מסכת חולין דף כ״ד עמוד א׳

ושחט וחוקה ושחט אותה לפניו וכתיב זאת חוקת התורה:

וכל היכא דכתיב חוקה לעיכובא ואיכא לרבויי מלתא אחריתא בק"ו מי לא דרשינן ק"ו לרבויי ועיכובא דחוקה למילי אחרנייתא:

הא גבי יום הכפורים דכתיב גורל ונתן אהרן על שני וגו' וכתיב חוקה בסוף הפרשה ואי לאו דכתיב מיעוטא בהדיא דלא מקדיש בלא גורל הוה מרבינן בק"ו דקדיש על ידי קריאת שם בלא גורל:

דתניא הגורל לה' ועשהו חטאת דמשמע הגורל עושהו חטאת בנפילתו עליו ואין קריאת השם עושהו חטאת שאם אמר זה לשם וזה לעזאזל אין נקבעים בכך ומגריל עליהם אם הגורל משנה את קביעות קריאת שם הולכים אחר הגורל:

שיכול והלא דין הוא אי לא כתיב הגורל ועשהו אלא קרא קמא דונתן אהרן על שני וגו' הייתי יכול לומר והלא דין הוא דהואיל והגורל קובען יהא אף קריאת השם קובען:

ומה במקום שלא קדש הגורל כגון קיני זבים ויולדות דאחד לחטאת וא' לעולה שאם הגריל עליהם שכתבו על אבן אחת חטאת ועל אבן אחת עולה והטילו עליהם בגורל לא מצינו שיהא הגורל קובען ואם רצה לשנותן הרשות בידו:

קידש השם דמאחר שפירש זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב (דברים כג) מוצא שפתיך תשמור אלמא שם קבע ואם משנה נמצאת חטאת למעלה ועולה למטה. מקום שקדש כו':

טעמא דכתיב הגורל ועשהו דאמעיט ליה להא מלתא בהדיא:

אמר קרא ושחט וחוקה אומר רבינו תם דמשמע בפרק שני דזבחים (דף יח.) דחוקה לא הוי עיכוב ממשמעו אלא מגזרה שוה דילפינן התם מגזרה שוה דלא רחוץ ידים חילל מגזירה שוה חוקה חוקה משתויי יין:

ומה במקום שלא קדש הגורל כו' ואם תאמר קינים גופייהו מנא לן שלא קדש הגורל אימא ק"ו איפכא ויש לומר דאיכא שום מיעוט:

טעמא דכתב רחמנא ועשהו הא לאו הכי דרשינן ק"ו תימה דבפרק טרף בקלפי (יומא דף מא.) מוקי האי ברייתא כרבי יהודה משום דסתם ספרי רבי יהודה היא ורבי יהודה אית ליה בפרק הוציאו לו דלא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בפנים בבגדי לבן והגרלה בחוץ הויא ואין לומר דשום תנא לא פליג אדרשא דועשהו ולא פליג עליה רבי נחמיה דאית ליה דכתיב חוקה אנעשה בחוץ דהא אשכחן רבי שמעון בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ. ושם) דסבר דהגרלה לא מיעכבא וי"ל דפריך משום דבפרק טרף בקלפי (יומא דף לט:) דריש רבי ינאי מאשר עלה אשר עלה תרי זמני לעכב ופריך אלמא דרשינן ק"ו אע"ג דאיכא עיכובא אלא אמרת נוקמה אשר עלה לדרשא אחריתי משום ק"ו והשר מקוצי תירץ דהתם יליף מדכתיב זאת דלא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים והשתא פריך הכא שפיר דאי לא דרשינן ק"ו אמאי אצטריך זאת למעוטי דלא קאי חוקה בדברים הנעשים בחוץ דהא על כרחך לא כתיב חוקה אלא בדברים הנעשים בפנים דאי כתיב נמי בדברים הנעשים בחוץ אמאי אצטריך ועשהו אלא ודאי אע"ג דכתיב חוקה דרשינן ק"ו ואפילו כתיב נמי בחוץ הוה דרשינן ק"ו אי לאו דכתיב ועשהו ולכך אצטריך בזאת אבל מכל מקום הקשה ה"ר מנוח דמאי פריך והא לא כתיב חוקה אלא אעבודה והגרלה לאו עבודה היא וצריך עיון שם:

זאת ללוים ולא אחרת ללוים תימה דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כד.) דריש מוזאת תהיה טומאתו למעוטי זבה מראיות ופריך ואימא למעוטי זב מימים ומשני קאי בראיות ממעט ראיות קאי בראיות ממעט ימים ואמאי לא קאמר קאי בזב ממעט זב קאי בזב וממעט זבה דהכי מסתבר טפי כדמשמע פשטיה דקרא וזאת תהיה טומאתו ולא אחרת כדדרשינן הכא זאת ללוים ולא אחרת ללוים ויש לומר דהכא נמי הוה דרשינן זאת אשר ללוים ולא לכהנים אי לאו דדריש ליה מאשר ללוים אי נמי הכא דרשינן הכי משום דמזכיר ללוים בקרא אבל התם אי למעוטי זב קא אתי הוה ליה למכתב זאת שהיא טומאת הזב להזכיר הזב בקרא ור"י תירץ דזב וזבה שם אחד הוא ולהכי לא שייך למימר קאי בזב ממעט זב כו' דכך יש לי למעט זבה כמו זב:

יכול אף בשילה ובית עולמים כן משמע דאי לאו מיעוט הוו גמרי מהדדי וכן בריש עירובין (ד' ב.) דפריך והא קרא במשכן כתיב ומשני אשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש ותימה דבפ' ידיעות (שבועות דף טז: ושם) משמע דלא גמרינן מהדדי אי לאו דכתיב תרי קראי דקאמר התם לכתוב או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן וכן בסוטה בפרק היה מביא (סוטה ד' טז.) מצריך תרי קראי לאתויי שילה ובית עולמים ובפרק שני שעירי (יומא ד' סז:) גבי מדבר המדברה ובפרק טרף בקלפי (יומא ד' מד.) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (יומא נג.) גבי מעלה עשן ותירץ ה"ר נתנאל דבעירובין לא צריך קרא למקדש דעיקר דרשא באה על המקדש דבמשכן לא היו דלתות והא דהכא סברא היא אם לא היה הפסוק שיפסלו אף בשילה ובית עולמים הואיל ואינו תלוי בקדושת המשכן [וע"ע תוס' עירובין ב. ד"ה אשכחן ותוס' יומא דף מד. ד"ה בשילה ותוס' סוטה ד' טז. ד"ה ובית ותוס' שבועות טז: ד"ה או אידי]:

מקום שלא קדש הגורל קדש השם פירש רש"י ז"ל: כגון קיני זבים ויולדות שאם הגריל עליהן לא מצינו שיהא הגורל קובען, ואם רצה לשונתן הרשות בידו. קדש השם מאחר שפי' זה לחטאת וזה לעולה אם שינה פסול דכתיב (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, אלמא שם קובע. וקשיא לן דהא אמר רב חסדא בערובין (לז, א) אין פרידין נקבעין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, וקא מפרש ביומא (מא, א) בלקיחת בעלים דכתיב ביולדת (ויקרא יב, ח) ולקחה שני תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, ובעשיית כהן דכתיב (שם טו, ל) במצורע עני ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלמא דוקא בלקיחה ובעשיה, הא אם לקחם סתומין ואחר כך פירש זו לעולה וזו לחטאת לא קבע השם, מדכתיב מוצא שפתיך. אלא נראה לי דמהתם נפקא לן דקדש השם לומר שאם בשעת לקיחה או בשעת עשית הכהן אמר זה לעולה וזה לחטאת הוקבע. ומשם ג"כ נפקא לן דאין הגורל קובען, דאי לא איכא למידק ומנא לן דלא קבע הגורל, לימא קל וחומר ומה מקום שלא קדש השם קדש הגורל מקום שקדש השם אינו דין שקדש הגורל, אלא דמהתם נפקא לן דלעולם אין נקבען אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כנ"ל.

שני שעירי יום הכפורים שאחד מהם לי"י ואחד מהם לעזאזל אין מתקדשים זה לי"י וזה לעזאזל בקריאת השם מפי כהן אלא עפ"י גורל אבל קרבנות העוף שהם אחד לעולה ואחד לחטאת קריאת השם מפי הבעלים קובעתן כשאמרו יהא זה לעולה וזה לחטאת ואין גורל מועיל בהם ואם הגריל בהם ורצה לשנותם הרשות בידו:

לעולם יהא אדם חרוץ בלמודו בילדותו להשתדל בו כמה שאפשר לו כדי שתהא יגיעת ילדותו מועלת לו לעולם כבר אמרו כל תלמיד שלא ראה במשנתו סימן יפה עד חמש שנים שוב אינו רואה:

תד"ה טעמא דכתב כו' דריש רבי ינאי מאשר עלה כו' יליף מדכתיב בזאת דלא כתיב חוקה כו' אצטריך בזאת למעוטי דלא קיימי חוקה אדברים הנעשים כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה אמר קרא וכו' דמשמע בפ"ב דזבחים דחוקה לא הויא עיכובא ממשמעותו אלא מגזרה שוה וכו'. הלשון הוא מגומגם ור"ל דשם משמע דממשמעותא רחוקה לא ילפינן עיכובא מדהצריך שם למילף מג"ש דלא רחץ ידים חילל:

ד"ה ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' וא"ת קינים גופייהו מנא לן וכו'. נ"ל דלאו אתחלת דברי התנא דקאמר והלא דין הוא ומה במקום שלא קידש הגורל וכו' מקשו התוס' משום דהא נמי איכא לתרץ כמו שתירצו התוס' לעיל ק"ו דהכא דהוה כמו במה מצינו או דיש שום סברא או קולא או חומרא לעשות ק"ו א' יותר מהאחר אלא אמסקנא דמלתא מקשו דמסיק ת"ל ועשהו הטאת הגורל עושהו חטאת וכו' א"כ נימא ק"ו איפכא ונילף דבקיני' גופייהו קידש הגורל ק"ו מחטאת דיום כפורים:

ד"ה טעמא דכתב רחמנא וכו' והשר מקוצי תירץ דהתם יליף מדכתיב בזאת דלא כתיב חוקה כו' והשתא פריך וכו' אמאי אצטריך בזאת דלא כתיב חוקה בדברים הנעשים בחוץ וכו' אלא ודאי אע"ג דכתיב חוקה דרשינן ק"ו ואפי' כתיב נמי חוקה בדברים הנעשים בחוץ הוה דרשינן ק"ו כצ"ל. ור"ל דשם בפ' טרף בקלפי יליף מקרא בזאת דלא קאי חוקה אלא אדברים הנעשים בפנים:

ד"ה זאת ללוים וכו' אבל התם אי למעוטי זב קא אתי ה"ל למכתב זאת היא טומאת הזב וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה זאת וכו' ויש לומר דהכא נמי וכו' עיין לקמן קל ע"א תוס' ד"ה זה: