הטל פרט — הסמוך להם ותנהו ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ותרבי ביה כל כעין הפרט הלכך אי לאו תאכלו קמא הוה מרבינן בכעין הפרט אפי' בורות דדמו לפרט בהכי שהן מים גדלין על גבי קרקע אבל השתא דכתיב תאכלו קמא דרשינן ליה הכי מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים נובעים ואיתרבו חריצין ונעיצין לאיסורא כאלו ולא איתרבו בורות:
ומאי רבי — בכעין הפרט דאף כל:
ומאי מיעט — דכל פרט למעוטי אתא:
ואימא מה הפרט מפורש וכו' — דאע"ג דלא דמי ליה לפרטא אלא בחד צד מרבינן דכללא בתרא דוקא:
א"כ תאכלו מאי אהני ליה — בלאו איהו נמי כלים לא מיתסרי דהא לא דמו לפרט במידי אלא לאו תאכלו למשרי בורות אתא ולמימרא דלא תרבי בכעין הפרט אלא חריצין ונעיצין דדמו ליה בשני צדדין:
חריצין — ארוכין וקצרים:
נעיצין — רחבין כגון אותן שעושין לביברי דגים:
ואימא איפכא לא גרסינן הכא עד בסיפא דשמעתא בתר מלתא דתנא דבי ר' ישמעאל אבל הכא גבי תנא דבי רב דדריש כללי ופרטי ליכא לאותביה דהא כעין הפרט בעינן ומאי כעין הפרט אית בהו דתרבינהו לאיסורא ותפיק חריצין ונעיצין:
במים במים ב' פעמים — הואיל ושני הכללות סמוכין כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ופרט אלא ברבוי ומיעוט דלהכי פלגינהו רחמנא לפרטא מכללא דלא תדרשיה בכלל ופרט. ואיכא בין ריבה ומיעט לכלל ופרט דכי דרשינן כלל ופרט הוי פרט פירושו של כללא ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפי' דבר הדומה לו אין לך להביא וכשכלל לך כלל שני אחר הפרט אהני לאתויי מידי דדמי ליה לפרט אבל כי דרשינן ריבה ומיעט לא פירש המיעוט את הרבוי אלא מיעט שלא תשמע ממנו הכל אלא זה והדומים לו ובלאו רבוי שני הוה מרבינן כל דדמי ליה למיעוטא ואהני רבוי שני לאתויי כל מילי ואהני מיעוטא למעוטי מידי דלא דמי ליה כלל והכי מפרשינן בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דרבוי ומיעוט לחודיה מייתי כל דדמי ליה בכל מילי. ומשום דרבוי ומיעוט מידריש איצטריך תאכלו קמא למשרי בורות דאתי ברבוי ומיעוט וריבוי לאיסורא דאילו בכלל ופרט דרשינן ליה לא הוו מתרבו בורות ולא איצטריך תאכלו יתירא דקסבר תנא דבי ר' ישמעאל כללא קמא דוקא דלא מרבי כללא בתרא אלא מידי דדמי לפרט בכל צד דהיינו נובעין וה"נ אמרן לעיל גבי כלל ופרט דחגבים לתנא דבי ר' ישמעאל דלא מתרבי ראשו ארוך מכלל ופרט משום דלא דמי בכל צד ואיצטריך סלעם יתירא לרבויי:
ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות — אתאכלו יתירא סמיך כדאמרי' במסקנא א"כ תאכלו מאי אהני ליה:
ואיפוך אנא — דכיון דלאו טעמא יהיב למילתיה כשאר כעין הפרט אימא תאכלו למישרי חריצין וריבויא לרבויי בורות:
שהן עצורין — שאין להם מוצא ומבוא אלא עצורין ככלים ולא דמו לאיסורא במידי דהא ימים ונחלים כתיב:
הי סתום והי מפורש — דאמרי' לעיל הואיל והתיר בסתום והתיר במפורש:
יש לו מפורש — בההוא קרא דמשתעי ביש לו סנפיר וקשקשת קרי מפורש להתיר כלים בלא סימני טהרה כדדריש לעיל ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא אחרים הא בכלים אפי' אין לו תאכלו:
מיניה הוא דקא מישתרו כלים — כדפרישית דקאי אמיעוט דאותם דממעט אין לו גבי ימים ונחלים כדכתיב ובנחלים אותם תאכלו ולא שאין לו וממילא דבכלים לא אימעיט אבל קראי דמישתעי באין לו דאמרן לעיל נמי דמישתרו מיניה כדאמרן כל אשר אין לו בימים ובנחלים לא תאכלו הא בכלים תאכלו לא הוי מפורש להיתר כלים כולי האי משום דאזהרת לא תאכלו לא סמיכא לפרטא אלא לכלל דכל נפש החיה אשר במים לא תאכלו ומשמע טפי דבכל מימות שבעולם אפי' בכלים אזהר אלא אנן הוא דדרשינן ליה בכלל ופרט וכלל דבדידיה נמי איכא ב' כללות סמוכין זה לזה אחר הפרט דכתיב בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה וגו':
דהאי הוא דמוכח אהאיך — קרא דיש לו דלמשרי כלים אתא:
דאי מהאיך הוה אמינא — בנחלים אותם תאכלו הא בכלים אפי' אותם לא תאכלו ואתא בימים ובנחלים דאין לו וגלי עליה דכי מעטינהו לכלים מאיסורא מעטינהו ולא מהיתרא:
לשפי — לשון השופה יין לחמרא (ב"מ דף ס.) לשון מוריק מכלי אל כלי:
שיכרא — של תמרים הוא ומצויין בהן תולעים:
בצבייתא — ציבי שמסננין אותו דרך עצים וקשים דקים:
באורתא — שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סבר שלא יצתה מן השכר לקשים ותולעת המים מותרת כדאמרן:
וקעבר משום שרץ השורץ על הארץ — דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשית שרץ הארץ:
היינו רביתיה — וכמי שלא פירשה מן המים היא:
יבחושין — כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין:
