מסכת חולין דף ס״ט עמוד א׳

מאי לאו לאתויי כהאי גוונא - כלומר כגון שהוציא העובר ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו, ואפילו הכי מה שנשאר בפנים טהור ומותר, דרובא בבת אחת בעינן, ודחיא לא לאתויי קלוט במעי פרה וכו', וכיון דלא (אפשר) [איפשט] אזלינן לחומרא של דשל תורה היא ואסר באכילה מיעוט הנשאר בפנים דכילוד חשבינן ליה. ומיהו נראה דהיכא דהוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה אף על גב דהשלימו לרובו, בכה"ג מיעוטו הנשאר שלא יצא כלל מותר, מדאמרינן אם תמצא לומר כיון דהדור הדור, דאלמא מכרעא סברא לומר כן. ונמצא עכשיו לפי פירושו של ר"ח ז"ל דפסקא דהא מילתא הכין הוא, (פסק) הוציא העובר ידו בין החזירה בין לא החזירה אבר עצמו אסור כרב ללישנא דמערבא, דהא איתותב ר' יוחנן, וללישנא דפומבדיתא בין לרב בין לר' יוחנן אבר עצמו אסור, ומיהו אם החזירה קודם שחיטה מקום חתך אסור, וכדתניא (סח, ב) פרסה החזיר תאכלו פרסות החזיר תאכלו, ואמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, ובין כך ובין כך אפילו יצא רובו של אבר מיעוט אבר שבפנים מותר, דאין לידה לאברים, דהוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, דהא בהא לא איתותב ר' יוחנן כלל, וכן פסקו הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה אף על פי שהשלימו לרובו נראה דלא מצטרף לרובא, אלא מימר אמרינן כיון דהדור הדור לגבי צירוף דלא מצטרף לרובא, אבל הוציא ידו וחתכה הוציא רגלו וחתכה עד שהשלימו לרובו, הוה ליה בעיא ולא איפשיט, ונקטינן לחומרא.

אלא כל מכח לא אמרינן ושרי - כלומר דכל מקוח איסור אסור לא אמרינן, הלכך בן פקועה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו דאזל אבן פקועה דכותה הולד כשר לגמרי, אלא כי קא מיבעיא לענין בת פקועה שהוציאה ידה קודם שנשחטה אמה אי חלבה אסור לגמעו או לא, והכי קא מיבעיא ליה חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי, שהרי פורש מן החי הוא, ואפילו הכי שרי אלמא חדוש הוא אם כן אף זה לא שנא, או דלמא שאני התם דבשחיטה מיהא אית ליה תקנתא לאיסורה, אבל באיסורא (ולית) ליה תקנתא לאיסוריה וכחלב טריפה הוא דאסור, וסלקא בתיקו. והלכך אזלינן ביה לחומרא ואסור ומן התימה שלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל לה כלל, ואפשר שהשמיטה מפני שאינו מצוי. ותמיהא לי מאי קא מיבעיא ליה, דכיון שהחלב נמשך מכח כל האיברים ואבר זה שבבהמה זו אסור כטריפה מאי קא מיבעיא ליה, אי מכשרינן ליה מדין חדוש שחדשה תורה בחלב דעלמא, דאם כן חלב טריפה נמי לישתרי. ומאי קא מבעיא ליה טפי מחלב בן פקועה זה טריפה מדעלמא חלב טריפה, הא תני' בהדיא דאסור, דתנן לקמן (חולין קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסור, ואם כן אף זה יהא חלבו אסור. ושמא יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטריפה כלל, אלא מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן ע"י שחיטה, והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא, והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי, ואם כן מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי, מי גרע חלב הבא מכח אבר אחד חי מחלב הבא מכח בהמה שכולה חיה, או דילמא מגרע גרע, דהתם חיותו עומד ליתקן על ידי שחיטה, אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית על ידי שחיטה ואסור, וסלקא בתיקו כנ"ל.

אלא אמר קרא וכל בהמה לרבות את הולד וכו', ופרכינן אלא מעתה השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה תשתרי. כלומר כיון דמרבינן ליה מכל הבהמה, ואלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה בעינא פרסות וליכא. וכתבו בתוס' דרבי יוחנן דוקא נקט דמות יונה שהיא אסורה גם כשיצא לאויר העולם לפי שאינו מתקיים, אבל מצא בה בהמה גמורה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת, דלא ממעט רבי יוחנן מה שראוי להיות מותר כשיצא לאויר העולם, דכמפריס פרסה חשיב ליה להיות ניתר בשחיטת האם כיון שיצא לאויר העולם חשיב ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו, תדע מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אחר כך אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר, אליבא דרבנן דשרו כשיצא לאויר, דלדידהו ודאי פשיטא דשרי בשחיטת אמו כמפריס פרסה, כיון דכשיצא לאויר העולם חשבינן ליה כמפריס פרסה להיות ניתר בשחיטת עצמו. ונראה שיש לגמגם קצת בזה, דהא דאמרינן בעינן פרסות וליכא, ולפי דברי רבותינו ז"ל לא בעינן פרסה ולא פרסות אלא דמות בהמה והוה ליה למימר בעינן דמות בהמה וליכא. אלא דאיכא למימר משום דכתיב פרסו בקרא והן סימנין לבהמה נקט פרסות, והרי זה כמו שאמר בעינא דמות בהמה וליכא. ירושלמי (תרומות פ"ח, ה"א) בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאכלוסין לתולעים שבתמרה תמן בגופיהון הן הכא אינו בגופא.