מסכת חולין דף פ״ה עמוד א׳

אלא ספק איש ודוחה יום טוב גמור:

ור' יוסי דלא חשיבא ליה הא פירכא משום דאזיל לטעמיה דאמר אפילו אשה ודאית תקעה ואע"ג דלא מיחייבא אבל בכסוי דאילו ידעינן דבהמה היא ביו"ט אסור לכסות כוי מספק לא מחללין עליה יו"ט:

סומכות רשות ואע"ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים. והכא נמי לא אמרינן מחללת יום טוב היא:

ולמאי דקאמרי רבנן נמי דאשה אסורה לתקוע וטומטום דספק הוא דוחה אית ליה פירכא לתשובה שלהם:

מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש לפיכך ספיקה דוחה יום טוב בגבולין:

תאמר בכסוי שאין ודאו דוחה שבת כלל:

הא בשאר לילי נהגא בתמיה:

מתני' חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן:

נשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא כדאמר באין דורשין (חגיגה דף טז:) אבל בכל כחה מודה רבי יוסי דאסור ומייתי הכא כי היכי דשרי רבי יוסי לסמוך לנשים באקפויי ידא אע"ג דנראה כעבודה בקדשים ה"נ תקיעה דליכא אלא איסורא דרבנן שרי רבי יוסי בנשים:

מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים ואם תאמר כיון שאין הפירכא מעין ק"ו שתלוי בדחייה נשים הפירכא בתוך הק"ו כמו בכיצד הרגל (ב"ק דף כד:) דבעי למילף שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ולא פרכינן מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי משום שאין הפירכא מעין ק"ו דהוי מתשלומין וי"ל דהתם סברא בעלמא היא אבל חומרא וקולא דכתיבא כמו שאינה נוהגת בלילות כבימים דהכא פרכינן אע"ג דלא הוי מעין ק"ו וכן בפרק קמא דזבחים (דף י.) דיליף שוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו פסול מק"ו דשוחט על מנת לזרוק חוץ לזמנו ופריך מה לחוץ לזמנו שכן בכרת:

דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה הקשה הר"ר נתן דגבי תשלומי ד' וה' (ב"ק דף עא.) מחייבי רבנן בשחיטה שאינה ראויה כגון שחט בשבת או לעבודת כוכבים בטובח ע"י אחר ובשוחט ונמצאת טרפה והתם הוה ליה למילף טביחה מטביחה דוטבחו כתיב וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה דעבירה ואין דנין טביחה דעבירה מטביחה דהיתר והכא איצטריך למימר דנין שחיטה משחיטה אפי' אם נמצאת הראשונה טרפה דהוי שחיטת היתר אבל אם נמצאת השניה טרפה שהיא שחיטת עבירה לא היה צריך לטעמא דשחיטה משחיטה א"נ י"ל דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ולא מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני ואע"ג דהוי טביחה מטביחה והכא נמי מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר וא"ת דבריש פ"ב דיבמות (דף יז:) אמרינן דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע"ג דאחים דבני יעקב לא נאמר בסיני וי"ל דכיון דילפינן הכא דשמה שחיטה תו אית לן למימר בכל דוכתי דשמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף טביחה מטביחה התם דלא שמה שחיטה וכן נאמר בכל דוכתי דהא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למימר דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל אי לאו דילפינן הכא שחיטה משחיטה הוה ילפינן בארבעה וחמשה (ב"ק דף עא.) טביחה מטביחה אע"ג דלא נאמר בסיני כדאיתא נמי ביבמות וא"ת ור"מ למה ליה למילף משחוטי חוץ נילף מגופיה דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אע"ג דלאו שחיטה ראויה היא דהא הוי מחוסר זמן וי"ל דניחא ליה למילף משחוטי חוץ משום דמגופיה איכא למידחי דלא אסר רחמנא אותו ואת בנו בקדשים אלא כשראשון קדשים ושני חולין דשחיטה ראויה היא:

ואין דנין חולין מקדשים ומ"מ בקדשים נמי פטר בשחיטה שאינה ראויה משום דעיקר קרא דאותו ואת בנו בחולין כתיב ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) תנן רבי שמעון אומר השוחט פסח בי"ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור ומפרש בקונטרס משום דהוי פסול ור"ש לטעמיה דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והשתא התם הוה ליה למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה דהויא קדשים מקדשים:

ורבי שמעון אשר יאכל כתיב אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה הקשה הר"ר אליעזר ממי"ץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש רבי שמעון מכל האוכל אשר יאכל בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא:) ובפרק העור והרוטב (לקמן חולין דף קכט.) ומרבינן אפילו עוף טמא כיון דמותר בהנאה וי"ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפילו אסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל לאכול:

ור"י לטעמיה פי' תירוצא הוא דלרבי יוסי אין תשובתן של חכמים תשובה דלדידיה אפילו ודאי אשה תקעה אם תרצה אע"פ דלא מחייבי' וכ"ש טומטום ואנדרגינוס. מה למילה וכו' פירכא כל דהוא היא דהא איכא לומר ומה מילה שאע"פ שאינה נוהגת בלילות כבימי' ודאי דוחה שבת ואין ספיקא דוחה י"ט דכוותיה אשכחן בדוכתא טובא.

מתני השוחט ונמצא טריפא וכו' והא דפריש כל הני נקיט טריפ' דאיסור אכילה ואיסורו מגופו. והדר נקט השוחט לע"א דאיסורו הנאה ואיסורו באה לו שלא מגופו והכל בחוץ: והדר קתני חולין בפני' וקדשים בחוץ' שאיסורו הנאה והמקום גורם לאיסור' והדר קתני חיה ועוף שנגמר ולמימרא דבכולהו פליגי ר"מ ור"ש אם שחיט' שאינה ראוייה היא מחמת דבר שאינו בגופו של שחיטה דאלו כשהיא מחמת גופא של שחיטה הכל מודים דלאו שחיטה היא וכדקתני סיפא השוחט ונתנבלה בידו וכו'.

גמ' מאי טעמא דר"י באותו ואת בנו גמר משחוטי חוץ איכא למידק מה לשחוטי חוץ דא"א לעולם בשחיט' ראוי' ואם אתה אומר דלא תהוי שחיטה בטלה כל תורת שחוטי חוץ וי"ל דאפ"ה כיון דבגז"ש גמיר לה שפיר גמרי' מינה ואין אומרי' בזה שאין למדין אפשר משאי אפשר דסוף סוף הא קרי' רחמנא שחיט' תו קשיא להו ולר"מ אמאי לא יליף מאותו ואת בנו גופי' שנוהג במוקדשין ואלו במוקדשין שחיטה שאינ' ראוי' היא דהא מחוסר זמן היא ויש מתרצי' דדילמא ההיא בשחט ראשון במוקדשין. ושני בחולין דשחיטת ראויי' ואחרים תירצנו דבמוקדשין לא סגי בלא"ה ואם אתה אומר שלא תהא אותו ואת בנו נוהג במוקדשין משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' הדר הוי ליה שחיטה ראוייה לנהוג בו אותו ואת בנו.

גמרי' וטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוייה איכא דקשיא ליה הניחא למ"ד בפרק גיד הנשה דפרע להם בית השחיטה אמר להם אלא למ"ד צא ונחור אמר להם אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וי"ל דה"מ לדידן אבל בבני נח נחירתן זו היא שחיטתן.

דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביח' וא"ת ענין תשלומי ד' וה' דכתיב בה טביחה ואפ"ה ר"מ מחייב בשחיטה שאינה ראוי' ואמאי לגמור טביחה טביחה ויש מתרצים דאפ"ה דנין דבר שלאחר הדבור מדבר שלאחר הדבור ולא מדבר שלפני הדיבור והכא לרווחא דמילתא נקט דדנין שחיט' משחיטה והנכון דר"מ סבר שאין לחלק בדיני תורה וכיון דבאותו ואת בנו הוא שחיטה דגמרי' שחיטה שחיטה ה"ה בכל התורה וכ"ת איפכא דניעבד בנין אב מתשלומי ד' וה' לכל התורה ונגמר טביחה טביחה הא ליתא חדא דשחיטה דכתיבא ברוב מקומות אית לן לעשות בנין אב ועוד דאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קיבל עיקר' מיהת מרבו ואיהו גמר דאותו ואת בנו הוה לג"ש אלא דלא גמר אי מטביחה גמר או משחיטה ודייק מנפשיה דמאי דדמיא ליה טפי אית לן למידן:

הא תנא דבי רבי ישמעאל פרשתי בפרק המפלת:

דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים פי' דנין חולין מחולין ואע"ג דלא דמיא לי' טובא ואין דנין חולין מקדשים ואע"ג דדמיא ליה טפי. קדשים שבאותו ואת בנו מיהת ליגמר מקדשים. י"ל שאין לחלק בלאו זה בין חולין לקדשים. וא"ת נעשה עיקר מקדשים דליגמר מקדשים ונגמר חולין לאחריו. וי"ל דהיינו מאי דאמר ר"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיגי דמשמע ליה דניעבד קדשים עיקר. משום דבפרשת קדשי כתיב לאו זה ועוד דליגמר שחיט' שחיט' אבל ר"ש סבר דעיקר מצוה בחולין הוא שהוא ברוב. ועוד דכיון דגבי כיסוי הדם כתיב אשר יאכל למימרא דבעי שחיטה ראוייה הכי עדיף לן טפי למיעבד בנין אב וראה רבי דבריו של ר"מ וכו' ור"ש אשר יאכל כתיב. פירוש למימרא דבעינן שחיט' ראוייה לאכילה וא"ת ודילמא האי למעוטי איסורי הנאה דווקא שאינו נאכל אפי' לעכו"ם דהכי דרשינן גבי טומא' אוכלין דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה ראוי להאכילו לאחרים שמיה אוכל: וי"ל דשאני התם דכתיב מכל האוכל אשר יאכל לרבות איסורי אכילה לטומאה.

למעוטי עוף טמא פי' שאינו ראוי לאכילה מתחלת ברייתו:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ר"ל במינין שכסוי הדם נוהג בהם באיזו שחיטה הוא חייב בכסוי ואמר על זה השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות אמר הר"ם פי' ר' מאיר אומר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים אומרים לא שמה שחיטה והלכה כחכמים חרש שוטה וקטן ששחט ואחרים רואים אותה חייבים לכסות בינם ובין עצמם פטורים מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים פי' מה שאמר פטורין מלכסות הוא גם כן דעת ר' מאיר אבל חכמים אומרים חייבים לכסות דם העוף או החיה ששחטו וכן אין שוחטין אחריהם אם קדם שום אדם ושחט אותו ואת בנו שחיטתן ספק ואפשר ששחיטתן גמורה וחייבין לכסותן בעוף ואסור לשחוט אחריהם בהמה ואפשר שהיא טרפה ואין חייבין לכסות ומותר לשחוט אחריו כמו שזכרנו לפי שהוא ספק החמירו חכמים אבל אצל ר' מאיר שחיטתם בינם לבין עצמם נבלה לכל דבריו בין לקולא בין לחומרא לפיכך אמר אין מכסין אחריהם לקולא והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה שנמצא שאין השחיטה מכשרת הבשר לאכילה וכן השוחט לע"ז או חולין בעזרה ששניהם אסורין בהנאה וכן השוחט קדשים בחוץ כגון עולת העוף וחטאת העוף שיש בזה כרת או חיות של קדשי בדק הבית ויאסרו בהנאה כמו שכתבנו למעלה וחיה ועוף הנסקלין על שהמיתו אדם שהרי כל בעל חיים במשמע אלא שדבר הכתוב בהוה או שנרבעו ונגמר דינן וכלן אסורין בהנאה אם נשחטו לאחר שנגמר דינן כמו שיתבאר במקומו אע"פ שכל אלו אין השחיטה מכשרת לאכילה ר' מאיר מחייב בכסוי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים פוטרין שאע"פ שלענין אותו ואת בנו פסקו כר' מאיר לקראה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו בענין כסוי הדם מיהא פסקו כר' שמעון שאין כסוי אלא בשחיטה המכשרת לאכילה שנאמר אשר יאכל כל ששפיכת דמו מכשרת לאכילה וכן הלכה אלא שמ"מ לענין מוקדשין אם שחט כשהיא חולין ואחר כך הקדישה לבדק הבית חייב לכסות כמו שיתבאר בפרק שלוח הקן והשוחט ונתנבלה בידו או הנוחר והמעקר כל שכן שפטור מכסוי שאין כאן שחיטה כלל ואף ר' מאיר מודה בהן שפטור מלכסות:

חרש שוטה וקטן ששחטו אם אחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה בכך חייבים אותם האחרים לכסות הואיל ואין לאלו דעת לכסות ואם כסו הם יראה לי שנפקעה מצות כסוי ואפי' חזר ונתגלה ואין מדמין אותה לכסתו הרוח:

שחטו בינם לבין עצמם הרי אין כאן שחיטה ופטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו שביארנו ששחיטת הראשון מעכבת שחיטת השני אבל נחירת הראשון אינה מעכבת אם שחטו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה אסור לשחוט אחריהם ואם אין אחרים רואים אותם ר' מאיר מתיר לשחוט ואע"פ שלדעתו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ"מ לדעתו הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים מן הסתם קלקלו בשחיטתם ולא יצאה הבהמה מחזקת איסורה והרי היא נבלה וחכמים אוסרין לשחוט אחריהם מן הספק שמא יפה שחטו אלא שמ"מ מודים הם שאין לוקין עליה והלכה בזו כר' מאיר לענין היתר שחיטת השני לכתחלה אבל לענין נבלה אינו כן אלא כל שלא נתברר לנו קלקולן שחיטתן מטהרת מידי נבלה וכן בכל שחיטה חוץ משחיטת נכרי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פרשו הגאונים שמאחר ששחיטה שאינה מכשרת אינה טעונה כסוי צריך לבדוק בסכין ובסימנין קודם כסוי שמא ימצא מקולקל ונמצא מברך לבטלה ויש אומרים שיכסה אחר שישחוט מיד ולכשיתברר לו שאינה נבלה יברך על הכסוי שאין צריכים לו לעובר לעשייתה כמו שיתבאר:

כל שקבלו חכמים גזירות שוות בשני פנים זה בכה וזה בכה ונמצא מחלקת בין שניהם אם האחת דומות שתי המלות זו לזו בלשון ובענין והאחרת אין שתי המלות דומות זו לזו אלא בענין ראוי לדון אחר הדומה לחברתה מכל וכל אבל אם אין שם אלא זו דנין אחריה ואין מפקפקין בקבלתה שהרי לענין נגעי בתים למדנו ביאה משיבה והענין הוא שבשעה שהכהן בא לראות את הבית ומוצא את הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר את הבית שבעה ימים וכתוב שם ושב הכהן ביום השביעי וראה הנה פשה וגו' וחלצו וגו' ואת הבית יקציע וגו' ועפר אחר יקח וגו' וזו היא שיבה שחולץ וקוצה וטח וכתוב אחר כן ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח ובא הכהן והנה פשה ונתץ את הבית זהו סדר המקרא ואי אפשר לפרשו כן שאם ישוב הנגע אחר חלוץ וקיצה וטיחה אין אנו צריכין לפשיון אלא מאחר שחזר כלל נותץ הא למדת על מקרא זה ר"ל ובא הכהן והנה פשה שבענין אחר אתה צריך לפרשו והענין הוא שלא דבר אלא על שעמד בעיניו בהסגר ראשון שמסגירו שבוע שניה בלא חלוץ וקצייה וטיחה ובא הכהן ביום השביעי והנה פשה הייתי סבור ונתץ את הבית אלא שאנו מקישין ביאה לשיבה ומה שיבה האמורה בהסגר ראשון למדנו ממנה שהפושה בהסגר ראשון צריך חלוץ וקצייה וטיחה והסגר שני אף עמד בעיניו בראשון והסגירו שנית בלא חלוץ וקצייה וטיחה ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ומסגיר שלישית ולא נאמר ונתץ אלא על נגע החוזר אחר חלוץ וקצייה וטיחה והמקראות מסורסים כמו שהתבאר במקומו וכבר ביארנו פסק דבר זה במס' יומא פרק ראשון:

אחר שביארנו שהשוחט שחיטה שאינה ראויה לאכילה פטור מלכסות אי אתה צריך לפרוט על ששחט חיה טמאה או עוף טמא שאין כאן דין כסוי כלל ולא עוד אלא שאין שחיטתן מטהרתן מידי נבלה אבל שחיטת בהמה טהורה וחיה ועוף הטהורים אע"פ שאין השחיטה מכשרת האכילה כגון אלו הנזכרים במשנתנו שחיטתן מטהרתן מידי נבלה הואיל ודבר אחר גורם לה ליפסל ומ"מ נתנבלה בשחיטה הרי היא נבלה וכן שחיטת הנכרי כמו שהתבאר:

תד"ה דנין שחיטה משחיטה כו' וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה דעבירה והכא אצטריך כו' דהויא שחיטת היתר כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דה"נ הכא אמאי יליף שחיטה משחיטה הא ניחא לן למימר דנין שחיטה דהיתירא מטביחה דהיתירא ואין דנין שחיטה דהיתירא משחיטה דאיסורא די"ל דהכא כיון דהויא נמי שחיטה דעבירה בנמצאת השניה טרפה ופשיטא לית לן לפלוגי בטרפה באותו ואת בנו בין שחיטה דעבירה ובין שחיטה דהיתירא אלא אי למיזל לדון דעבירה מעבירה וכיון דגלי קרא בעבירה ה"נ אית לן למימר בהיתירא אלא או למיזל לאידך גיסא לדון דהיתירא מהיתירא וכיון דגלי בהיתירא ה"ה בעבירה וקאמר דניחא לן למילף עבירה מעבירה משום דהוי שחיטה משחיטה וכיון דגלי בעבירה ה"ה בהיתירא דלית לן לפלוגי בטרפה באותו ואת בנו ודו"ק:

גמ' ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נוהג כו' ויש לדקדק דמשמע דאי לאו דאותו ואת בנו נוהג בקדשים הוי דנין חולין מחולין אע"ג דהוה שחיטה מטביחה א"כ מכ"ש התם בתשלומי ד' וה' אכתי תקשי דה"ל למילף חולין מחולין דהוי נמי טביחה מטביחה דהא תשלומי ד' וה' אינו נוהג בקדשים כדתנן בהדיא התם בפ' מרובה ולדברי התוס' ניחא דהתם בד' וה' ניחא לן למילף לדון טפי דעבירה מעבירה חולין מקדשים מדנילף דעבירה מהיתירא אע"ג דהוי חולין מחולין והכא משום שחיטה דהיתירא אצטריך למימר דאותו ואת בנו נוהג בקדשים וכן לתירוץ שני של התוס' יש ליישב גם קושייתנו ודו"ק:

בתוס' ד"ה מה למילה וכו' וא"ת כיון שאין הפירכא מעין הק"ו וכו' נשים הפירכא בתוך הק"ו וכו'. פי' שנכניס הפירכא בתוך הק"ו ונימא הכי מה מילה שאע"ג שאינה נוהגת בלילות כבימים אין מועיל זה שלא תהא ודאי דוחה שבת אלא אעפ"כ דוחה שבת ואפ"ה אין ספיקא דוחה יו"ט כסוי שאע"פ שנוהגת בלילות כבימים אין מועיל לו חומרא זו שתהא ודאי דוחה שבת אינו דין שאין ספקו דוחה יו"ט וכענין זה ילפינן נמי הק"ו שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ועיין שם בתוס' דף כ"ה ד"ה אני לא אדון וכו':

ד"ה דנין שחיטה משחיטה וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה בעבירה וכו' והכא אצטריך וכו' אפילו אם נמצאת הראשונה טריפה דהוי שחיטת היתר וכו' וי"ל היכא דהראשונה נמצאת טריפה דהוי שחיטת היתר היאך דנין משחוטי חוץ דהוי שחיטת איסור נימא דדנין אותה מטבוח והכן דהוי היתר מהיתר ואין דנין משחוטי הוץ דהוי היתר מאיסור אע"ג דהוי שחיטה משחיטה כמו שאין אנו דנין בתשלומי ד' וה' איסור מהיתר אע"ג דהוי טביחה מטביחה וי"ל דכוונת התוס' דר"ל דהכא א"א לילך בתר דמיון דהיתרא ואיסורא דכי תימא דנלך בתר שחיטת היתר משום דבנמצאת הראשונה טריפה הוי שחיטת היתר ולכך נילף מטבוח והכן דהוי נמי שחיטת היתר נימא אדרבה לאידך גיסא נלך בתר שחיטת איסור משום דכי נמצאת השניה טריפה הוי שחיטת איסור ולכך נילף משחוטי חוץ דהוי נמי שחיטת איסור ולכך ע"כ הכא א"א לילך בתר דמיון שחיטת איסור או היתר ולכך הולכים הכא בתר דמיון הלשון ודנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה:

גמ' גמר שפיכה שפיכה עיין לעיל דף כז ע"ב תוס' ד"ה בשפיכה:

שם למעוטי עוף טמא עי' תוס' רי"ד קדושין דף נו ע"ב ד"ה המקדש בערלה: