין טעמו מחוור בעיני, דאם כן אמאי נקט רב לגבי טומאה שיעורא מציעאה דהיינו כזית, ולא נקט שיעורא רבה דהיינו כביצה או שיעורא זוטא כעדשה, ומאי שנא דנקט בשומר שיעורא רבה, אדרבה הוה ליה למנקט כאן וכאן שיעורא זוטא, דהא אשכחן יד ושומר לפחות מכאן, ועוד שהסוגיא מתפרשת יותר כהוגן לפי פירוש רש"י ז"ל.
והאהיל הבית עליהן הבית טמא — איכא למידק יד או שומר למת מנלן, וכי תימא דאתי מהנך, אכתי לטמא באהל אגב יד, ושומר מנלן לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכדאמרינן לעיל (חולין קיח ע"א) גבי נבילה. ונראה לי דכיון דגלי קרא דידות בין להכניס בין להוציא בטומאת העיקר בין לטומאה קלה בין לטומאה חמורה, אף למת כן, וגלוי מילתא בעלמא הוא לגבי הא, ולא דמי לההיא דלעיל דנבילה, דהתם אכתי לא אשכחן שיהא היד כעיקר אלא לטומאה קלה, והילכך (הוה איכא) [הוא דאיכא] למימר דנבילה הלמדה מהם דיה שתהא כנדון, אבל השתא דגלי קרא בידות להיותן כעיקר בין לקולא בין לחומרא אף למת כן כנ"ל.
