מסכת חולין דף צ״ד עמוד א׳

איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה. נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני' דהכא בדליכא למיגזר ה"ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי' בי' בשמעתין, כ"ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל"ל האי ואיב"א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו', ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא"כ) [דאל"כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל"ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע"ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.

תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה - כלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע"כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (לעיל חולין ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה, א), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני' לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב"ד זצ"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (חולין יד, א) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע"כ. והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש"י ז"ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני', מתני' דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו. ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא. אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל. ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי. נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ"ע] מה שאין העולם נזהרין בכך. והרב אלפסי ז"ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני' במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור' אשי, וראיתי לרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז"ל וכתב דילמא (ד)[כ]רבא אית ליה (ל)האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ"ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא. ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע"ז (סה, ב) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי(ה) ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת, ומש"ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני', והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה"ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות. ונמצא מנהגינו על מלאת לפי שיטתו של ר"ת ז"ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני', אבל אי אמר דמתני' בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית' דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ"ל. ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז"ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (סה, ב) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי. והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ"ל. מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו'. איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ"ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא"ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי' שלמה ז"ל, וכתב בתוס' דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה"ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט' חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב. ולפי דברי בעלי התוס' ז"ל אלו [כ]שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (חולין צה, א) בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני' (פסחים ט, ב) תנן תשע חנויות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש"י ז"ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה"ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ"ל.