מסכת חולין דף ק״כ עמוד א׳

1אמתניתין: ״העור והרוטב והקיפה וכו'״ מצטרפין לטמא טומאת אוכלין׃

2אמר ריש לקיש: לא שנו אלא עצם, דהוי שומר, אבל נימא לא הויא שומר. ור' יוחנן אמר: אפילו נימא נמי הויא שומר.

3א"ל ר"ל לר' יוחנן: ומי איכא שומר על גבי שומר? חלחולי מחלחל.

4מתקיף לה רב אחא: אלא מעתה, תפילין היכי כתבינן? הא בעינן כתיבה תמה, וליכא!

5אישתמיטתיה הא דאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב.

6איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש: עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשערה שכנגדו טמא. מאי לאו משום שומר? לא, משום יד.

7נימא אחת למאי חזיא? כדאמר רבי אילעא: במלאי שבין המלאין, ה"נ בנימא שבין הנימין.

8והיכא איתמר דרבי אילעא? אהא דתנן: המלאי שבשבלין מטמאין ומיטמאין ואין מצטרפין. מלאי למאי חזיא אמר רבי אילעא: במלאי שבין המלאין.

9והרוטב. מאי רוטב? אמר רבא: שומנא.

10א"ל אביי: הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא חלב דקריש.

11מאי איריא קריש? כי לא קריש נמי! דאמר ריש לקיש: ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת ביום הכפורים.

12התם משום יתובי דעתא הוא, בכל דהו מיתבא דעתיה.

13הכא משום איצטרופי הוא, אי קריש מצטרף, אי לא קריש לא מצטרף.

14והקיפה, מאי קיפה? אמר רבה: פירמא.

15א"ל אביי: הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא אמר רב פפא: תבלין.

16תנן התם: הקפה את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב וגמעו חייב.

17בשלמא הקפה את הדם ואכלו, כיון דאקפיה אחשובי אחשביה, אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא ביה, והא לאו אכילה היא!

18אמר ר"ל אמר קרא ״(ויקרא ז״, כ) ״נפש״ לרבות את השותה.

ברייתא

19תניא נמי גבי חמץ כה"ג המחהו וגמעו אם חמץ הוא, ענוש כרת; אם מצה היא, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

20בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, (דברים טז, ג) לחם עוני אמר רחמנא, והאי לאו לחם עוני הוא. אלא אם חמץ הוא ענוש כרת, אכילה כתיבא ביה!

21אמר ריש לקיש: אמר קרא ״(שמות יב״, טז) ״נפש״ לרבות את השותה.

22ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור כה"ג המחהו באור טמא, בחמה טהור. והוינן בה: אכילה כתיב ביה!

23אמר ריש לקיש: אמר קרא ״(ויקרא ז״, כה) ״נפש״ לרבות את השותה. אי הכי, בחמה נמי? בחמה איסרוחי מסרח.

24וצריכי, דאי כתב רחמנא חלב חמץ לא אתי מיניה, שכן לא היתה לו שעת הכושר; נבלה לא אתי מיניה, שכן ענוש כרת.

25ואי כתב רחמנא חמץ חלב לא אתי מיניה, שכן לא הותר מכללו, ונבלה לא אתיא מיניה, שכן ענוש כרת.

26ואי כתב רחמנא בנבלה הנך לא אתיא מינה, שכן מטמאה.

27חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי! הי תיתי? לא לכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך מה להנך שכן ענוש כרת!

28לא לכתוב רחמנא בחמץ, ותיתי מהנך מה להנך, שכן לא היתה להן שעת הכושר!

29לא לכתוב רחמנא בחלב, ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר מכללן, תאמר בחלב שהותר מכללו!

30ומאי ניהו? אילימא חלב בהמה לגבוה נבלה נמי אשתראי מליקת עוף לגבוה.

31ואלא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים!

32לעולם חלב חיה להדיוט, ודקא קשיא לך כהנים כהנים משלחן גבוה קא זכו.

33והא דתניא: ״הטמאים״ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, למה לי? ליגמר מהני!

34צריכי, דאי לא כתב רחמנא הוה אמינא: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה התם עד דאיכא כזית, אף הכא נמי עד דאיכא כזית.