מסכת חולין דף ק״כ עמוד א׳

אמתניתין דקתני עצמות מצטרפין ועל כרחך משום שומר דהא יד לא מצטרף אבל נימא לא הוי שומר ולא מצטרף דאין שומר על גבי שומר:

שומנא שומן שעל המרק:

אמר ליה אביי שומן למה לי לאצטרופי דקתני מצטרפין לטמא טומאת אוכלין בהדי בשר הא בפני עצמו לא ושומן אמאי לא אוכל מעליא הוא:

חלב דקריש לחה היוצאה מן הבשר שקורין גלייר"א:

ציר שעל גבי ירק משקה היוצא מן הירק. ל"א ציר שהיו מטבילין מאכלן בציר:

מצטרפין לככותבת ואע"ג דלא קריש כיון דבהדי אוכל מיחבר אוכל הוא:

ומשני התם טעמא דיוה"כ לאו משום אוכלא הוא דאי נמי לאו אוכלא כיון דמייתבא דעתיה מחייב דהא לא תעונה כתיב (ויקרא כג) וזה לא התענה אבל הכא אוכל ומשקה אין מצטרפין דהא לא שוו שיעורייהו. ואע"ג דהתם נמי תנן (יומא דף עג:) אכל ושתה אין מצטרפין ה"מ אכל ושתה דקים להו לרבנן דלא מייתבא דעתיה בהכי אבל ציר שע"ג ירק קים להו לרבנן דמייתבא:

קיפה פונדרייל"א דק שבבשר שצולל ליסוד הקדרה שקורין פונדרייל"א:

הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין הוה מצי למימר יטמא טומאת נבלות א"נ טומאת נבלות לא מטמא דאיכא מילי טובא דמטמא טומאת אוכלין ולא מטמא טומאת נבלות כדתנן (לעיל חולין דף קיז:) השוחט בהמה לעובד כוכבים ומפרכסת כו':

הקפה הדם ואכלו הקפהו בחמה מיירי כדפרשינן בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) אבל באור לא דדם שבשלו אינו עובר עליו:

לרבות השותה וא"ת ולמה לי קרא הא שתיה הויא בכלל אכילה כדדרשי' בפ"ג דשבועות (דף כג.) מדכתיב ואכלת לפני וגו' מעשר דגנך תירושך וקרי תירוש אכילה וי"ל דהתם במילי דשתיה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו:

לחם עוני אמר רחמנא הוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה:

אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב ביה אע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית ביה כרת אלא לאו:

חמץ לא אתי מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר וא"ת חלב נמי הוי לו שעת הכושר כשהיה במעי אמו דאפילו רבי יוחנן דאמר (לעיל חולין דף עה.) תלש חלב מבן ט' חי דחדשים גרמי בבן ח' מודה ויש לומר דחמץ כמו שהוא עתה היתה לו שעת הכושר ושוב לא נשתנה אבל חלב אחר שיצא לאויר העולם לא היתה לו שעת הכושר להיתר:

חלב לא אתי מיניה שלא הותר מכללו הקשה הר"ר שמואל מוורדו"ן לר' יוסי דלא חייש להא פירכא בפסחים (דף כג:) וחשיב חלב לא הותר מכללו דקאמר ורבי יוסי הגלילי אנן בבהמה קאמרינן בבהמה מיהא לא אשתרי וליכא למיפרך נמי מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה כדאמר התם וי"ל דלרבי יוסי [הגלילי] ודאי אתא נפש לדרשה אחריתי:

מה להנך שכן לא היתה להם שעת הכושר דנבלה כמו שהיא עתה מתה לא היה לה שעת הכושר א"נ מחיים היה בה איסור אבר מן החי ואפילו למ"ד (לאו) לאיברים עומדת היה בה איסור שאינה זבוחה:

מה לחלב שכן לא היתה לו שעת הכושר וא"ת והלא חלב דשליל לרבי יהודה מותר, א"כ שעת הכושר היתה לו. י"ל לרבי יהודה לא מיקרי חלב עד שעת לידה, א"נ עד שעת יציאתו לאויר העולם, דחדשים ולידה גרמי ליה, וא"נ חדשים ואוירא, ומשעה שחל עליו שם חלב לא היתה לו שעת הכושר, והוא הטעם לנבילה דמשעה שחל עליה שם נבילה לא היתה לו שעת הכושר, ותירוצים אחרים נאמרו בו, וזה עיקר.

כבר ביארנו במשנה על הרוטב שהוא מרק הקרוש הא אם היה לח אינו מצטרף ומ"מ לענין יום הכפרים ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת שכל שהוא מישב את דעתו בטל ענויו:

קיפה האמורה במשנה כבר ביארנו שהוא התבלין המתבשלין עמה אבל דק דק של בשר אין אנו צריכין לצירוף שהרי הוא עצמו מטמא טומאת אוכלין ולמדת שהתבלין אין מטמאין טומאת אוכלין ודוקא ביבשות שהן הראויות לתבל בה את התבשיל אבל אם הם רטובות עדין אף הם עצמן מטמאות אוכלין כמו שביארנו בפרק ראשון:

כבר ידעת על הדם ועל החלב ועל החמץ שאכילתן בכרת אפי' אכלן שלא כדרך אכילה חייב כרת כיצד הקפה את הדם ואכלו או המחה את החלב וגמעו או המחה את החמץ וגמעו ענוש כרת ואם המחה את המצה וגמעה אינו יוצא ידי חובתו דלחם כתוב:

נבלת עוף טהור שהמחה את חלבה וגמעו מטמאה בגדים בבית הבליעה כבשרו במה דברים אמורים כשהמחהו באור אבל המחהו בחמה אינו מטמא מפני שהסריחו:

תד"ה הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין המ"ל יטמא טומאת נבילות כו' עכ"ל אין לומר בזה קמא נקט דטפי ה"ל למימר יטמא טומאת נבילות דקתני בה דאפי' לא מצטרפי ודו"ק:

בד"ה חלב לא אתי כו' דהא לר"י הגלילי חמץ מותר בהנאה כדאמר התם וי"ל דלר"י הגלילי ודאי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מה להנך כו' ואפי' למ"ד לאברים עומדת בו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שכן טומאתן כו' להזכיר משהו גבי חלב כו' עכ"ל כצ"ל:

תד"ה הוא עצמו יטמא וכו' א"כ טומאת נבלות לא מטמא וכו' כדתנן השוחט בהמה לעובד כוכבים וכו'. נ"ל דאין זה ראיה דהתם הוי טעמא דנבילה במיתה תלי רחמנא לכך לא מטמיא במפרכסת אבל בשומנא מה לי טומאת אוכלין מה לי טומאת נבילה:

ד"ה חלב לא אתי וכו' וליכא למפרך נמי מה לחמץ שכן אסור בהנאה דהא לרבי יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה וכו'. לא צריכים התוס' לכל זה דהא כד אתי חד מתרתי לא שייך למפרך הכי וק"ל:

ד"ה מה להנך וכו' ואפילו למ"ד לאו לאברים עומדת כצ"ל:

גמ' תנן התם הקפה עי' שבועות דף כג ע"א תוס' ד"ה גמר וצ"ע:

תוס' ד"ה לרבות וכו' ושתי להו עי' נדה דף לב ע"א תוס' ד"ה שתיה: