מסכת חולין דף ע״ד עמוד א׳

אין בהם איסור לאו של אבר מן החי:

אלא מצות פרוש בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אלמא אין שחיטה עושה ניפול:

אכלו לזה האבר המדולדל:

אינו לוקה דמצות פרוש בעלמא הוא:

אהדרינהו בכעס:

כי אמרי אנא דלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי:

וכל אשר בשרצים כתיב:

מנבלתם נפקא וכי יפול מנבלתם:

אין בהם אלא מצות פרוש בלבד וקרא דברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא וא"ת וכיון דמדאורייתא שרי באכילה אמאי נקט בברייתא דלעיל (חולין דף עג.) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מה שייך שם להזכיר אבר מדולדל דשרי אף באכילה וי"ל דה"ק אבר המדולדל בה גזרו ביה רבנן איסור אכילה ולא גזרו שלא תהא שחיטה מטהרתו כמו עובר דבר שאינו גופה:

תרי במותם כתיבי וא"ת הא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא אי נמי דרשה דהתם מנבלתם נפקא מה נבלה שאין עושה חליפין ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה:

מחלוקת באבר דעובר חי ובבן ח' דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה:

ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לן קצת תימה דכולא חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא:

נפקא ליה מדרב יהודה כו' וא"ת דתניא בס"פ רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ורבי יוסי ור"א ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתני' דאפילו ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטה מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעינן ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם דכיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרי שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטה מטהרתו ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא קמא דברייתא דהכא דרבא מפרש התם טעמא דרבי יוסי ורבי אליעזר דסברי בטרפה אע"ג דמתה היא דשחיטה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה אפילו מן הבטן דיש במינו שחיטה הכא אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתניתין משום קרא דלאכלה חשיב בן ח' אין במינו שחיטה אי נמי קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו:

הא ד בעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן (חולין עה, א) גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

מתני' מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אבל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר' מאיר דמתרבי מכל בבהמה תאכלו אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר' מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים ואין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון (האומר) [האמור] בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן (לעיל חולין עב, א) וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר טהרת נבילה, ולא לענין אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן (לעיל חולין סט, א) אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה (סט, א).

ירושלמי (תרומות פ"ח ה"א) בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו. ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן (עה, ב) בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה [עשר] טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם (חולין פה, ב) דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.

מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו פי' שאין צריך שחיטה ומודה ר"מ בהכי דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא ומיהו דמו אסור אעפ"י שתלבו מותר כדאיתא בגמ' ונראה דהיינו טעמא דליכא למימר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכל כגון חלב וג"ה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריות דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי במידי דבר אוכל' לא מוקמי ליה אדם:

אבר ובשר המדולדלין בבהמה כבר ביארנו שאסורין לעולם ואין ניתרין באכילה בשחיטת הבהמה ומ"מ נשחטה הבהמה ואכלן אינו לוקה אפי' לא היה רוב בשר קיים שאינו אבר מן החי הגמור שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים שהמיתה עושה ניפול כמו שביארנו ולוקין עליה משום אבר מן החי ולא משום נבלה. ואם היה אבר שהוא עושה טרפה בנטילתו לוקה משום טרפה ולא משום אבר מן החי וכבר פירשנו במדולדל זה שאינו יכול לחזור ולחיות ולהדבק בגוף הבהמה הא אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר:

כבר ידעת על השרץ שהוא מטמא בכעדשה במה דברים אמורים בלח אבל אם נתיבש עד שנעשה כחרש אינו מטמא והתבאר במסכת נדה שכל שחוזר ללחותו בשריית פושרין מעת לעת מטמא וכן התבאר שם שלא נאמרו הדברים אלא בחתיכה מן השרץ אבל אם היה כלו שלם הואיל ותבניתו קיימת מטמא אע"פ שיבש:

מה שנאמר במשנה ששחיטת האם מועילה לטהר את האבר היוצא מידי נבלה לא סוף דבר באבר של עובר חי אלא אף באבר של עובר מת כן כמו שביארנו במשנה:

מי שהושיט ידו למעי הבהמה והיה שם בן תשעה חי ושחטו לשם והוציאו אע"פ שאלו נולד היה עליו דין שחיטה הואיל ומ"מ במקום שהוא עכשיו לא היה צריך שחיטה שהרי היה ניתר בשחיטת האם יראה שהוא אסור לא אמרו שהוא ניתר בארבעה סימנין ר"ל הן בשלו הן בשל אמו אלא שבמקום שאין של אמו מועילין לו שלו מועילין בו הא במקום שסימני אמו מועילין לו אינו נפטר בסימני עצמו ואע"פ שלא נאמר כן במוחלט הואיל ונשארה בספק ראוי להחמיר בה וכן כתבוה קצת חכמי בידירש בחבוריהם:

מה שביארנו במשנה שאף טרפה שנולדה מן הבטן שחיטתה מטהרתה מידי נבלה לא סוף דבר שנולדה בטרפותה אלא אף בנוצרה בטרפותה כן כגון שנוצרה בעלת חמש רגלים ברגליה האחרונים ורגל חמישי יוצא מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה כמו שהתבאר:

המשנה החמישית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר השוחט את הבהמה ומצא בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפי' בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו אמר הר"מ פי' זה בן תשעה חי שמותר לאכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים ודע שאינו צריך בדיקה ר"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אע"פ שהוא חי הלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ ודברי ר' שמעון שזורי שמתיר ואפי' הפריס על גבי קרקע אינה הלכה:

אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה הן חי הן מת הרי הוא כאחד מאבריה וניתר בשחיטת האם וכן בבן תשעה מת ומ"מ צריך הוא להוציא את דמו והוא שאמר קורעו ומוציא את דמו אבל גידו וחלבו מותרין כמו שיתבאר ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים חולקים בגיד לאסרו אף באלו וראיה להם במשנה ראשונה של גיד הנשה שאמרו בה סתם ונוהג בשליל ולא הזכיר בה שום תנאי והלכה כסתם משנה ואע"פ שנחלק בה ר' יהודה ואמר ואינו נוהג בשליל וכל שהוזכר בה חולק אין קרוי סתם כמו שכתבנו פרק החולץ הם מוצאים כיוצא בה בענין מחתכין את הדלועין שנאמר עליה בראשון של יום טוב שנסתמה כר' שמעון אלמא שהוא קורא לה סתם משנה אע"פ שנחלק בה ר' יהודה ומ"מ יש מפרשים דההיא האי דקרי ליה סתמא אע"פ שהוזכר בה חולק הוא מפני שדעת החולק והם דברי ר' יהודה כבר שמענוהו בכמה מקומות ומתוך כך אינו מפקיע שלא ליקרא את שכנגדו סתם ועל זו סמכו גדולי הפוסקים לפסוק בפרק כל הכלים דלא בעינן מעין מלאכתן ומשום דאשכחו סתמא הכי אע"ג דבסופא אית בה פלוגתא הואיל ודעת החולק כבר שמענוהו בכמה מקומות ואם כן זו אינה סתם משנה והלכה כר' יהודה ולא עוד אלא שבבריתא נתפרש שמחלקת זו בבן תשעה חי כמו שנבאר בסמוך הא בבן שמנה אפי' חי ובבן תשעה מת לא נחלקו שאף גידו וחלבו מותרין בלא ספק:

מצא בה בן תשעה חי אע"פ שהוא עדין במעיה טעון שחיטה ואינו יכול לשחטו ביום שנשחטה אמו משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וכן לדעתו גידו וחלבו אסורין וחכמים אומרים שאין טעון שחיטה כלל הואיל ומצאו במעיה ולא הלכו פרסותיו על גבי קרקע כלל וכן לדעתם גידו וחלבו מותרין והוא שאמרו בבריתא של גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל (וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל) וחלבו מותר ואמר ר' הושעיא מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו כלומר למחלקתם של שחיטה הא אם הילך על גבי קרקע מעט טעון שחיטה מדברי סופרים שלא לטעות באחרת וכן גידו וחלבו אסורין מטעם זה ור' שמעון בן שזורי אומר שאפי' גדל חמש שנים וחורש בשדה אינו טעון שחיטה אף מדברי סופרים והלכה כחכמים ואף בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו וגידו וחלבו אסורין וזו היא שטת רוב פוסקים ואע"פ שבתלש חלב מבן תשעה חי נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כר' יוחנן זו מחלוקת אחרת הוא ואף ר' יהודה מודה בה אחר שתלשו דהוה ליה לגבי אותו חלב כאלו יצא ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים פסקו כר' מאיר מכל וכל בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד בגיד מסתם האמור בפרק גיד הנשה כמו שכתבנו ובחלב משמועת תלש חלב שהזכרנו שהם סוברים שאותו המחלקת תלוי במחלקת ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן כר' מאיר ומאחר שפסקו כן בשנים המשיכו זו של שחיטה אחריהן וגדולי המחברים נמשכו אחריהם בחלב וגיד ומטעם שלהן ומ"מ סוברים דשחיטה כדקיימה קיימא וכסתם משנה זו ומתוך כך פסקו כחכמים בשחיטה וכר' מאיר בחלב וגיד ר"ל בחלב של בן תשעה חי ובתוספות פסקו בשחיטה וחלב כחכמים ובגיד כר' מאיר מפני שבגיד מצאו סתמא של פרק גיד הנשה כר' מאיר ובשחיטה מצאו סתם משנה זו כר' יהודה ובחלב ממה שאמר ר' אושעיא על משנת גיד הנשה מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו וכו' והם מפרשים שאע"פ שדברי ר' אושעיא חוזרים על הבריתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דאלמא אתרויהו קאמר הלך כל אחד לשטתו מ"מ הוא לא אמרה אלא על חלבו לבד והיינו דשייך ביה מחלקת של ענין שחיטה דר' מאיר חשיב ליה בהמה וקרינן ביה וזבחת מבקרך וכן לענין חלב קרינן ביה חלב שור וכשב ור' יהודה לא חשיב לה בהמה עד שעת לידה דכתיב כי יולד אבל לענין גיד לא הלכו לשיטתם אלא טעמיה דר' יהודה משום כל בבהמה והם מביאים ראיה ממה שאמרו בגיד נוהג במוקדשין והקשו פשיטא משום דאקדשה פקע איסור גיד מנה ואוקמה בולדות קדשים דקסבר נוהג בשליל וקסבר נמי וולדות קדשים במעי אמו קדישי ואיסור קדשים כי הדדי אתו והם שאלו והרי ר' אושעיא העמיד מחלקתם בבן תשעה אלמא אפי' לר' מאיר לא חייל איסור גיד עד תשעה והיכי אתו כי הדדי ומתוך [כך] פרשו זה שכתבנו שלא אמרה ר' אושעיא אלא לענין חלב ואף זו ראיה לדעת האוסר בגיד אף בבן שמנה ומ"מ מתוך הדחק ולהעמיד שטתנו לפסוק כחכמים יראה לי לפרש דאיסור גיד ומוקדשין כי הדדי אתו לענין שאם תלשו והוציאו אסור ובזו נשתנה מחלב שהחלב אף בתלשו לא נאסר עד בן תשעה כמו שנבאר:

בפרש"י בד"ה אכלו לזה האבר המדולדל עכ"ל דקדק לפרש כן דאכלו לזה משמע דוקא שאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מיניה דרב דמיתה עושה ניפול ולא משום נבילה מתרינן כו' כדמסיק ודו"ק:

בד"ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהניא כו' עכ"ל ליכא לפרושי אלא בעובר בן ח' חי דבבן ט' לר"מ טעון שחיטה כמו שהוכיחו התוס' ואע"ג דלתנא דמתני' ליכא בבן ח' חי יש במינו שחיטה ואף לתנא דברייתא דיש בבן ח' חי במינו שחיטה אגב אמו אפי' הכי אין שחיטתו מטהרתו איכא למימר כיון דבהאי עובר גופיה יש במינו שחיטה אגב שחיטת אמו עדיף טפי דאית לן למימר כיון דבהאי עובר גופיה מהניא שחיטה למה שבפנים מהניא גם לאבר היוצא מיהו בעובר מת ליכא למימר הכי מגו דמהני למה שבפנים מהני גם לאבר היוצא דלא שייך ביה יש במינו שחיטה אגב אמו כיון דמת הוא וה"נ אמרי' לקמן בן ח' חי יוכיח דאע"פ שיש במינו שחיטה אגב אמו כו' ולא קאמר הכי בבן ח' מת יוכיח כו' דלא שייך למימר ביה יש במינו שחיטה כיון שמת ודו"ק:

בד"ה טעון שחיטה דחדשים גרמי לשויה כו' עכ"ל עיין ברא"ש שהקשה לפירושו דא"כ בן ט' מת היכי שרי כו' ע"ש ובחידושי הרשב"א יישבו ע"ש:

תד"ה תרי במותם כתיבי וכו' א"נ דרשא דהתם מנבלתם נפקא וכו' ר"ל ודרשא למעוטי בחייהם ממילא נשמע ג"כ מינה ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה ר"ל דאי לאו דאצטריך במותם לדרשה אחריתי היה ילפינן מינה בפשיטות מפי מה מיתה שאינה עושה חליפין וכו':

ד"ה נפקא ליה מדר"י וכו' ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא וכו' ורבנן לא דמי לטריפה וכו' הכא אין במינו שחיטה. מקשין העולם למה לא הקשו התוס' התם בלא סוגיא דמתני' דהכא כיון דקאמר רבא דרבנן ס"ל דלא דמי לטריפה משום דאין במינו שחיטה א"כ קרא דלאכלה למה להו ואין זה קושיא דהתם לא ידעינן דאיכא למילף מבהמה טמאה אלא דר' יוסי ור"א לא בעי לאוקמי לאכלה להביא בן ח' משום דמסתבר להי טפי לדמותו לטריפה ורבנן ס"ל דלא דמי לטרפה וכו' ולכך מוקמינן קרא דלאכלה להביא בן ח' אבל מהני' דהכא דס"ד למילף מבהמה טמאה אפילו טרפה אי לאו דטריפה יש במינה שחיטה ממילא בן ח' דאין במינו שחיטה ילפינן ליה שפיר מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתו ולכך הקשו התוס' הכא דאפילו ת"ק דהתם לא מתוקם כתנא דמתני' דהכא משום דלתנא דמתני' דהכא ידעי' ליה מבהמה טמאה בלא שום קרא וק"ל:

מתני' מצא בן תשעה חי עי' נדה דף מד ע"א תוס' ד"ה איהו:

רש"י ד"ה כי אמרי אנא וכו' דלא משום נבלה מתרינן תמוה לי אמאי ל"א כפשוטו דהאבר הוא כזית עם הגידים והעצמות דלגבי נבלה הוי חצי שיעור וכן נ"מ להושיטו לבן נח: