מסכת חולין דף ל׳ עמוד א׳

סתימתאה שיש משנה וברייתא הרבה שאמר ר' אלעזר בר' שמעון ורגילים התנאים לסדרן במשנה בלשון סתם והאי סתמא דתזבח הוא נמי אמרה וגמרא גמיר לה ר' יוחנן מרביה דהא ר' אלעזר אמרה:

זבח אחד ולרבנן ליפלוג. ועוד לר' אלעזר גופיה ליפלוג כגון דשחטה חד גברא בתרי סודרי שבאמצע שחיטה בא חברו ונטל סודרו מראשו ועטפו בסודר אחר ומדלא מפליג ש"מ תרווייהו מיטמו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף:

אלא לא מתרץ כרב יוסף אלא הכי תריץ דתנא בפרה פסולה איצטריך ליה לפלוגי ולאשמועינן דאע"ג דנפסלה מיהו קודם פסולה תורת פרה עליה והעסוקין בה נטמאו ובהכשרה לא חש לאורויי אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אי אינה אלא לבסוף:

ובמועד לשמו פטור בשוחט הפסח על החמץ קאי בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ומרבינן התם לשאר זבחים ששחטן בפסח על החמץ שלוקה עליהן משום לא תשחט על חמץ וקאמר ר' שמעון שהשוחט פסח בתוך המועד כגון שאבד בארבעה עשר והקריב אחר תחתיו ונמצא הראשון במועד ושחטו לשמו על החמץ פטור דהא זבח פסול הוא דלא חזי שלא בזמנו לשמו:

שלא לשמו דשחטו לשם שלמים:

חייב דפסח לאחר זמנו קרב שלמים וזה שנשחט לשלמים זבח כשר הוא ומדקתני שלא לשמו חייב מכלל דרישא דקתני לשמו פטור היינו דשחטיה סתמא וסתמא קרי לשמו דאי לשמו דוקא קאמר הא סתמא חייב קשיא סיפא דלא מחייב ליה אלא בשלא לשמו בהדיא וגרסינן והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור:

והוינן בה בסתמא אמאי פטור:

הא סתמא שלמים הוא דנפקא לן מוזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר דמותר פסח קרב שלמים בפסחים (דף ע:) ובמנחות (דף פג:) ובזבחים בפ"ק (דף ט.):

והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור כך היא גירסת הקונטרס וקשה דאדדייק מסיפא נידוק מרישא איפכא טעמא דלשמו הא סתמא חייב אלמא דלא בעינן עקירה וברוב ספרים ישנים גרסינן והוינן בה לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ש"מ בעי עקירה פי' דאי סתמא לא בעי עקירה א"כ סתם הוי שלמים וכשר כששחטו לשם פסח מידי דהוה אשלמים ודאי ששחטן לשם פסח דכשרין:

מדמי פסח מי אידחי ואם תאמר ממה נפשך אידחי גם מדמי פסח דמכי שחיט פורתא אינה ראויה לפדות אלא לכלבים ואין פודין קדשים להאכילן לכלבים ואם לאחר פדיון גומר שחיטתו אם כן הויא לה חולין בעזרה ואסורה באכילה וי"ל דמיד אחר פדיון יוציאנו חוץ ויגמור שם שחיטתו:

והתנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה - אין המשנה כן בשום מקום אלא דדייק לה מתניתין דהעור והרוטב (לקמן חולין קיז:) דתנן השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות:

השוחט בשנים או בג' מקומות פירש בקונטרס חתך כאן וחזר והתחיל לחתוך למעלה או למטה וקשה דאם אין רוב במקום אחד היאך שחיטתו כשרה ואם יש רוב במקום אחד א"כ שחיטה מפורעת היא וי"ל דאע"ג דיש רוב במקום אחד לא הוי שחיטה מפורעת דבשלא נחתך הסימן לא למעלה מבית השחיטה ולא למטה אז הויא שחיטה מפורעת דבית השחיטה מירווח רווח אבל כשנחתך למעלה או למטה לא מירווח ואינה מפורעת וכי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין לא הוי מצי לשנויי דהתם כששחט כל אחד רוב והרי היא מפורעת דמ"מ כשקדם האחד ושחט רוב וחבירו לא שחט עדיין אלא מיעוט אינה מפורעת ונפסלה וכיון דכבר נפסלה תו לא הדרא ומתכשרא כשגם חבירו גמר הרוב ובשאלתות דרב אחאי מפרש ב' או ג' מקומות כגון שכל אותן מקומות בהיקף של סימן כגון שחתך סביב סביב כאן מעט וכאן מעט בטבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט ובין הכל יש רוב ועוד פירש בשאלתות שאפילו חתך מיעוט הקנה למעלה לצד העור וחזר ושחט מיעוטו למטה לצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה כיון דבין הכל יש רוב ורבינו חננאל פירש ב' או ג' מקומות כגון רוב הקנה למעלה ורוב הוושט למטה ולפירושו לא משכחת שלשה מקומות:

מתיב רבי אלעזר שנים אוחזין בסכין ושוחטין לפירוש רבינו חננאל והשאלתות לא בעי לשנויי דהכא כששחט האחד הרוב דהא משמע שהשחיטה כשרה על ידי שניהם:

דלמא סמכי אהדדי ולא עבדי רובא לפירוש הקונטרס כל אחד לא ישחוט רוב ולפירוש השאלתות בין שניהם לא יעשו רוב:

הכי גריס רש"י ז"לז והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור. כלומר דמדקתני שלא לשמו חייב, שמע מינה לשמו פטור דקתני, היינו סתמא. ואינו מחוור דמנא לן הא דשלא לשמו דוקא [ו]לשמו סתמא, אדרבה לימא לשמו דוקא ושלא לשמו סתמא. ויש לומר דעל כרחך שלא לשמו דוקא, דאילו אתה אומר דסתמא שלא לשמו ומשום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ולא בעי עקירה, אם כן אפילו כי שחטו לשמו בפירוש כלומר לשם פסח חייב דהוה ליה כשוחט שלמים גמורים לשם פסח דחייב, וכדתנן התם בפסחים (עא, ב) ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייבים, אלא שעדיין לפי פירוש זה לא היה צריך להקשות מדיוקא אלא ליקשי לשמואל ואמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא, וכן גריס ר' שמואל ז"ל ואמרו בתוספתא שכן נמצאת הגירסא בספר שכתב רבינו גרשון ז"ל מאור עיני הגולה. והיא עיקר.

השוחט בשנים ושלשה מקומות פירש רש"י ז"ל שחתך כאן מעט ולמעלה ממנה מעט ולמטה ממנו מעט. ואינו מחוור דאם יש [ב]אחד מהם שיעור שחיטה דהיינו רוב. הא איכא שחיטה מפורעת, ואי לא היכי מצטרפי, והא ליכא לא רוב חלל ולא רוב הקף¬. ור"ח ז"ל פירש כגון ששוחט את הושט כלפי הראש וחזר ושחט את הקנה כלפי הגוף, והיינו ממש ברייתא דרבי אבין דבסמוך דקתני שחט את הושט למטה ואת הקנה למעלה שחיטתו כשרה. והפירוש אמת. אלא שאינו נאות לדברי רב(י) יהודה, משום דשני מקומות איכא שלשא ליכא, אלא הפירוש הנכון כגון ששחט את הסימן מעט כלפי הצואר והפכו ושחט בו מעט כלפי המפרקת, ועוד חזר ושחט מעט כנגד הצדדין, ואין באחד מהן רוב, אבל כשתצ(ט)רף את (הזעצער: נדמה לי שאו אות ט או המלה את מיותרים) הכל יהיה בין כולן רוב כשירה, דהשתא הא איכא רוב חלל שחוט ורוב הקף ואין הפרש בזה בין שיהו החתוכין מכוונין בהקף בין שלא יהו מכוונין בהקף. ובשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל בפרשת בהעלותך כתוב היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ונידחי ידיה בדוכתא אחריתי ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה, כשר, וזהו הפירוש הנכון.

אע"פ שהמניח חמץ ברשותו בפסח עובר על בל יראה ובל ימצא אינו לוקה מן התורה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא שחט את הפסח על החמץ לוקה וקרבנו כשר והוא הדין לשאר קרבנות במה דברים אמורים בשלא נפסל הזבח הא אם נפסל אין כאן מעשה המשתרש ופטור וכבר ידעת על קרבן הפסח שנאבד והפריש אחר תחתיו והקריבו ונמצא הראשון אחר זמנו הן במועד הן בשאר ימות השנה שהוא קרב שלמים ואין צריך לעקור שם פסח מעליו שכך הוא מן הסתם מעתה מי שהפריש פסחו ואבד הימנו והפריש אחר תחתיו והקריבו ומצא את הראשון בתוך המועד ר"ל בחול המועד שעבר מ"מ זמן הקרבתו ר"ל יום ארבעה עשר ושהוא עדין בתחום איסור חמץ והקריבו על החמץ אם לשם פסח הקריבו פטור שהרי נפסל הזבח שאין זה ראוי לקרבן הפסח ואם שחטו שלא לשמו או מן הסתם הרי הוא שלמים כדינו ונמצא שזבח כשר שחט על החמץ וחייב:

נדחה קרבן פסח זה מצד טומאת הבעלים הרי עדין הוא ראוי לפסח שני ואחר שכן אין שם פסח נעקר מעליו מן הסתם וכששחטו במועד הרי הוא כנשחט לשם פסח בפי' ונפסל הזבח והוא פטור ועקר דבר זה כבר ביארנוהו במסכת פסח שני פרק ראשון במשנה שלישית שבו:

בהמה של קדשים שנולד בה מום קבוע אחר שהוקדשה צריך שיעמידוה לפני הכהן ויעריכנה ונפדית כפי ערכה ואם מתה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תיקבר שהרי אין העמדה לאחר מיתה נשחטה קודם שתערך ותפדה ועדין היא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה וערכה ואע"פ שאינה יכולה לעמוד על רגליה כל שיש לו חיות בכלל העמדה הוא ונפדית על פי ערכו של כהן ויביא בדמיה קרבן אחר כמותה:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני והתחיל בענין דרסה ואמר על זה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד למעלה ואחד למטה שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' אחד למעלה ואחד למטה שיהא אוחז זה בקצה הסכין והשני אוחז בקצה השני:

אמר המאירי שנים אוחזין בסכין פרשוה בגמרא בסכין אחד ולוקחים אותו זה כנגד זה אחד מחזיק בראש הסכין ואחד בסופו ומוליכין ומביאין בשעה שזה מוליך זה מביא ובשעה שזה מביא זה מוליך אע"פ שיש לחוש שמא כשזה מוליך יעכב הלה בהבאתו וזה שמוליך כשמוצא עכוב בהולכה שלו אפשר שיבא מעט לידי דרסה כשרה מ"מ אחר שלא אירע להם כן וכשרה אפי' אחד למעלה ואחד למטה כלומר שהיו אוחזין בסכין באלכסון זה כלפי הראש וזה כלפי הגוף ומ"מ לכתחלה לא ישחוט:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ופסקים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

לא סוף דבר בסכין אחד אלא אף בשני סכינין שזה שוחט לעצמו במקום אחד מן הסימנין וזה במקום אחר שחיטתן כשרה ואין חוששין שמא יטרפו זה על זה ר"ל שמא יסמכו שניהם זה לזה ולא יבאו לשחוט רוב ואפי' לא שחט כל אחד מהם שחיטה גמורה הואיל ובין שניהם שחטו רוב סימנין הרי הן מצטרפין להכשיר ואפי' אחד למעלה ואחד למטה כגון ששחט זה במזרחו של סימן והשני בצפונו על צד שלא יחליד וחוט אחד נשאר קיים בין שתי השחיטות ואין בכל אחת מהן רוב הואיל ויש רוב היקפו של סימן בין של שתיהן הרי אלו מצטרפות להכשיר אע"פ שאין שחיטה זו מבוררת כל כך אחר שאין הרוב במקום אחד אין אנו מדקדקים בשחיטה שתהא מפורעת ועל דעת זה אפשר לפרש משנתנו בשני סכינין ושני בני אדם ושזה שוחט למעלה כלפי הראש והאחר למטה כלפי הגוף אלא שזה במזרח הסימן וזה בצפונו או בדרומו על צד שלא יחליד כדי שיהו שתי השחיטות בהיקף אחד עד שישחט רוב היקף הסימן בין שניהם או אם היא שחיטת בהמה שישחוט כל אחד סימן אחד וכן אחד ששחט בשנים ושלשה מקומות אע"פ שאין רוב במקום אחד הואיל ויש בין כולם רוב חללו והיקפו כשרה וכיצד הכשר דבר זה כגון ששחט מעט במזרח הסימן וחזר ושחט מעט בצפונו וכן בדרומו וכל השחיטות בקו אחד ברוחב הסימן אלא שאין דבוקות זו בזו ואין רוב באחת מהן הואיל ויש רוב חלל והיקף בין כלם כשרה לא היו כל השחיטות בקו אחד אלא שזו כלפי הראש וזו כלפי החזה הואיל ומ"מ בהיקף הסימן הם ר"ל שזו במזרח הסימן שבמקום אחד וזו בדרומו וזו בצפונו שבמקום אחר מצטרפות להכשר ויש מפקפקין בזו אלא שבשאלתות של רב אחא מפורשת כן בהדיא בפרשת בהעלותך והוא שאמרו שם אלא היכא דשחט מקצת סימנין בחדא דוכתא ואידחי ידיה בדוכתא אחריתא ושחט הנך סימנין באידך גיסא בין כנגד זה בין שלא כנגד זה כשר ואין צריך לומר בשחט את הושט למעלה ואת הקנה למטה אף ברחוק ממנו הואיל ושניהם בתחום מקום השחיטה שכשרה וראיה לדברי השאלתות שהרי לענין טרפות אמרו בגרגרת ניקבה כנפה מצטרפין לרוב חללה וטרפה וודאי כשם שמצטרפין הנקבים לטרפות כך ראוי שיצטרפו השחיטות להכשר:

היו כל השחיטות במזרח הסימן או בצד אחר שלו ואין רוב באחת מהן אין כאן שחיטה אע"פ שגדולי הרבנים פרשו בין בשנים ושלשה מקומות והכשירוה אנו אין לנו שהרי אין כאן לא רוב חלל ולא רוב היקף:

בתוס' ד"ה השוחט בשנים או בג' מקומות וכו' וכי פריך משנים אוחזין בסכין ושוחטין לא מצי לשנוי דהתם כששחט כל אחד רוב והרי היא מפורעת דמ"מ כשקרם האחד וכו'. יש לתמוה דלמה להו לתוס' לדוחק זה דמי הגיד לו דכששחט כל אחד רוב הוי שחיטה מפורעת דלעולם אימא לך דלעולם לא הוי מפורעת אלא כששוחט במקום אחד אבל כשיש שום חתך למעלה או למטה מבית השחיטה בין חתך קטן כגון מיעוט הסימן ובין גדול כגון בשיעור רוב הסימן בכל ענין לא הוי השחיטה מפורעת והשתא פריך שפיר משנים ששוחטין בסכין אחד ובו' וק"ל:

תוס' ד"ה והתנן וכו' אין המשנה כן וכו' י"ל דמתניתין היא פ"ה מ"ג דמעילה דטעמייהו דרבנן משום דמפרכס' בר העמדה והערכה. עיין בכ"מ פ"א מהל' איסורי מזבח:

בא"ד אבל לא טומאת נבילות עיין לקמן פד ע"א תוס' ד"ה בעינן. ובב"ק עו ע"א תוס' ד"ה שחיטה שא"ר. שם ע"ב תוס' ד"ה בשוחט. וערכין ד ע"א תוס' ד"ה ולא: