מסכת חולין דף צ״ט עמוד א׳

וליגמר מיניה למשרי אף שאר קדשים בששים או מאה כגון נותר או פגול:

להיות כמוה הנוגע בה ובלע ממנה:

שאם פסולה היא יפסל הבולע:

ואם כשרה היא תאכל זו כחמור שבחטאת שאפי' הן שלמים אסורין ליאכל אלא לזכרי כהונה ליום ולילה ולפנים מן הקלעים. ומהכא גמרינן לכל איסורי קדשים דלא בטלי לגמרי:

ליגמר מהאי וליבטלו בק':

אלא חדוש הוא ל"ג אלא:

חדוש הוא כדפרישית דלכתחלה מבטלינן ליה ומייתינן ליה לידי כך בידים:

לא נצרכא זהו:

גלי רחמנא גבי חטאת כו' הקשה ר"ת דהאי קרא דחטאת מייתי הכא לטעם כעיקר ובפ' אלו עוברין (פסחים דף מה.) מוקי להיתר מצטרף לאיסור לכ"ע וטעם כעיקר מפיק ליה ממשרת ולר"ע מגיעולי עובדי כוכבים לכך נראה לר"ת דגרסינן הכא לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור דבכל ענין התיר הכתוב ואפילו יש חצי זית בעין משמנונית של זרוע על חתיכת האיל שחוץ לרוטב ומיהו א"צ להגיה הספרים דאיכא למימר דנקט הדרשה הפשוטה דאי לאו קרא דמשרת ודגיעולי עובדי כוכבים דאתו לטעם כעיקר הוה מוקמי קרא דחטאת לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור וכי האי גוונא איכא בכמה דוכתין ועוד י"ל דסוגיא דהכא אתיא כי סוגיא דנזיר פ' שלשה מינין (נזיר דף לז:) דגרסינן התם ורבנן תיפוק להו דהיתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם נמי לטעם כעיקר הוא דאתא ואע"ג דמשרת נמי אתי לטעם כעיקר מצרך צריכי דאי כתב רחמנא חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מיניה דנזיר מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפינן דחמיר איסורו דאפי' חרצן אסיר ליה:

תאכל כחמור שבה רבינו חננאל גריס תאכל כחמור שבהן משמע דאיכא חומרא בשלמים דליכא בחטאת כגון שבשל שלמים דאתמול בקדירה דחטאת דהיום דרמינן עלייהו חומרא דחטאת לאסור לזרים לנשים ולעבדים וחומרא דשלמים שאין נאכלין אלא עד הלילה וחטאת של היום זמן אכילתה עד למחר:

לא נצרכא אלא למקום חתך דבעלמא אסור כגון שהוציא העובר את ידו לחוץ דנפקא לן בפ' בהמה המקשה (לעיל חולין דף סח:) דמקום חתך אסור מדאצטריך פרסה החזיר אכול מקום חתך מכלל דאי לא החזירה אסור ונראה דשאר קדשים כגון חזה ושוק ואימורין שרי נמי מקום חתך שלהם דהא לא אשכחן קרא בזרוע בשלה יותר מבשאר קדשים ואי ילפי בהו מעובר דאסור מקום חתך בזרוע בשלה נמי ליתסר אלא בכולן לא אסר הכתוב מקום חתך דזרוע בשלה וחזה ושוק ואימורים צוה הכתוב להסיר ולא מקום חתך והא דקאמר הכא דבעלמא אסור היינו באבר שיצא לחוץ והכא שרי בכל הקדשים ולכך לא פריך הכא מאי חזית דגמרת כו' כדפריך אאינך:

אין בהם בנותן טעם אע"פ שאין בהן כדי להעלות מותר פי' בקונטרס וכי בעינן מאה ואחד היינו היכא דאיסור בעיניה אבל הכא דליתיה בעיניה לא בעינן מאה ואחד אלמא צ"ל לפירושו דהכא מיירי כגון שהסיר הגריסים מתוך העדשים דאז אי אפשר להסירם שאינו מכירן ואיכא ממשות האיסור היה צריך מאה ואחד וקשה לפירושו אמאי נקט רישא שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטין דהוי מין במינו אפי' בשלא במינו נמי בעינן מאה ואחד היכא דאיתיה לאיסור בעיניה וי"ל דנקט מין במינו דאפילו הסיר אחרי כן השאור בעינן מאה ואחד לבטל אבל שלא במינו לא בעינן ונראה דא"צ לדחוק כן דשאינו מינו בטל בששים כשאר איסורין אפילו איתיה לאיסורא בעיניה כיון דאינו מכירו ובמינו הוא דבעינן מאה ואחד דהא דדרשינן בספרי את מקדשו ממנו ממנו שנפל לתוכו הרי הוא מקדשו במינו כתיב:

אלא במאי לאו בששים וא"ת הא דבטל הכא בששים היינו דטעמיה כהן ואפי' בפחות היה בטל אי טעמיה כהן ואין נותן טעם ולא כמו שפירש בקונטרס לעיל אבל בסתמא בעינן מאה ואחד לבטלה דהא רישא נמי דקתני אם יש בהן בנותן טעם אסור אפי' יש בהן להעלות במאה ואחד על כרחך איירי בטעמיה כהן וי"ל דממשנה יתירה דייק דבסיפא הוה ליה למיתני אין בהן בנותן טעם מותר ותו לא ושפיר ידעינן דאבין יש לו להעלות במאה ואחד ובין אין לו להעלות במאה ואחד דארישא קאי אלא להכי הדר תנא לאשמועינן דבבציר ממאה ואחד יש שיעור לבטל נתינת טעם:

מאי לאו בס' לא (במראה) [במאה] ומיהו קיימא לן כמאן דאמר בס' וכדאפסיקא הלכתא בע"ז (סט, א) והלכתא בששים וכן לכל איסורין שבתורה וכדפסק רב נחמן לעיל (חולין צז, ב) וכדאמר' רבא לעיל אמור רבנן בס'. וכיון דקיימא לן הכי שמעינן דעצמות ובשר בהדי בשר ועצמות משערינן (ב)[כ]זרוע בשלה ופעמים להקל כעין זרוע בשלה דפעמים משערי בזרוע בשלה ופעמים (להקל כעין זרוע בשלה דפעמים) להחמיר כגון שיש באיסור רוב עצמות ובשר מועט דבעינן ס' כנגד בשר (ב)עצמות דאיסורא, וש"מ דהא דגרסינן בירושלמי (תרומות פ"י, ה"ו) קליפי איסור מעלין את ההיתר ליתא, שאם כן עצמות זרוע יצטרפו להתר ויותר ממאה הן, ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל שכך הוא מפורש בפ"ק דערלה ירושלמי (ה"ג) דמ"ד בס' אין מוצא עצמות מן הזורע ול"ל קליפי איסור מעלין את ההיתר, וכתב הרב (ז"ל) בעל העיטור [ז"ל] ומסתברא מדפסקינן לעיל (חולין צז, ב( במאי דאיתיה קמן משערינן [ד]בתר רוטב דהשתא משערינן ולא חשבינן רביעית בכזית ונימא לכשיקרא יהא בו כזית.

במאי חזית דגמרת מהאי ליגמור מהאי פי' דהכא עדיף דאלו האי קרא הנוגע בו איכא לאוקמי להיתר מצטרף לאיסור וכל שאפשר לקיים שניהם ודאי עדיף ועוד י"ל דטעם כעיקר היינו היכי דהוי חד בתרי בלחוד וכי איכא התירא טפי לא להוי כעיקר ויתקיימו שני המקראות וכדפרי' לעיל.

לאו בס' פי' רש"י ז"ל דכי בעינא ק"א כדקי"ל מאת מקדשו היכא דאי' לאיסורא בעיני כגון חטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל אבל היכא דליתי בעיני לא בעינן מאה וא' ע"כ ולפירוש מיירי שסילק הגריסין וזה דחוק לכך פי' בתוס' די"ל דס"ל דכי אמרי' ק"א בתרומה ה"מ מין במינו ונראים דבריהם דהא אפילו בדברים האוסרי' במשהו כגון טבל וי"נ וקונמות וכיוצא בהם שכולם במינא במשהו כשהן שלא במינם שיעורן בנ"ט בלחוד ולא חמור תרומה מנייהו וכיון דקיי"ל כמ"ד כל האיסורין שבתור' בס' קיי"לן נמי תרומה מין בשא"מ בס' ואין תרומה בק"א אלא כשהוא מין במינו וכן הדין לערלה ולכלאי הכרם דלא עדיפא מאיסורי משהו דבמינן במשהו ושלא במינן בנ"ט ולפ"ז אין דין ק"א בתרומה לר' יהודה דאי בשא"מ בס" ואי במינו ולח בלח אוכל דבר המתערב או מתבשל שיעורו במשהו ואם יבש ביבש חד בתרי בטיל מדאוריית כדאית' בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן ובפרקין מוכח דלרבנן ה"ה בכל יבש ביבש דבטיל חד בתרי מדרבנן וכדפרכינן לקמן וליבטלו ברובא ולא אשכחן לר"י דפליג על רבנן לא בדין מין בשא"מ ולא במין במינו היכא דהוי יבש ביבש ומשמע דמודי הוא לרבנן דבטיל חד בתרי מדאורייתא וזה דבר תימא שיהא כל שיעורי א' ומאה דתרומה ור' דערלה וכלאי כרם דלא כר"י ואפשר לומר שהחמירו חכמים בתרומה וערלה וכלאי הכרם שיהא אוסר במינו בשיעורו אע"פ שהוא יבש ביבש ולא יהא בטל אפי' בס' ואע"פ ששאר איסורין בטלין חד בתרי אפילו מדרבנן וכדתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג וא' מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ר"י ור"ש אומרים יעלו ואמרו עלה בפ' הניזקין והא הכא דמדאוריית' חד בתרי בטיל וכו' וההיא ע"כ יבש ביבש הי' אדאל"כ האיך בטיל חד בתרי לר"י ואפ"ה קתני יעלו ומשמע יעלו באחת ומאתים כדין ערלה וכן פירש רש"י ז"ל וחומר שהחמירו בתרומה מפני גזל השבטים ובערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה הן השוו דינו כשהוא יבש ביבש כמו שהוא לח בלח וה"נ משמע מהא דתנן ומייתי לה בפ' הזהב התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולים בא' ומאתים משא"כ במעשר ופרישנא בפ' הזהב משא"כ במעשר דבטיל ברובא ומשמע ברובא ממש ואפילו מדרבנן וא"כ ע"כ מיירי כשהוא יבש ביבש ואפ"ה לקתני רישא דתרומה בק"א כנ"ל:

כבר ביארנו בשיעור ששים זה שהוא ברוב איסורין שבתורה כגון שקצים ורמשים ודג טמא ונבלה וטרפה וחלב ודם ובשר בחלב וכיוצא באלו בין איסורי מלקות כגון נבלה וחברותיה בין איסורי הנאה כבשר בחלב בין איסורי כרת כחלב ודם ומ"מ יש קצת איסורין בשיעורין אחרים יש מהן במשהו כגון יין נסך במינו וחמץ בפסח אף בשאינו מינו ויש מהם באחד ומאה כגון תרומה ויש מהם באחד ומאתים כגון ערלה וכלאי הכרם במה דברים אמורים במינן אבל בשאינו מינן ונתבשלו בנותן טעם כיצד גריסין של תרומה שנתבשלו עם העדשים אם יש בהם בנותן טעם אפי' יש בהם כדי לעלות באחד ומאה אסורין לא היה בהן בנותן טעם אפי' אין בהן כדי להעלות באחד ומאה מותרין:

בא"ד ויש לומר דמכל מקום פריך דאי כזית כו' יש לנו להחמיר אף במינו כו' כיון דלקי בשאינו מינו עכ"ל יש לדקדק דאם כן לפי זה הדרא קושיין דלעיל לדוכתיה דתקשה ליה מה"ט כיון דטעם כעיקר דאורייתא יש לנו להחמיר אף במינו כו' כיון דלקי בשאינו מינו וי"ל דודאי חיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם היה ניכר היה חייב עליו אף במינו ולכך גם אם אינו ניכר יש להחמיר במינו כיון דלקי באינו מינו אבל חיוב טעם כעיקר לא שייך כלל במינו ואין להחמיר בו משום אינו מינו וכה"ג כתבו התוס' בפרק ג' מינין ע"ש:

בא"ד וא"ת אם טעם כעיקר דאורייתא וכו' והשתא כי נמי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא וכו'. ר"ל אפי' אין לוקין עליו מדאורייתא מ"מ איסור דאורייתא איכא משום דטעם כעיקר הוי איסור דאורייתא א"כ איך תלינן להקל לומר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וכו' הא בספק איסור דאורייתא אזלינן לחומרא:

בא"ד ומין שלא במינו לא שייך רבוי ר"ל דלא מבטלינן ליה ברוב אלא בס' ככל איסורין ובתרומה בק':

בא"ד וי"ל דמ"מ פריך דאי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכו' כיון דלקי בשאינו מינו. ר"ל אבל אי כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא ר"ל דלא לקי מדאורייתא אע"ג דאסור מחמת טעם כעיקר בשאינו מינו מ"מ במין במינו תלינן להקל:

בא"ד וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכו' ר"ל אלא מאי אית לך למימר דמיירי בתרומה דרבנן ה"נ אפילו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא נמי לא קשיא משום דאיירי בתרומה דרבנן ולכך תלינן להקל ואמרינן שאני אומר וכו' כדמשני התם:

ברש"י ד"ה שנתבשלו עם עדשים וכו' והכא כיון דנתנה טעם אע"פ שיש כאן היתר כדי לבטל איסור אסור וכו' כצ"ל לפי זה הא דילפינן בספרא מקרא דמכל חלבו את מקדשו ממנו שתרומה בק"א היינו יבש ביבש שאין בו כדי נתינת טעם: