מסכת חולין דף ט׳ עמוד א׳

מעילאי נמי כי סחיף להו על גבי בשר איכא קרמא מפסיק שאין חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:

ממשמשא מניי"ר:

מפתת לשון פתות אותה פתים (ויקרא ב):

כתב לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות:

שחיטה לאמן ידו לכך אפילו שבקי בהלכותיה:

קשר של תפילין יש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי"ת שיהא נראה בה שדי השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד והקשר עשוי כעין ד':

הני שכיחן תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהם ואין צריכין לימוד שמעצמו יהיה בקי בהם:

שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בפרק השוחט תנן לכולהו שהייה (לקמן חולין לב.) אם שהה כדי שחיטת בהמה כו'. שחט והתיז הראש בבת אחת שלא הוליך והביא היינו דרסה. שחט הוושט ופסק הגרגרת הרי עיקור. או שהחליד את הסכין הוי חלדה כחולדה זו התחובה בחורין. השוחט מתוך הטבעת הוי הגרמה והתם מפרש לה ואזיל ולשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה וכמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו גבי הכרעה בבבא בתרא (דף פח:):

ואידך הני שכיחן כדאמר (ב"מ דף כט:) תפילין בי בר חבו משכח שכיחי מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן מדקאמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ע"ש בתוס' ד"ה משעת) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק שמהדקו סביב ראשו כמו (נדה דף כו:) שליא קשורה בו וכמו (ע"ז דף ה.) קשורה בו ככלב דאי קשירה ממש וכי בכל יום ילך אצל בר חבו ועוד דבריש המוצא תפילין (עירובין דף צז. ושם) משמע דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא דקאמרינן ישנות מכניסן זוג זוג אבל חדשות לא ומפרש בגמרא דחדשות קרי שאינן מקושרות ואם היה עשוי לקשור ולהתיר בכל יום א"כ לא הוי קשר של קיימא:

כולהו תנינהו פירש בקונטרס עקור דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ותימה דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה ויש לומר דאיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוי משום דאין שוחטין אלא חונקין כדתנן בפירקין (לקמן חולין דף טו:) חוץ מן המגל והמגירה כו' ובהלכות גדולות פירש עקור שנעקר הסימן ונשחט חוץ ממקומו ותימה דמה ענין זה להלכות שחיטה והלא לא עשה כלום אלא שהסימן נשמט מאליו ואפילו שחטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה ויש לומר דאיירי כשנשמט הסימן ואחר כך שחטו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מדתנן בפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואם תאמר פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף ויש לומר לדברי הלכות גדולות לאו טרפה היא אלא שכן הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני ואם תאמר ולמה אינו מונה בהלכות שחיטה פסק הגרגרת בסכין פגומה כמו שמונה לפירוש הקונטרס ויש לומר דהתם אין כאן שחיטה שאינו אלא חונק ולפירוש הקונטרס ניחא שאינו מונה שמוטה דהלכות גדולות דהוי טרפה ששחטה ואין צריך להזכירו ומיהו לא הוי השתא עקור לפירוש הלכות גדולות מעין שאר הלכות שחיטה שהן בגוף השחיטה ועקור אינו בגוף השחיטה אלא ששוחט סימן שנעקר וגם קצת קשה לשון נוחר ומעקר משמע שאינו אלא מעקר הסימן ואין עושה שחיטה אחרת רק שמיתתו בעיקור כמו בנחירה ואינו כן שבכך לא היה מת ומה שקשה מלקמן לפירוש הקונטרס ומפרק אלו טרפות וליישב הלכות גדולות אפרש כל אחד במקומו בעזרת השם יתברך:

כדי ביקור טבח חכם ואף על פי שיש סכין גדולה וסכין קטנה משערינן לכל בהמה בסכין שיש בה כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר:

ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה:

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולהו בזאב כי היכי דמכשרינן (לקמן חולין מט.) היכא דממשמשא ידא דטבחא:

ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (חולין נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (חולין כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (חולין נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (חולין כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא. ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (חולין מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (חולין מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

מאי קא משמע לן כולהו תנינהו פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (חולין יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.

מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.

אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן. בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (חולין נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (חולין קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים. ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא. וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (חולין יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (ביצה כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (חולין מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר. וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (חולין קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה. ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא. ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (חולין יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא. אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק. מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל. ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין. ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (חולין יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (חולין נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (חולין מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (חולין נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל. ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים. ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה. ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.

ת"ח אע"פ שהוא יודע עיקרי הדברים ואין מטכסיס שלו להשתדל בענינים מלאכותיים יש דברים שראוי לו לאמן ידיו בהם והם הכתיבה להיות חתימת ידו נאה לדין או לעדות והשחיטה והמילה וקשר של תפילין וציצית וכן ראוי לו להרגיל עצמו לברכת חתנים שידע נסח שלהם על פה וירגיל עצמו בהם שידע לאמרן בעריבות שדברים אלו אדם רץ בהם לתלמיד חכם וכשאינו יודען הבריות מרננות אחריו ויש מפרשי' בכתב שילמד תקון השטרות הצריכות לבני אדם שהרבה יודעין את הדין שאינם בקיאים לעשות נוסח השטרות כראוי והלא גנאי הוא לו:

כל טבח שנתברר לנו שאינו יודע מה שצריך לידע בתכונת השחיטה והיא ענין שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כמו שיתבאר ענין כלם בפרק שאחר זה אע"פ שראינוהו שוחט כמה פעמים ונזהר מהם יפה אסור לאכול משחיטתו כל זמן שלא עמדו אחרים על גביו שכל שאינו יודע בדבר עושהו לפעמים ואינו מרגיש וכבר ביארנו פסק זה למעלה ומ"מ בתוספות כתבו בשם אחרוני הרבנים שידע עיקרי הלכות אלו ובדיקת סכין ושיעורו ושיעור מקום שחיטה אבל שאר פרטיהם שאין מצויים כגון שהא במיעוט סימנין או הגרים שליש ושהיות אם מצטרפות וכן כל כיוצא בזה אין פוסלין אותו בכך:

השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה בפסול שאפשר לבא על ידי שחיטה כגון אם הוגרמו או אם נשחט רובן שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומהו חזקת איסור זה יש אומרים בחזקת איסור אבר מן החי ואין נראה כן שמאחר שהיא מתה לפנינו היאך נאמר שלא יצאה מחזקת איסור זה אע"פ שלא נודע לנו היאך נשחטה והרי על כל פנים מתה היא ואין כאן אבר מן החי אלא עיקר הדברים שהיא עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא תיכול ואע"פ שאנו רואין אותה מתה לפנינו לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אפשר למיתה בלא זביחה הלכך אין לשוחט לסמוך בזה על בקיאותו ולומר שמאחר שהחזיר הסכין על כל הצדדין כבר נשחטו שהסימנים נשמטים הם אילך ואילך ולפעמים אדם סבור שנשחטו לא נשחטו ואין להתיר מן הספק עד שיבדוק וידע בבירור ואם לא בדק ואי אפשר לו עוד לבדוק כגון שנחתך הראש הרי היא טריפה ואסורה באכילה אלא שאין לה דין נבלה לטמא במשא אא"כ נתברר פסול בשחיטתה הא אם נתברר פסול בשחיטתה הרי היא נבלה כמו שיתבאר בפרק שני ומ"מ אלו שיודעים לאמן את ידיהם עד שהסימנין מתגלים להם בשעת שחיטה ורואין אותם בשעת שחיטה אין צריכים עוד לבדיקה אחרת:

בדק בסימנין ומצאן שחוטין כתקנן הרי יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח ונכנסה לחזקת היתר ואינה יוצאה ממנו אלא על ידי הודאי ואע"פ שנולד בה ריעות כגון שבא זאב ונטל את בני מעין והחזירן מנוקבים הואיל והדבר מצוי לתלות בזאב תולין בו ומכשירין אותה וכל שכן אם לא החזירן כלל ולא סוף דבר בבני מעים אלא אף בריאה אע"פ שעלולה בטרפות אם נאבדה או שנטלה זאב והחזירה מנוקבת אין אוסרין אותה מספק שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה מן הדין אלא שהגאונים הנהיגו בכך מתוך שהיא עלולה ואין לנו לאסרה מספק ויש מחמירין בזו בריאה בהחזירה מנוקבת ובבהמות גסות שהטרפות מצוי בהם ואין הדברים נראין להפריש ביניהם כלל ועוד שהרי אמרו עליה בפרק אלו טרפות היכא דמשמשא ידא דטבחא ודאי תלינן דהא תלינן בזאב וכן הסכימו רוב גאונים וגדולי המחברים כתבוה אף בבא גוי ונטלה אלא שיראה לי שאם הוא כמערים וכמתכוין לכך ראוי להחמיר:

וענין בקור חכם ר"ל שיראה סכינו לחכם לבדקו וכן שיעור שהייה אם הוא כשיעור בדיקת סכין כמו שאמר טבח חכם כלומר שאין בעיר חכם ממנו ואינו צריך להראותו לאחר או אם יש בה שיעור אחר יתבאר הכל למטה בע"ה:

אזהרת חכמים היא ובכלל שמירת נפש להיות אדם שומר עצמו מן הסכנות ובפרט באכילה ובשתיה מכאן אמרו במי שמצא תאנה או אבטיח מנוקרים שיש לו לחוש שמא נחש או אחד מבעלי הארס נקרום ואפילו ראה צפור מנקר בתאנה או עכבר באבטיח אין תולין את הדבר בצפור ועכבר ולהקל אלא חוששין שכבר נקרו בהם בעלי ארס ואלו במקום נקב נקרו ואע"פ שבבא זאב ונטל את בני מעים והחזירן מנוקבים תולין להקל במקום סכנה החמירו במה דברים אמורים בנקב העשוי כמין נקור אבל נקב העשוי כמין בקוע הואיל ואין הלחות שבהם מגולה אין חוששין והוא שאמרו במסכת ע"ז שפי התאנה אין בו משום גלוי:

שלשה משקין אסורין משום גלוי המים והיין בין חי בין מזוג והחלב ובפרק אלו טרפות הוסיפו בהן אף הדבש ובתלמוד ע"ז התבאר שהיין שהקרים יש בו משום גילוי אבל יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן שאר המשקין כלן כגון ציר ומוריס ודומיהן מותרין וכמה ישהו אלו שיש בהם משום גלוי בגלויים ויאסרו משום גלוי כל שנעלמו מן העין בגלויים בכדי שיצא הנחש או הרחש ר"ל שרץ בעל ארס מתחת אוזן הכלי שבו המשקין וישתה ויחזור לחורו:

במסכת בכורות אמרו שנקורי תאנים וענבים וקשואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות והם הנקראים מילונ"ש בלע"ז אפי' היתה נקירתן ככד חוששין לה לנקירת בעל ארס אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה חוששין לנקירת בעל ארס ומשמרת של יין אסורה משום גלוי חוששין שמא שתה הנחש משם וכל שיש בו נשיכת נחש אסור:

בד"ה ואידך הני שכיחן כדאמרינן תפילין בי בר חבו כו' עכ"ל ולא בעו לפרש כפרש"י דהני שכיחן דמצויין תמיד דהא ביותר שכיחי כתב ושחיטה כמ"ש הרא"ש ע"ש:

בא"ד וי"ל שאני התם דליכא איסורא אלא משום דם ודם לא בלע כל כך כצ"ל:

ד"ה ואידך הוי שכיחן כדאמר תפילין בי בר חבו משכח שכיחי וכו' ר"ל שאין הפי' כפי' רש"י דהא דקאמר הני שכיחן הוי פי' דתפילין וציצית וכו' מצויים תדיר הלכך הכל בקיאים בהן כו' ולכך לא קחשיב רב יהודה קשר של תפילין דא"כ תקשה לך הרי כתב ושחיטה שכיחי יותר אלא הוי פי' שאין צריך להיות בקי בקשר של תפילין משום דתפילין שכיחין לקנות מוכנים ומקושרים אצל הכותב תפילין כדאמר בעלמא בי בר חבו משכח שכיחי:

בא"ד מכאן דקדק ר"ת וכו' משום דאם כדברי רבינו אליהו דצריך לקשור בכל יום מאי קאמר דא"צ לתיות בקי בקשר של תפילין משום דשכיחן בבי בר חבו הכותב תפילין וכי בכל יום ילך אצל הכותב תפילין:

בא"ד אבל חדשות לא ומפרש בגמ' דחדשות קרי שאינן מקושרות פי' ולכך אין יכול להכניסן משום דאינו יכול לקושרן וללובשן דהא אסור לקשור קשר של קיימא בשבת:

ד"ה כולהו תנינהו וכו' וי"ל דאיירי ששחט בסכין פגומה וכו' ר"ל זהו נ"כ כוונת פי' רש"י שכתב דעיקור הוא פסיקת הגרגרת רצונו לומר כגון ששחט כסכין פגומה:

בא"ד ובה"ג פי' עיקור שנעקר הסימן ונשמט חוץ למקומו וכו' ואפי' שומטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל לדברי ה"ג לאו טריפה הוא וכו' ר"ל שלא נטרפת בשמיטת הסימן ויכולת לחיות ולא מתה בשביל זה ואף על פי כן אין מועיל בה שחיטה שכן הלכה למשה מסיני:

בא"ד ואפילו עוף וכו' כתבו כן מדהביא גמרא לקמן (חולין דף י') ברייתא שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה וע"כ בעוף איירי כדפרש"י לקמן שהכשירו בסימן אחד ולכך כשרה ברישא ואעפ"כ תני בסיפא פסולה ומשום דברייתא היא ולא מתני' לכך כתבו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מרתנן בפרק כסוי הדם הנוחר והמעקר וכו' ולא פירשו דהיינו הא דלקמן שחט את הושט ואה"כ נשמטה הגרגרת וכו' משום דמתניתין בעי לאשכוחי וההיא מתני' דשחט את הושט ופסק הגרגרת דבפרק ב' לקמן (חולין דף ל"ב) וכן מתניתין דריש אלו טריפות דקתני ופסוקת הגרגרת לפירוש ה"ג הוי פירושו שנפסק הגרגרת באמצעה לא שנשמט או נעקר למעלה ממקום חבורו דההיא לא הויא טריפה לפי' ה"ג שאין השחיטה מועלת בו ושיעור דפסיקת הגרגרת ברובא ועיין לקמן (חולין דף מ"ד) בתוס' ד"ה והאיכא עיקור סימנים ובסמ"ג עשין ס"ג:

בגמרא גופא אמר רב הונא בהמה בחייה כו' נשחטה בחזקת היתר עומדת ולימא נשחטה הותרה. ולכאורה למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דמיירי באתיליד בה ריעותא א"כ טפי ה"ל לאקשויי דכל הך בבא דנשחטה לא איצטריך ליה לר"ה לאשמעינן דפשיטא דכיון דנשחטה ויצאה מחזקת אבר מן החי ומאיסור שאינה זבוחה לפי' התוס' א"כ פשיטא דנשחטה הותרה וליכא למימר דנשחטה הותרה איצטריך לאשמעינן לענין דאין צריך בדיקה דהא ודאי ליתא דהא לענין בדיקת הריאה פשיטא דלכתחילה צריך לבדוק לשיטת כל הפוסקים וכמ"ש רש"י לקמן דף י"ב גבי היכא דאפשר אפשר משום דהוי מיעוט המצוי ואי לענין דיעבד איירי כגון שנאבדה הריאה דלכל הפוסקים חוץ מהר"י הלוי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו אפילו בנאבדה הריאה כתבו דנשחטה הותרה והיינו מהאי סוגיא דהכא ואף להמחמירין בדיעבד אינו אלא משום קנס או משום סייג ולא מדינא דגמרא א"כ לפ"ז השתא נמי לא קשה מידי ולימא נשחטה הותרה דאכתי היא גופא תיקשי למה הותרה דנהי שאין כאן חזקת איסור הא נמי ליכא חזקת היתר ובהא קאמר ר"ה שפיר דודאי בחזקת היתר גמור עומדת והיינו משום חזקה דאתי' מכח רובא דרוב בהמות הנשחטים כשרים הם וכ"ש דקשה טפי על שיטת ר"י הלוי זצ"ל שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דמשמע מדבריו שמדינא דגמרא אוסר בנאבד הריאה א"כ תיקשי ליה מדר"ה דאמר בפירוש נשחטה הותרה וכן הקשה באמת הרשב"א ז"ל בחידושיו וכמה מפרשים ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת ר"י הלוי שסובר דנהי דודאי רב הונא סבר דבכל ענין אמרינן דנשחטה הותרה אפי' בנאבדה הריאה אפשר משום דסבר כהנך אמוראי דלקמן דף י"א דהא דאמרינן זיל בתר רובא ילפינן מפרה אדומה ועגלה ערופה ושעיר המשתלח אלמא דאפילו למיעוטא דשכיח לא חיישי דאלת"ה אכתי ניחוש שמא נקבה הריאה משא"כ ר"י הלוי גופא סבר כרב אשי לקמן דבתראה הוא ולא יליף אלא משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קא שחיט נמצא דלפ"ז לא מצינן למילף דאזלינן בתר רובא אלא במקום דלא אפשר ושאינו מצוי כלל כגון האי דלמא במקום נקב קא שחיט ואפשר נמי דדייק לה ר"י הלוי מדר' אבא גופא דקאמר בא זאב ונטל בני מעיים וכיון דריאה לאו בכלל בני מעיים הוא משמע דבריאה פשיטא ליה דחוששין והיינו כדפרישית דר"ה דמיקל משום דס"ל כהנך אמוראי דלקמן ועוד דאיכא למימר דר"ה לטעמיה דאלים ליה חזקה טובא אפילו היכא דאיתרע חזקה טובא דהא אמר לקמן השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה והיינו נמי מהאי טעמא גופא דאמרינן עלה בשלמא ר"ה כשמעתי' והיינו כדאמר הכא עד שיודע לך במה נשחטה ולפ"ז אית לן לפרש סיפא דמלתא דר"ה בכה"ג גופא דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך והיינו נמי דאלים ליה הך חזקת היתר דאתיא מכח רובא ומש”ה מיקל בנטלם זאב והחזירם כשהן נקובין דאין חוששין שמא במקום נקב קא נקיב אף על גב דאיתרע אכתי לא ידעינן במה נטרפה וכ"ש דמה"ט מכשיר נמי בנאבדה הריאה כיון דלא איתרע חזקה משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ה בשיבר בה עצמות כיון דאיתרע חזקת איסור תלינן אפילו לקולא א"כ כ"ש דאמרינן הכי לענין חזקת היתר גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהא איתרע הך חזקה טובא וא"כ לפ"ז יש לאסור ג"כ בנאבדה הריאה דנהי דלא איתרע חזקת היתר מ"מ כיון דחזקת היתר נמי לא אלים טובא לגבי ריאה כיון דשכיחי טובא וכמה מיני טריפות מצוים בה כך נראה לי בשיטת ר"י הלוי ומה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד בחידושיו עליו יש ליישב אלא שאין לי להאריך דבלא"ה כמעט כל הפוסקים חולקים עליו בזה כדפרישית והביאו ראיה ברורה מירושלמי דאפי' בנאבדה הריאה מותר ואף ליש מחמירין היינו משום גדר וסייג בלבד כמ"ש הש"ך ומעתה נבוא לבאר מה שהקשיתי על שיטת רש"י וסייעתו בהא דמקשה ולימא נשחטה הותרה ולא ניחא ליה למימר דאיצטריך ליה לדר"ה נמי בחזקת היתר עומדת להיכא דנאבדה הריאה דאפשר דבאמת שזה בכלל הוא במאי דמשני ר"ה גופא דאיצטריך למימר בחזקת היתר עומדת דטעמא יהיב למלתא אלא כיון דלקושטא דמלתא מתיר ר"ה אפי' היכא דאיתרע וממילא דכ"ש דמותר בנאבדה הריאה דלא איתרע כלל ואי משום דהוי מיעוט המצוי לא איכפת לן בהא כמ"ש רש"י להדיא לקמן במסקנא דסוגיא דאזלינן בתר רובא ולא שני ליה כלל כן נ"ל ועיין מ"ש בזה בפרק אין צדין ועיין עוד בסמוך: