בוני התלמוד
    דור אחרון לתנאים

    רב

    דור אחרון לתנאים והראשון לאמוראים. כמעט אין אחד בכל התנאים והאמוראים שזכו להכתב ולעמוד על תולדות ימי חייו כתולדות רב. ספרים רבים נכתבו לכבודו והוא המקשר בין תקופת התנאים לתקופת האמוראים, ההשגחה העליונה האצילה עליו מטובה ביד רחבה, בתבונה, בחכמה ודעת, בעושר, ביופי, בגבורה ובאריכות ימים.

    בימי רבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא מבחירי האומה עלו לארץ ישראל והם: ר' חייא ובניו, ר' חנינא, לוי, רב, רבה בר חנא ור' יונתן ולולא הם מי יודע אם היה רבי יהודה הנשיא יכול להוציא לאור את ששה סדרי המשנה, בעזרת חכמי בבל הדליקו הם את נר התורה בארץ ישראל. רב למד תורה מפי רבינו הקדוש חזר לבבל והבעיר את אש התורה בכל מדינת בבל והעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות ומפיו אנו חיים כהיום הזה.

    רבי חייא דודו היה קורא לרב "בר פחתי", כלומר בן גדולים, בנו של תלמיד חכם, מכאן למדנו שגם אביו של רב היה תלמיד חכם. נזיר נט.

    רב היה גבוה נדה כד: ויפה תואר, עד שאמרו עליו: יופיו של רב, כלומר תואר פניו ומראהו, מעין יופיו של רבי אבהו, ויופיו של רבי אבהו היה כיופיו של יעקב אבינו, ויופיו של יעקב אבינו היה מעין יופיו של אדם ראשון. בבא בתרא נח.

    רב היה אדם בריא, כמו שאמר עליו רבי יוחנן: אבא, כוונתו לרב, שהיה פונה בתואר כבוד כלפי רב, ממשפחת בריאים הוא ולכן יכול היה לנהוג באכילתו כרבי אלעזר בן עזריה שהיה עשיר. חולין פד.

    עוד בימי עלומיו עלה רב עם דודו רבי חייא ובניו לארץ ישראל, וגדולי תלמידיו של רבי היו חכמי בבל. רבו המובהק ללא ספק היה דודו רבי חייא.

    הספיק לראות את רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שכך אמר רב: דין זה למדתי מרבי אלעזר ברבי שמעון. זבחים קב:

    מכאן למדנו, שרב היה בארץ ישראל עוד בזמן התנאים ועדיין לא היה שם אמורא כלל, משום כך נקבעו דבריו בברייתות ונקרא הוא ודודו רבי חייא "תנא הוא ופליג".

    בהיותו בישיבתו של רבי התחבר עם כל גדולי תלמידי רבי, והם: בר קפרא, לוי, שמעון בנו של רבי, ורבי חנינא בר חמא.

    משפחת רב

    סבו של רב נקרא סלא מעיר "כפרי" הקרובה לעיר סורא שבבבל.

    סלא הוליד את בנו אחא, אחא הוליד את אבא, ואבא זכה להעמיד חמישה גדולי תורה בישראל, איבו, חנא (אבי רבה בר חנא), שלא, מרתא ור' חייא, כולם בני אבא בנו של אחא בנו של סלא מכפרי.

    רב הונא תלמידו

    שהייתה מריבה לרבה בר רב הונא עם אנשי ראש הגולה היה אומר לאנשי ראש הגולה: לא מכם אני נוטל רשות ואיני כפוף לכם, כי לא מכם קיבלתי את סמכותי לדון אלא קיבלתי רשות לדון מאבי מורי רב הונא, ואבי מורי קיבל רשות לדון מרב, ורב קיבל מרבי חייא דודו, ורבי חייא קיבל רשות לדון מרבי יהודה הנשיא.

    מעמדו של רב

    כשרבה בר חנא רצה לרדת לבבל, שאל רבי חייא את רבי: רבה בן אחי חנא יורד לבבל, האם יש לו רשות להורות בהלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה שם? ענה לו רבי, ניתנת לו רשות להורות. שאל עוד רבי חייא את רבי: האם יש לו גם רשות לדון דיני ממונות כיחיד מומחה, ואם יטעה פטור מלשלם? ענה לו רבי, יש לו רשות גם לדון דיני ממונות.

    הוסיף ושאל ר' חייא: האם יכול גם להורות על מומי בכורות? ענה לו רבי, ניתנת לו רשות גם להתיר בכורות.

    ממשיכה הגמרא ומספרת: כשרצה רב לרדת לבבל, שאל רבי חייא את רבי: רב, בן אחותי ששמה איימו, האם יורה? ענה לו רבי יורה, שאלו האם ידין? ענה לו ידין, האם יתיר בכורות? ענה לו, לא ניתנה לו רשות להתיר בכורות.

    נשאלה השאלה: מדוע קרא רבי חייא לרבה בר חנא בן אחי, ולרב קרא בן אחותי?!

    הרי רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו של רבי חייא? אביו של רב "אייבו" היה אח של רבי חייא בני אב אחד ששמו אבא בר סלא מכפרי אבל לא מאותה האם, ואמו של רב הייתה אחות רבי חייא בני אותה אם ולא אותו האב, אייבו ואיימו הוריו של רב אינם אחים.

    אייבו אביו של רב, וחנא אביו של רבה, ושילא, ומרתא, ורבי חייא – כולם, כל החמשה, בני אבא בר אחא כרסלא, מהמקום ששמו כפרי!

    אם כן, רב היה גם בן אחיו של רבי חייא! ולמה קרא לו בן אחותי? מכיון שרב היה בן אחיו ובן אחותו קרא לו בן אחותי, ורבה היה רק בן אחיו לכן קראו בן אחי.

    או נאמר כך: רבי חייא קרא לרב בן אחותי, על שם חכמתו של רב שהיה רב חכם ביותר, לפי שהחכמה נקראת אחות, כמו שכתוב: "אמר לחכמה אחתי את". משלי ז,ד

    מדוע רבי לא התיר לרב להתיר בכורות? והרי רב היה חכם גדול משחר ילדותו ולכן קראו דודו רבי חייא "בן אחותי"?!

    עוד תמוה: רב היה בקי במומים, והראיה, כך אמר רב: שמונה עשר חודשים גדלתי אצל רועה בהמות כדי לדעת איזה מום הוא קבוע ומותר הבכור בשחיטה, ואיזהו מום עובר שאסור הבכור בשחיטה?

    השיבו: רבי לא התיר לרב להתיר בכורות בכדי שבני בבל ינהגו כבוד ברבה בר חנא, לכן נתן לו רבי את החשיבות שרק הוא יתיר בכורות, ולא חשש שיזלזלו בכבודו של רב משום שידע רבי שינהגו כבוד ברב גם בלא זה. סנהדרין ה.

    ייחוסו של רב

    רבי יהודה הנשיא אירס את בנו עם בתו של רבי חייא, כאשר הגיעו לכתיבת הכתובה, מתה הכלה בתו של רבי חייא! אמר רבי, וכי חס וחלילה יש איזה פסול בשידוך זה! ישבו שני הצדדים לעיין בשושלת המשפחות.

    אמרו: מוצאו של רבי יהודה הנשיא משפטיה בן אביטל אשת דוד המלך, משמע מכאן שבנו של רבי בן מלכים, ואילו רבי חייא מוצאו משמעי אחי דוד אם כן זהו הפסול! אין הכלה בת מלכים ואין היא הוגנת לבן מלכים. כתובות סב:

    חכמתו

    רב היה בקי בחכמת הטבע, בטבע המאכלים, מומחה גדול ברפואות, בהתרחקות מדברים המזיקים לגוף, בידיעת גלילי הארץ הימים והנחלים ועוד בחכמות רבות.

    רב היה בקי בטבעיות פסחים קיג. ואמר רב: יש יתוש, מין פשפש שחי יום שלם ויש זבוב שחי שנה שלימה. חולין נח:

    כתוב: "והסיר יהוה ממך כל חלי". דברים ז,טו

    רב אמר: "כל חלי" זו עין רעה משום שכל החוליים תלויים בה, ומהיכן רב למד זאת! רב היה מזדמן לבית הקברות והיה יודע ללחוש על הקברות ולהבין בכל קבר וקבר באיזו מיתה מת, האם מת בזמנו או קודם זמנו על ידי עין רעה!

    אמר: תשעים ותשעה מן המתים מתו מעין רעה ואחד בדרך ארץ, כלומר שהגיע זמנו למות. ב"מ קז:

    בקי בטבע המאכלים והדגים והעופות והזרעים והתבשילים

    רב הזדמן לביתו של רב שפיר בחול המועד, הביאו לפניהם לאכול דג שהיה שליש מבושל שליש מלוח ושליש צלוי.

    אמר רב: אמר לי צייד אחד ששמו אדא: טוב לאכול את הדג כשהוא קרוב לסוף הזמן שיסריח מאשר לאוכלו בזמן הקרוב לצידתו. מועד קטן יא.

    מומחה גדול ברפואות

    אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם אפילו קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, שאין לך בזיון גדול יותר, מאדם המהלך יחף בשוק.

    ולמרות החשיבות הרבה שבמנעלים, אדם שהקיז דם לצורך רפואה ואין לו מה לאכול לאחר ההקזה, ימכור מנעלים שברגליו ויקנה צרכי סעודה לאחרי הקזת דם.

    מה יקנה לצורכי סעודה?

    אמר רב: בשר, מכיון שהקיז דם והחסיר מדמו החסיר מנפשו! לכן יאכל בשר, כמו שנאמר: "כי נפש כ ל ב שר דמו בנפשו הוא". ויקרא יז,יד

    שמואל אמר: יין, אדום תחת אדום, כלומר הוא החסיר דם לכן ישתה יין אדום. שבת קכט.

    עשירותו

    הרואה בחלומו כל מיני ירקות סימן יפה לו חוץ מראשי לפתות מכיון שהם עבים כמו מקל, סימן שיקבל מלקות, כמו שאמר בר הדיא פותר החלומות לרבא.

    נשאלה שאלה: הרי אמר רב, לא התעשרתי עד שראיתי בחלומי ראשי לפתות! רואים מכאן שראשי לפתות סימן יפה לו?

    השיבו: רב ראה את ראשי הלפתות במקום גידולם בשדה, כביכול בשדה השייך לו, וגודלם מרמז לאדם שיש לו פירות טובים, כלומר סימן לעושר.

    אבל כאשר אדם חולם עליהם שהם תלושין, סימן שהם כמקל ביד אדם אחר, וישמשו להרע לחולמם. ברכות נז:

    רב הונא תלמידו של רב, ראה אותו שעשה קידוש על שיכר במקום יין למרות שהיה יין מצוי בעירו! משום שהשיכר היה חביב על רב.

    אמר רב הונא לרב: התחיל אבא, כך כינויו של רב, להרויח ממון ממכירת שיכר! כלומר התחיל אבא לייצר שיכר ולהתפרנס ממנו ולכן השיכר חביב עליך ואתה מקדש עליו! פסחים קז.

    ענותנותו

    קצב אחד התנהג כלפי רב בצורה לא מכובדת ולא בא לבקש את סליחתו של רב.

    בערב יום הכיפורים החליט רב ללכת ולהתפייס עם אותו קצב. בדרכו של רב פגשו רב הונא ושאלו לאן הולך כבוד הרב? אמר לו רב, להתפייס עם קצב פלוני.

    חשב רב הונא לעצמו! מכיון שאבא אדם גדול ומטריח את עצמו להתפייס עם הקצב, עתיד הקצב להיענש במיתה!

    הלך רב ונעמד מול הקצב, הקצב עסוק היה במלאכתו לשבר עצמות של ראש בהמה, הרים את עיניו וראה את רב עומד מולו.

    אמר הקצב לרב: אתה שקוראים אותך אבא! לך מכאן ואין לי שום עסק איתך! באותו רגע שאמר זאת הקצב, הרים את ידו לשבור את עצמות ראש הבהמה שמולו, נשמטה עצם אחת ועפה על צוארו והרגה אותו. יומא פז.

    עם גדולי דורו

    רב היה קורא את סדר פרשת השבוע לפני רבי.

    נכנס רבי חייא דודו ורצה להחזירו לתחילת הפרשה! חזר רב לתחילת הפרשה.

    נכנס בר קפרא וחזר שוב רב לתחילת הפרשה.

    הגיע רבי שמעון בנו של רבי ושוב חזר לראש הפרשה.

    נכנס רבי חנינא בר חמא, אמר רב: וכי כל כך הרבה פעמים נחזור לתחילת הפרשה! המשיך בקריאתו ולא חזר לראש הפרשה.

    הקפיד רבי חנינא על רב שלא הסכים לחזור על הפרשה בשבילו!

    בשלושה עשר ערבי יום הכיפורים הלך רב לפייס את רבי חנינא ולא התפייס רבי חנינא! למרות שמצד הדין מספיק לפייס אדם שלוש פעמים! וכל זה, משום שרב היה מחמיר על עצמו. נשאלה השאלה: איך לא הסכים רבי חנינא להתפייס! והרי למדנו: כל המעביר על מידותיו מעבירין לו מן השמיים על כל פשעיו וראוי לרבי חנינא לנהוג כך?

    השיבו: רבי חנינא חלם חלום, ובחלומו ראה שתולים את רב על דקל! לחכמים היה סימן ברור שכל מי שרואה בחלומו אדם שנתלה על דקל, אותו אדם יתעלה ויהיה ראש ישיבה! מכיון שהזקיפה על הדקל מראה על נשיאות ראש וגדולה.

    אמר רבי חנינא לעצמו: מחלום זה אני מבין, שמשמיים רוצים לעשות את רב ראש הישיבה. מכיון שרבי חנינא היה ראש הישיבה, חשש הוא מאוד שמא ימות בקרוב מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה והגיע זמנו של רב להתמנות לראש הישיבה!

    אמר רבי חנינא: לא אתפייס עם רב! כך רב ילך לבבל וילמד שם תורה ויעשוהו ראש ישיבה ובכך יאריכו ימיי כראש הישיבה בארץ ישראל. יומא פז:

    זכותו של רב

    בעיר סורא שבבבל הייתה מכת דבר! באזור מגורי רב לא הגיע הדבר. אמרו בני המקום, בודאי זכויותיו המרובות של רב מגינות עלינו ולכן לא הגיע הדבר לשכונתינו!

    משמיים הראו להם בחלום את טעותם, מכיון שבשביל רב, מספיק דבר קטן כדי שיגן על השכונה מדבר ולא צריך את זכויותיו המרובות בשביל כך. תענית כא:

    עם שמואל בן מחלוקתו

    חבירו וחביבו של רב הוא שמואל ומיום שבא רב לבבל, הכירו שמואל שהוא מלא רוח חכמה ודעת.

    שמואל קראו "אבא" יותר מכולם משום שכיבדו ביותר, ותלמידי רב קראוהו "רבינו".

    רב ושמואל נקראו "רבותינו שבבבל" ולישיבתו הגדולה קרא ר' אלעזר "בית רבינו שבבבל". רב גם היה נוהג כבוד גדול בשמואל ואמר עליו: "כל רז לא אניס ליה", כלומר כל סודות התורה גלויים לפניו. חולין נט.

    עוד קרא עליו רב: "ותשועה ברב יועץ", כלומר שיש יועץ טוב אפשר להיוושע ולהצליח בכל. יבמות קכא.

    רב היה נוהג לעלות לתורה במקום כהן מפני כבוד התורה וכשהגיע שמואל שהיה כהן, לא היה עושה כך מפני כבודו של שמואל. מגילה כב.

    מחלוקת רב ושמואל בהלכה ובאגדה מלא הש"ס, הם הניחו את אבני היסוד לתלמוד הבבלי והירושלמי ונקראו הוויות רב ושמואל, ברכות יט: הם איחדו שתי תקופות יחד, של ההתנאים והאמוראים והאירו בחכמתם לארץ ולדרים עליה.

    רב היה זקן מבוגר משמואל, לוי היה חבירו עוד שהיה בארץ ישראל ביצה כד:, וכשהתיישב רב בסורא שבבבל, בא לוי לבבל ונפגשו גם בבבל, גם רבה בר חנא היה איתו שבת נט: וחלק רב בהלכה על אבוה דשמואל ולוי. ע"ז לח:

    עשרה מילי דחסידות היה עושה רב

    מקיים ג' סעודות 3 .. לא הלך בגילוי ראש 2 .. שהיה רב הולך, לא הסתכל יותר מד' אמות מלפניו 1. היה מקיף בהליכתו שלא להטריח את 6 .. לא הביט לצדדין 5 .. מכוון ליבו בתפילה 4 .בשבת. קולו היה ערב ועלה 9 .. כל מי שהקניטו היה הולך לפייסו 8 .. לא אכל בסעודות הרשות 7 .הציבור. היה רגיל במצוות ציצית.10 .לתרגם.

    ענותנותו

    אשתו של רב היתה מצערתו! כשביקש לאכול עדשים עשתה לו קטניות וכן להפך.

    מה עשה חייא בנו! כשביקש רב עדשים אמר חייא לאימו: אבא רוצה קטניות, וכך קיבל רב את מה שרצה לאכול. אמר רב לחייא בנו: אמך השתפרה!

    סיפר לו חייא בנו מה שעשה! אמר לו רב: זה מה שאומרים: בנך היוצא ממך מחכים אותך, ואיך לא חשבתי בעצמי על זה! בכל זאת אמר רב לחייא בנו לא לעשות זאת שוב בכדי שלא יתרגל לשקר. יבמות ס"ג.

    מעשה עם שמואל

    שמואל וקרנא היו יושבים על שפת נהר "מלכא" שבבבל. הבחינו, שלמרות שאין רוח נושבת יש גלים בנהר.

    אמר שמואל לקרנא: הואיל ואין רוח ויש גלים, כנראה הגלים הם בודאי לכבוד אדם גדול שמגיע מארץ ישראל והוא חש במעיו, ומכיון שהוא צריך לנקביו וניפנה על דופני הספינה, המים עולים ועושים לו מחיצה לשמור על צניעותו.

    אמר שמואל לקרנא: לך בדוק אם הוא תלמיד חכם!

    הלך קרנא ומצא את רב. שאלו קרנא כמה שאלות הלכתיות ורב הבחין בו, שבא לבדוק את ידיעותיו.

    שאלו רב איך קוראים לך? אמר לו קרנא, אמר לו רב: יהי רצון שתצא לך קרן מבין עיניך. הגיעו לביתו של שמואל. הכניס שמואל את רב לביתו בכבוד רב. שמואל שהיה רופא מומחה רצה לעזור לרב ולרפאותו! הכין שמואל לרב לחם שעורים, דגים קטנים מטוגנים והשקהו שכר, כך יתאפשר לרב לרוקן את כל הפסולת המריעה לו במעיו.

    עוד דבר עשה שמואל: לא הראה לרב היכן נמצא בית הכסא בכדי שישפיע מאכלו לרפאותו, וכל זה הייתה כוונתו לעזור לרב!

    רב לא הכיר בכוונתו של שמואל לרפאותו וחשב בליבו ששמואל רוצה לצערו! קילל רב את שמואל שלא יהיו לו בנים וכך היה.

    אחרי שהתברר לרב ששמואל עשה כל זאת לרפואתו ובא לעזור לו! ביקש את סליחתו וכיבד מאוד את שמואל. שבת ק"ח.

    שבחיו ואימרותיו

    אמר רב: כלו כל הקיצין ואין הגאולה תלויה אלא בתשובה ומעשים טובים. סנהדרין צז: רבי קראו בן גדולים, ר' חייא קראו בן אחותי על שם חכמתו. כשהיה ר' חייא נזוף מרבי, לימד את רב את כל כללי התורה. רב, שמואל, ור' יוחנן, דבריהם כמו דברי מקרא. (כמו דברי תורה)

    • נזיר נט ע"אאִיכָּא דְּאָמְרִי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּעֲבִיר בֵּית הַשֶּׁחִי וּבֵית הָעֶרְוָה לוֹקֶה מִשּׁוּם ״לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״. מֵיתִיבִי: הַעֲבָרַת שֵׂיעָר אֵינָהּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: הַמַּעֲבִיר…
    • נדה כד ע"בוּשְׁמוּאֵל מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: בֶּן אַרְבָּעָה לְדַקָּה, בֶּן שְׁמֹנֶה לְגַסָּה — הֵימֶנּוּ וּלְמַטָּה אָסוּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלֹּא כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, אֲבָל כָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו — מוּתָּר. יָצָא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת, דְּאַף עַל גַּב דְּכָלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו — אִם…
    • בבא בתרא נח ע"אלִמְדוּרָה, וּקְדֵרוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ.
    • חולין פד ע"אוְלִיפְרְקִינְהוּ וְלִיכַסִּינְהוּ? בָּעֵינַן הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה.
    • זבחים קב ע"בכִּי טָמֵא; מָה טָמֵא – כַּמָּה דְּלָא טָהוֹר לָא אָכֵיל, אַף הַאי נָמֵי – כַּמָּה דְּלָא מִתְּקַן לָא אָכֵיל; קָא מַשְׁמַע לַן.
    • סנהדרין ה ע"אוְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְרַבִּים, דָּן אֲפִילּוּ יְחִידִי. אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אֲנָא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּיחִידִי. וְכֵן אָמַר רַבִּי חִיָּיא: כְּגוֹן אֲנָא דָּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּיחִידִי.
    • כתובות סב ע"באַכּוּלְּהוּ. וְהָא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים קָאָמַר? אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ.
    • פסחים קיג ע"אגָּזְיָיתָא נִינְהוּ, דְּשָׁמְטִי סוּסַיָּא וְאָתוּ דָּבְרִי לְהוּ.
    • חולין נח ע"בהָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא לְבָתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא שַׁרְיָין.
    • מועד קטן יא ע"אלְיָרִיד שֶׁל גּוֹיִם, וְלוֹקְחִים בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים, וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בָּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָן.
    • שבת קכט ע"א״צְרִיכָה אֲנִי״, בֵּין לֹא אָמְרָה ״צְרִיכָה אֲנִי״ — אֵין מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת.
    • ברכות נז ע"באָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִשְׁכִּים וְנָפַל פָּסוּק לְתוֹךְ פִּיו — הֲרֵי זֶה נְבוּאָה קְטַנָּה. תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה מְלָכִים הֵם: הָרוֹאֶה דָּוִד בַּחֲלוֹם — יְצַפֶּה לַחֲסִידוּת. שְׁלֹמֹה — יְצַפֶּה לְחׇכְמָה. אַחְאָב — יִדְאַג מִן הַפּוּרְעָנוּת.

    מקורות בתלמוד

    פסוקים שנדרשו בערך