Talmud Builders

    Bava Batra 120b

    Back to index

    English translation — Bava Batra 120b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rabba Zuti asked Rav Ashi about another instance of the same phrase. In the case of “this is the matter” written with regard to the heads of the tribes, in the introductory verse to the halakhot of vows: “And Moses spoke to the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the matter that the Lord has commanded” (Numbers 30:2), is it also the case that the halakhot of vows will not be practiced except in this generation? Rav Ashi said to him: The halakha in that case, that of vows, is derived through a verbal analogy between the word “this” stated here, in the verse discussing vows, and the word “this” stated there, in the verse discussing offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, which is applicable in all generations.

    2The Gemara asks: This halakha , concerning the daughter inheriting her father’s portion, let it be derived through a verbal analogy between the word “this” stated here, with regard to inheritance, and the word “this” stated there, in the verse discussing offerings, as well. The Gemara rejects that comparison: What is this suggestion? Granted, there, i.e., with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple and with regard to vows, the phrase “this is the matter” was necessary for deriving other halakhot through a verbal analogy, as will be explained later. Therefore, the term may also be employed to teach that the halakha applies in all generations. But here, with regard to a daughter’s inheritance, for what other halakha was this phrase necessary? If the halakha truly applies for posterity, let the verse be silent and refrain from addressing when this halakha applies by not stating “this is the matter,” and I would know that it is for all generations, as is the case with all other mitzvot.

    3The Gemara explains: What is the verbal analogy for which the phrase was necessary? As it is taught in a baraita : It is stated here, with regard to vows: “This is the matter,” and it is stated there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple: “This is the matter.” Just as there the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel, so too here, with regard to vows, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel. And just as here the mitzva applies to the heads of the tribes, as explicitly stated in the verse cited above, so too there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, there is particular relevance to the heads of the tribes.

    4The Gemara analyzes the cited baraita . The Master says: Just as there, with regard to offerings, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel, so too here, with regard to vows, the mitzva applies to Aaron and his sons and all Israel. The Gemara asks: With regard to what halakha is this verbal analogy stated? Rav Aḥa bar Ya’akov says: This is written to say that the dissolution of vows can be performed by three laymen with no particular expertise in the halakhot of vows, just as the prohibition of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple applies to all of the Jewish people, including laymen.

    5The Gemara objects: But the phrase “the heads of the tribes” is written explicitly in the portion of the vows, indicating that the matter is not entrusted to laymen. The Gemara answers: It is as Rav Ḥisda says that Rabbi Yoḥanan says in a different context: The mention of the heads of tribes teaches that vows may be dissolved by a single expert halakhic authority; so too here, this phrase teaches that vows can be nullified by a single expert halakhic authority.

    6The Gemara analyzes the next clause of the cited baraita : And just as here the mitzva applies to the heads of the tribes, so too there, with regard to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, there is particular relevance to the heads of the tribes. The Gemara asks: With regard to what halakha are the heads of the tribes linked to the prohibition of slaughtering offerings outside the Tabernacle or Temple? Rav Sheshet says: This is written to say that there is a concept of requesting dissolution of consecration of consecrated property, just as one can request dissolution of a vow.

    7The Gemara asks: And according to Beit Shammai, who say that there is no possibility of requesting that a halakhic authority dissolve a vow of consecrated property, this cannot explain the connection of the heads of the tribes to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple. As we learned in a mishna ( Nazir 30b): Beit Shammai say: Consecration that one performed in error is nevertheless effective as consecration, because one’s mindset does not supersede his verbal declaration; and Beit Hillel say: This is not consecration. Accordingly, in the opinion of Beit Shammai, what do they do with this seemingly analogous usage of “this” and “this,” in the portions of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple and vows, respectively?

    8The Gemara answers: Beit Shammai require “this is the matter” written of offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple to teach that for the act of slaughtering, he is liable to receive excision from the World-to-Come [ karet ]; but he is not liable to receive karet for the act of pinching the neck of a consecrated bird outside the Tabernacle or Temple, which is excluded from the category of slaughtering in this mitzva. And Beit Shammai require “this is the matter” written of the heads of the tribes in the portion about vows to teach that only a halakhic authority can dissolve vows, but a husband cannot dissolve them. The halakhic authority can dissolve the vow for a petitioner, but a woman’s husband or father cannot dissolve her vow. And, conversely, a husband can nullify his wife’s or his daughter’s vows on the day that he hears the vow, regardless of her mindset, but a halakhic authority cannot nullify vows in this manner.

    9The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who do not have this verbal analogy, meaning that they do not recognize as authoritative the verbal analogy that links vows to offerings slaughtered outside the Tabernacle or Temple, from where do they derive that dissolution of vows can be performed by three laymen? The Gemara answers: Beit Shammai derive it from that which is taught in a baraita : The verse states at the end of a passage relating to the halakhot of the Festivals: “And Moses declared to the children of Israel the appointed seasons of the Lord” (Leviticus 23:44). In explaining the verse, Rabbi Yosei HaGelili says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 120 עמוד ב

    1(במדבר ל, ב) ״זה הדבר״ דראשי המטות הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה? א"ל ההוא יליף זה זה מהתם׃

    2האי נמי ליליף זה זה מהתם האי מאי בשלמא התם איצטרי' לגזרה שוה הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלדורות הוא׃

    3מאי ג"ש דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן (ויקרא יז, ב) זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות׃

    4אמר מר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות׃

    5והא ראשי המטות כתיב ״ביה כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה ה״נ ביחיד מומחה׃

    6ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש׃

    7ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש האי זה וזה מאי עבדי ליה׃

    8זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר׃

    9ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו נפקא להו מדתניא (ויקרא טז, א) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ר' יוסי הגלילי אומר:

    Tosafot

    שהפרת נדרים בשלשה הדיוטותפי' ריב"ם דמדכתיב ראשי שנים משמע ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ואין נראה דאדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וראשי היינו ראשי דעלמא כדפ"ה והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אלא נראה לר"י דבלא קרא ידעינן דהא מדבעינן יחיד מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

    דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדשתימה אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש דהא מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש ויצא לבן כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואומרים ב"ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטלת אמירתו וה"נ כי נשאל על הקדש כי אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה ותירץ ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת אמירתו למיהוי הקדש כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא דהכי לא נדר:

    מיבעי להו חכם מתיר ואין בעל מתירפ"ה דלבית הלל נפקא להו מסברא תימה וכי ר' יוחנן סבר כב"ש דבפ' נערה בנדרים (דף עז:) משמע דנפקא ליה מזה הדבר דאמרינן התם א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר וי"ל דלר' יוחנן לא נפקא מקרא אלא מסברא ולא מייתי ראיה מדתניא אלא דלא אמר ולא כלום ולא משום דנפקא ליה מזה הדבר א"נ מזה הדבר דריש ואע"ג דאיצטריך להכי דרשי גזירה שוה כיון דליכא למיפרך מידי:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אף כאן אהרן ובניו וכל ישראלכלומר, כל ישראל בנדרים כאהרן, ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות, ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות, שהן המומחין. ואם תאמר שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו, אהרן חד ובניו תרי הרי תלתא. ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא, וכאן רמז להן הכתוב כן. ויש מפרשים, כיון דמומחה בחד והדיוטות אפיקתיהו מחד, אקומינהו בשלשה בבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין ליסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל, דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות, אבל למישרי איסורי לא אמר, דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתיר את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי איצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל, דאי משום ללמד על הפרת נדרים, וכדאמרן, ליכתביה גבי נדרים גופייהו, וכענין שאמרו ביבמות פרק כיצד (כב, ב) גבי אחותו מאביו ומאמו. ושמא לדרשא בא שם, ויש לי לומר דילמד על שחוטי חוץ שהכל חייבין בהן ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה, ומשום ששחיטה כשרה היא בזר, דמקבלה ואילך מצות כהונה.

    ולבית שמאי דאמרי' אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש וכו'ואיכא למידק, אדרבה, היא הנותנת דהוה להו למימר דיש שאלה בהקדש, דהא דאמרינן הקדש טעות הקדש היינו משום דחמירא מחשבתו, דאלו אמר מקדיש שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש, ויצא לבן, ואמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן, קא הדרי בית שמאי דאזלי בתר דעתיה, כדאיתא התם בנזיר (לא, ב) וכיון שכן אית להו למימר מינה דיש שאלה בהקדש, דהא אזלינן בתר דעתיה דמקדיש. ותירץ רבינו תם ז"ל, דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה, אלא שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפך דיבור, וכל שכן שתופס בדיבור הפך המחשבה, ולפיכך אין שאלה בהקדש.

    הא דאמרינןזה הדבר דראשי המטות מבעי' ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר. קשיא לן, דהא רבי יוחנן אמר התם בנדרים (עז, ב) בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, ומי נימא דרבי יוחנן כבית שמאי. וי"ל דאפילו לבית הלל נמי אית להו הכין, ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר לחכם בלשון היתר, דכתיב דלא יחל דברו, דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, ובבעלד ואב כתב בלשון הפרה. ודדריש נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט חייב ולא על המולק, בית הלל נמי אית להו כי הא, אלא דנפקא להו בזבחים (קז, א) לדרשא אחרינא, ומדכתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק, והכין דרשינן ליה נמי בתורת כהנים (שם, צ).

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 120b

    Bava Batra 120b. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 218 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Tosafot

    שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות פי' ריב"ם דמדכתיב ראשי שנים משמע ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ואין נראה דאדרבה מראשי המטות דרשינן יחיד מומחה וראשי היינו ראשי דעלמא כדפ"ה והיכי נדרוש מיניה דבעינן שלשה אלא נראה לר"י דבלא קרא ידעינן דהא מדבעינן יחיד מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

    דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הקדש תימה אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאלה בהקדש דהא מוקמינן התם מילתייהו דבית שמאי דכי אמר שור שחור שיצא מביתי יהא קדוש ויצא לבן כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואומרים ב"ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטלת אמירתו וה"נ כי נשאל על הקדש כי אמר אדעתא דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה ותירץ ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת אמירתו למיהוי הקדש כ"ש שתבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעתא דהכי לא נדר:

    מיבעי להו חכם מתיר ואין בעל מתיר פ"ה דלבית הלל נפקא להו מסברא תימה וכי ר' יוחנן סבר כב"ש דבפ' נערה בנדרים (דף עז:) משמע דנפקא ליה מזה הדבר דאמרינן התם א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר ולא כלום דתניא זה הדבר חכם מתיר ואין הבעל מתיר וי"ל דלר' יוחנן לא נפקא מקרא אלא מסברא ולא מייתי ראיה מדתניא אלא דלא אמר ולא כלום ולא משום דנפקא ליה מזה הדבר א"נ מזה הדבר דריש ואע"ג דאיצטריך להכי דרשי גזירה שוה כיון דליכא למיפרך מידי:

    Tosafot on Bava Batra 120b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל כלומר, כל ישראל בנדרים כאהרן, ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות, ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות, שהן המומחין. ואם תאמר שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו, אהרן חד ובניו תרי הרי תלתא. ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא, וכאן רמז להן הכתוב כן. ויש מפרשים, כיון דמומחה בחד והדיוטות אפיקתיהו מחד, אקומינהו בשלשה בבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין ליסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל, דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות, אבל למישרי איסורי לא אמר, דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתיר את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי איצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל, דאי משום ללמד על הפרת נדרים, וכדאמרן, ליכתביה גבי נדרים גופייהו, וכענין שאמרו ביבמות פרק כיצד (כב, ב) גבי אחותו מאביו ומאמו. ושמא לדרשא בא שם, ויש לי לומר דילמד על שחוטי חוץ שהכל חייבין בהן ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה, ומשום ששחיטה כשרה היא בזר, דמקבלה ואילך מצות כהונה.

    ולבית שמאי דאמרי' אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש וכו' ואיכא למידק, אדרבה, היא הנותנת דהוה להו למימר דיש שאלה בהקדש, דהא דאמרינן הקדש טעות הקדש היינו משום דחמירא מחשבתו, דאלו אמר מקדיש שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא הקדש, ויצא לבן, ואמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן, קא הדרי בית שמאי דאזלי בתר דעתיה, כדאיתא התם בנזיר (לא, ב) וכיון שכן אית להו למימר מינה דיש שאלה בהקדש, דהא אזלינן בתר דעתיה דמקדיש. ותירץ רבינו תם ז"ל, דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה, אלא שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפך דיבור, וכל שכן שתופס בדיבור הפך המחשבה, ולפיכך אין שאלה בהקדש.

    הא דאמרינן זה הדבר דראשי המטות מבעי' ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר. קשיא לן, דהא רבי יוחנן אמר התם בנדרים (עז, ב) בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, ומי נימא דרבי יוחנן כבית שמאי. וי"ל דאפילו לבית הלל נמי אית להו הכין, ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר לחכם בלשון היתר, דכתיב דלא יחל דברו, דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, ובבעלד ואב כתב בלשון הפרה. ודדריש נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט חייב ולא על המולק, בית הלל נמי אית להו כי הא, אלא דנפקא להו בזבחים (קז, א) לדרשא אחרינא, ומדכתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק, והכין דרשינן ליה נמי בתורת כהנים (שם, צ).

    Rashba on Bava Batra 120b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    כל שנדר או נשבע שבועת בטוי וראה עצמו מצטער בקיום אותו הנדר או אותה השבועה ונתחרט או שנולד דבר הגורם לשנוי רצונו וכיוצא באלו הרי זה הולך אצל חכם ומקום שאין חכם הולך אצל שלשה הדיוטות ומודיע להם חרטתו ושכעס איזו סבה הביאתו לכך ושאלו הרגיש בצערו לא היה נודר כך או נשבע והם אומרים לו מ"מ תהית כלומר אם הוא מתחרט והוא אומר הן והם אומרים שרוי לך מותר לך מחול לך ואין אומרים מופר לך ולא נעקרה שבועתך שאין הפרה מעיקר הנדר או השבועה אלא לבעל ולאב אבל חכם או הדיוטות מתירין כמו שיתבאר במקומו:

    הקדש טעות אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש ויצא לבן והוא סבור שלבן הקדיש ונמצא ששחור הקדיש אינו הקדש כלל ואינו צריך שאלה אבל הקדש שאינו טעות אם נשאל עליו לחכם עד שמצא בו פתח שעושהו כעין טעות הרי זה יכול לישאל עליו והרי הוא חלין וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן כל זמן שהן בידו ר"ל שלא ניתנו לכהן או לגזבר כמו שהתבאר בנדרים פרק ירק ומעתה שחט קדשים בחוץ שמתחייב כרת ילך אצל חכם ואם מצא לו פתח עוקר את ההקדש מעיקרו ועשאו כהקדש טעות:

    אע"פ שהשוחט בחוץ חייב כמו שביארנו המולק בחוץ פטור כמו שיתבאר במקומו:

    Meiri on Bava Batra 120b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מיבעיא להו כו' תימה וכי ר"י סבר כב"ש בפרק נערה כו' וי"ל דלר"י לא נפקא מקרא כו' עכ"ל ולי תמיה לדבריהם דתקשי להו בפשיטות דתניא אידך התם זה הדבר בעל מיפר כו' ת"ל זה הדבר בעל מיפר כו' נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר כו' הרי לך בהדיא דהאי תנא אע"ג דיליף ג"ש כב"ה יליף מיניה נמי זה הדבר בעל מיפר וכו' וע"כ אית לן למימר כתירוצם בתרא שכתבו התוס' הכא וכמ"ש הרא"ש שם וצ"ע:

    בפרשב"ם בד"ה והפרה לדורות נפקא להו לב"ש מידי דהוה אשאר מצות כו' עכ"ל ובשחוטי חוץ נמי מה"ט לא הוה אצטריך למכתב לדורותיכם ואפשר דאצטריך לשום דרשה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 120b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל כלומר כל ישראל בנדרים כאהרן ולימד על הפרת נדרים שניתרין בהדיוטות ואף על פי שכתוב בפרשת נדרים ראשי המטות שהם המומחין. ואמר רבי שלשה הדיוטות מנין. יש מפרשים שלשה מדכתיב אהרן ובניו אהרן חד ובניו תרי הא תלתא ויש מפרשים אהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלתא וכאן רמז להם הכתוב כן. ויש מפרשים כיון דמוממה בחד והדיוטות אפקותינהו מחד אוקמינהו בשלשה כבית דין דעלמא. ואם תאמר אם כן לשמואל שאמר שנים שדנו דיניהם דין לסגי בתרי. פירש ר"ש ז"ל דעד כאן לא קאמר שמואל אלא בדיני ממונות אבל למשרי איסורי לא אמר דכיון דבית דין חצוף הוא אפילו לשמואל בית דין חצוף אינו בדין שיתירו את הנדרים. ולא ידעתי בשחוטי חוץ גופייהו למאי אצטריך למכתב אהרן ובניו וכל ישראל דאי משום ללמד על הפרת נדרים וכדאמרן לכתביה גבי נדרים גופייהו כענין שאמרו ביבמות פרק כיצד גבי אחותו מאביו ומאמו ושמא לדרשא באתה. ויש לי לומר דלמד על שחוטי חוץ שהכל חייבים בהם ואפילו זר שאינו ראוי לעבודה ומשום ששחיטה כשרה בזר דמקבלה ואילך מצות כהונה. הרשב"א ז"ל.

    הא דאמרינן זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר כו' קשיא לן דהא רבי יונתן אמר התם בנדרים כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דאפילו לבדק הבית נמי אית להו הכין ונפקא להו מדשני רחמנא בדיבוריה ואמר בלשון היתר דכתיב לא יחל דברו דמיניה דרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו ובבעל ואב כתיבי בלשון הפרה. הרשב"א ז"ל. ובתוספי הרא"ש ז"ל תירץ דבית הלל גופייהו מזה הדבר קדרשי ואף על גב דאצטריך לגזרה שוה לא מפקינן קרא ממשמעותיה ואף על גב דאינה מופנה משני צדדין ליכא למפרך מידי עד כאן לשונו. ודרשינן נמי זה הדבר דשחוטי חוץ על השוחט ולא על המולק בית הלל נמי אית להו כי הא אלא דנפקא להו בזבחים מדרשא אחרינא ומדכתיב אשר ישחט על השוחט חייב ולא על המולק והכי דרשינן ליה נמי בתורת כהנים.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 120b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 120, Amud Bet, about 218 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 121 words

      Opens “(במדבר ל, ב) ״זה הדבר״ דראשי המטות…”

    2. Segment 223 words

      Opens “האי נמי ליליף זה זה מהתם האי…”

    3. Segment 334 words

      Opens “מאי ג"ש דתניא נאמר כאן זה הדבר…”

    4. Segment 426 words

      Opens “אמר מר מה להלן אהרן ובניו וכל…”

      Named: רב אחא בר יעקב.

    5. Segment 516 words

      Opens “והא ראשי המטות כתיב ביה כדאמר רב…”

      Named: רב חסדא, רבי יוחנן.

    6. Segment 617 words

      Opens “ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי…”

      Named: רב ששת.

    7. Segment 721 words

      Opens “ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש…”

    8. Segment 830 words

      Opens “זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על…”

    9. Segment 930 words

      Opens “ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה הפרת…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Batra 120b · Segment 4 — “…למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 120b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026