האכילו בשר חזיר — שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשל ומאכילם וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות ובא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור זה שעובד כוכבים הוא והאכילו בשר חזיר:
הוציאו אשה מבעלה והרגו את הנפש — בפרק בתרא דיומא בעובדא דכידור איכא למ"ד קטלה ואיכא למ"ד לא קטלה אלא אפקה:
וסימניך — שלא תטעה מי מהם אמר הוציאו ומי מהם אמר הרגו:
אתא רב דימי אמר אפקה אתא רבין אמר קטלה — הראשון הוציאה והשני הרגה אחוז הסימן כאילו שניהם נעשו בה גירושין והריגה ושוב לא תטעה דודאי אין להחליף ולומר הראשון הרגה והשני הוציאה והם היו יודעין דרב דימי אתא מארץ ישראל מקמי רבין:
חדא מהני כו' לחומרא — ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמור מנבלה דאית ביה תרי איסורי:
אין נוטלין מהם — מים הראשונים ופליג אדלעיל וחזקיה תנא הוא:
רבן גמליאל ברבי — בנו של רבי ואוכל טהרות היה:
חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים אבל מטבילין בהן הידים — אי איכא מ' סאה:
כל גופו טובל בהן — אם נטמא ראויות הן לטבילת כל גופו:
אבל לא פניו ידיו ורגליו — אם טבל בהם פניו ידיו ורגליו אין טבילה עולה לידים ולאכילה:
השתא כל גופו כו' — הלא אף טבילה עולה לידים יותר מן הנטילה כדאמרינן בחגיגה (דף יח:) נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולקדש מטבילין אלמא טבילת ידים עדיפא ולכל גופו חזו לטבילה לידיו לא כל שכן:
במקומן — בחיבורן אם בא להטביל ידיו בהן:
דכ"ע שפיר דמי — דשם טבילה עליהם ככל מעיינות ומקוואות:
משקל מינייהו במנא — לשפוך על ידיו כדין הנטילה:
דכ"ע אסור — דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שלא היתה להן שעת הכושר:
דאפסקינהו בבת בירתא — חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה דגזירה בעלמא הוא אטו מנא:
שנפסלו משתיית בהמה — כגון סרוחין או חמי טבריא:
בקרקע כשרין — להטביל ידיו דהא מקוה נינהו אבל נטילה לא תקנו רבנן אלא בראוין לשתיית בהמה:
אבל לא פניו ידיו ורגליו — אפילו דרך טבילה. פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא בעלמא נקט:
נט"י לחולין מפני סרך תרומה — הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגת בחולין:
מצוה לשמוע דברי חכמים — שתקנוה:
רבא אמר — דאורייתא היא מצוה כרבי אלעזר בן ערך:
מכאן סמכו — כדמפרש ואזיל:
הא שטף — במים את ידיו טהור מנגיעתו בזב בתמיה:
אלא ה"ק — הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא היא:
ופליגא דרב נחמן דאמר — גסות הוא ואסור לנהוג עצמו בגסות הרוח ולאו רשות היא:
ולא יהבו לי מידי — שלא חשו לצרפני עמהם לזימון דקסברי אין מזמנין על הפירות לומר נברך:
וש"מ — מדברכו כל חד וחד לחודיה לאחריהם ולא יצא האחד בברכת חבירו שמע מינה בשנים מצוה ליחלק הואיל ואין כאן שלשה:
עד הפרק — השני שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא הוא דיו אם נטל במה שנוגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות:
לתרומה עד הפרק — פרק השלישי והוא בגב היד:
