מסכת חולין דף מ״א עמוד ב׳

המשנה השתים עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה אמר הר"מ פי' זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרב נדבה הוא דעת ר' אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות גם כן הפסח בדבר הנדר והנדב הואיל והפרשתו כל השנה:

אמר המאירי השוחט לשם עולה פי' ששחט בהמה זו בחוץ לשם עולה שחיטתו פסולה אע"פ שמן הדין אינה פסולה הואיל ואינה קרבן להדיא שהרי לא אמר בהמה זו קרבן אלא ששוחטה לשם קרבן ואין בלשון הזה לשון הקדש מכיון שקרבן עולה באה בנדר או בנדבה יש לחוש שמא הרואה יאמר עכשיו הוא נודרה וקדשים בחוץ מותרין וכן הדין בשלמים וכן לשם אשם תלוי והוא קרבן שעקרו בא על ספק חייב כרת כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ולא ידע איזו אכל והקשו בגמרא והלא קרבן זה אינו בא בנדר או בנדבה והעמידוה על דעת מי שאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום אע"פ שלא נודע לו שספק בא לידו שאין אדם עומד בלא ספק חטא:

לשם פסח ואע"פ שפסח אינו בא בנדר או בנדבה פרשוה בגמרא הואיל והפרשתו כל השנה ר"ל שאדם יכול להפרישו כל השנה ולהניחו עד זמנו ואם מקריבו שלא בזמנו הוא נעשה קרבן שלמים על הדרך שיתבאר במקומו ויאמרו עכשיו הפרישו והוא שוחטו בתורת שלמים:

לשם תודה והוא קרבן שלמים הבא להודאה על נס והוא נדר ונדב בכל אלו שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר ואין הלכה כר' שמעון אלא כחכמים שמתוך שקרבנות הללו באין בנדבה חוששין שמא יאמר הרואה עכשיו נדב אותן ונראה כשוחט קדשים בחוץ ואוכל ומ"מ בהנאה מותרין:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה אפי' לא היה לזה הפוסל בו שותפות שכל מה שאנו פוסלין בזו אין פוסלין אלא משום מראית העין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפסקנו בה הלכה היא חוץ מאשם תלוי שהוצרכנו להעמידו כר' אליעזר כמו שביארנו במשנה ואין הלכה כמותו ומתוך כך שוחט לשם אשם תלוי שחיטתו כשרה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש פוסקים כסתם המשנה ומפני שאחר שבא על הספק טועים בו ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא לא סוף דבר באלו ששחטן תמימים על דעת כך אלא אף בעלי מומין ואע"פ שהרואים יודעין שאין בעלי מומין קדושים ומכירין שדברי הבאי הם מ"מ אפשר לפעמים שהיא בעלת מום ואינו ניכר כגון שהוא מכוסה בצמר:

השוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה שהנזירות נדר ונדב הוא ויש לחוש בו אפי' אמר בפני עדים זו שאמרתי שלשם עולה אני שוחט אין כונתי להקדיש פירשו קצת גאונים שאסורה מחשד הרואים יש מי שאומר שאם שחט מין שאינו ראוי למזבח מותר הרי הכל יודעין שאין כאן קדשים ויש מי שאומר כן בשוחט תורים קטנים או יונים גדולים הואיל ואין קרבן בא מהם בזה הדרך ר"ל בשחיטה אלא במליקה ואיני מודה בזו שאין הכל מבחינין פסול גדלו של זה וקטנו של זה והואיל ומינו מ"מ בר קרבן אין זה קל מבעלי מומין ששחטן שהן אסורין:

דינין אלו יש להן מבוא אף בזמן הזה שאף בזמן הזה מי שהקדיש ושחט והעלה חוץ לעזרה חייב שהרי ראוי הוא שיקרב בפנים מפני שמותר להקריב אע"פ שאין בית ויש חולקין בזו:

המשנה השלש עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל דבר הנדר ונדב השוחט לשמו פסול ושאינו נדר ונדב השוחט לשמו כשר אמר הר"מ פי' ומה שאמר זה הכלל לאייתויי מאי לאייתויי עולת נזיר שאם שחט לשמה שחיטתו פסולה לפי שהנזירות נדר הוא ומה שאמר ושאינו נדר ונדב לאייתויי עולת חטאת כמו שישחוט אותו ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי כשאמר זה אינו אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולין לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתה דאכיל קלא אית ליה:

אמר המאירי השוחט לשם חטאת והוא קרבן הבא על שגגת דברים שזדונן כרת ואינו בא בנדבה ואף העם מכירים בו שדברי הבאי הם שאלו היה חייב חטאת כבר היה נודע להם ואפי' היה חייב חטאת מ"מ אינו אומר שהוא מביאה לשם חטאתו אלא שהוא אומר שהוא שוחט זה לשם חטאת כלומר בתורת נדבה ואין זה נדר ונדב ומתוך כך יודעים הכל שדברי הבאי הם ומ"מ פרשו בגמרא שאם היה מחוייב חטאת ואמר בפי' שהוא שוחטה לשם חטאתו פסולה וכן הדין באשם ודאי והוא קרבן הבא לסבות ידועות כגון אשם גזלות במי שנשבע לשקר על כפירת ממון ואחר כך הודה וכן אשם מעילות ואשם שפחה חרופה לשם בכור ולשם מעשר אף אלו אין נידרין ונידבין ומתוך דבריו ניכר שהוא שוחט לשם אלו בנדבה והרי אלו לא מתוך דבריו הם קדושים שהרי בכור קדושתו מרחם ומעשר השבט מקדשו:

לשם תמורה והרי הוא אין לו קרבן בתוך ביתו שנאמר עליו שזה תמורתו ואפי' היה לו קרבן בתוך ביתו אין זה כלום שהרי מ"מ מדבריו ניכר שהוא שוחט לשם תמורה בנדבה והרי אין בתמורה נדבה ומ"מ אם היה לו קרבן בתוך ביתו ואמר בפירוש הריני שוחט קרבן זה לשם תמורת אותו קרבן שבביתי שחיטתו פסולה שאין זה לשון נדבה זה הכלל דבר הנידר ונידב שחיטתו פסולה ובא לרבות השוחט לשם עולת נזיר כמו שביארנו למעלה ושאינו נידר ונידב כשר לרבות שוחט לשם עולת יולדת שהכל יודעין שדברי הבאי הם אחר שאין לו יולדת בביתו ואין חוששין לומר שמא הפילה דבר הראוי להבאת קרבן כמו שיתבאר במקומו שהרי מציירין מדבריו שבתורת נדבה הוא שוחט לשם אותו דבר ומ"מ היתה לו יולדת בביתו ואמר בפירוש לשם יולדת שבביתי שחיטתו פסולה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ומ"מ פרשו קצת אחרונים שלא נאסר בזה מה שנאסר אלא בבהמה שלו אבל בבהמת חברו מותרת אף באכילה הואיל ועקר איסור זה אינו מן הדין לא גזרו בו אלא בשלו ואף בשלו בהנאה מותרת כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל: