Talmud Builders

    Bava Batra 9b

    Back to index

    English translation — Bava Batra 9b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1who perverted the ways of his mother. He said in the name of Rabbi Elazar: What is the meaning of that which is written: “And He donned charity like a coat of mail” (Isaiah 59:17)? This verse serves to tell you that just as with regard to this coat of mail, each and every scale of which it is fashioned combines to form one large coat of mail, so too with regard to charity, each and every peruta that one gives combines to form a great sum. Rabbi Ḥanina says: The same idea is derived from here, as it is stated: “And all our charity is as a polluted garment” (Isaiah 64:5). Just as with regard to this garment, each and every thread in it combines to form one large garment, so too with regard to charity, each and every peruta combines to form a great sum.

    2The Gemara comments: Why was this Sage called the infant who perverted the ways of his mother? It was because of the following incident: Rav Aḥadvoi bar Ami asked Rav Sheshet: From where is it derived that a leper renders a person impure through contact during his days of counting, i.e., during the seven days that the leper must count from the start of his purification process, when he brings his birds, until he completes that process with the bringing of his sacrifices? Rav Sheshet said to him: Since he renders his garments impure, as it states that on the seventh day of his purification he must wash his clothes (see Leviticus 14:9), he also renders people impure.

    3Rav Aḥadvoi said to him: Perhaps connected impurity is different, meaning perhaps he renders his garments impure because they are connected to the source of the impurity, but this does not mean that he renders impure a person whom he touches. A proof for this distinction may be brought from the fact that if one moves an animal carcass, an action that renders him impure even if there was no actual contact with the carcass, he renders the garments that he is wearing impure but does not render another person impure.

    4Rav Sheshet said to him: But from where do we derive that the carcass of a creeping animal renders a person impure? Is it not because we know that it renders his garments impure? Rav Aḥadvoi said to him: It is written explicitly with regard to the carcass of a creeping animal: “Or a man who touches any creeping animal, whereby he may be made unclean” (Leviticus 22:5). Rav Sheshet said to him: But from where do we derive that semen renders a person impure? Is it not because we say that since it renders his garments impure (see Leviticus 15:17) it also renders a person impure? Rav Aḥadvoi said to him: It is also written explicitly with regard to semen: “Or a man from whom semen is expelled” (Leviticus 22:4), and the Sages expound the superfluous word “or” as serving to include as impure one who touches semen.

    5The Gemara relates that with each of his answers Rav Aḥadvoi responded to Rav Sheshet in a mocking tone, intimating that he doubted Rav Sheshet’s grasp of Torah verses. Rav Sheshet was deeply offended, and as punishment, Rav Aḥadvoi bar Ami became mute and forgot his learning. Rav Aḥadvoi’s mother came and wept before Rav Sheshet. She cried and cried but he ignored her. As she had once been Rav Sheshet’s nursemaid, she said to him: Look at these breasts of mine from which you suckled. Upon hearing that, Rav Sheshet prayed for mercy for Rav Aḥadvoi, and he was healed. And since it was Rav Aḥadvoi whose behavior led to his mother’s acting in this manner, he was referred to as the infant who perverted his mother’s ways.

    6The Gemara comments: With regard to that which we arrived at, i.e., this particular subject, let us clarify the matter: From where do we derive that a leper renders impure a person with whom he comes into contact during his days of counting? As it is taught in a baraita : Rabbi Shimon bar Yoḥai says: Washing garments is stated with respect to his days of counting, and washing garments is stated with respect to his days of confirmed leprosy, after he has been declared conclusively impure by a priest. Just as there, when he is a confirmed leper he renders a person impure, as is explicitly stated in the Torah, so too here, during his days of counting he renders a person impure.

    7§ The Gemara resumes its discussion of the virtues of giving charity. Rabbi Elazar said: One who performs acts of charity in secret is greater than Moses, our teacher. Whereas with regard to Moses, our teacher, it is written: “For I was afraid of the anger and the wrath” (Deuteronomy 9:19), with regard to one who performs acts of charity it is written: “A gift in secret pacifies anger, and a present in the bosom fierce wrath” (Proverbs 21:14). The Gemara comments: And this statement disagrees with a statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: A secret gift pacifies anger, but it does not pacify wrath, as it is stated: “And a present in the bosom fierce wrath,” meaning that although a present is in the bosom, i.e., even if one gives charity in secret, nevertheless fierce wrath can still harm him. There are those who say that Rabbi Yitzḥak says as follows: Any judge who accepts a bribe brings fierce wrath upon the world, as it is stated: “And a present in the bosom fierce wrath.”

    8And Rabbi Yitzḥak says: Anyone who gives a peruta to a poor person receives six blessings, and whoever consoles him with words of comfort and encouragement receives eleven blessings. The Gemara explains: One who gives a peruta to a poor person receives six blessings, as it is written: “Is it not to share your bread with the hungry, and that you shall bring the poor that are cast out to your house? When you see the naked, that you cover him” (Isaiah 58:7). And the next verses list six blessings: “Then shall your light break forth like the dawn, and your health shall spring forth speedily, and your righteousness shall go before you, the glory of the Lord shall be your rearguard. Then, shall you call, and the Lord shall answer; you shall cry, and He shall say: Here I am” (Isaiah 58:8–9).

    9And whoever consoles a poor person with words of comfort and encouragement receives eleven blessings, as it is stated: “And if you draw out your soul to the hungry and satisfy the afflicted soul, then shall your light shine in darkness, and your gloom shall be as the noonday. And the Lord shall guide you continually, and satisfy your thirst in drought… And they that shall be of you shall build the old waste places, you shall raise up the foundations of many generations” (Isaiah 58:10–12).

    10And Rabbi Yitzḥak says: What is the meaning of that which is written: “He who pursues charity and mercy finds life, charity, and honor” (Proverbs 21:21)? Is this to say that because one has pursued charity, he himself shall find charity? That is, shall the reward of one who has always given charity be that he will eventually become poor and other people will act charitably toward him? Rather, the verse serves to tell you that with regard to anyone who pursues charity, giving to the poor and leading others to do so, the Holy One, Blessed be He, furnishes him with money with which to perform his acts of charity.

    11Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The Holy One, Blessed be He, sends him people who are deserving of charity, so that he will reap his just reward for helping them. The Gemara comments: What does this statement serve to exclude? It serves to exclude Rabba’s homiletical interpretation of a different verse, as Rabba taught: What is the meaning of that which is written: “Let them be made to stumble before You; deal thus with them in the time of Your anger” (Jeremiah 18:23)? The prophet Jeremiah said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when those wicked men who pursued me subdue their inclinations and seek to perform acts of charity before You, cause them to stumble upon dishonest people who are not deserving of charity, so that they will not receive reward for coming to their assistance.

    12Rabbi Yehoshua ben Levi says: Anyone who is accustomed to performing acts of charity merits blessing; he will have sons who are masters of wisdom, masters of wealth, and masters of aggada . The Gemara explains: Masters of wisdom, as it is written:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    משגשלשון מהומה ושגעון:

    קליפהמייל"א בלע"ז:

    וכבגד עדים כל צדקותינוכלומר אף כל צדקותינו נמאסו מחמת רשעינו כבגד מאוס שהאדם מסירו מעליו:

    עדיםכדמתרגמינן ויסר ואעדי וכן מעדה בגד ביום קרה (משלי כ״ה:כ׳) מ"מ מקיש צדקה לבגד צדקת הצדיקים לבגד הגון:

    בימי ספורובשבעת ימים שבין טהרת הצפרים להבאת קרבנותיו בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל:

    הואיל ומטמא בגדיםדהא ביום השביעי כתיב וכבס בגדיו:

    טומאה בחבוריןכגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא תדע שהרי המסיט נבילה כתיב ביה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו (ויקרא י״א:מ׳) ולא אשכחן דלהוי אב הטומאה לטמא אדם ושאר בגדים:

    שכבת זרע מטמא בגדיםוכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו':

    בהדיא כתיב ביה כו'ה"ה נמי דהוה מצי למיפרך דהא טומאת בגדים לא דמיא לבגדים דבימי ספורו דהא בגדים דהכא לאו בגדי לבוש שרץ הן וטומאת מגע הוא אלא דעדיפא מיניה קא מותיב ליה:

    או לרבות הנוגעדהכי תניא במסכת נדה (דף מג:) מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע ת"ל או איש:

    הוה קמהדר ליהרב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו:

    אשתתק רב אחדבוינעשה אלם:

    אתיא אימיהדרב ששת:

    צווחה קמיהשיתפלל עליו:

    להני חדייהדדים הללו חדיי תרגום של חזה:

    דמצית מינייהושינקת מהן:

    ודאתאן עלהואחרי שבא לידינו שאלה זו לקובעה בגמ' מנלן דמטמא אדם:

    נאמר כיבוס בגדים בימי ספורווהיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ונאמר כיבוס בגדים למעלה ביום טהרת הצפרים כשיוצא מטומאת החלט וכבס המטהר את בגדיו:

    אף וחימהשני לגיונות קשים הם ליפרע מן החוטאים:

