אית ליה ולא עגיל בעי רבי ירמיה אית לעוף ועגיל אית לבהמה ולא עגיל מאי בתרוה אזלינן. בין להקל בין להחמיר ועוף אסור ובהמה מותרת, או דילמא בתר מיניה אזלינן ואף על גב דאית ליה לעוף שרי ואף על גב (דאית) [דלית] לה לבהמה אסורה וסלקא בתיקו. ואזלינן בתרווייהו לחומרא ובין עוף דאית ליה בין בהמה דלית לה אסירי, ואם תאמר אמאי לא פשיטא ליה בתר דידיה מתפילין דתניא במנחות (לז, א) איטר מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם, ויש מתרצים דשאני התם דכתיב ידכה, ודרשינן יד כהה, וגזרת הכתוב הוא להניח כל אחד ביד כהה שלו. ואחרים אמרו דהכא (ד)איכא למיזל בתר מיניה מפני שלא נאסר להם לישראל אלא על ידי מעשה ומה יעקב ומינו שיש להם כף אף כל שהוא ומינו יש להם כף, ומן הטעם הזה נחלקו הרבה רבותינו הצרפתים ז"ל לענין חליצה דגמרינן רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין כדאיתא ביבמות (קד, א) ואם יבם איטר הוא יש אומר חולצת בימינו שהוא שמאל כל אדם, דאזלינן בתר דידיה כתפילין, ויש אומרים תפילין שאני דכתיב בהו ידכה דדרשינן יד כהה, אבל בעלמא ספק הוי כי הא דר' ירמיה, והילכך חולצת בשתיהן, ויש אומרים שאף על פי כן יש לחוש דשמא אינו חולץ כלל מדתני' במסכת בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן איטר בין ביד בין ברגל פסול. ופירש רש"י ז"ל משום דבעינן ימין וזה אין לו ימין, והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי חליצה רגל רגל ממצורע גמרינן כדאמרינן בזבחים (כד, ב) יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין, ויש אומר דכהן אטר שהוא פסול לאו משום דבעינן עבודה בימין והאי לית ליה ימין, אלא משום מום וכדתנן התם בבכורות השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין, מר סבר בריותא הוא וכשר ומר סבר חלישותא הוא, אבל אטר דכ"ע הוא פסול משום מום, וכתב הרמב"ן ז"ל וזו אינה תורה, דאם כן במתני' דבכורות דפליג בה רבי ורבנן בשולט בשתי ידיו ליתני אטר פסול לדברי הכל, אלא שמע מינה דלאו משום מום נפסל דהא לית כחישותא ובריותא טפי משאר אינשי, אלא ודאי משמע דמפני שאין לו ימין הוא, הילכך גבי חליצה נמי לא חליץ וצ"ע.
אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל — כלומר חלבו מותר דקתני במתניתין לא דמלתיה דרבי יהודה הוא אלא דברי הכל הוא.
