מסכת חולין דף מ״ד עמוד א׳

אלא כקוליהון וכחומריהון דבית שמאי או כקוליהון וכחומריהון דבית הלל - מר בר רבינא דהוה מותיב תיובתא כלפי שנאיה דרבא, הוה סבירא ליה דלעולם רבא לא טעי בהכי דתיסוק אדעתיה דלא סתרן אהדדי, אלא משום דמנקיט חומרי הוא, ומשום הכי מותיב ליה הכין, ולדידיה לא הוה משלם אף על פי שנשא ונתן ביד כמ"ש. והא דמשמע מהכא דכל תרי תנאי או תרי אמוראי דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו אלו רצה לעשות כדברי זה כקולו וכחומרו או כזה כקולו וכחומרו עושה. וכן נמי משמע במסכת עירובין פרק קמא (ז, א) גבי מבוי עקום, דאמרינן התם כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לא תעביד לא כחומרי דמר וחומרי דמר וקולי דמר וקולי דמר אלא או כקולי או כחומרי דמר עבדי או כקולי וכחומרי דמר עביד, דוקא במלתא דאית בה לכל חד מהני תרי אמוראי או הני תרי תנאי קולא וחומרא, כעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בשדרה וגולגלת ובמבוי עקום דהתם, אבל במילתא דלמר לחומרא ולמר לקולא הא (דילפי') [אמרינן] בריש פרק קמא דעבודה זרה (ז, א) היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו. ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקל.

למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה אמר ר' נחמן כדי תפיסת יד - כמה נתחבטו בשיעור זה ולא עלו בידינו דבר מבורר, דרש"י ז"ל פירש בו ב' לשונות אחד בג' וד' אצבעות, וזה נראה לי עיקר. ולשון אחד כדי חודי צרפנים. ובעל הלכות ז"ל [כתב] כדנקיט אינש בתרתי אצבעות, גם שיעור זה סתום. ובתוס' סמכו על דבריו דדבריו דברי קבלה הם, ופירשו כדי שיכול לקרוץ בשתי אצבעות אפילו כל דהו. ושמעתי שיתפוס בשתי אצבעותיו משני צדי הצואר, וזהו רחב אצבע, והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"א ה"ו) כתב שזהו השיעור בבהמה וחיה, אבל בעוף הכל לפי גדלו והכל לפי קטנו, ולצאת ידי ספק כל מה שיכול להרחיק מרחיק לחוש לכל השיעורין היכא דאפשר.

הא ד אמר שמואל תורבץ שנטל כולו מלחי כשר - כתב רבינו אלפסי ז"ל והוא דאפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות דאפרוק אפרוקי בלי "י" כמו אידלדל דבסמוך) אבל אידלדל אידלדולי או איקפל איקפולי לא, דאמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה. נראה שרבינו ז"ל מפרש סימנין שנדלדלו ברובן מן הלחי ותורבץ הושט שנטל מעל הקנה קאמר, כלומר שנפרקו זה מזה. ולפי דבריו נראה דגרסינן אלא אמר ר' שישא בריה דרב אידי אתם דאיפרוק איפרוקי וכאן בטל כל הני פירוקי דפרקינן ואוקי מלתיה דשמואל דתורבץ הלחי שנטל איפרוק באפרוקי (הזעצער: אולי צריך להיות ה"ב" לפני איפרוק "באיפרוק אפרוקי") ולא (כלין) [כן] נמצא בנוסחאות. ועוד דתמיה דאם כן מאי קאמר שמואל תורבץ הושט שניטל מלחי, הא לאו מלחי ניטל, אלא מעל הקנה, ומאי תנא תונא דאמרינן. ורבי שלמה ז"ל נראה דלא גריס כלל האי קושיא דתורבץ הושט ברובו, אלא הכי משמע דגריס והאמר רבה בר אבוה אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן הא דאיקפל איקפולי הא דאפרוק אפרוקי, כלומר ההיא דתורבץ שניטל מלחי בשנקלף הרוב במקום אחד והמיעוט מחובר במקום אחר, אבל סימנין שנפסקו בכח מכאן ומכאן ואותו מיעוט הנשאר לא נשאר במקום אחד טרפה, לפי שאפילו אותו המיעוט אינו חבור ולא הדר בריא. ויש לדקדק קצת כיון שאפילו נקלף רובו שרי אף על פי שלא נשתייר אלא מיעוטו, ומיעוט זה לא אמרו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר בשנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן משנשתייר מיעוט אחד במקום אחד. ונראה לי דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח, [ו]מה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא, אבל כשנתפרק במקום אחד אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה, הלכך הוי חברו והדר בריא. ואם כן היא גרסתו של רש"י ז"ל ניחא לי, דאי גרסינן והאמר שמואל תורבץ הלחי ברובו כמו שנמצאו ברוב הנוסחאות תקשי לן מאי קא מדמי ריעותא הנולד בגופו של סימן עם עקירתו ממקום חבורו וגופו קיים, נמצא לפי פירושו של רש"י ז"ל דעיקר סימנין לא הויא אלא בשנעקרו מן הלחי ומן הבשר כולו או רובו בהרבה מקומות שהמיעוט הנשאר נדלדל ואינו חבור יפה, אבל נקלף רובו של סימן במקום אחד ומיעוט מחובר במקום אחד כשירה דעדיין הסימן נמתח וחוזר ומבריא, וכן כל שהוא מחובר עדיין הבשר שעל הלחי כשירה וכדאמרינן מתני' לרב פפא לא קשיא הא דאיעקר איעקורי הא דאיגום איגומי מעלוי סימנין, אבל לפי פירושו של רבינו אלפס ז"ל אפילו ברובן מיטרפא ואף על פי שמקצתו נשאר מחובר חבור יפה במקום אחד. אבל במעוטן כשירה וסימנין שנפרקו זה מזה לדברי רש"י ז"ל אפילו כולן כשירה, שטרפות זה לא נזכר בגמרא כלל לפי דבריו. אבל לדברי רבינו אלפסי ז"ל אפשר דבכולן טריפה, דהא מוקמינן הא דשמואל דתורבץ הושט שניטל מלחי בשנפרקו זה מזה, וכבר פריקנא לא תימא כולו אלא אימא רובו, והשתא נמי דפריקנא לה בשנפרקו זה מזה אפשר דההיא פירוקא דלא תימא כולו אלא אימא רובו כדקאי קאי, ואיכא למימר נמי דכולהו פירוקי איבטלו להו, והשתא דפריק רב שישא בריה דרב אידי פירוקא אחרינא אימר דלעולם (כ)[ב]כולו קאמר ובשנתפרקו זה מזה.