    אע"פ ששוחד בחיקשהוא עושה צדקה בסתר:

    חימה עזהעדיין היא בתוקפה ורבי אלעזר סבר דהאי שוחד בחיק ארישא קאי ושוחד בחיק יכפה חימה עזה:

    ותפק לרעב נפשךהוא פיוס דברי נחומים:

    ימצא צדקהמשמע יבא לידי עניות וימצא בני אדם שיעשו לו צדקה:

    ויהיו מוכשלים לפניךאת אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשין נפשו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא בתרא ט עמוד ב

    1״משגש ארחתיה דאימיה״, משמיה דר' אלעזר מאי דכתיב: ״(ישעיהו נט״, יז) וילבש צדקה כשריון לומר לך: מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. רבי חנינא אמר מהכא: (ישעיהו סד, ה) וכבגד עדים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול׃

    2אמאי קרו ליה עולא משגש ארחתיה דאימיה דבעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם אמר לו הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם׃

    3אמר ליה דילמא טומאה בחבורים שאני דהא הסיט נבילה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם׃

    4אמר ליה ואלא שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים אמר ליה שרץ בהדיא כתיב ״ביה (ויקרא כב״, ה) או איש אשר יגע בכל שרץ אלא שכבת זרע דמטמא אדם מנלן לאו משום דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם אמר ליה שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ״ביה (ויקרא כב״, ד) או איש לרבות את הנוגע׃

    5אהדר ליה בבדיחותא חלש דעתיה דרב ששת אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה אתיא אימיה וקא בכיא קמיה צווחה צווחה ולא אשגח בה אמרה ליה חזי להני חדיי דמצית מינייהו בעא רחמי עליה ואיתסי׃

    6ודאתאן עלה מנא לן כדתניא ר"ש בן יוחי אומר נאמר כבוס בגדים בימי ספורו ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם׃

    7אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאילו במשה רבינו כתיב ״(דברים ט״, יט) כי יגורתי מפני האף והחמה ואילו בעושה צדקה כתיב ״(משלי כא״, יד) מתן בסתר יכפה אף [ושחד בחיק חמה עזה] ופליגא דרבי יצחק דאמר ר' יצחק אף כופה חמה אינו כופה שנאמר ״ושחד בחיק חמה עזה אע״פ ששוחד בחיק חמה עזה איכא דאמרי א"ר יצחק כל דיין שנוטל שחד מביא חמה עזה לעולם [שנאמר ״ושחד בחיק וגו']״׃

    8ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב: ״(ישעיהו נח״, ז) הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו'׃

    9והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר ״(ישעיהו נח״, י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו'׃

    10ואמר רבי יצחק מאי דכתיב ״(משלי כא״, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה׃

    11רב נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו לאפוקי מאי לאפוקי מדדרש רבה דדרש רבה מאי דכתיב ״(ירמיהו יח״, כג) ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר׃

    12רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה בעלי חכמה דכתיב׃

    Tosafot

    מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם‎—From where do we derive that A מצורע is מטמא a person in his days of counting OVERVIEW Once a person is verified as a מצורע (מוחלט) he is מטמא אדם (במגע ובמשא) וכלים (במגע) and he is also מטמא משכב ומושב and is מטמא באוהל‎. When he is cleared of his צרעת, three steps are required to make him completely טהור‎. First phase is the birds, shaving his body, and טבילה followed by counting seven days (ימי ספורו). At this point בימי ספורו he is only מטמא אדם וכלים במגע‎. Second phase is an additional shaving and טבילה afterwards (on the seventh day). At this point he is not מטמא but cannot eat תרומה וקדשים (or enter the ביהמ"ק). On the eighth day he brings the קרבנות and is completely טהור‎. רב אחדבוי בר אמי asked from where we derive that the מצורע is מטמא a person בימי ספורו‎. Our תוספות explains why he assumed that he is מטמא, and why the גמרא seems puzzled from where we derive this. ------------------------------- פשיטא לן דמטמא כדתנן בריש מסכת כלים (פרק א' משנה א') – It was obvious to רב אחדבוי that a מצורע is מטמא בימי ספורו as we learnt in a משנה in the (very) beginning of מסכת כלים‎ – אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע ונבלה וטמא מת ומצורע בימי ספורו כולי‎ – The אבות הטומאות of שרץ שכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספורו, etc. – הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר‎ – The above-mentioned are מטמא people and utensils by touching them and they are also מטמא earthenware if they enter its air space. This concludes the משנה which clearly states that a מצורע בימי ספורו is מטמא אדם (וכלים). תוספות responds to an anticipated question: ולכך בעי מנלן דמטמא דהא כתיב ורחץ במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר: And the reason רב אחדבוי queried from where we derive that a מצורע בימי ספורו is מטמא, is because it is written (regarding a מצורע immediately before ימי ספורו), ‘and he shall wash (immerse) in water and be טהור’; indicating that with this טבילה he is נטהר (from his צרעת), so why is he מטמא בימי ספורו‎? SUMMARY The משנה teaches that a מצורע בימי ספורו is מטמא אדם (even though the תורה writes ורחץ בימים וטהור [at the beginning of ימי ספורו]). THINKING IT OVER Was רב אחדבוי aware (when he asked מנין למצורע שמטמא אדם בימי ספורו) that there is a difference in the טומאה of a מצורע between ימי חלוטו and ימי ספורו‎?

    דהא הסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם‎—For if he moved a carcass he is מטמא clothes but he is not מטמא a person. OVERVIEW רב ששת told רב אחדבוי that we derive the rule that a מצורע בימי ספורו is מטמא אדם from the fact that he is מטמא בגדים in ימי ספורו‎. רב אחדבוי rejected this proof saying that טומאה בחבורים is different from being מטמא either אדם or בגדים שלא בחיבורין‎. And רב אחדבוי proves his point (that טומאה בחבורין is different) for we find that one who is מסיט a נבילה (through carrying it, for instance), [he and] his clothes become טמא, however he cannot be מטמא an אדם [or other כלים/בגדים]. There is a dispute between רש"י and תוספות regarding טומאה בחיבורין and what does this exclude, as well as the reading of the text in our גמרא‎. ---------------------------- לאו משום דטומאה בחבורין שאני‎. – Is not [the reason] for this difference (that the clothes he is wearing become טמא but he cannot be מטמא אדם וכלים) because טומאה בחבורין is different than other טומאות‎. פירש הקונטרס דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש – רש"י explained that טומאה בחבורין means that the מסיט נבילה is only מטמא the clothes that he is wearing. תוספות disagrees with פירש"י (regarding טומאה בחיבורין): וקשה לרבינו יצחק בן מאיר דבתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני – And the ריב"ם has a difficulty with פירש"י for in תו"כ פרשת ויהי ביום השמיני‎ – מרבה שמטמא אפילו כלים (בחבורים) אף על גב דלא שייך בהו לבישה‎ – It is evident that a מסיט נבילה is מטמא even כלים (בחבורים), even though the idea of wearing כלים is not applicable; one does not wear כלים, and nevertheless the מסיט נבילה is מטמא כלים‎ – ואינו ממעט מבגדיו אלא אדם וכלי חרס שנוגע בהן‎ – And the תו"כ does not exclude from the word בגדיו only a person or earthenware which the מסיט touches that he is not מטמא them (even while he is מסיט the נבילה), but the תו"כ does not exclude that the מסיט is not מטמא כלים (or בגדים which he is not wearing) while he is מסיט – תוספות offers his view regarding the מיעוט of טומאה בחיבורין: אלא ודאי מטמא בגדים בשעה שמסיט אפילו אין לבוש בהן – But rather the מסיט is certainly מטמא בגדים (which he is contact with) at the time he is מסיט even if he is not wearing those clothes; it is only an אדם and כלי חרס that he is not מטמא‎. תוספות proves his point: וכן משמע מדקאמר אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן‎ – And this is also indicated in the גמרא, for since רב ששת said to רב אחדבוי; ‘but ‘as of now’ I ask you from where do we derive that a שרץ is מטמא an אדם‎ – לאו משום דמטמא בגדים מטמא אדם נמי כולי‎ – Is it not because since a שרץ is מטמא בגדים it is also מטמא אדם, etc. – ואי קרי חבורים בגדים שהוא לבוש מאי פריך משרץ דלא שייך ביה לבישה‎ – And if the term חבורים means the clothes he is wearing, what is he asking from שרץ where the whole concept of wearing is not applicable, so – התם ודאי ילפינן אדם מבגדים – There by שרץ we certainly can derive אדם from בגדים‎. In summation: According to רש"י a מסיט נבילה is מטמא only the בגדים which he is wearing and not (other בגדים or כלים and certainly not) an אדם‎. A מצורע בימי ספורו is certainly מטמא the בגדים he is wearing; the question of רב אחדבוי is from where we derive that he is also מטמא אדם (and בגדים which he is not wearing). According to תוספות a מסיט נבילה is מטמא בגדים וכלים (besides כלי חרס) while he is touching the נבילה, but not אדם‎. A מצורע בימי ספורו is certainly מטמא בגדים וכלים; the question of רב אחדבוי is from where we derive טומאת אדם בימי ספורו‎. תוספות offers an alternate explanation and reading of the גמרא: ונראה לרבינו יצחק בן מאיר דלא גרס בחבורים אלא הכי גרס ודילמא טומאת בגדים שאני‎ – And it is the view of the ריב"ם that the text does not read '[ודלמא טומאה] בחבורים [שאני]', but rather this is the correct reading, 'ודילמא טומאת בגדים שאני', [and perhaps the טומאה of clothes is different from טומאת אדם] (but no mention is made of טומאה בחבורין) and רב אחדבוי continues – תדע דהא מסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם‎ – You can know that טומאת בגדים is different, because a מסיט נבילה is מטמא בגדים and is not מטמא אדם‎ – ולא גרסינן מאי טעמא לאו משום דטומאה בחבורים שאני‎ – And the text does not continue with מ"ט לאו משום דטומאה בחבורים שאני [what is the reason מסיט נבילה is מטמא בגדים and not מטמא אדם, is it not because טומאה בחבורים is different], we are not גורס that at the conclusion of sרב אחבוי' rebuttal – דלא מהדר אלא שיש חילוק בין טומאת בגדים לטומאת אדם – For sרב אחדבוי' reply was merely that there is a difference between טומאת בגדים and טומאת אדם‎ – וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מיבעיא ליה אם מטמא בגדים וכלים במגע אלא אאדם בעי: And this (that a מצורע (and a מסיט) is מטמא בגדים וכלים) is also indicated in our גמרא, for רב אחדבוי himself did not query whether a מצורע בימי ספורו is מטמא בגדים and כלים by touching them but rather he only queried regarding a person. THINKING IT OVER Can we differentiate (according to רש"י) that by היסט נבילה there is a difference between the clothing which he is wearing (that the מסיט is מטמא בחיבורין) and בגדים which he is not wearing (which he is not מטמא בחבורין); however by מצורע where he is מטמא בגדים there is no difference (according to רב ששת) between the clothes he is wearing and the clothes he is not wearing (they are both טמא)?

    אתיא אימיה וקא בכיא קמיה‎—His mother came and wept before him OVERVIEW The גמרא relates that רב אחדבוי was refuting rather smugly the proofs רב ששת attempted to offer. As a punishment רב אחדבוי became speechless and forgot his learning. The גמרא continues (according to רש"י) that sרב ששת' mother interceded on behalf of רב אחדבוי and pleaded with her son tearfully that he should restore to רב אחדבוי his speech and knowledge. תוספות offers an alternate version of the story. ------------------------- פירש רבינו חננאל דהיינו אימיה דרב אחדבוי‎ – The ר"ח explained that this refers to the mother of רב אחדבוי; she pleaded with רב ששת‎ – ולדידיה קרי עולא משגש אורחא דאימיה שגרם לאמו להתבזות לפני רב ששת‎ – And it was רב אחדבוי whom רבא referred to as ‘a child who contorts the ways of his mother’, because רב אחדבוי caused his mother to embarrass herself before רב ששת‎ – והיא היתה מניקתו של רב ששת לכך אמר חזי הני חדיי דמצית מינייהו: For sרב אחדבוי' mother was the wet nurse of רב ששת, therefore she said to רב ששת, ‘see these breasts from which you nursed’. SUMMARY It was the mother of רב אחדבוי (who was the wet nurse of רב ששת) who pleaded with רב ששת‎. THINKING IT OVER What are the relative advantages of פרש"י and פר"ח‎?

    מה כיבוס בגדים האמור בימי חלוטו כולי‎—Just like the washing of the clothes which is written regarding the ימי חלוטו, etc. OVERVIEW The גמרא derives טומאת אדם in the ימי ספורו from טומאת אדם in ימי חלוטו through the common term of כיבוס בגדים, which is mentioned by both of them. תוספות qualifies what can be derived from this commonality. ------------------------------ תוספות anticipates a difficulty בכמה דברים חמור ימי חלוטו מימי ספורו ולא גמר מהיקשא – ימי חלוטו is stricter that ימי ספורו in many ways, and we do not derive from this same היקש of כיבוס בגדים that they should be similar in all respects, so why do we derive that they should be similar regarding טומאת אדם (and not in other respects)? תוספות responds: והיינו טעמא משום דלגמרי לא מצי למגמר‎ – And the reason to distinguish between טומאת אדם and other matters is because we cannot derive completely that all the rules of ימי חלוטו should apply בימי ספורו‎ – דהא כתב וטהר דמשמע דנטהר מכמו שהיה מתחלה‎ – For the תורה wrote וטהר after the ימי חלוטו (and before the ימי ספורו), which indicates that in the ימי ספורו, the מצורע was נטהר from the way he was טמא previously בימי חלוטו, we cannot therefore say that all the stringencies which applied בימי חלוטו apply בימי ספורו‎ – אלא דוקא להך מילתא גמרי לפי שהן שוין‎ – However only regarding this issue (of לטמא אדם) we do derive from the היקש, because they ([טומאת] אדם וכלים) are similar – דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה: For אדם וכלים cannot be מקבל טומאה (from any טומאה), but only from an אב הטומאה, like a מצורע‎. SUMMARY We include טומאת אדם on account of the היקש (because of its commonality with טומאת בגדים [they require an אב הטומאה]) and utilize the וטהר to exclude טומאת אוהל and other stringencies of ימי חלוטו‎. THINKING IT OVER How will רב ששת and רב אחדבוי react to the לימוד of כיבוס בגדים (why did not רב ששת mention it and will רב אחדבוי reject it)?

    גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו‎—One who gives charity discreetly is greater that משה רבינו OVERVIEW The גמרא states that one who gives צדקה בסתר is greater than משה רבינו‎. Our תוספות clarifies this mystifying statement. ------------------------- פירוש יותר משכך חמה ממשה רבינו בתפלתו‎ – The explanation of this statement is that he quiets the anger of Hashem through צדקה בסתר; more that משה was able to quell the anger of Hashem with his prayer- תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דמשה נמי עשה צדקה בסתר שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות: And even though משה also performed צדקה בסתר; perhaps at that time (after the מעשה העגל when משה said כי יגורתי וגו') the merit of that צדקה בסתר had already terminated. SUMMARY Giving צדקה בסתר has a greater capacity of quelling Hashem’s anger, than the power of תפילת משה‎. THINKING IT OVER How does תוספות indeed know that משה רבינו preformed צדקה בסתר, perhaps in the מדבר (where there were no poor people [for all their needs were met]), there was no opportunity for משה רבינו to give צדקה בסתר‎?

    חמה אינו כופה‎—It cannot overpower חמה OVERVIEW רב יצחק states that צדקה בסתר has the power to be כופה 'אף'; however (even)צדקה בסתר cannot be כופה the more powerful (wrath of) 'חמה'. Our תוספות cites a contradictory גמרא‎. --------------------------- תוספות asks: תימה דבפרק ארבעה נדרים (דף לב, א) אמרינן דחמה משה הרגו: It is astounding! For in פרק ארבעה נדרים the גמרא states that משה killed חמה‎. תוספות does not resolve the contradiction. SUMMARY From the גמרא in נדרים it appears that חמה is more powerful that אף‎. THINKING IT OVER The גמרא in נדרים states that there are two (types of) חמה; one which משה killed and the other from which משה was afraid. What is תוספות question; the חמה that משה killed is indeed weaker than אף; however the remaining חמה is stronger than אף, which is in accordance with out גמרא that חמה אינו כופה (referring to the more powerful חמה”?!

    והמפייסו בדברים מתברך בי"א—And the one who appeases him with words is blessed with eleven OVERVIEW רב יצחק stated one who gives a פרוטה to a poor person receives six blessings, and one who appeases the עני with words receives eleven blessings. Others wish to amend the text, and תוספות rejects their amendment. יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו‎ – There are those who amend the text to read; ‘and one who gives a פרוטה to an עני and is also מפייסו בדברים, he receives eleven ברכות’. תוספות explains their reason for this amendment: משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע‎ – Because it seems to them that these verses (which contain the eleven blessings), are discussing one who gives צדקה also (and is not only appeasing the עני) for it is written in the פסוק that ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע (and you will extend your soul to the hungry, and you will satiate the afflicted soul); indicating some alleviation of the suffering by giving him צדקה‎. Therefore they conclude that in order to receive the eleven blessings it is necessary to both give him צדקה and appease him. תוספות rejects this proof: ולאו מילתא היא דנפש נענע תשביע היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים‎ – And this proof is of no import, for the words נפש נענע תשביע means you will satisfy the נפש נענה with words; that you will appease him with words, but not necessarily with giving צדקה also. תוספות completely rejects this view that צדקה must be given in addition to פיוס דברים in order to be מתברך בי"א: ועל כרחך לא גרסינן ליה‎ – And perforce we do not read in our text 'והנותן פרוטה לעני' והמפייסו כו' – דלההיא גירסא הוה ליה למימר מתברך בי"ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה: For according to that גירסא the גמרא should have said that (the נותן and מפייס) is blessed with seventeen ברכות; the previous six (which are mentioned by הנותן alone) and these eleven (which are mentioned in the פסוקים of פיוס [alone]). Therefore since he says מתברך בי"א (only) we must conclude that for פיוס דברים alone he receives eleven ברכות‎. SUMMARY One who is (just) מפייס an עני בדברים (even if he does not offer financial aid) is מתברך בי"א. One who is both נותן ומפייס is מתברך בי"ז. THINKING IT OVER How can we justify that המפייסו alone is greater than הנותן פרוטה; when the עני receives sustenance his hunger is satiated; however the מפייסו seemingly did nothing for his hunger?!

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    אפילו לא נתן בבת אחת אלא מעט הואיל ובין הכל נצטרף לחשבון הראוי הרי זה יצא ידי חובו למה נמשלה צדקה לשריון שנאמר וילבש צדקה כשרין לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשרין גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:

    המצוה המובחרת שבצדקה הוא שנותנה בסתר ולא יפרסם עצמו עליה אחר שעשאה ועליה נאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה ומ"מ נכללה בפסוק זה הערה אחרת לדיין המקבל שוחד שהוא מביא חמה עזה לעולם שהטיית הדין היא פורצת כל חומה והורסת כל מצב ומחרבת העולם:

    שאל העני ולא רצה זה ליתן לו עבר על לא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ובטל מצות עשה שנאמר פתוח תפתח את ידך לו לא היה בידו ליתן אין כאן עברה על לאו ועשה ומ"מ יפייסהו בדברים ואמרים ניחומים דרך צחות אמרו הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו בדברים אע"פ שלא נתן מתברך באחת עשרה מכאן ואילך צא וחשוב נתן ופייס כמה הוא מתברך ויש מפרשים המפייסו עם הנתינה מתברך באחת עשרה ושיטת הסוגיא מוכחת אף בלא נתינה ובלבד בשאין ידו משגת:

    כל הרודף אחר הצדקה יהא בטוח שהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה וכן ממציא לו בני אדם המהוגנין שצדקתו עומדת לעד בהטבתו להם וכן יהא בטוח ששכרו מזומן לו אף בעולם הזה בו ובממונו ובבנים עוסקי תורה ובעלי עושר וכבוד:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 9b

    Bava Batra 9b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 493 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    משגש לשון מהומה ושגעון:

    קליפה מייל"א בלע"ז:

    וכבגד עדים כל צדקותינו כלומר אף כל צדקותינו נמאסו מחמת רשעינו כבגד מאוס שהאדם מסירו מעליו:

    עדים כדמתרגמינן ויסר ואעדי וכן מעדה בגד ביום קרה (משלי כ״ה:כ׳) מ"מ מקיש צדקה לבגד צדקת הצדיקים לבגד הגון:

    בימי ספורו בשבעת ימים שבין טהרת הצפרים להבאת קרבנותיו בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל:

    הואיל ומטמא בגדים דהא ביום השביעי כתיב וכבס בגדיו:

    טומאה בחבורין כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא תדע שהרי המסיט נבילה כתיב ביה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו (ויקרא י״א:מ׳) ולא אשכחן דלהוי אב הטומאה לטמא אדם ושאר בגדים:

    שכבת זרע מטמא בגדים וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו':

    16 more comments on this page.

    Rashi on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם‎—From where do we derive that A מצורע is מטמא a person in his days of counting OVERVIEW Once a person is verified as a מצורע (מוחלט) he is מטמא אדם (במגע ובמשא) וכלים (במגע) and he is also מטמא משכב ומושב and is מטמא באוהל‎. When he is cleared of his צרעת, three steps are required to make him completely טהור‎. First phase is the birds, shaving his body, and טבילה followed by counting seven days (ימי ספורו). At this point בימי ספורו he is only מטמא אדם וכלים במגע‎. Second phase is an additional shaving and טבילה afterwards (on the seventh day). At this point he is not מטמא but cannot eat תרומה וקדשים (or enter the ביהמ"ק). On the eighth day he brings the קרבנות and is completely טהור‎. רב אחדבוי בר אמי asked from where we derive that the מצורע is מטמא a person בימי ספורו‎. Our תוספות explains why he assumed that he is מטמא, and why the גמרא seems puzzled from where we derive this. ------------------------------- פשיטא לן דמטמא כדתנן בריש מסכת כלים (פרק א' משנה א') – It was obvious to רב אחדבוי that a מצורע is מטמא בימי ספורו as we learnt in a משנה in the (very) beginning of מסכת כלים‎ – אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע ונבלה וטמא מת ומצורע בימי ספורו כולי‎ – The אבות הטומאות of שרץ שכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספורו, etc. – הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר‎ – The above-mentioned are מטמא people and utensils by touching them and they are also מטמא earthenware if they enter its air space. This concludes the משנה which clearly states that a מצורע בימי ספורו is מטמא אדם (וכלים). תוספות responds to an anticipated question: ולכך בעי מנלן דמטמא דהא כתיב ורחץ במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר: And the reason רב אחדבוי queried from where we derive that a מצורע בימי ספורו is מטמא, is because it is written (regarding a מצורע immediately before ימי ספורו), ‘and he shall wash (immerse) in water and be טהור’; indicating that with this טבילה he is נטהר (from his צרעת), so why is he מטמא בימי ספורו‎? SUMMARY The משנה teaches that a מצורע בימי ספורו is מטמא אדם (even though the תורה writes ורחץ בימים וטהור [at the beginning of ימי ספורו]). THINKING IT OVER Was רב אחדבוי aware (when he asked מנין למצורע שמטמא אדם בימי ספורו) that there is a difference in the טומאה of a מצורע between ימי חלוטו and ימי ספורו‎?

    דהא הסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם‎—For if he moved a carcass he is מטמא clothes but he is not מטמא a person. OVERVIEW רב ששת told רב אחדבוי that we derive the rule that a מצורע בימי ספורו is מטמא אדם from the fact that he is מטמא בגדים in ימי ספורו‎. רב אחדבוי rejected this proof saying that טומאה בחבורים is different from being מטמא either אדם or בגדים שלא בחיבורין‎. And רב אחדבוי proves his point (that טומאה בחבורין is different) for we find that one who is מסיט a נבילה (through carrying it, for instance), [he and] his clothes become טמא, however he cannot be מטמא an אדם [or other כלים/בגדים]. There is a dispute between רש"י and תוספות regarding טומאה בחיבורין and what does this exclude, as well as the reading of the text in our גמרא‎. ---------------------------- לאו משום דטומאה בחבורין שאני‎. – Is not [the reason] for this difference (that the clothes he is wearing become טמא but he cannot be מטמא אדם וכלים) because טומאה בחבורין is different than other טומאות‎. פירש הקונטרס דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש – רש"י explained that טומאה בחבורין means that the מסיט נבילה is only מטמא the clothes that he is wearing. תוספות disagrees with פירש"י (regarding טומאה בחיבורין): וקשה לרבינו יצחק בן מאיר דבתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני – And the ריב"ם has a difficulty with פירש"י for in תו"כ פרשת ויהי ביום השמיני‎ – מרבה שמטמא אפילו כלים (בחבורים) אף על גב דלא שייך בהו לבישה‎ – It is evident that a מסיט נבילה is מטמא even כלים (בחבורים), even though the idea of wearing כלים is not applicable; one does not wear כלים, and nevertheless the מסיט נבילה is מטמא כלים‎ – ואינו ממעט מבגדיו אלא אדם וכלי חרס שנוגע בהן‎ – And the תו"כ does not exclude from the word בגדיו only a person or earthenware which the מסיט touches that he is not מטמא them (even while he is מסיט the נבילה), but the תו"כ does not exclude that the מסיט is not מטמא כלים (or בגדים which he is not wearing) while he is מסיט – תוספות offers his view regarding the מיעוט of טומאה בחיבורין: אלא ודאי מטמא בגדים בשעה שמסיט אפילו אין לבוש בהן – But rather the מסיט is certainly מטמא בגדים (which he is contact with) at the time he is מסיט even if he is not wearing those clothes; it is only an אדם and כלי חרס that he is not מטמא‎. תוספות proves his point: וכן משמע מדקאמר אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן‎ – And this is also indicated in the גמרא, for since רב ששת said to רב אחדבוי; ‘but ‘as of now’ I ask you from where do we derive that a שרץ is מטמא an אדם‎ – לאו משום דמטמא בגדים מטמא אדם נמי כולי‎ – Is it not because since a שרץ is מטמא בגדים it is also מטמא אדם, etc. – ואי קרי חבורים בגדים שהוא לבוש מאי פריך משרץ דלא שייך ביה לבישה‎ – And if the term חבורים means the clothes he is wearing, what is he asking from שרץ where the whole concept of wearing is not applicable, so – התם ודאי ילפינן אדם מבגדים – There by שרץ we certainly can derive אדם from בגדים‎. In summation: According to רש"י a מסיט נבילה is מטמא only the בגדים which he is wearing and not (other בגדים or כלים and certainly not) an אדם‎. A מצורע בימי ספורו is certainly מטמא the בגדים he is wearing; the question of רב אחדבוי is from where we derive that he is also מטמא אדם (and בגדים which he is not wearing). According to תוספות a מסיט נבילה is מטמא בגדים וכלים (besides כלי חרס) while he is touching the נבילה, but not אדם‎. A מצורע בימי ספורו is certainly מטמא בגדים וכלים; the question of רב אחדבוי is from where we derive טומאת אדם בימי ספורו‎. תוספות offers an alternate explanation and reading of the גמרא: ונראה לרבינו יצחק בן מאיר דלא גרס בחבורים אלא הכי גרס ודילמא טומאת בגדים שאני‎ – And it is the view of the ריב"ם that the text does not read '[ודלמא טומאה] בחבורים [שאני]', but rather this is the correct reading, 'ודילמא טומאת בגדים שאני', [and perhaps the טומאה of clothes is different from טומאת אדם] (but no mention is made of טומאה בחבורין) and רב אחדבוי continues – תדע דהא מסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם‎ – You can know that טומאת בגדים is different, because a מסיט נבילה is מטמא בגדים and is not מטמא אדם‎ – ולא גרסינן מאי טעמא לאו משום דטומאה בחבורים שאני‎ – And the text does not continue with מ"ט לאו משום דטומאה בחבורים שאני [what is the reason מסיט נבילה is מטמא בגדים and not מטמא אדם, is it not because טומאה בחבורים is different], we are not גורס that at the conclusion of sרב אחבוי' rebuttal – דלא מהדר אלא שיש חילוק בין טומאת בגדים לטומאת אדם – For sרב אחדבוי' reply was merely that there is a difference between טומאת בגדים and טומאת אדם‎ – וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מיבעיא ליה אם מטמא בגדים וכלים במגע אלא אאדם בעי: And this (that a מצורע (and a מסיט) is מטמא בגדים וכלים) is also indicated in our גמרא, for רב אחדבוי himself did not query whether a מצורע בימי ספורו is מטמא בגדים and כלים by touching them but rather he only queried regarding a person. THINKING IT OVER Can we differentiate (according to רש"י) that by היסט נבילה there is a difference between the clothing which he is wearing (that the מסיט is מטמא בחיבורין) and בגדים which he is not wearing (which he is not מטמא בחבורין); however by מצורע where he is מטמא בגדים there is no difference (according to רב ששת) between the clothes he is wearing and the clothes he is not wearing (they are both טמא)?

    אתיא אימיה וקא בכיא קמיה‎—His mother came and wept before him OVERVIEW The גמרא relates that רב אחדבוי was refuting rather smugly the proofs רב ששת attempted to offer. As a punishment רב אחדבוי became speechless and forgot his learning. The גמרא continues (according to רש"י) that sרב ששת' mother interceded on behalf of רב אחדבוי and pleaded with her son tearfully that he should restore to רב אחדבוי his speech and knowledge. תוספות offers an alternate version of the story. ------------------------- פירש רבינו חננאל דהיינו אימיה דרב אחדבוי‎ – The ר"ח explained that this refers to the mother of רב אחדבוי; she pleaded with רב ששת‎ – ולדידיה קרי עולא משגש אורחא דאימיה שגרם לאמו להתבזות לפני רב ששת‎ – And it was רב אחדבוי whom רבא referred to as ‘a child who contorts the ways of his mother’, because רב אחדבוי caused his mother to embarrass herself before רב ששת‎ – והיא היתה מניקתו של רב ששת לכך אמר חזי הני חדיי דמצית מינייהו: For sרב אחדבוי' mother was the wet nurse of רב ששת, therefore she said to רב ששת, ‘see these breasts from which you nursed’. SUMMARY It was the mother of רב אחדבוי (who was the wet nurse of רב ששת) who pleaded with רב ששת‎. THINKING IT OVER What are the relative advantages of פרש"י and פר"ח‎?

    מה כיבוס בגדים האמור בימי חלוטו כולי‎—Just like the washing of the clothes which is written regarding the ימי חלוטו, etc. OVERVIEW The גמרא derives טומאת אדם in the ימי ספורו from טומאת אדם in ימי חלוטו through the common term of כיבוס בגדים, which is mentioned by both of them. תוספות qualifies what can be derived from this commonality. ------------------------------ תוספות anticipates a difficulty בכמה דברים חמור ימי חלוטו מימי ספורו ולא גמר מהיקשא – ימי חלוטו is stricter that ימי ספורו in many ways, and we do not derive from this same היקש of כיבוס בגדים that they should be similar in all respects, so why do we derive that they should be similar regarding טומאת אדם (and not in other respects)? תוספות responds: והיינו טעמא משום דלגמרי לא מצי למגמר‎ – And the reason to distinguish between טומאת אדם and other matters is because we cannot derive completely that all the rules of ימי חלוטו should apply בימי ספורו‎ – דהא כתב וטהר דמשמע דנטהר מכמו שהיה מתחלה‎ – For the תורה wrote וטהר after the ימי חלוטו (and before the ימי ספורו), which indicates that in the ימי ספורו, the מצורע was נטהר from the way he was טמא previously בימי חלוטו, we cannot therefore say that all the stringencies which applied בימי חלוטו apply בימי ספורו‎ – אלא דוקא להך מילתא גמרי לפי שהן שוין‎ – However only regarding this issue (of לטמא אדם) we do derive from the היקש, because they ([טומאת] אדם וכלים) are similar – דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה: For אדם וכלים cannot be מקבל טומאה (from any טומאה), but only from an אב הטומאה, like a מצורע‎. SUMMARY We include טומאת אדם on account of the היקש (because of its commonality with טומאת בגדים [they require an אב הטומאה]) and utilize the וטהר to exclude טומאת אוהל and other stringencies of ימי חלוטו‎. THINKING IT OVER How will רב ששת and רב אחדבוי react to the לימוד of כיבוס בגדים (why did not רב ששת mention it and will רב אחדבוי reject it)?

    גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו‎—One who gives charity discreetly is greater that משה רבינו OVERVIEW The גמרא states that one who gives צדקה בסתר is greater than משה רבינו‎. Our תוספות clarifies this mystifying statement. ------------------------- פירוש יותר משכך חמה ממשה רבינו בתפלתו‎ – The explanation of this statement is that he quiets the anger of Hashem through צדקה בסתר; more that משה was able to quell the anger of Hashem with his prayer- תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דמשה נמי עשה צדקה בסתר שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות: And even though משה also performed צדקה בסתר; perhaps at that time (after the מעשה העגל when משה said כי יגורתי וגו') the merit of that צדקה בסתר had already terminated. SUMMARY Giving צדקה בסתר has a greater capacity of quelling Hashem’s anger, than the power of תפילת משה‎. THINKING IT OVER How does תוספות indeed know that משה רבינו preformed צדקה בסתר, perhaps in the מדבר (where there were no poor people [for all their needs were met]), there was no opportunity for משה רבינו to give צדקה בסתר‎?

    חמה אינו כופה‎—It cannot overpower חמה OVERVIEW רב יצחק states that צדקה בסתר has the power to be כופה 'אף'; however (even)צדקה בסתר cannot be כופה the more powerful (wrath of) 'חמה'. Our תוספות cites a contradictory גמרא‎. --------------------------- תוספות asks: תימה דבפרק ארבעה נדרים (דף לב, א) אמרינן דחמה משה הרגו: It is astounding! For in פרק ארבעה נדרים the גמרא states that משה killed חמה‎. תוספות does not resolve the contradiction. SUMMARY From the גמרא in נדרים it appears that חמה is more powerful that אף‎. THINKING IT OVER The גמרא in נדרים states that there are two (types of) חמה; one which משה killed and the other from which משה was afraid. What is תוספות question; the חמה that משה killed is indeed weaker than אף; however the remaining חמה is stronger than אף, which is in accordance with out גמרא that חמה אינו כופה (referring to the more powerful חמה”?!

    והמפייסו בדברים מתברך בי"א—And the one who appeases him with words is blessed with eleven OVERVIEW רב יצחק stated one who gives a פרוטה to a poor person receives six blessings, and one who appeases the עני with words receives eleven blessings. Others wish to amend the text, and תוספות rejects their amendment. יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו‎ – There are those who amend the text to read; ‘and one who gives a פרוטה to an עני and is also מפייסו בדברים, he receives eleven ברכות’. תוספות explains their reason for this amendment: משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע‎ – Because it seems to them that these verses (which contain the eleven blessings), are discussing one who gives צדקה also (and is not only appeasing the עני) for it is written in the פסוק that ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע (and you will extend your soul to the hungry, and you will satiate the afflicted soul); indicating some alleviation of the suffering by giving him צדקה‎. Therefore they conclude that in order to receive the eleven blessings it is necessary to both give him צדקה and appease him. תוספות rejects this proof: ולאו מילתא היא דנפש נענע תשביע היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים‎ – And this proof is of no import, for the words נפש נענע תשביע means you will satisfy the נפש נענה with words; that you will appease him with words, but not necessarily with giving צדקה also. תוספות completely rejects this view that צדקה must be given in addition to פיוס דברים in order to be מתברך בי"א: ועל כרחך לא גרסינן ליה‎ – And perforce we do not read in our text 'והנותן פרוטה לעני' והמפייסו כו' – דלההיא גירסא הוה ליה למימר מתברך בי"ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה: For according to that גירסא the גמרא should have said that (the נותן and מפייס) is blessed with seventeen ברכות; the previous six (which are mentioned by הנותן alone) and these eleven (which are mentioned in the פסוקים of פיוס [alone]). Therefore since he says מתברך בי"א (only) we must conclude that for פיוס דברים alone he receives eleven ברכות‎. SUMMARY One who is (just) מפייס an עני בדברים (even if he does not offer financial aid) is מתברך בי"א. One who is both נותן ומפייס is מתברך בי"ז. THINKING IT OVER How can we justify that המפייסו alone is greater than הנותן פרוטה; when the עני receives sustenance his hunger is satiated; however the מפייסו seemingly did nothing for his hunger?!

    Tosafot on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    אפילו לא נתן בבת אחת אלא מעט הואיל ובין הכל נצטרף לחשבון הראוי הרי זה יצא ידי חובו למה נמשלה צדקה לשריון שנאמר וילבש צדקה כשרין לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשרין גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:

    המצוה המובחרת שבצדקה הוא שנותנה בסתר ולא יפרסם עצמו עליה אחר שעשאה ועליה נאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה ומ"מ נכללה בפסוק זה הערה אחרת לדיין המקבל שוחד שהוא מביא חמה עזה לעולם שהטיית הדין היא פורצת כל חומה והורסת כל מצב ומחרבת העולם:

    שאל העני ולא רצה זה ליתן לו עבר על לא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ובטל מצות עשה שנאמר פתוח תפתח את ידך לו לא היה בידו ליתן אין כאן עברה על לאו ועשה ומ"מ יפייסהו בדברים ואמרים ניחומים דרך צחות אמרו הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו בדברים אע"פ שלא נתן מתברך באחת עשרה מכאן ואילך צא וחשוב נתן ופייס כמה הוא מתברך ויש מפרשים המפייסו עם הנתינה מתברך באחת עשרה ושיטת הסוגיא מוכחת אף בלא נתינה ובלבד בשאין ידו משגת:

    כל הרודף אחר הצדקה יהא בטוח שהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה וכן ממציא לו בני אדם המהוגנין שצדקתו עומדת לעד בהטבתו להם וכן יהא בטוח ששכרו מזומן לו אף בעולם הזה בו ובממונו ובבנים עוסקי תורה ובעלי עושר וכבוד:

    Meiri on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דהא הסיט כו' וקשה לריב"ם דבת"כ בפרשת ויהי ביום כו' אפי' כלים כו' אע"ג דלא שייך כו' עכ"ל כצ"ל:

    בא"ד דלא מהדר אלא שיש חילוק בין כו' עכ"ל ומיהו קאמר ליה שפיר משרץ דגמרי' ביה טומאת אדם מטומאת בגדים ה"נ אית לן למילף טומאת אדם מבגדים בימי ספורו ואע"ג דבנבילה לא גמרינן טומאת אדם מבגדים אפשר דאיכא התם שום מיעוטא יתירה למעט אדם וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    ד"ה מנין למצורע בימי סיפורו וכו' פשיטא לן דמטמא כדתנן וכו' כתבו זה משום דקשה להו להתוס' מה בעי מנין מן התורה דמטמא משמע דפשיטא ליה דמטמא אלא דבעי מנין מן התורה לכך הוקשה להתוס' היכן תנן בשום מתניתין דמטמא אדם דפשיטא ליה דמטמא דבעי מנין ותירצו דפשיטא ליה דמטמא מכח ההיא מתניתין דכלים דתנן בה הרי אלו מטמאים אדם וכלים והדר קשה להו להתוס' דמדבעי בימי סיפורו מכלל דבימי חלוטו פשיטא ליה דמטמא אדם כמו שפרש"י מדאתקש למת א"כ מהיכי תיתי לן לומר דיהא נטהר מאותה טומאה ואם כן מאי בעי מנלן לכך כתבו התוס' דלכך בעי מנלן דמטמא משום דכתיב אחר הבאת השני צפרים ורחץ בשרו במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר ואם כן סברא לומר דלכל הפחות נטהר מטומאת אדם דהיא טומאה המורה שבכולן והא דחזר וכתב לאחר ימי הספורים ורחץ את בשרו במים היינו ללמוד דאז נטהר לגמרי מלטמאות אפילו טומאה קלה אלא שעדיין צריך לישב דלפי המסקנא דמטמא אדם אם כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא לאחד שילוח הצפרים ורחץ בשרו במים וטהר דממאי נטהר וצריך לומר דנטהר מלטמא באוהל ולענין שיבא אל המחנה וכמה דברים שמצינו שימי חלוטו חמור מימי ספורו כמו שכתבו התוס' אחר זה בד"ה מה כבוס בגדים וכו' וק"ל:

    ד"ה דהא היסט נבילה וכו' דבתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני מרבה שמטמאה אפילו כלים אע"ג דלא שייך בהו לבישה כצ"ל:

    בא"ד וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מבעיא ליה וכו' ר"ל וכן בבגדים מטמא אפילו אותן שאינו לבוש אלא נוגע בבגדים אחרים מטמא אותם והראיה דלא קא מבעי' ליה אלא אי קא מטמא אדם אבל בגדים משמע שפשוט לו שמטמא:

    ד"ה מה כבוס בגדים וכו' לפי שהן שוין וכו' ר"ל אדם וכלים שוין בזה דאין מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכיון דמצינו דבימי סיפורו מטמא בגדים וכלים מכלל דהוי אב הטומאה סברא דיטמא ג"כ אדם ולכך מסתבר למילף ימי סיפורו מימי חלוטו מהיקשא שיטמא בימי סיפורו אדם כמו שמטמא בגדים אע"ג דלענין שאר מילי לא מקשינן להו וק"ל:

    ד"ה חימה אינו כופה תימה דבפ' ארבע נדרים אמרינן דחימה משה הרגו מקשין העולם הא קושיא כיוצא בה פריך התם הגמרא אמאן דאמר דחימה משה הרגו והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ומשני תרי חימה הוו וא"ד גונדא דחימה פירוש אבל חימה עצמה נהרג ויש שרוצין לפרש דהכי מקשו התוס' דהכא אף כופה חימה אינו כופה אלמא דחימה חזק יותר מאף ובפרק ד' נדרים אמרינן דמשה הרגו לחימה ואף נשאר קיים ולא היה יכול להרגו אלמא דאף חזק יותר מחימה אבל קשה לפירושם דלשנוייא דתרי חימה הוו לא מקשו התוס' מידי דשמא חימה הנשאר חי הוא חזק יותר מאף ואי קושיא זו של התוס' היא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה וסבירא להו להנך מפרשים דהתוס' סברי דכי היכי דאף הוא חזק יותר מחימה שהרי משה הרג לחימה ולא הרג לאף מסתמא ג"כ גונדא דחימה אינו חזק יותר מאף וכ"ש הוא ולכך מקשו התוס' כיון שאף כופה כ"ש שהוא כופה חימה ר"ל גונדא דחימה אם כן הוא אין אנו צריכין לפירוש זה דהא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה אתי קושיא התוס' דהכא כפשוטו והכי קא אמרי התוס' אף כופה חימה אינו כופה תימה הא אמרינן בנדרים דחימה משה הרגו ולחד שנוייא הוי פירוש דקרא דכי יגורתי מפני האף והחימה ר"ל גונדא דחימה וחימה עצמו נהרג א"כ מאי קאמר חימה אינו כופה וכן מה שאמר אע"פ ששוחד בחיק חימה עזה והלא חימה נהרג דלא מסתבר לומר דכל זה אמר על גונדא דחימה דאין זה סברא שיהא גונדא דחימה עזה יותר מאף עצמו על כן נראה עיקר שקושית התוס' היא לפי שנוייא בתרא דנדרים ואתו דברי התוספות כפשוטו כמו שכתבתי וק"ל:

    Maharam on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    דהא היסט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם פירוש מטמא בגדים דכתיב והנושא מנבלתם יכבס בגדיו והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנה הנושא מטמא הוא בגדים והנושא הוא מסיט ואינו מטמא אדם כדכתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנוגע בנבלתם הוא שמטמא ולא הנוגע בנושא מה טעם נושא זה דהיינו היסט מטמא בגדים ואינו מטמא אדם לאו משום דטומאה בחיבורים שנו כאן. וראיה לזה שפירוש זו דהיינו נושא היינו מסיט דגרסינן פרק אמר רבי עקיבא מנין לעכו"ם שמטמאה במשא כנדה אמר רבה במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא ורבי אלעזר אמר באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא ואותביה עלייהו מהא דתני מגע נכרי ונכרית מגע עכו"ם ומשמשיה הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן בשלמא לרבי אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא מדקמותביה עלה דרבה דאמר במשא כולי עלמא לא פליגי מהא דקתני מגע עכו"ם הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן מכלל דהיסט ומשא חדא מילתא היא. הרב ן' מיגש ז"ל.

    דהא היסט נבלה בהם מטמא אדם כו' פירש רש"י ז"ל דאינו מטמא כו' ככתוב בתוספות. והקשה ריב"ם דבתורת כהנים משמע דמטמאה כל בגדים בפרשת ויהי ביום השמיני דדריש והנושא את נבלתה יכבס בגדיו כו' ומנין לעשות שאר כלים כבגדים בגד בגד ריבה יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ומדמרבה שאר כלים כבגדים ומדממעט אדם וכלי חרס אלמא מטמא כל בגדים וכלי עץ וכלי מתכות שלא שייך בהו לבישה בלבד שיגע בהם בעוד שהוא מסיט את הנבלה ולא אחר שפירש והכי תבן במסכת זבים פרק בתרא הנושא את נבלת הנבלה מטמא שנים ואוכל אחד. פירוש בשעה שהוא מסיט הנבלה אם נגע באוכל נעשה האוכל ראשון מחמת חיבורין כאלו נגע בנבלה עצמה פירש מטמא אחד ופוסל אחד פירוש אם אחר שפירש מן הנבלה נגע באוכל האוכל שני שהאדם ראשון. ועוד אי מצורע לא מטמא אלא בגדים שהוא לבוש מאי מייתי רב ששת ראיה משרץ כו' ככתוב בתוספות. וריצב"א ז"ל מיישב גירסת הספרים ופירש דרב אחדבוי ורב ששת פשיטא להו דמטמא שאר בגדים אלא שאין טעמו של זה כטעמו של זה ואמר לו רב ששת הואיל ומטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם מכלל דבגדים פשיטא לך דמטמא הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם דאין חילוק בין בגדים שאינו לבוש בין אדם. ואם תאמר מהיכא ידע רב ששת דמטמא שאר בגדים דהא לא כתיב בקרא אלא בגדים שהוא לבוש שאר בגדים מנא לן דהא בנבלה בעינן ריבויא לשאר בגדים והכא לא כתיבא ריבויא. ויש לומר דסברת רב ששת דבמצורע לא צריכא ריבויא דדוקא נושא את הנבלה שאין הטומאה יוצאת מגופו איכא למימר שהבגדים שהוא לבוש בשעה שהוא נושא את הנבלה בטלים לגבי גופו וכאלו הם עצמם נשאו את הנבלה אבל אם נגע בבגדים ובכלים טהורים אבל מצורע שהטומאה יוצאת לו מגופו ומטמא כל הבגדים שהוא לבוש לאו מטעם שיהו בטלים לגופיה הוא הילכך אין לחלק בין בגדים שהוא לבוש לשאר בגדים והשיב לו רב אחדבוי דילמא טומאה בחיבורין שאני כלומר איני יודע שום טומאת בגדים במצורע שנוכל ללמוד מהם טומאת אדם דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש תדע שהרי מסיט מטמא בגדים שהוא לבוש כדכתיב וכבס בגדיו ואינו מטמא אדם והא דמסיט נבלה מטמא שאר בגדים היינו משום ריבויי דכתיב ביה אבל מצורע דלא כתיב ביה ריבוייא אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וכי תימא נילף מנבלה דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה נבלה אינה מטמא אדם הוא הדין מצורע. וקאמר רב ששת אלא מעתה שרץ כו' כלומר כיון דפשיטא לך דמטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם ולא מיבעיא לך בגדים משום דמסתבר לך שאין לחלק בין כבוס בגדים דמצורע לכבוס בגדים דנבלה וגלוי מלתא בעלמא הוא דכל היכא דכתיב כבוס בגדים רצה לומר שמטמאה כל בגדים במגע אינו חובה שנלמד הכל מנבלה ולקולא שלא יטמא אדם אלא נלמוד משרץ לחומרא דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם. ורב ששת לא אמר לו טעמו משום דידע דלא מקבל מיניה. תוספי הרא"ש ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה חמה כו' דחמה משה הרגו עי' שבת דף נה ע"א תד"ה קצף:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל כתב הרב פתח עינים ז"ל דקדק הרב מגן אברהם ז"ל בספר 'זית רענן' דכל חשבונות דעלמא הכי הויין דכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ולא זכינו לאור תשובתו ואיברא שהוא דקדוק יפה עד כאן לשונו הרב ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד דרך מָשָׁל היו צריכין אלף גרוש לפדיון שבויים וגבו אותה מכמה בני אדם ויש אחד שנתן לגוביינה זו פרוטה אחת דהנה מן הראוי לא תהיה חשובה פרוטה זו לכלום ותבטל במיעוטה כי סך אלף גרוש אם היה חסר פרוטה לא היתה פרוטה זו מעכבת פדיון השבוי כי השבאי לא היה מקפיד על חסרון הפרוטה והיה מקבל הסך ומוסר השבוי ועל זה קאמר גם בכהאי גונא מצטרפת פרוטה זו לחשבון גדול שפדו בו השבוי ונחשב לזה בעל הפרוטה חלק במצוה זו של פדיון שבויים ויש לו שותפות במצוה זו. ועוד נראה לי בס"ד דרך מָשָׁל הוצרכו לגבות מעות לחלק למאה עניים וגבו להם מכמה בני אדם סך עשרה אלפים פרוטות או עשרים אלף פרוטות ונתנו לכל עני ערכו והפחות שבהם לא לקח פחות ממאה פרוטות ויש אדם אחד שנתן צדקה פרוטה אחת לגוביינה זו של עשרת אלפים פרוטות הנה שורת הדין מחייבת אף על גב דכל הנותנים יש להם חלק בצדקה שניתנה לכל עני ועני מאלו עניים יען הפחות שבנותנים לא נתן פחות ממאה פרוטות לגוביינה ונמצא שגם זה יש לו שיעור פרוטה שחשיב ממון אצל כל עני ועני אבל זה שנתן פרוטה אחת דוקא לאותה גוביינה אין לו חלק בצדקה זו שנתחלקה לעניים אלא רק בצדקה שנתנו לעני אחד דאם תאמר שיש לו חלק בצדקה של כל המאה עניים נמצא שאתה מחלק הפרוטה שלו למאה חלקים וכל חלק אינו חשוב כלום ועל כן זה החידוש קא משמע לן בכהאי גונא נמי מצטרפת פרוטה זו שלו למספר דנחשב לו חלק הצדקה של כל המאה עניים אף על גב דזה החלק הוא אחד ממאה מפרוטה דאינו חשוב כלום. או יובן בס"ד שכר מצות הוא כפי חשבון הערך של אבנים טובות דאם אבן טובה משקלה קירא"ט אחד שוה עשרה דינרים הנה אם יהיה משקלה עשרה קירא"ט יהיה ערכה אלף דינרים כי עתה כל קירא"ט וקירא"ט יהיה שוה מאה דינרים ואין אומרים ששוה כולה מאה דינרים כפי ערך היותה כולה קירא"ט אחד יען כי באבנים טובות כל מה שהמשקל ירבה יותר ירבה הערך יותר וכאשר כתבתי בסה"ק 'בִּרְכַּת אָבוֹת' על משנה דְּאִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה (משנה אבות ב, טז) ובזה פרשתי שם פסוקי משלי עיין שם. ועל כן אם גבו לצורך מצוה עשרת אלפים פרוטות זה נתן מאה וזה נתן מאתים וכן על זה הדרך ויש בני אדם שנתנו כל אחד פרוטה אחת בגוביינה זו אז כשנותן להם הקדוש ברוך הוא שכר בעולם הבא אינו נותן שכר של ערך פרוטה אחת לבדה אלא מצרף הפרוטה לחשבון גדול של העשרה אלפים פרוטות שיהיה ערך כל פרוטה גדל ורבה כפי חשבון האבנים טובות אשר אמרנו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי מדרגות המספר הם ארבעה שהם אחדים עשרות מאות אלפים ואם העשיר נתן צדקה אלף דינרים הנה שורת הדין מחייבת שיכתבו הנדבה שלו בפנקס רק"ם של אחד ועמו בשורה שלו כותבים שלשה נקודות שקורין סיפ"ר ואם יש אחד צריך שיכתבו בשורה שניה נדבתו רק"ם של אחד תחת סיפ"ר הראשון כדי שיהיה מורה שהוא מספר דינר אחד אמנם אם יראה השם יתברך שזה נתן הדינר כפי יכלתו שאין לו יכולת ליתן יותר ואם היה לו יכולת ליתן אלף דינר כמו אותו עשיר היה נותן אז גוזר שיכתבו רק"ם אחד של דינר שלו תחת רק"ם אחר של מדרגת האלפים שכתבו לנדבת העשיר שאז זה רקם האחד של אדם יצטרף עם מספר האלפים ולא מספר האחדים ואז יתן לו שכר של אלף.

    רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: "וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (ישעיה סד, ה). קשא מה בא לחדש רבי חנינא בדמיון זה דנימין של בגד על דמיון דרבי אלעזר דדימה לקליפות השריון והיינו הך? ונראה לי בס"ד דהשריון אם נחסר קליפה אחת ניכר החסרון בפועל ודכוותא בצדקה אם נתן אדם דבר מועט כמו פרוטה או שנים ושלשה לא חשיבה נתינה אלא אם כן אם לא היתה היה ניכר חסרונה דהשבאי לא היה מוסר השבוי אלא אם כן יביאו לו הסך שלם עד סוף פרוטה אחרונה, על כן אף על פי שזה נתן שנים ושלשה פרוטות תצטרף לחשבון גדול של מצות פדיון שבויים אבל אם פרוטות אלו של זה לא היה ניכר חסרונם שהיו יכולים לפדות השבוי אף על פי שלא הביא זה פרוטות שלו אין זו חשיבה נתינה. לכך דימה רבי חנינא הענין הזה לבגד דבזה אם נעקרה נימא אחת מן הבגד אינו ניכר ואינו נרגש החסרון בבגד ולהכי דכוותא גבי צדקה אף על פי שאין ניכר החסרון פרוטות אלו בעיקר המצוה מצטרפים ולוקחים עליהם שכר גדול.

    גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ כלומר צדקתו בביטול האף יותר מצדקה שעשה משה רבינו ע"ה בביטול האף אבל לאו על כללות המעלות איירי דודאי לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י) דרך מָשָׁל מושל בכפר הוא דוגמת המלך במדינה שבכפר הכל נגמר ונעשה על פי מאמרו דוקא אבל במדינה דהמלך שם נגמרים הדברים על פי מאמר המלך ולכן בזה אמר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) ובזה אמר יָגֹרְתִּי (דברים ט, יט). ומה שאמר בעושה צדקה כתיב מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) נראה לי בס"ד הטעם כיון דעושה בסתר אין לו גאוה במצוה זו וכיון דאין לו גאוה הרי זה נקרא איש תמים כי ידוע מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל דבעל גאוה הוא בעל מום גדול ולכן העני נקרא איש תמים ולכן יִכְפֶּה אָף כי מספר אָף [במספר גדול עולה 801] תת"א כמנין אִישׁ תָּמִים [801]. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף ז"ל בפסוק וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ (תהלים עח, לח) כי אף קשה מן קליפת עון דאינו נמחה כולו אלא רק רובו ולכן אמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ עד כאן דבריו. והנה אף מספר תת"א [801] בסדר זה דאות ף' בסוף היא מן אותיות מנצפ"ך שמספרה ת"ת [800] ואם תכפה את האף כמו שכופין הכלי יהיה צירופו 'פא' אות פ' קודם א' וכיון דאות פ' נהפכה להיות בראש תיבה יהיה מספרה שמונים, נמצא נתמעט כוחו של אף בכפיה זו כי אף מספרו תת"א ופ"א מספרו אחד ושמונים ונמצא רובו נמחה והלך וכמו שנאמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ ולא נשאר בו כח אלא מעט.

    כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. נמצא פיוס בפה מרויח חמשה ברכות יותר. ובזה יובן בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה שזוכה לחמשה ברכות מכח מענה פיו שמפייס לעני. ועוד נראה לי בפרוטה של צדקה, פְּרוּטָה 'פטר ו"ה' מלשון יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח) רצונו לומר אם פטר בפיו שפייסו אז יזכה לשש וחמש שהם אותיות ו"ה. והא דמתברך הנותן בשש ברכות, מפני דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין ד, ה) והעולם הוא שש קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות ולכן כנגד הששה מתברך בששה.

    אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם, וּמְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. נראה לי בס"ד העשיר יבא לו יצר הרע של אכזריות להתאכזר על עניים ולא יתן להם צדקה ויבא אחריו יצר הרע של גאוה ומיעצו לתת צדקה כדי שיתגאה בה דאם לא יתן צדקה לעניים במה יתגאה ויתפאר? אדרבה יתבזה מבני אדם ויקראוהו כילי וקמצן! ואם כן זה שני יצרים אלו נלחמים זה בזה בקרבו ולפעמים יגבר יצר הרע של גאוה ויכפה את היצר הרע של אכזריות ויניח את העשיר לתת צדקה כדי שיתגאה והנה זה צדקה שלו מצד המחשבה היא פגומה כי הוא עשה צדקה כדי שיתגאה ואם יזדמן לו אנשים מהוגנים תהיה הצדקה פגומה מצד המחשבה וטובה מצד המעשה כי על כל פנים החיה נפשות כשרות. ולכן התפלל אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם דהיינו בכהאי גונא שיצר הרע של גאוה גבר על יצר הרע של אכזריות ולכך מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה למלאת עצת היצר הרע של גאוה אל תזמין להם אנשים מהוגנים דהשתא יקבלו שכר על כל פנים מצד המעשה אלא הַזְמֵן לָהֶם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים דעתה לא יקבלו שכר הן מצד המחשבה הן מצד המעשה.

    כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, זוֹכֶה לְבָנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר נראה לי בס"ד זוכה לזה מדה כנגד מדה, הוּא החיה את העני זוכה לבעלי חכמה דכתיב בחכמה וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב). הוּא חיסר ממונו ועושרו בצדקה זו זוכה לבנים בעלי עושר. הוּא כיבד את העני בצדקה זו שנתן לו שלא נתבזה בעיני הבריות יזכה לבנים בעלי כבוד. ועוד נראה לי בס"ד זוכה לשלשה דברים אלו כי המקדים לתת צדקה לעני קודם שישאל העני ויפתח ידו לבקש ממנו יהיו שלשה אותיות יה"ו משם הוי־ה רמוזים אצל העשיר ורק אות ה"א אחרונה אצל העני מה שאין כן אם לא יקדים העשיר אלא העני יקדים לפשוט ידו יהיו ב' אותיות י־ה אצל העשיר ושני אותיות ו"ה אצל העני ואז יהיה השם צירוף וְהָיָה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים על פי וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) ולזה אמר כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כיון דרגיל בודאי הוא מקדים ליתן לעני קודם שיפשוט ידו ונמצא יש אצלו רמז לשלשה אותיות יה"ו שבשם ולכן כנגד ג' אותיות יה"ו יזכה לבנים בשלשה מעלות אלו בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה. ומה שאמר כָּל הָרָגִיל נראה לי בס"ד דאם הוא יש לו יכולת לתת אלף זוז בשבוע אינו נותן האלף בבת אחת אלא מפריש כל שעה מן היום חלק אחד עד שמשלים האלף כולה באותו שבוע וכן על זה הדרך. וככה היה מנהגו של עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] יש לו שני כיסים בחיקו תמיד ובכל שעה מן היום מפריש צדקה מכיסו ונותן בכיס של הצדקה ומחלק לעניים מן המופרש ועומד אצלו ויש למנהגו הטוב הזה סמך מדברי הרמב"ם ז"ל בביאור המשנה באבות מה שאמר בביאור וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה (משנה אבות ג, טו) יהי רצון זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 9b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 9, Amud Bet, about 493 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 161 words

      Opens “״משגש ארחתיה דאימיה״, משמיה דר' אלעזר מאי…”

      Named: רבי חנינא.

    2. Segment 228 words

      Opens “אמאי קרו ליה עולא משגש ארחתיה דאימיה…”

      Named: רב אחדבוי בר אמי, רב ששת, עולא.

    3. Segment 314 words

      Opens “אמר ליה דילמא טומאה בחבורים שאני דהא…”

    4. Segment 455 words

      Opens “אמר ליה ואלא שרץ דמטמא אדם מנלן…”

    5. Segment 535 words

      Opens “אהדר ליה בבדיחותא חלש דעתיה דרב ששת…”

      Named: רב ששת, רב אחדבוי בר אמי.

    6. Segment 627 words

      Opens “ודאתאן עלה מנא לן כדתניא ר"ש בן…”

    7. Segment 774 words

      Opens “אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה בסתר…”

      Named: רבי אלעזר, רבי יצחק.

    8. Segment 837 words

      Opens “ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני…”

      Named: רבי יצחק.

    9. Segment 937 words

      Opens “והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר…”

    10. Segment 1036 words

      Opens “ואמר רבי יצחק מאי דכתיב (משלי כא,…”

      Named: רבי יצחק.

    11. Segment 1167 words

      Opens “רב נחמן בר יצחק אמר הקדוש ברוך…”

      Named: רב נחמן בר יצחק, רבה.

    12. Segment 1222 words

      Opens “רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל…”

      Named: רבי יהושע.

    Sages named on this page

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Bava Batra 9b · Segment 2 — “אמאי קרו ליה עולא משגש ארחתיה דאימיה דבעא מיניה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 9b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026