אדם — שמעכב טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא משום בלוע:
מה לכלי חרס — דין הוא שיציל על טהרה שבתוכו שכן יש בו צד קל אחר שאינו מטמא מגבו:
אטו אנן מגבו קאמרינן — מי ילפינן גב אדם מגב כלי חרס דתיפרוך הכי:
מתוכו קאמרינן — תוך דאדם גמרינן מתוך כלי חרס וכ"ש דקל וחומר אלימא הוא דאדרבה תוך כלי חרס חמור מתוכו של אדם:
שכן מטמא מאוירו — בלא נגיעה מה שאין כן באדם הלכך קל וחומר מה אויר כלי חרס שאינו מבליע טומאה שבו מלטמא מבליע טהרה שבו מליטמא אדם שמבליע טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל על טהרה שבו מליטמא הואיל וקל הוא שאין מקבל אויר האדם טומאה לעולם:
דלמעלה — דרך פיו כדכתיב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה:
דלמטה — תחב לו דרך בית הריעי עד שנבלע וכגון שהיה תחוב בשפופרת ולא טימאו בכניסתו במגע:
מנין — שלאחר מכאן לא יטמאנו במשא הואיל ובלוע:
אלא ע"י מעלה — אם לא יכנס דרך הפה לא יתעכל במעיים לעולם:
עיכול דלמטה רב — בפה אינו מתעכל כל כך עד שיורד למטה:
צריך שהייה — לטמא בגדים שהוא לבוש דכתיב (שם יד) והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם) ומוקמינן לה בתורת כהנים לשוהה שיעור אכילה:
תאמר בבהמה שאינה צריכה שהייה — שאם נכנסת טעונה כלים הרי הן טמאים מיד דוהבא אל הבית קרינא בהו:
ומשנינן למאי הלכתא — אמרת אין צריכה שהייה על כרחך לכלים שעליה דהא לאו בת מילבש בגדים היא אלא דרך משוי ודרך משוי אדם גופיה לא בעי שהייה שאם לא היה לבוש בגדיו אלא נטלם על כתפו ונכנס טמאין מיד:
וטבעותיו בידיו — בקומצו שלא כדרך מלבוש:
טמאין מיד — דקרינא נמי בכלים והבא אל הבית:
היה לבוש כליו כו' — הוו להו בגדים דידיה וכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו עד שישהא שיעור אכילה:
פרס — חצי ככר של עירוב שהוא מזון שתי סעודות והוא שמונה ביצים כדאמרינן בעירובין (דף פב:):
תרוייהו תננהי — קושיא היא כלומר מאי אשמועינן רבה:
טמאה — טומאת מת וכלי מתכות המיטמאין במת הרי הן כמת דאמר מר (לעיל חולין דף ג.) חרב הרי הוא כחלל:
טובל — לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעה:
טובל ואוכל בתרומה — דמשנבלעה אינה מטמאה:
[הקיאה טמאה] — דלא אהני ליה טבילת האדם:
וטמאתו — שנגעה בו ביציאתה:
והזה — בשלישי:
ושנה — בשביעי:
הרי היא כמה שהיתה — טהורה לפי שלא קבלה טומאה מן האדם משבלעה דאי טמאה היכי מצי למימר הרי היא כמה שהיתה הא לא טבלה וטבילת האדם לא מהניא לה. ולהכי נקט הזה ושנה וטבל ואחר כך הקיאה דאם הקיאה קודם טבילה נטמאה ביציאתה במגעו:
כי קאמר רבה כו' — דאי ממתניתין דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל דמשמע לא מטמיא לאדם הוה אמינא טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במסכת נדה (דף מג.) מוידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבעת טהורה נמי דתנן דלא מטמיא מחמת אדם נמי טעמא משום דמגע בית הסתרים דאדם לא מטמא אבל טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך למימר בהו אע"פ שנטמנו באדם הרי הן כמונחין בתיבה וניטמו אשמועינן רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע היא ואפילו חברתה לא מטמא:
