עד ועד בכלל — והכי קאמר מן הראש ועד בין הפרשה ראשונה וכל אותו בין בכלל טרפה או דלמא הכי קאמר עד ולא עד בכלל טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ה"ה לראשונה דמספקא ליה וממילא משתמע ולא אצטריך לפרושי ראשונה ושניה איני יודע דכיון דאמר ודאי טרפה עד אחת ולא היא בכלל מכלל דמכאן ועד שלישית מספקא ליה וחדא מינייהו הוא דנקט דלא תימא שניה כשלישית לקולא:
את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו — נפסק החוט הגדול כנגד פי הפצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל איני יודע הוא מי אמרינן עד בין דוקא ופי הפרשה טרפה או לאו דוקא:
ואת"ל עד ועד בכלל — ליכא למיבעי בפי הפרשה מידי דודאי טרפה דאפילו חוט שכנגד הפסק שבין שני הפיצולים טרפה וכ"ש פי פיצול הראשון אלא הכי קא מיבעיא ליה נפסק הפיצול עצמו מן החוט מהו ובפרשה ראשונה קאי:
תידון כבשר — שאם נפסק הפיצול כשרה:
ה"ג מאי לאו ראשונה ושניה לא שלישית — מאי לאו פיצול ראשון ואע"ג דחוט של אחריה עדיין בכלל טרפות או בכלל ספק הוא וכן שני לשון מורי:
לשון אחר בין הפרשות הן צלעות קטנות של אליה — פרשות הוא בשר המפריש בין צלע לצלע. (בין) [פי] הפרשות צלעות שבין פרשה לפרשה:
גדי שמן — חי:
בליעה טפי — הצלעות נבלעין ואין ניכרין כשהוא חי:
בליטי טפי — ונפשט הבשר והכל דומה לצלעות. וכל לשון זה אינו נראה לי ומפי גאון שמעתיו:
עד אחת — עד בין הפרשה ראשונה דהיינו צלע ראשונה של אליה:
טרפה — אם נפסק החוט:
בעי רב הונא עד ועד בכלל — שאם נפסק החוט כנגד צלע הראשון טרפה דאיהו נמי קאי בין שתי פרשות שיש הפרש בינו לצלעות הגדולות:
ולא עד בכלל — ובכלל איני יודע הוא:
פי פרשה — נפסק החוט אצל תחלת העצם ולא כנגדו ממש מאי בהדי עצם חשיב ואיני יודע או בהדי פרשה קמייתא חשיב וטרפה. ולא נהירא דהא ודאי מן הפרשה היא ולא מבין הפרשה:
פרשה עצמה — נפסק החוט כנגד פרשה שניה בשר שבין צלע ראשון לשני מהו בהדי ראשון שדינן ליה וטרפה או בתר צלע שני שדינן ליה ואיני יודע:
תידון כבשר — אם נפסק החוט כנגדו ולהאי לישנא גרס מאי לאו פרשה שניה. ומפי גאון אחר שמעתי פרשה עצמו נשבר הצלע עצמו. ולשון מורי הראשון הגון וסייג מצאתי לו בהלכות גדולות והוא עיקר:
עד למטה — מכנפיו הוי כח חוט השדרה דיליה:
ולריש לקיש עד כנגד בין אגפים — ותו לא:
ושלחו ליה דבי נשיאה — שלחו בשבילו שילך אצלם:
והא אנן תנן — גבי אלו כשרות במתני' (לקמן חולין נד.):
זריק לה — לבהמה שלא נשתייר בה כזית מן הכבד דקסבר טרפה:
מטביל לה — אוכלה. וכל מאכלם ע"י טיבול חומץ או חרוסת כך שמעתי. אבל נראה בעיני דבאיסור והיתר טריף ומכשר הוה שייך למיתני וזריק ומטביל לא שייך ביה ומסתברא דהכי קאמר רבי חייא זריק לה לכבד של כל בהמה ולא היה אוכלו דלא הוה חשיב ליה ורבי שמעון מטביל ליה דאף על גב דלאו בשר הוא קאכיל ליה משום בריאותא דקסבר נשמה תלויה בו כדקי"ל (ברכות דף מד:) כל נפש משיב נפש וכדאמרינן (לעיל חולין דף לג.) הרוצה שיבריא חותך כזית בשר קודם שתצא נפשה הילכך אם לא נשתייר כזית להעלות ארוכה שיחזור וירפא טרפה ולר' חייא לא בעי כדי להעלות ארוכה אלא שיורא פורתא מקום תליא דמרה דשיורא במקום מרה בעינן כדלקמן:
עשירין מקמצין — רבי שמעון בן רבי בנו של נשיא היה. ומקמץ לשון עצרן:
פולמוסא — חיל השלטון:
ערוקאי — גמירו מינאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא:
במקום שהיא חיה — שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה דבוקה תחת הכליות זה נראה לי ומצאתיו. לישנא אחרינא ביותרת הכבד איבר"ש בלע"ז והן טרפשין:
מתלקט מהו — כזית מתלקט ולא במקום אחד אלא חצי כזית כאן וחצי כזית כאן:
מרודד — מרוקע טינב"א בלע"ז וגרע מכרצועה:
נדלדלה — נעקרה במקומות הרבה:
ומעורה בטרפשיה — כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת:
הא איכא — הרי כולה קיימת:
רב נחמן קרמא תתאה ס"ל:
כיתונא דורדא — מלבוש אדום שהריאה מונחת בו. ורדא על שם שקרום תחתון אדום הוא כדאמרינן לקמן (עמוד ב) כאהינא סומקא:
דאגליד — שניטל קרום העליון והופשט כמו גלודה דמתניתין (לקמן חולין דף נד.):