חלבו דמאי אילימא חלבו של שליל — כלומר חלב הקרב של שליל, דהא דפליגי בגיד טעמיה דר' מאיר משום דקסבר חדשים גרמי ליה, ור' יהודה דאמר אינו נוהג בשליל, משום דכתיב כל בבהמה תאכלו, אבל בחלבו של שליל אפילו ר' מאיר מודה דשרי דלאו חלב מיקרי כדאמרינן לעיל (חולין עה, א) מה חלבו וכליות מוצ(י)א מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל, והא מיפלג פליגי דתניא (עד, ב) ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר וכו', ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי וכו', משום הכי איצטריך לאיתויי דרבי אלעזר אמר ר' הושעיא, משום דאי לאו דרבי אלעזר הוה מוקמינן (בתריתא) [ברייתא] בחלב דגיד, דמר סבר אסור גיד אויר' גרים ליה (ומה) [ומר] סבר חדשים גרמי ליה, אבל בחלב דכליות כולי עלמא מודו כדאמרן מה חלב וכליות מוצא מכלל שליל. אבל מהא דאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן ודאי שמעינן ליה דמסתמא אגיד ואחלב דשליל פליגי, דאי אגיד לחודיה קאי, אמתני' הוה ליה לרבי אלעזר למימר למילתיה, אלא להכי אמרה אברייתא משום דפליגי בה בתרוייהו, ואכולה פלוגתא קאי, ומדמקשינן מהא דר' אלעזר אמר רב הושעיא ולא דחינן דשמואל פליגא עליה, שמע מינה דהא דר' אלעזר הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה, ולעיל נמי גבי מהו לגמע חלבו כלומר בבן פקועה חיה שהוציא ידו קודם שנשחטה אמו אמרינן אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והיינו כר' אלעזר אמר ר' הושעיא. ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אפרים זצ״ל דקיימא לן כר' מאיר בין בגידו בין בחלבו, וטעון שחיטה, והביא ראיה מדרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק בהמה המקשה (חולין עה, א) תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי ליה, אלמא ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה, ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן, והא ליתא דהא ודאי בעיסקי שחיטה קיימא לן כר' יהודה וכסתמא דמתני' בפרק בהמה המקשה (חולין עד, א) דסתים לן תנא כותיה, ועוד דרבא דהוא בתרא אמר לעיל (חולין עה, א) גבי שוחט את הטריפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתירים מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי ומדמהדר לאוקמה אליביה לכאורה כותיה סבירא ליה, ואביי נמי משמע דהכי סבירא ליה, מדשקיל וטרי אליבא דרבנן דקאמר הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר מאי טעמא כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי, ועוד דאמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה, היינו משום דדחינן דר' שמעון שזורי מקמי רבנן בשהפריס על גבי קרקע, אבל היכא דלא הפריס מיהא כולהו אמוראי הכי סבירא להו דאינו טעון שחיטה, וכן (שם) רב אדא בר חבו הכין סבירא ליה, ואפילו רב אשי דאמר ליה זיל (שחיטה) [שחטיה] כר' יהודה ודאי סבירא ליה מדשרי ליה בשחיטה, דאילו לר' מאיר אסור אפילו בשחיטה דטריפה הוה כדפירש רש״י ז״ל וכדמשמע ודאי מלישנא דגמרא דאמר נפל עליה דובא, דאי לאו לאשמועינן דטריפה ואפילו הכי שרא ליה רב אשי בשחיטה למאי אצטריך ליה למימר נפל עליה דובא ומאי נפקא לן מינה. מכל הני ודאי נראה דקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה ולא כדברי רבינו אפרים ז״ל. והרמב״ם ז״ל והרב בעל העיטור ז״ל פסקו כרבי יהודה לענין שחיטה, כדמשמע בהדיא דהלכתא כותיה כדאמרן, ולענין חלבו וגידו פסוק כרבי מאיר, מהא דאמר ר' יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה וגידו כחלבו כדאמרינן הכא שהלכו לשיטתן. וזה מן התימה דמאחר שפסקו הלכה כרבי יהודה שאינו טעון שחיטה, היאך אפשר לפסוק הלכה כר' מאיר לעיל גידו וחלבו, דהא אמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא דלשיטתן הלכו במחלוקת חלב וגיד, והא בהא תליא, ואם כן אי איתא בשחיטה איתא נמי בחלב וגיד ואי ליתא בחלב וגיד ליתא נמי בשחיטה. ושאר הפוסקים כולם חדשים גם ישנים זכר כולם לברכה פסקו כרבי יהודה בכולהו בין בשחיטה בין בחלב וגיד מדאמר ר' אלעזר שהלכו לשטתן והא בהא תליא. והא דאמר רבי יוחנן תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי לה, אפילו לרבי יהודה אמרה כמו שכתבתי שם במקומה, דהיינו טעמא [דאיירי] בשתלשו ממנו והוציא לחוץ קודם שחיטת אמו אבל לאחר שחיטת אמו ודאי חלבו כחלב חיה, אפילו לרבי יוחנן דמרבינא לה מכל בבהמה תאכלו, ותדע שהרי גיד לר' יהודה ודאי חדשים גרמי ליה שאם הושיט ידו למעי בהמה בחייה ותלש גיד מן העובר שבמעיה ואכלו אסור ולוקין עליו, ואלו שחטה גיד של שליל שבה מותר דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו כדאמרינן לקמן (חולין ק, ב) בהדיא גבי גיד של בהמה טמאה הני מילי בטהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. ועוד דהא רבי יוחנן גופיה הוא דאמר לקמן בשילהי פירקין (חולין קג, א) כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור חלב ואיסור אבר בהדדי קא אתו, אלמא לרבי יוחנן איסור חלב לא חאיל עד שיצא לאויר העולם ואפילו בבן תשעה חי, והא דאמרינן בריש פירקין (חולין פט, ב) וקסבר נוהג בשליל וולדות קדשים ממעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדדי קא אתו, הא לא אתיא כר' אלעזר אמר ר' הושעיא כמו שכתבנו למעלה, ואפילו הכי קיימא לן כר״א, דההיא הא אידחיא במסקנא, וכן הא דאמרינן לקמן (חולין ק, ב) גבי בהמה טמאה נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדדי קא אתו ההיא נמי הא אדחיה במסקנא וכיון דאידחו לא קיימא לן הכי אלא כרבי אלעזר א״ר הושעיא. ואם תאמר אם איתא דר' יוחנן לא אמר אלא בחלב שתלשו קודם שחיטת אמו, אבל חלב של שליל שנשחט אמו אף לרבי יוחנן משרא שרי, אם כן מאי קא מקשי ליה ריש לקיש מדמעטיה קרא מחלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם, והא ההיא כבשר גמור היא אפילו לרבי יוחנן, יש לומר דהכי קא אמר ליה בשלמא לדידי דאמינא דלית ליה תורת חלב כלל אלא בחדשים ואוירא דלידה ניחא, והיינו דמעטיה קרא מהקרבה, אלא לדידך דאמרת דאית ליה תורת חלב דחדשים גרמי ליה אלא דשרא ליה רחמנא באכילה בנשחטה אמו מכל בבהמה תאכלו לענין הקרבה אמאי מעטיה קרא והא חלב גמיר. ומיהו נראה לי דאיכא למידק דהא סתים לן תנא בגיד כרבי מאיר, וכיון דהלכו לשיטתן כדאמר ר' אליעזר, אם כן אית ליה למימר דמעיקרא סבר לה כרבי יהודה וסתם לן כוותיה בשחיטה, והדר סבר לה כרבי מאיר וסתם לן כוותיה בגיד הנשה. והוה ליה הא סתמא דגיד הנשה בתרא דהא קיימא לן דיש סדר למשנה בחד מסכתא כדאיתא בריש ע״ז (ז, א) אם כן ר״י דפסיק ותני כסתם מתניתין כר' מאיר סבירא ליה בחלב בן ט' חי וכר' מאיר אמרה למלתיה, ואפילו לגבי שחיטה נמי הוה ליה למפסק כר' מאיר, ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאית ליה בשחיטה כרבי יהודה כדאמרה לעיל (חולין עה, ב) כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אסי דיתיב וקאמר (ד)[ל]הא שמעתא, כלומר להא שמעתא דאמרינן ד' סימנים אית ליה להאי להתירו באכילה א״ל יישר, וכן אמר ר' יוחנן, ושמא נאמר דאמוראי נינהו ואליבא דר״י, ואתיא ההיא כמאן דאמר דלא כאיל דר״י אמר הלכה כסתם מתני', וצריך עיון. ואילו היינו אומרים כדרך התוס' דהא (דר״י) [דר״א] א״ר הושעיא לא קאי אלא אחלבו לבד כמו שכתבנו למעלה בריש פרקין, הוה ניחא טפי, דלא סתרן סתמי דמתני' אהדדי אלא קיימא ככולהו סתמי דהלכה כרבי יהודה בשחיטה כסתם מתני' דבהמה המקשה ובחלבו נמי הלכה כמותו כדר' אלעזר דאמר דהלכו לשיטתן, וכיון דהא בהא תלאן וקיימא לן כוותיה בשחיטה קיימא לן כותיה נמי בחלבו, אבל בגידין לא הלכו לשיטתן כלל, והא לאו בהא תליא, והילכך קיימא לן כותיה דרבי מאיר בגידו וכסתם מתני' דפירקין דסתים ותני ונוהג, וההיא דר' יוחנן נמי אתיא שפיר, דהא תרתי סתמי הילכתא נינהו. (וכ') [ונראה] שזו היא דעת רבינו אלפסי ז״ל שכתב למעלה בפרק בהמה המקשה קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר, אבל דמו אסור, ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור, ואין צריך לומר [דמו] דתניא לענין גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר רבי יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כר' יהודה ע״כ לשון ההלכות. מדנקט רבינו ז״ל וחלבו מותר אבל דמו אסור, ולא קאמר וחלבו וגידו מותר דתרוייהו איתנהו בברייתא, משמע דסבירא ליה דדוקא חלבו מותר, אבל גידו אסור. ועוד שהביא מתני' דגיד הנשה דקתני נוהג בשליל, ונראה שדעת רבינו הגדול ז״ל כמו שכתבנו כנ״ל. והשתא נמי לא דחקינן לאוקמי שתי סוגיות דלא כרבי הושעיא, דאף על גב דלא קמו להו במסנקא כדמקשינן עלייהו מדתנן (נזיר מט, ב) על אלו טומאות הנזיר מגלח, היינו משום דהוי סבירא ליה למימר דאיסור גיד הנשה קאים באיסור מוקדשים, אבל לא דחינן דלא ליחול איסור גיד משעה שנוצר הגיד עצמו, והשתא נמי אתי שפיר הא [ד]טרח גמרא לאיתויי מימריה דרבי אלעזר אמר רבי הושעיא, משום דמינה ודאי שמעינן דבאיסור חלב דשליל פליגי, דאי בגיד ובחלבו לא הלכו בו לשיטתן.
דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר גוממו עם השופי. פירש רבינו שלמה ז"ל גומם הגיד והשומן עם השופי כדי שלא יראה כאוכל גיד, אבל שרשין ועקרין לא. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז"ל דאם כן בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה שמנו של גיד כגיד, כל מקום שנאסר הגיד שומנו נמי אסור, ולא פליגי ר' מאיר ור' יהודה אלא בשיעור הגיד, דלר' מאיר מחטט אחריו וכיון שמחטט אחר הגיד מחטט אחר השומן, ור' יהודה לית ליה חטיטה בגיד והלכך אין צריך לחטט אחר השומן, ולישנא דגמרא לא משמע הכי מדקאמר אלא חלבו דגיד והא מיפלג פליגי, כלומר דאפילו בחלבו של גיד האסור פליגי דר' מאיר אסר ור' יהודה שרי ליה דאלמא רבי יהודה שומן של גיד האסור מתיר. ועוד דלפי פירושו דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי דהא שומנו של גיד כולהו מיסר אסרי ליה וליכא מאן דשרי. משום הכי מפרשי לה ז"ל דר"י לית ליה איסור בשומנו של גיד כלל, והא דתניא שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, ר' מאיר היא, אבל ר' יהודה כשאסר אסר אפילו מדאורייתא וכשהתיר התיר אפילו מדרבנן, והא דאמרינן לקמן (חולין צו, א) אמר רב ששת מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לר' יהודה ומאי דשייר דרבנן לר' יהודה, ואקשינן עלה אלא דאורי ליה כמאן לא כרבי יהודה ולא כר' מאיר, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי והא ר"י איסורא דרבנן בגיד לית ליה [אלא המקשן דשם סבר דכיון] דלר' יהודה לא שמעינן ליה דאמר הכי בהדיא משום דוכתא, ואדרבה (הוה) [הא] הכא מקשי ליה ואזיל ודילמא ר' יהודה היא דאיסור אסר ליה מדרבנן, אבל רבי מאיר אפילו מדאורייתא אסר, ולא דחינן מצד דרבי יהודה לית ליה הכי אלא מצד דר' מאיר לא אסר מדאורייתא כנ"ל, אלא התם איצטריך לאקשויי עליה מצד אחר [א]לא דאורי לך כמאן אורי לך, (ופריך) [ופריק] דהכי קאמר ר' ששת מאי דשקיל בר פיולי דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר, דאי לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר, כלומר דלית ליה לר"י איסור דרבנן בגיד כלל. והא דאמר (רבינא) [רב אשי] לעיל בריש פירקין (חולין צא, א) לא צריכא אלא לשומנו של גיד אליבא דר' מאיר קאמר, וכמ"ש למעלה במקומו. ולכאורה לישנא דקא אמר התם לר' יהודה אפילו מדרבנן לא שייר לא אתי שפיר דמההוא לישנא משמע דלר' יהודה ודאי אית ליה דרבנן וכוליה שקיל ליה בר פיולי וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל אבל אליבא דר' יהודה אפילו מה שהוא אסור מדרבנן לא שייר עד כאן. ומיהו נראה דעל כרחין לא אפשר לפרושי הכי, דקאמרינן דמאי דשקל דאורייתא לר' מאיר ומשמע ודאי דאורייתא לבד קאמר ולא שקל לר' מאיר דרבנן כלל, ואם אתה אומר דלר"י אפילו דרבנן שקיל נמצאת אומר דר"מ ור' יהודה בשיעורא דאורייתא נמי פליגי, דמה שאסר ר' יהודה מדרבנן הוי דאורייתא לר' מאיר, וליתא דר' מאיר ור' יהודה בדאורייתא לא פליגי כלל כמו שנכתוב שם בע"ה, אלא ודאי הכי קאמר דאילו לרבי יהודה אפילו מדרבנן לא שייר משום דאיסור דרבנן דגיד לית ליה כלל.
דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא ושמנו מותר מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר' מאיר, וקאמר שמנו מותר. לכאורה הוה משמע הכא דחטיטה לר' מאיר מדאורייתא היא, דאי מדרבנן היכי קאמר ושמנו מותר דהא שמנו [אסור] מדרבנן כדתניא ישראל קדושים נהגו בו איסור. וק"ל דהא דאמרינן לקמן (חולין צו, א) מאי דשקל בר פיולי דאורייתא לר' מאיר מאי דשייר בר פיולי דרבנן לר' מאיר, במאי מוקמינה לא אי שקל בר פיולי שעל הכף בלבד ובחטיטה ושייר כל שאר הגיד, איכא למפרך תרתי. חדא, דאם כן דאורי ליה כמאן אורי ליה לא כר' מאיר ולא כר' יהודה, ועוד דר' מאיר נמי בגופו של גיד כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי דעל כף הירך דכוליה ירך משמע, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל וכמו שאנו עתידין לכתוב במקומו בע"ה, ואי אמרת דשקיל דכוליה ירך בגמימה [ו]לא חטט ביה כלל, אם כן היכי קאמר מה דשייר דרבנן לר' מאיר דמשמע דלא שייר דאורייתא לר' מאיר כלל, והכא משמע דחטיטה דאורייתא היא לר' מאיר כדאמרן. ואם תאמר שעל הכף בחטיטה והשאר בגמימה, זו לא מצינו שיחלק ר' מאיר בין חטיטת מקום אחד לחטיטת מקום אחר, אלא או כולה דאורייתא או כולה דרבנן דכיון דכוליה גיד דאורייתא ולא מפלגינן בין של הכף לשל שאר הגיד היכי מפלגינן בין חטיטה זו לחטיטה זו, ועוד דאורי ליה כמאן אורי ליה, ואי שקיל דכוליה ירך בחטיטה ושייר שמנו הא נמי לא אפשר לדחוייה דהוה גאים ביה בגיד עצמו משמע. ועוד דאורי ליה כמאן אורי ליה. אלא נראה ודאי דחטיטה מדרבנן היא ובר פיולי דכולה ירך שקל בגמימה, אבל עיקרו ושמנו לא שקל כלל דמאן דאורי ליה כרבי יהודה אורי ליה, והיינו דקאמר מאי דשקל דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר [מדרבנן] לר' מאיר, דחטיטתו ושמנו לרבי מאיר נמי דרבנן היא, דאילו מדאורייתא משרא שרו ואינו אסור אלא מדרבנן, והא דתניא הכא דמשמע מינה דחטיטה מדאורייתא הוא מדקתני בגוה ושמנו מותר הכי קאמר גיד הנשה מחטט אחריו מתקנת חכמים ושמנו מותר, וישראל קדושים נהגו בו איסור, והא דאמרינן מודה שמואל שאסור מדרבנן, לאו רבנן ממש קאמר, אלא מהנהגת קדושים שאיסור לעובר עליה מדרבנן. פסק, נמצא שיש בגיד ושמנו שלשה דינין חלוקין, לר' מאיר דאורייתא ותקנת חכמים והנהגת קדושים, הגיד בגמימה דאורייתא, וחטיטתו מתקנת חכמים, ושמנו מהנהגת קדושים, ואף על גב דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה בחטיטת גיד ומשנו קיימא לן כר' מאיר, מדקאמר ליה שמואל לבר פיולי חות ביה טפי אי לאו דחזיתיך הות ספית לי איסור, אלמא כר' מאיר סבירא ליה, והכי הילכתא.
הא ד אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב גיד הנשה לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו ועולא אמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. איכא מאן דמפרש דפליגי בפלוגתא דתנאי דפליגי לקמן (חולין צט, ב) אם יש בגידים בנותן טעם או אין בגידין בנותן טעם, דרב יצחק סבר יש בגידין בנותן טעם, כלומר בגידין שאסרה תורה, ומשום הכי קאמר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות, דאם איתא דסבירא ליה לרב יצחק כמאן דאמר אין בגידין, מאי שנא קנוקנות מגופו של גיד, ואדרבה הוה ניחא טפי למימר דלא אסרה תורה אלא גופו של גיד וכטעמיה דעולא דסבר גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות, אלא ודאי מדסבר איהו דיש בגידין בנותן טעם כלומר בגיד שאסרה תורה הוא הטעם שהצריכו לדחוק ולומר דלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבגיד, אבל גופו של גיד עץ הוא ואכילת עצים לא אסרה תורה, ועולא אמר מדכתב רחמנא גיד אף על פי שאין בגידין בנותן טעם גזירת הכתוב הוא לאסור אכילת עץ זה. ואיכא דקשיא ליה אם כן לא הוה להו לרב יצחק ועולא לעשותה מחלוקת בפני עצמה אלא על מתני' דקתני ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הוה להו לאיפלוגי ולימא מר הלכה כתנא דמתניתין ומר לימה הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דקאמר אין בגידין בנותן טעם. ועוד אביי דאמר כוותיה דעולא מסתברא היכי תלי לה [ב]דעולא גבי מתניתא דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דלקמן (חולין צט, ב), הוה ליה למימר כותיה דרבי ישמעאל מסתברא, משום הכי מפרשי לה דפלוגתיה לא נגעה בפלוגתא דיש בגידין כלל. ומיהו ודאי רב יצחק כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם סביר ליה, מדאפקיה לפשטיה דקרא ממשמעותיה ואמר דלא אסרה תורה [אלא] קנוקנות וכדאמרן, אבל הא דעולא אסר אפילו גופו של גיד אפשר דאתיא אפילו למאן דאמר יש בנותן טעם דמאן דאמר יש בגידין אמר לך דגופו של גיד יש בו טעם איסור לאסור. ומיהו עולא ודאי כמאן דאמר אין בגידין סבירא ליה מדאמר עץ הוא והתורה חייבה עליו. ואי נמי יש לומר דעולא נמי סביר ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם, והא דקרי ליה עץ, לדברי רב יצחק אמר, כלומר לדידי יש בגידין בנותן טעם סבירא לי, וטעם יש בהן, אלא אפילו לדידך דסביר לך דאין בהם טעם אפילו הכי טפי עדיף למימר דעץ זה אסרה תורה, ממה שנוציא קרא מפשטיה דגיד אמר רחמנא ולא קנוקנת, זה מן התימה וכי נחלקו במה שיעיד עליו החיך ליטעמיה קפילא, ולימא אם יש בו נתינת טעם אם לא ואין זו דרך למחלוקתן של חכמים. ונראה (ל)[כ]פירוש הראשון שכתבנו, והא דלא פסקי להדיא רב יצחק כתנא דמתניתין ועולא כרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, היינו משום דבעו לגלויי טעמא דפלוגתא דתנאי ביש בגידין בנותן טעם ואין בגידין במאי פליגי, והא דאמר אביי נמי כותיה דעולא מסתברא, להאי טעמא נמי הוא דעולא הוא דפירש ואמר עץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל ר' ישמעאל לא פירש טעם דבריו, משום הכי תליא ליה אביי בעולא משום דפלוגתייהו מיפרשא להדיא במאי פליגי, וכן נראה עיקר. ומיהו פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר בחטיטת גיד וכן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דכוליה ירך ושעל הכף לא שייכא בפלוגתא דידהו כלל, דחטיטת גיד נמי ושעל הכף נמי שייך למימר כרב יצחק, אי נמי קנוקנות שעל הכף דאורייתא ושאר קנוקנות והגיד דכוליה ירך הוי דרבנן לרבי מאיר, ולרבי יהודה קנוקנות דאורייתא ושאר כל הגיד שרי לגמרי, ובגופו של גיד שעל הכף שייכא חטיטי דר' מאיר נמי וכדעולא, הילכך פלוגתא דרב יצחק ועולא לא נגעה בהני פלוגתא כלל. אלא דקשיא ליה הא דאמרינן לקמן (שם) ההוא דאתא לקמיה דרב חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבנא אבבא אמר ליה מאי אמר לך, א"ל שרייה ניהליה, אמר ליה תני ועייל קמיה, אמר ליה זיל אימא לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם, דאלמא בגופו של גיד פליגי אם יש בו נתינת טעם אם לא, דאי לא תימא הכי עובדא היכי הוה אם נתבשל בו הגיד לבד ולא הקנוקנות לכולי עלמא משרא שרי משום דלא נאסר כלל (כ)[ל]מאן דאמר יש בגידין בנותן טעם או משום דאין בו בנותן טעם כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם, ואמאי אהדריה רבי יהודה בר זבנא, ואי בשנתבשל הגיד והקנקנות ורבי יהודה משום קנוקנות הוא דאהדריה, רבי חנינא היכי שרא ליה, והא דקנונקות ודאי אסירי ואסרי בנתינת טעם דרבנן לכולי עלמא חוץ מר' יהודה דשרי להו. וכן הדין נמי אם נתבשלו בו קנוקנות לבד לכולי עלמא מיסר אסירי והיכי שרא ליה רבי חנינא, אלא אם כן נאמר שאין הקנוקנות אוסרין למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם שלא יהא טפל חמור מן העיקר הגיד אינו אסור והקנוקנות שאינן אסורין אלא משום לתא דגיד אסורין וכסברת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו בריש פירקין, וסברא זו כבר דחינוה למעלה מכמה ראיות מדאמר רבא לקמן (חולין צז, ב) מין ומינו ואיסורא כגון שמנונית וקנוקנות שלו אוסרין תערובתן, דאין סברא לומר דכל אותן האמוראין סבירא להו דיש בגידין בנותן טעם, אלא ודאי לפי הפירוש השני דבגיד עצמו פליגי אם יש בנותן טעם אתיא שפיר, ושמא סבירא להו דבטעם משהו לא סמכינן אקפילא כנ"ל.
אמר אביי כותיה דעולא מסתברא דאמר רב ששת אמר רב אשי חוטין שבחלב אסורין. כלומר מדרבנן ואין חייבין עליהם מדאורייתא אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין והכא נמי גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות ומדפסק אביי כותיה דעולא קיימא לן כותיה מיהו מדרבנן אפילו קנוקנות נמי וכו' גיד אסור וכדשמואל דאמר ליה לבי פיולי חות ביה טפי. והכי איתא בב"ר האי פקקלותא דגידא שרו וישראל קדושים נהגו בו איסור ופירש הערוך פקקלותא קנוקנות פקוקי גפנים קנוקנות שבכרם. ועולא נמי דאמר דעץ הוא והתורה חייבה עליו מדאורייתא קאמר אבל דרבנן מודה הוא דתסרי אפילו קנוקנות שבו. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתות אע"ג דאמר אביי כותיה דעולא מסתברא מיהו מדרבנן אסור וישראל קדושים נהגו בו איסור כשמנו של גיד.
לובן כוליא רב[י] ור' חייא חד אסר וחד שרי רבא ממרטיט [ליה] ר' יוחנן ממרטיט ליה ר אסי גאים ליה אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אמא אמר ר"י אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר עלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים הכא נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. ורבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו משה בן מיימון ז"ל (פ"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ז) פסקו כרב אסי דגאים ליה מדפסק אביי כותיה ומייתי ליה מדשמאול דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, וקיימא לן כשמואל דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ושמעתי שכן פסק רב אחא משבחא ז"ל. ומאן דפסק הכין נראה דלא גריס הכא רבא ממרטיט ליה אלא רבה, דאילו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם, וזו אינו מהם. ואינו מחוור כי בכל נוסחאות גרסינן רבא, ועוד דהוה ליה רב אסי לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כר' יוחנן דרביה הוא. ורש"י ז"ל פסק כרבא ורבי יוחנן דממרטי ליה, וכן פסק הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל, וכן פסק הרב בעל התרומות ז"ל. ומיהו קיימא לן כשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר, דהא ליכא מאן דפליג עלה. ותדע שהרי ר"י דפליג בכוליא, וממרטיט ליה אית ליה הא דשמואל כדמשמע בסמוך (צג, א) דקאמר עלה אמר ר' יוחנן אנא לאו טבח אנא ולאו בר טבח אנא נהירנא כד הוינא ביה מדרשא אמרי דבהמה בחייה איפרוקי מיפרקא, דאלמא כשמואל ס"ל, דאי לאו הכי כי לא מיפרקא נמי מאי הוי חלב שהבשר חופה אותו אסור, אלא לאו שמע מינה דהא דשמואל הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה. ואם אתמר ומאי שנא מחלב שבתוך הכליות, איכא למימר דהתם כיון דאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור, ואם כן לא איצטריך קרא למיסר אלא שעל הכליות, דמה שבתוך הכליות כבר נאסר כדאמרן, אבל חלב שבתוך הכסלים כיון דלא סלקא לגבוה אם איתא דמיסר אסור לא הוה ליה למכתב אשר על הכסלים, ומדכתב רחמנא הכי, שמע מינה דחלב שתבוך הכסלים שרי, ואף על גב דהוי תותב קרום ונקלף, הא לאו הכי הא קיימא לן לעיל (חולין מט, ב) דבעינן תותב קרום ונקלף ואף על פי שאין בשר חופה אותו שרי. ומיהו קשיא ליה דכי האי גוונא לא שתיק גמרא מיניה, ואם איתא כי אמר אביי כותיה דרב אסי מסתברא דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל וכו' הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא וכו', הוה ליה לתלמודא לממימר ולא היא, דשאני התם דמדאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור, אלא נראה כמו שפסק רבינו אלפסי ז"ל, [ו]הא דרבא ורבי יוחנן דממרטט ליה דילמא מדת חסידות ולהחמיר על עצמו, דהא לא אמרינן רבא אסר ורבי יוחנן אסר כדאמרי רב ורבי חייא חד שרי וחד אסר, (והא) [ואמר] אביי כותיה דרב אסי מסתבר, משום דאיהו שרי בהדיא, אבל מדרבא ור' יוחנן לא איסורא שמעינן ולא התירא לעלמא שמעינן. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי (ול)[מד]שמואל דהא אף רבה ור' יוחנן מודה בה מדאורייתא מישרא שרי ליה, יש לומר משום דפליגי בה רב[י] ורבי חייא דחד מינייהו אסר אמר אביי דמדאורייתא שרי מדשמואל (ומר אמר) [ומדאמר] שמואל מותר, דשמע מינה דמותר לגמרי קאמר, ואפילו מצות פרוש אין בו, כך נ"ל.
