מסכת חולין דף כ״ה עמוד ב׳

לשוף בשופינא לימ"א בלע"ז:

לשבץ במשבצות זהב לנוי:

לגרר גרוטושיי"ר לשוף שייך בכלי ברזל לגרר שייך בכלי זהב וכסף:

לכרכר בציורים שקורין ניי"ל:

להקיש בקורנס שיש בו פחיתות ופושטן בקורנס:

טהור הואיל ולא נגמרה כל מלאכת נויו ולקמן מפרש טעמא:

מחוסר כסוי טמא שאין הכיסוי ממלאכת הכלי שהכסוי כלי אחר הוא ובלא כסוי הוא בנויו:

מאי שנא גולמי כלי מתכות דטהורין ומאי שנא של עץ דטמאין:

מאי שנא הני כו' אגולמייהו קאי דפשוטייהו פשיטא דכלי עץ הוא דאיתקש לשק:

מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה מדאורייתא קא בעי לאתויי דהא פשיטא שיש בהן טומאה דמתניתין היא במסכת כלים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בפ"ק דשבת (דף טז.) כלי עץ וכלי זכוכית וכלי עצם פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין:

שאר בהמה וחיה מנין ת"ל וכל מעשה ואם תאמר דבפרק במה אשה (שבת דף סד.) דריש דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה מבגד ועור תיפוק ליה מוכל וי"ל דאין לרבות מוכל אלא עצמות שדומין זה לזה של עזים ושל בהמה אבל בשער לא דמו ואם תאמר והכא תיפוק ליה מהתם מבגד ועור וי"ל דלא ידעינן אלא דומיא דבגד ועור:

זה וזה לפטור פירוש מרים בין גדולים ובין קטנים גדולים מפני שמרים ביותר וקטנים מפני שלא נגמרו ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים מפני שנגמרו קטנים לפי שטובים יותר ופירוש הקונטרס דחוק דפירש זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים זה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים והשתא לא הויא מענין אחד ועוד דכי בעי גדולים למאי חזו הוי ליה לפרושי גדולים מרים כיון דאיירי נמי במתוקים:

התמד כו' פירש בקונטרס מים הנתנים בחרצנים ונראה דמיירי במים הנתנים בשמרים דומיא דהמתמד ונתן מים במדה דמייתי עלה בגמרא דמיירי דנתנים בשמרים כדמשמע בפרק המוכר פירות (ב"ב צז.) ואינם שוים לגמרי כדמשמע בפ' אלו עוברין (פסחים מב):

ופוסל את המקוה היינו מקוה חסר אבל שלם אינו נפסל בשום ענין כדפירשנו בפרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו: ד"ה מכלל):

המתמד ונתן מים במדה ואם תאמר ולוקמיה ברמו תלתא ואתא ארבעה ויש לומר דלכולי עלמא חייב אפילו לא החמיץ ואם תאמר ומאי טעמא דרבנן דפטרי שמרים שיש בהם טעם יין ואף על גב שלא החמיץ והלא כל איסור שבתורה שלא במינו בנותן טעם וטבל חמור לענין שלא במינו ועוד שאפילו החמיץ פוטרין חכמים למאן דאמר בהחמיץ מחלוקת ואפילו בטבל ודאי איירי כדמשמע בפ' המוכר פירות (ב"ב דף צז.) ויש לומר דיין במים אפילו בפחות מששים אפילו רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לא חשיב טעם גמור לרבנן כבשאר איסורין דהכא לא הוי אלא קיוהא בעלמא:

אי רבי יהודה אף על גב דלא החמיץ אף על גב דרבי יהודה להחמיר איירי להתחייב במעשר והכא להקל הוא דניקח בכסף מעשר ואין פוסל את המקוה קסבר הש"ס דלא שנא וקשיא לפירוש רשב"ם דבהמוכר פירות (דף צו:) גבי פלוגתא דאחרים ורבנן בבורא פרי הגפן דקאמר הש"ס דברמא תלתא ואתא תלתא לא פליגי אלא ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא ופריך ליה מהא דפליגי בכדי מדתו ולא יותר ומשני ביתר נמי פליגי וכדי מדתו נקט להודיעך כחו דרבי יהודה והשתא קשיא דמאי משני תקשי אמאי לא מוקי נמי פלוגתייהו דרבנן ואחרים בכדי מדתו כי היכי דפליגי ר' יהודה ורבנן ותירץ שם רשב"ם דרבי יהודה דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא ואי אפשר לומר כן כדמשמע הכא וצריך לפרש דגמרא ס"ל כרבנן דפטרי בכדי מדתו ומוקי אחרים ורבנן כרבנן דרבי יהודה אי נמי משמע ליה דרבי יהודה מחייב מדאורייתא ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא לכך מחמיר מדרבנן בכדי מדתו ומתניתין ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא:

הא דאמר רב נחמן כלי עצם ככלי מתכות דמי לאו לכל דבר קאמר, אלא לגולמיהן, אבל פשוטיהן טהורין ככלי עץ, דבמקרא דכל בגד וכל עור כתיב (שם לא, כ) וכל מעשה עזים דמיניה דרשינן ליה, אלמא כבגד ועור וכלי עץ הוא לדידהו איתקש. ורש"י ז"ל שפירש בפרק המוציא (גמ') (פא, א) (כלי) עצם כדי לעשות תרוד גבי חפיפות קבען טמאין דפשוטי כלי עצם טמאין כדאיתא בהכל שוחטין, ליתא דההיא בשל מתכת.

זה וזה לפטור פירש רש"י ז"ל: קטנים שבזה ושבזה, וליתא דהא אמרינן גדולים למאי חזו הואיל וראוי למתקן על ידי האור, דאלמא לאו בקטנים שבזה ושבזה קא מיירי, אלא אשקדים המרים קאי, והכי קאמר זה וזה לפטור, כלומר בין קטנים בין גדולים, וחד אמר זה וזה לחיוב בין קטנים שבהן ובין גדולים שבהן, ומפרש טעמא הואיל וראוי למתקן.

התמד עד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר פירש רש"י ז"ל: תמד מים הניתן שם בחרצנים, וליתא אלא מים הניתנין על גבי שמרים, תדע לך מדמייתי עלה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה, וההיא בשל שמרים היא, וכדמוכח בהדיא בבא בתרא (צז, א), והפרש יש בין הניתנין על גבי שמרים לניתנין על גבי החרצנים כדאמר בפסחים (מב, ב) הא בדרוקא הא בדפורצני, ומיהו ללשון ראשון שבפסחים אין הפרש בין רוקא לפורצני, ולאותו לשון אפשר כדברי רש"י ז"ל.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה בשהחמיץ מחלוקת ואפשר היה (לי) [לו] להעמיד מחלוקתם בשלא החמיץ. וכדמוקי לה נמי רבי אלעזר לקמן, אלא שאין נראה לו לרב נחמן לומר דרבי יהודה מחייב בשלא מצא אלא כדי מדתו בשלא החמיץ. ואף על פי שסברת המקשה היתה כך וכדמקשה ואזיל אי רבי יהודה ואפילו בשלא החמיץ נמי, וכן כתב רש"י ז"ל. ואם תאמר אמאי לא אוקי מתניתין כרבנן ובמצא יתר מכדי מדתו, לא היא דהא רבנן אפילו נמצא יתר מכדי מדתו פליגי כדאיתא התם בבבא בתרא (צז, א), והאי דפליגי בכדי מדתו, כדי להודיעך כחו דרבי יהודה וברמא תלתא ואתו ארבעה דמודו בה כולי עלמא כדאיתא התם, לא בעי לאוקמה דבכי הא מסתברא דאפילו בלא החמיץ נמי חמרא מעליא הוא.

אע"פ שביארנו בגולמי כלי מתכות שאין מקבלין טומאה אם נגמר הכלי מכל וכל אלא שהוא חסר כסוי מקבל טומאה שהכסוי דבר אחר הוא ואין הכלי נעשה חסר בשבילו:

כלי עצם הן של עז הן של שאר מיני בהמה וחיה אפי' נעשו מן הקרנים והטלפים מקבלים טומאה ודינם ככלי עץ לענין פשוטיהם ולענין גלמיהם ויש דנין אותן ככלי מתכות לטהר גולמיהם וכלי עצמות העוף אין מקבלין טומאה ובמקום אחר התבאר על העשוי מכנף העזניה שמקבל טומאה:

מה שביארנו בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אין הדבר מוחלט לומר כן מכל וכל אלא יש מהן שאין מקבלין טומאה כלל ויש מהן שאין מקבלין טומאה מן התורה אבל מדברי סופרים מקבלין טומאה ודוקא בשאר טמאות אבל במדרס הזב ושאר מטמאי משכב ומושב מיטמאין מן התורה ונמצא הענין חלוק לשלשה ענינים ויש חולקים אף במדרס הזב לומר שאינו אלא מדברי סופרים ודבר זה כבר ביארנוהו בתלמוד בבא בתרא בפרק הבית והתבאר במקום אחר על עץ של אשכרוע שאין גולם שלו מקבל טומאה:

המשנה העשירית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הששי לבאר בגוף אחד שהדינין מתחלפין עליו לפי זמנו שכל זמן שהוא ראוי לאחד מן הדינין הוא נפקע מן האחר ואמר על זה התמד שלא החמיץ אינו נקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה וכשהחמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה אמר הר"מ פי' לפעמים נותנין מים על שמרי יין או על זגי הענבים ומסננין אותן המים והן צבועין אבל אין בהם טעם יין ואותו המסונן הוא הנקרא תמד וכשיזקין זמן ארוך לפעמים הוא מחמיץ ולפיכך גם כן קודם שיהא חומץ הרי הוא חשוב כמים ועל כן אין לוקחין אותו ממעות מעשר שני לפי שהכל נלקח ממעות מעשר שני חוץ מן המים ומן המלח וכבר נתבאר זה במקומו:

אמר המאירי התמד עד שלא החמיץ וכו' פי' כבר ידעת שמעשר שני יש לבעליו להביאו לירושלים ואם הבאתו לירושלים כבדה עליו מחללו על מעות ומביא המעות לירושלים ומוציאן לשם ולא בכל דבר אלא בדומה לענינים שפירש בו הכתוב ר"ל בבקר ובצאן ביין ובשכר וזהו פרי מפרי וגדולי קרקע נמצא שאין מוציאין אותן במים ובכמהין ופטריות וכיוצא באלו וכן ידעת בענין מקוה שכל מקוה שאין בו ארבעים סאה והביא עליו שלשת לוגין מים שאובים והשלימוהו לארבעים פסול עד שאף אם ירדו עליו גשמים בכדי שיעור אותן שלשת לוגין או יותר לא הועיל אבל יין ושאר משקין כגון חלב ודם וכיוצא בהן על דרך זה אינו מעלה ומוריד ואם ירדו עליו גשמים והשלימוהו כשר שאין היין ושאר משקין פוסלין אלא בשנוי מראה הא אם שנה מראיתו אפי' לוג אחד במאה סאה פסלוהו וכן צריך שתדע שהמתמד ר"ל שנתן מים בשמרים לסננן אם הוציא ביתר בכדי מה שנתן הרביע ר"ל שנתן שלשה והוציא ארבעה הרי זה יין גמור ומברכין עליו בורא פרי הגפן ומקדשין עליו אע"פ שלא החמיץ ואם לא הוציא כל כך אלא פחות מזה או כדי מדתו לבד אם החמיץ הרי הוא יין גמור אע"פ שאין כאן מראה יין שאין אחר הטעם כלום ואומרין שנבלעו המים ויצא יין ואם לא החמיץ הרי הוא כמים גמורים מעתה פי' משנה זו כך הוא התמד שלא הוציא ממנו אלא כדי מדתו ולא החמיץ מים בעלמא הם ואינן נקחים בכסף מעשר ופוסלין את המקוה כמים הואיל ויש להם מראה מים וטעם מים משהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינן פוסלין את המקוה בשלשת לוגין אפי' לא קבל התמד מראה יין שאין אחר הטעם כלום ומ"מ אם נשתנה מראיתו של אותו התמד נפסל הא אם נתן שלשה והוציא ארבעה החמיץ נקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה:

זהו ביאור המשנה וכל מה שפרשנו בה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תוס' בד"ה אי רבי יהודה אע"ג כו' והכא להקל הוא דניקח בכסף מעשר ואין פוסל כו' ותירץ שם רשב"ם דרבי יהודה דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא ואי אפשר לומר כן כו' עכ"ל אין לפרש דהיינו לחומרא משום דמספקא ליה בכדי מדתו אי הוה יין דא"כ מאי קא קשיא להו לפירוש רשב"ם מהך דהכא בפסול המקוה שפיר אית לן למיזל לקולא דספק מים שאובים הוו דכשרין למקוה אלא לחומרא קאמר דודאי מיא הוו ולחומרא בעלמא משום חומרא דטבל קאמר ר"י דחייב במעשר וכפרשב"ם התם ודו"ק:

בא"ד ומתניתין ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא עכ"ל וליכא לאקשויי דלוקמא למתני' דהכא בכדי מדתו ואתיא שפיר כר"י דלא מחייב במעשר אלא לחומרא מדרבנן והכא להקל הוא די"ל דאם כן משהחמיץ נמי אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל המקוה דכמיא משוי ליה לכ"ע ולחומרא מדרבנן מחייב ר"י במעשר וכן נראה לחד תירוצא של התוס' שכתבו שם וי"ל דפשיטא ליה אפילו בהחמיץ אינו כ"א מחמיר עליו ר"י לעשר נמי ספיקא כו' עכ"ל וכצ"ל שם ומהרש"ל הגיה שם בע"א לאין צורך ודו"ק:

בתוס' ד"ה מכלל דכלי עצם וכו' מדאורייתא קא בעי לאתויי וכו' מקשין העולם א"כ מאי בעי הכא לבעי ליה מתני' דמס' כלים מנלן דמדאורייתא מיטמאו כלי עצם אלא ע"כ צ"ל דשם הוה ס"ד דלא מיטמאו אלא מדרבנן דומיא דכלי זכוכית דלית בהו טומאה דאורייתא כדאיתא בפ"ק דשבת א"כ ה"נ מאי בעי הכא דלמא הא דקאמר נמי הכא כלי עצם א"ב היינו לענין שיקבלו טומאה מדרבנן ולמ"ד הואיל ולכבוד עשויין הוו דומיא דכלי עץ ולמ"ד משום דדמיהן יקרים הוו דומי' דכלי מתכות דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ודוחק לומר דהא דפירשו התוס' מדאורייתא בעי לאתויי ר"ל שהתרצן היה יכול להביא מתני' דכלים אלא דבעי לאתויי דאפי' מדאורייתא מקבלי טומאה דהא התוס' קאמרי דהא פשיטא שיש בהם טומאה דאורייתא וכו' וא"כ כיון דפשוט הוא איך המקשה דבעי מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה לא הוה ידע מתני' דכלים אלא ע"כ צ"ל דמראורייתא פריך מכלל וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאן אמרה ליה הכא דמאי דאמר כלי עצם איכא בינייהו ר"ל טומאה דאורייתא וי"ל דס"ל למקשה דאי לית לכלי עצם כ"א טומאה דרבנן לא מסתבר לומר לדמותן לכלי מתכות שיטמאו עד שלא נגמר מלאכתן והואיל וקאמר כלי עצם איכא בינייהו ע"כ צ"ל דכלי עצם אית להו טומאה דאורייתא וכן משמע נמי מלישנא דרב נחמן דאמר כלי עצם ככלי מתכות משמע דשוה ממש לכלי מתכות לכל דבר אפי' לטומאה דאורייתא וא"ל כיון דס"ל לרב נחמן דכלי עצם דינן ככלי מתכות א"כ פשוטיהן דכלי עצם נמי ליטמאו דומיא דכלי מתכות ובמתניתין דכלים תנן פשוטיהן טהורין הא פרש"י בפ"ק דשבת דטעמא משום דכלי עצם ילפינן מוכל מעשה עזים וברישא דקרא כתיב בגד ועור ואם כן איתקוש לבגר ועור ובגד ועור איתקוש לשק בפ' שמיני:

ד"ה שאר בהמה וכו' וא"ת דבפרק במה אשה דריש דבר הבא מזנב הסוס וכו' מבגד ועור וכו'. פי' דגבי טומאת מת בפרשת מדין כתיב בגד ועור וילפינן בג"ש מבגד ועור דכתיב גבי שרצים וגבי שרצים אתרבי התם דבר הבא מזנב הסוס וכו' א"כ יש לתמוה על דברי התוס' שמקשו בתר הכי וא"ת והכא תיפוק ליה מהתם מבגד ועור והיאך נילף כלי עצם דשאר בהמות מג"ש דבגד ועור דשרצים גופייהו מנלן וי"ל דה"ק דנילף דכמו דלענין כלים הנעשים מהשיער דומים שאר בהמות לעזים דהא מרבינן מנ"ש דבגד ועור דבר הנעשה מזנב הסוס ה"ה לכלים הנעשים מעצם דומים שאר בהמות לעצם עזים אבל דחוק הוא:

ד"ה אי ר' יהודה אע"ג דלא החמיץ וכו' ופריך ליה מהא דפליגי בכדי מדתו ולא יותר. ר"ל אבל אי הוה מעט יותר אפי' רבנן מודו דהוי פרי ומשני וכו' להודיעך כחו דרבי יהודה והא דלא אשמועינן כחן דרבנן דפליגי אפי' ביותר בכדי מדתו ופטרי פי' שם הרשב"ם משום דזה אינו שום חידוש דפטור ממעשר דסברא הוא שפטור ע"ש:

ד"ה השתא קשיא מאי משני וכו' ר"ל ואמאי קאמר דברמא תלתא ואתו תלתא לא פליגי נימא דאחרים ס"ל כרבי יהודה דאפי' כדי מדתו מקרי פרי:

בא"ד וצריך לפרש וכו' ר"ל הקושיא שמקשה משם בענין אחר ממה שפירש הרשב"ם:

בא"ד אי נמי משמע ליה דר"י מחייב וכו' ור"ל אי נמי די"ל גם כן פירוש הרשב"ם דר"י דמחייב בכדי מדתו היינו לחומרא והא דפריך הכא אי רב יהודה אע"ג דלא החמיץ משום דמשמע ליה לגמרא דמדמחמיר רבי יהודה בכדי מדתו מדרבנן מכלל דברמא תלתא ואתו תלתא ופלגא לרבי יהודה חייב מדאורייתא אפי' בלא החמיץ וכיון דמדאורייתא מחייב משום דהוי פירא גמור אם כן אפי' לקולא הוי פירי ומתני' משמע ליה דאיירי נמי אפי' ברמא תלתא ואתו תלתא ופלגא לכך פריך שפיר זהו תוכן של דברי התוס' וק"ל: