וקאמר ליה ר' יוחנן כל זמן שיונק — ואפילו לאחר שנתן דבהנקה נמי תליא מילתא דחדא הוא דבעינן וה"ק ר' יוחנן בבן שנתו שפיר קאמרת דהוי רך אבל הנקה לא הוזכר לפחות דאם פירש בתוך שנתו לא יהא רך אלא להוסיף אפילו לאחר שנתו:
או דילמא עולא בן שנתו קאמר — אבל הנקה לא מעלה ולא מוריד וקאמר ליה ר' יוחנן אף הנקה נמי בעינן:
כל זמן — משמע להוסיף בא:
אל תקניטני — להשיב לי ממנה:
שבלשון יחיד אני שונה אותה — משנה ולא בלשון סתם משנה שאני אומר אלעזר בן יהודה אמרה כדתניא:
המחשב בדבר שאין דרכו לאכול כגון לאכול למחר דבר שאין דרכו לכך כגון חלב או להקטיר למחר דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי מנחה או עור העולה אינה לא לפסול ולא לפגל עד שישחט לאכול למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר ועור שתחת האליה הרי הוא כבשר ודבר שדרכו להקטיר קרינא ביה אם עולה היא ומועל לפגל את הקרבן במחשבת חוץ לזמנו או לפסול במחשבת חוץ למקומו:
וחייבין עליו כרת — האוכל ממנו אפילו בזמנו:
וכל שמנו חכמים לענין טומאה — שהוא כבשר שלא מצינו כאן וישנו בבהמה טהורה:
להביא עור בית הבושת — של נקבה בחטאת או בשלמים והאי דלא מנייה ברישא כי הנך משום דליתיה בעולה ותנא בעולה קאי. אלמא האי תנא הוא דחשיב להו בשר אבל ת"ק לא קרי בשר אלא עור שתחת האליה לחודיה:
עור הפרסות ממש — ולא עור שעל עצם השוק מן הקרסולים עד הארכובה:
רכובה הנמכרת עם הראש — כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכין בשעת הפשטת בהמה:
הטמאים — ה"א יתירא קדריש:
לרבות — עורות שרצים הרכין שיהו כבשר ומהאי ה"א יתירא נמי רבינן (לעיל חולין דף קיב:) צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא בהדייהו דהי מינייהו מפקת איהו נמי אוכלא הוא:
האי הטמאים בתר דחשבינהו לכולהו כתיב:
הפסיק הענין — ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים וגו' ולאו אקרא קמא דלמינהו האמור בסוף פסוק ראשון הפסיקו לומר שאינן מין אחד אותן האמורים בפסוק ראשון חלוקים מהאמורים בפסוק השני:
וליחשב נמי — במתניתין:
תנשמת — דהא איהו נמי בקרא בתרא כתיב:
רב תנא הוא ותני תנשמת — רב דמשני למינהו הפסיק אלמא הטמאים אכל הני דקרא בתרא קאי תנא הוא ותני תנשמת בעורותיהן כבשרן:
תנא דידן סבר לה כרבי יהודה — כלומר לא יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא כל שאין ממש בעורן שהוא רך ואין לו ממש עור קרי בשר כרבי יהודה דאמר הלטאה כחולדה אלמא לאו אקרא סמיך והאי דלא מודי ליה תנא דידן בהלטאה בהא פליגי תנא קמא סבר גישתא דידה לאו גישתא הוא ורבי יהודה סבר גישתא הוא:
שטלאה — לשון טלאי. אלמא מכיון שנטלה מתורת בשר ונתנה לתורת עור בטלה והאי נמי כיון ששטחן לפני הדורסן או שכרכן על רגלו להלוך בהן אף על פי שלא הילך:
טלאה — הוי מעשה לבטלו:
(עבוד) לגבל — הלש עיסתו בטהרה והוא שכיר לבעל הבית וצריך למים להטביל כליו יטריח עצמו ארבעה מילין עד שיגיע למקוה ויטביל ויותר מכאן אין עליו לטרוח מן הסתם אלא אם כן נותן לו בעל הבית שכר הליכה:
ולתפלה — המהלך בדרך וגמר בלבו ורוצה ללון מבעוד יום אם יש בית הכנסת לפניו עד ארבעת מילין יטריח וילך שם כדי שיתפלל:
ולנטילת ידים — לאכילה ואין לו מים ויש מים לפניו לסוף ארבעה מילין ימתין עד שיגיע למים:
