קטן וקטנה - דפליגי רבנן עליה דר"מ ביבמות (דף סא:) דתנן יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ולא חיישינן שמא תמצא אילונית או הוא סריס ונמצא פוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה דבעי להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא אלא אמרינן זיל בתר רוב קטנים דעלמא דאינם סריסים והיינו רובא דליתיה קמן:

אתיא מרישא של עולה - שאין יכולין לחצותו ולבדוק בקרום של מוח שמא ניקב והוא אחת מי"ח טרפות משום דכתיב (ויקרא א) ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים שאסור לחתוך נתחיה אחד לשנים וקרבן טרפה פסולה בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ה:) שכשהוא אומר למטה מן הבקר שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה:

דפלי ליה - קורעו וחוצהו ולא יבדיל:

פלי - פרטי"ר בלע"ז:

לייף - מחובר. תרגום וחברת ותלפף:

גומרתא - גחלת:

וקלי ליה - לעצם הגולגולת לבדוק ליה לקרום:

המחתך בגידין - אע"פ דקשין כעצמות:

מאליה - המקריב שלמים או חטאת מכבש ואיל קרב אליה עם האימורים. מן הכליות ולמטה לצד הזנב והזנב קרי ליה אליה:

חוט השדרה - שנפסק טרפה. וכולהו תננהו באלו טריפות (דף מב.):

דמתתאי פסק ליה - שמשפיל לחותכה סמוך לזנב שאפילו נפסק החוט באותו אליה אין הבהמה נטרפה בו כדאמרינן באלו טריפות (דף מה:) עד היכן חוט השדרה עד בין הפרשות דהיינו כנגד היריכים שהחוט מתפצל שם לג' האחד פורש לצד עצם ימין האליה שקורין הנק"ש בלע"ז והשני לשמאלו והאמצעי הולך כדרכו עד סוף הזנב ומבין הפרשות והלאה לא מתקרי חוט השדרה להטריף בו שכבר הבהמה נסמך על ירכה ולא על חללה ואין צריך לחוט והא נמי מבין הפרשות ולמטה פסיק לה לאליה ובודק כל החוט הנשאר מבין הפרשות ולמעלה עד המוח של ראש שהוא יוצא משם:

מקום שהכליות יועצות - למעלה מן הפרשות הוא. בברכות (דף סא.) אמרינן לב מבין כליות יועצות:

היכא דלייף - שמחובר מבחוץ לצד הגב ואינו פותח לצד הגב אלא לצד החלל מבקע את השדרה כולה לארכה:

שלמה תהוי - אפילו לאחר עריפה עולמית אלמא לא מצינו למיתבר גרמי ולמיבדק אי טרפה היא דניתי אחריתי:

מאי נפקא מינה - אי טרפה היא הא לאו קרבן הוא ומהערופה לא נפקא אלא שתהא לעולם כעין עריפה שלא ינתחנה לאברין אבל טרפות מחיים לא שמעינן מינה:

האמר ר' ינאי - בקדושין (דף נז.) לענין לאסור בהנאה:

כפרה כתיב בה כקדשים - כפר לעמך ישראל מה קדשים אסורין בהנאה אף היא אסורה בהנאה וה"נ לענין טרפה מהתם תיפוק:

כשהיא שלמה - שלא ינתחנה:

חטאת קרייה רחמנא - (במדבר, יט) למי נדה חטאת היא:

חולין 11 עמוד א

1כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי: כדקאי קאי.

2מנא הא מילתא דאמור רבנן: זיל בתר רובא? מנלן?! דכתיב: ״(שמות כג״, ב) אחרי רבים להטות׃

3רובא דאיתא קמן, כגון ט' חנויות, וסנהדרין לא קא מיבעיא לן.

4כי קא מיבעיא לן, רובא דליתיה קמן, כגון קטן וקטנה, מנלן?

5א"ר אלעזר (סימן זמן שבח מכנש):

6אתיא מרישא של עולה, דאמר קרא: ״(ויקרא א״, ו) ״ונתח אותה לנתחיה״, אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח? אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא.

7ממאי? דילמא דפלי ליה ובדק ליה, ואי משום ״אותה לנתחיה״ ולא נתחיה לנתחים ה"מ היכא דחתיך ליה לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה.

8מר בריה דרבינא אמר: אתיא משבירת עצם בפסח, דאמר רחמנא: (שמות יב, מו) ״ועצם לא תשברו בו״, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח? אלא לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא.

9ממאי? דלמא דמנח גומרתא עליה, וקלי ליה, ובדיק ליה, דתניא: המחתך בגידים והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם.

10ר"נ בר יצחק אמר: אתיא מאליה, דאמר רחמנא: (ויקרא ג, ט) ״חלבו האליה תמימה״, וליחוש שמא נפסקה חוט השדרה? אלא לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא.

11וכי תימא דמתתאי פסיק לה, (ויקרא ג, ט) לעומת העצה אמר רחמנא, מקום שהכליות יועצות.

