מסכת חולין דף כ״ח עמוד ב׳

נבדקיה לוושט ונשחטיה דהא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. איכא למידק ההיא בדרוסה היא, ומשום דזהירא אדום ולא מינכר בושט מבחוץ שהוא אדום, אבל נקב לא, והכא על כרחיה לדרוסה לא חיישינן, דהא אמרינן (נג, ב) ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא, ועל כרחיה הכא לא ידעינן במאי מדקאמר דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא. ואני שמעתי אפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, ול"נ דלא אמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אלא בשיש לפנינו כלבא ושונרא אי נמי קניא ושונרא, אבל מסתמא במצוי תולין אותו ומצוי יותר בשונרא מקניא וכלבא, וכן נראה לי מדברי הר"מ במז"ל (הל' שחיטה פ"ב הי"ב) ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה, ובאווזא דרב אשי דעל לגבי קני נכתוב בו יותר בס"ד במקומה לקמן (חולין נג, ב).

אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך - והוא הדין לעוף אם לא שחט את הורידין מנתחו אבר אבר, ושפיר דמי. דלא עדיף מבהמה, אלא שבעוף אינו רשאי שלא לשחוט את הורידין אפילו בשדעתו לחתוך בו אבר אבר דכיון דדרכו לצלותו כולו כאחד חוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחת, ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא אם כן שחט הורידין בידוע. וקיימא לן כרבי יהודה מדאמרינן בברכות (ח, ב) הזהרו בורידין כרבי יהודה, והילכך צריך לשחטן או לנקבן בשעת שחיטה או סמוך לה קודם שיתקרר הדם, ואפילו שהה [יותר] מכדי שהיה אין בכך כלום, כל שהדם חם ושותת ויורד, לא חתך את הורידין אין צולין אותו כאחת, אלא מנתחו אבר אבר, לא חתכו אבר אבר וצלה אותו כולו כאחת הרי זה אסור באכילה, וכדתניא (ע"א) שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר דבהמה (הזעצער: אולי בבהמה).

רבי יהודה אומר עד שישחוט וושט ושני ורידין - אלמא לרבי יהודה פסולה עד שישחוט ורידין, דרבי יהודה על כרחין אפסולה קאי, מדקאמר עד שישחוט וושט ושני ורידין, ובתוספתא תנא רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא פסולה ממש כשוחט שני חצאי סימנין קאמר, דהא מיתכשר בחתיכת איברים, אלא דכל שלא שחט ורידין ולא חתך איברים פסולה. ויש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא בצלי הוא דסגי ליה בשחיטת ורידין, אבל לקדרה לא סגי בורידין אלא צריך לחתוך חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת ורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי לה בלא חתיכת חטין שבגוף וכדאמרינן לקמן (חולין צג, א) חמשה חוטין הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה (ודרועא) [ודלועא] משום דמא. והני תרתי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מקרבי לורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכ"כ באיסור משהו. ואינו מחוור בעיני, חדא דהתם בבהמה וסתמא לא נשחטו ורידין, ואם כן מאי ריבותייהו דהני תרתי, ועוד דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני, ואי אפשר דמנינא דהתם לאו דוקא וכדאמרינן בדוכתי טובא בגמרא בקידושין (טז, ב) גבי חמשה מעניקין להם ובסוטה (טז, א) גבי בשלשה מקומות מקרא עוקב את ההלכה, דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא תלתא ותרי דוקא. אלא ודאי התם טעמא איכא משום דהנהו תרי לא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין שבגוף וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגי להו לא בשחיטת ורידין ולא בחתיכת אברים. והוא הדין בשל עוף, הא שאר חוטין לא צריך לא בבהמה ולא בעוף. ודקאמר הכא צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה, אי נמי קא משמע לן דאפילו לצלי בעי רבי יהודה חתיכת ורידין ולא אמרינן נורא שאיב ליה לדמא.

מחצה על מחצה רוב - פירש בכל רובי דעלמא נמי דקאמר הכי אגמריה רחמנא למשה בכל רובי לא תשייר רובא. ותדע לך מדאקשיה עליה מתנור שחלקו לשנים.

תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה - איכא למידק אמאי לא אקשי ליה מרישא דקתני ורובו שלא אחד כמוהו. יש לומר אי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר ורובו המשוייר ככולו עד שישחוט חציו.

תרי רובי בחד מנא קאמרת תרי רובי בחד מנא לא אמרינן - אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה, אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית ליה רוב או מיעוט.