מסכת חולין דף ע״ד עמוד א׳

הא ד בעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן (חולין עה, א) גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

מתני' - מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אבל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר' מאיר דמתרבי מכל בבהמה תאכלו אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר' מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים ואין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון (האומר) [האמור] בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן (לעיל חולין עב, א) וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר טהרת נבילה, ולא לענין אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן (לעיל חולין סט, א) אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה (סט, א).

ירושלמי (תרומות פ"ח ה"א) - בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו. ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן (עה, ב) בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה [עשר] טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם (חולין פה, ב) דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.