12ממאי? דלמא דפתח לה ובדיק לה, ואי משום ״תמימה״ הני מילי היכא דחתכה לגמרי, אבל היכא דלייף לית לן בה.

13רב ששת בריה דרב אידי אמר: אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא: (דברים כא, ו) ״הערופה״ כשהיא שלמה תיהוי, וליחוש דלמא טרפה היא! אלא לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא.

14וכי תימא, מאי נפקא מינה, הא אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב ״בה כקדשים״.

15רבה בר רב שילא אמר: אתיא מפרה אדומה, דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ״ושחט ושרף״, מה שחיטתה כשהיא שלמה, אף שריפתה כשהיא שלמה, וליחוש דילמא טרפה היא! אלא לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא.

16וכי תימא, מאי נפקא מינה? ״חטאת״ קרייה רחמנא.

17רב אחא בר יעקב אמר: אתיא משעיר המשתלח, דרחמנא אמר: (ויקרא טז, ז) ולקח את שני השעירים שיהו שניהם שוים, וליחוש׃

תוספות

דקיימי דרא דגברי - בלא זה היה יכול לומר כגון שהיה אדם אחד עומד לשם בשעת הסגר וראה שלא חסר אלא רוצה לפרש באותו ענין שאף הכהן עצמו היה יכול לידע:

מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא - וא"ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ"ש בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלרב אחא בר יעקב בעי דלא קים ליה חזקה מקרא ולמאי דמפרש רבינו חיים דהא דרובא עדיף מחזקה לא מסברא אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד הרוב דאוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא אתי שפיר הכא:

אבל היכא דלייף לית לן בה - מקשין אמאי לא יליף מכל קרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא ימצא קרבן טרפה ונמצא שחלל שבת ונ"ל דאין יכול להוכיח משם דאיכא למימר דמספק נמי אמר רחמנא דלדחי שבת מצות קרבן כמו שבפיקוח נפש אמרינן בספ"ק דכתובות (דף טו:) דלא הלכו בו אחר הרוב:

דמנח גומרתא כו' - ואפילו חל ערב פסח להיות בשבת מלאכה שאי אפשר לעשות מע"ש דוחה את השבת:

אתיא מעגלה ערופה - תימה דלא דחי גבי פרה ועגלה כיון דלייף לית לן בה וי"ל דמשמע דבשעת שריפה ולאחר עריפה תהיה שלימה כמו בשעת שחיטה ועריפה:

הערופה כשהיא שלמה - לקמן בפרקין (חולין כד.) דרשינן נמי מהערופה זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה ובסוף פרק כל הבשר (לקמן חולין קיז:) גבי דבר שנעשה מצותו אמר תרי מיעוטי כתיבי ושמו הערופה וי"ל דמהערופה משמע שפיר ההוא מיעוטא דזאת בעריפה ומדסמך העגלה להערופה דרשינן העגלה שלמה:

אתיא מפרה אדומה - וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דילמא היינו משום דאוקמיה אחזקה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינה חיה ומיהו כאן י"ל דאיכא חזקה אחרת כנגדה דהעמד טמא על חזקתו אבל לקמן דיליף מעדים זוממים קשה וי"ל דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה אפילו שעה אחת לא אזלינן בתרה ויש ללמוד מתוך כך הלכה למעשה דאם עשה גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה האחת ונמצאת טרפה שכולם אסורות דאין לי להעמיד פרה אחזקתה ולומר השתא הוא דנטרפה מיהו בטרפה מחמת שהריאה היא סרוכה דאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהיה לה היתר אין לאסור דהוה ליה ספק ספקא ספק אינה טרפה ואם תמצא לומר טרפה אימא דאחר כך נטרפה:

ושחט ושרף - אע"פ שיש פסוק אחד בינתים מכל מקום משמע ושרף את הפרה כמו שהיתה בשעת שחיטה מדלא כתיב ושרף אותה:

חטאת קרייה רחמנא - תימה דלא קאי האי טעמא בריש אין מעמידין (ע"ז כג:) דדייק התם גבי פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע עד כאן לא פליגי אלא בחששא אבל היכא דודאי רבעה פסולה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא ומשני דשאני פרה דקרייה רחמנא חטאת אלא מעתה תפסל ביוצא דופן אלמה תניא הקדישה ליוצא דופן פסולה ור"ש מכשיר פירוש ואי איתא לההיא דרשה דחטאת מסתמא אקרא לא הוה פליג ר"ש ומסיק אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בה לכך פסולה ברביעה וביוצא דופן כשרה ורבנן דפסלי ביוצא דופן משום דסברי דקדשי מזבח היא ומיהו על כרחיך אי אפשר לפרשה כן דבכל דוכתא אמרינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא א"כ הוה אתי כר"ש ונראה לפרש דהכי פריך אלא מעתה תפסל ביוצא דופן ופריך לכולהו טעמי בין נפרש דטעמא דרביעה משום דקדשי מזבח היא בין נפרש משום דחטאת קרייה רחמנא דמסתמא ר"ש לא פליג ארבותיו רבי אליעזר ורבי יהושע ומשני שאני פרה הואיל ומום פוסל בה ולא גרסינן אלא ובספרים לא היה כתוב אלא שבקונטרס הגיה וכתב ה"ג אלא וטעמא דחטאת קרייה רחמנא לעולם קאי לרבנן דפסלי ביוצא דופן ואם תאמר לרבי שמעון דלית ליה דחטאת קרייה רחמנא מנא ליה דטרפות פוסל בה וי"ל דנפקא ליה מדכתיב תמימה כדדרשינן בפ"ק דמסכת ע"ז (דף ו.) דנח גופיה לאו טרפה הוה מדכתיב תמים ורבנן אצטריך תמימה לכדדרשינן בספרי תמימה דאף שתי שערות שחורות פוסלות בה ולרבי שמעון תרתי ש"מ מדכתיב תמימה בין אדומה לאשר אין בה מום ועוד יש לומר דבפסול התלוי בגופה מודו כולי עלמא כדתנן (פרה פ"ד מ"א) שחטה שלא לשמה פסולה והיינו מחטאת היא ובספרי נמי דרשינן חטאת היא דמועלין בה וכמה דרשות ואם תאמר בכל דוכתין דמשני קדשי בדק הבית אמאי לא חשיב ליה כקדשי מזבח משום דחטאת קרייה רחמנא ויש לומר דבכל דוכתין מסלק לה בקושיא אחריתי ובפרק אלו קדשים (תמורה כ.) דקאמר דאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בדק הבית היא כיון דנפקותא ליתא בגוף הפרה לא שייך דרשה דחטאת קרייה רחמנא ובבכורות (דף כה.) נמי דקאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית משום דקדשי בדק הבית היא ולא הויא כפסולי המוקדשים שנפדו משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קרייה רחמנא חטאת אי נמי מה שנפדית היינו משום דלב בית דין מתנה עליה דאי לא הוצרכוה תהא לדמיה כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (דף יא.):

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

אתיא מפרה - ואם תאמר דילמא לאו משום דאזלינן בתר רובה הוא, אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים, וקיימא לן (לקמן חולין נז, ב) דטרפה אינה חיה י"ב חדש, והילכך אגליא מילתא דבשעה שנולדה כשרה הוה, ואוקי פרה אחזקתה. יש לומר אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה, כל שכן שהוכחת דהולכין אחר הרוב, דכל דכן הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי אזלינן בתר רובה אי לא אלא משום דלא איפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה. אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה, כל שכן דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיפא. ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשיטא, מדתניא (לעיל חולין ו, ב) מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר, ואף על גב דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי לא בציר, דיחויא בעלמא היא, ואפילו הכי אבעיא לן אי אזלינן בתר רובא או לא, דהא דקיימא לן רובא וחזקה רובא עדיפא, הני מילי בתר דאיפשיטא לן דאזלינן בתר רובא, אבל עד דלא קיימא לן אי אזלינן בתר רובא או לא לא מוכחינן לה מחזקה, דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל, והדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעמא דפרה משום חזקה היא. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל מתרצים דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה בודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת בודאי בחזקת נשואה ודאית, אבל חזקת פרה אינו כן, שלא היתה לה חזקת כשרה מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה י"ב חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזה לא חזקה גמורה, ואין אומרין בכי הא אזלינן בתר חזקה. ויש מביאין ראיה מכאן לאסור גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה, לפי שלא היתה לבהמה זו חזקת כשרות ודאית מעולם, ואף על פי שבהמה זו בת י"ב חדש והיה לנו לומר הרי הוחזקה בהמה זו שבשעה שנולדה כשרה היתה, והעמידנה על חזקתה ועכשו הוא שנולד בה טרפות, אפילו הכי לא אזלינן בתר חזקה זו. ובשם רבינו שמשון בן רבי שמשון ז"ל שאין לאסור הגבינות מטעם זה. דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה, יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשו היא שנטרפה, וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות (יב, ב) גבי הכונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, וגבי (נדרים) [מומין] (עה, ב) (גבי מומין), ולדעתו הסכים רבינו הרב ז"ל, מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה (לקמן) [לעיל] (ט, א) דאף על גב דאיתיליד ביה ריעותא, ואף על גב דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא היא שנולד בה, וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעי ליה בהמה, דהשתא מיהא טרפה ודאית היא, אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא, ותלינן בזאב, ומיהו הני מילי בטרפות, שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע, וכענין שאמרו בנדה (נו, ב) גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע, אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש, אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה. ואף על גב דגבי מומין אמרו (כתובות עו, ב) העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שאי אפשר שנולדו בה עכשו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאות וברשות זה אנו מחזיקים שהיו כן כתב רבינו ז"ל. וכן נמצאת בה"ג שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע, וכן הוא בספר התרומה (הל' איסור והיתר אות עג).

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף י״א עמוד א׳

מסכת חולין דף י״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 17 קטעים ממוספרים, כ־321 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–142)עמוד

היעד שנמצא: חולין דף י״א ע״א

פתיחה בקורא