Talmud Builders

    Bava Batra 11a

    Chapter 1 - HaShuttafin

    גם: בבא בתרא דף י״א ע״א, פרק א׳ השותפין

    English translation - Bava Batra 11a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1those who reported the story to him did not conclude it before him; consequently, Rav Ami was not informed that Rava had indeed given the money to the gentile poor.

    2§ It is taught in a baraita : The following was said about Binyamin the righteous, who was appointed supervisor over the charity fund. Once, a woman came before him during years of drought and said to him: My master, sustain me. He said to her: I swear by the Temple service that there is nothing left in the charity fund. She said to him: My master, if you do not sustain me, a woman and her seven sons will die. He arose and sustained her with his own funds. After some time, he fell deathly ill. The ministering angels said to the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, You said that anyone who preserves a single life in Israel is regarded as if he has preserved an entire world. Should then Binyamin the righteous, who saved a woman and her seven sons, die after these few years, still in his youth? They immediately tore up his sentence. A Sage taught: They added twenty-two years to his life.

    3The Sages taught: There was an incident involving King Munbaz, who liberally gave away his treasures and the treasures of his ancestors in the years of drought, distributing the money to the poor. His brothers and his father’s household joined together against him to protest against his actions, and they said to him: Your ancestors stored up money in their treasuries and added to the treasures of their ancestors, and you are liberally distributing it all to the poor. King Munbaz said to them: Not so, my ancestors stored up below, whereas I am storing above, as it is stated: “Truth will spring out of the earth and righteousness will look down from heaven” (Psalms 85:12), meaning that the righteous deeds that one has performed are stored up in heaven. My ancestors stored up treasures in a place where the human hand can reach, and so their treasures could have been robbed, whereas I am storing up treasures in a place where the human hand cannot reach, and so they are secure, as it is stated: “Righteousness and justice are the foundation of Your throne” (Psalms 89:15).

    4My ancestors stored up something that does not generate profit, as money sitting in a treasury does not increase, whereas I am storing up something that generates profit, as it is stated: “Say of the righteous, that it shall be well with them, for they shall eat the fruit of their doings” (Isaiah 3:10). My ancestors stored up treasures of money, whereas I am storing up treasures of souls, as it is stated: “The fruit of the righteous is a tree of life, and he that wins souls is wise” (Proverbs 11:30). My ancestors stored up for others, for their sons and heirs, when they themselves would pass from this world, whereas I am storing up for myself, as it is stated: “And it shall be as righteousness to you” (Deuteronomy 24:13). My ancestors stored up for this world, whereas I am storing up for the World-to-Come, as it is stated: “And your righteousness shall go before you, the glory of the Lord shall be your rearguard” (Isaiah 58:8).

    5§ The Gemara resumes its analysis of the mishna, which taught that one must reside in a place for twelve months in order to be considered a resident for the purposes of issues such as paying taxes. But if he bought himself a residence in the city, he is immediately considered like one of the people of the city. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: If he bought any amount of land in the city, and not necessarily a residence, he is immediately considered like one of the people of the city.

    6The Gemara asks: But isn’t it taught otherwise in a different baraita : Rabban Shimon ben Gamliel says: If one bought land that is suitable for a residence, he is immediately considered like one of the people of the city. This contradicts the first baraita . The Gemara answers: This is a dispute between two tanna’im and they disagree with regard to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

    7MISHNA: The court does not divide a courtyard at the request of one of the joint owners unless there will be in it four by four cubits for this one and four by four cubits for that one, i.e., this minimum area for each of the joint owners. And the court does not divide a jointly owned field unless there is space in it to plant nine kav of seed for this one and nine kav of seed for that one. Rabbi Yehuda says: The court does not divide a field unless there is space in it to plant nine half- kav of seed for this one and nine half- kav of seed for that one. And the court does not divide a jointly owned garden unless there is space in it to plant a half- kav of seed for this one and a half- kav of seed for that one. Rabbi Akiva says that half that amount is sufficient, i.e., the area required for sowing a quarter- kav of seed [ beit rova ].

    8Similarly, the court does not divide a hall [ hateraklin ], a drawing room, a dovecote, a cloak, a bathhouse, an olive press, and an irrigated field unless there is enough for this one to use the property in the usual manner and enough for that one to use the property in the usual manner. This is the principle: Anything for which when it is divided, each of the parts is large enough to retain the name of the original item, the court divides it. But if the parts will not retain the original name, the court does not divide it.

    9When does this rule apply? It applies when the joint owners do not both wish to divide the item; when only one of the owners wishes to divide the property, he cannot force the other to do so. But when both of them wish to divide the item, they may divide it, even if each of the owners will receive less than the amounts specified above. But in the case of sacred writings, i.e., a scroll of any of the twenty-four books of the Bible, that were inherited by two people, they may not divide them, even if both of them wish to do so, because it would be a show of disrespect to cut the scroll in half.

    10GEMARA: Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: The four cubits of the courtyard which they said each of the joint owners must receive is in addition to the space in front of the entrances to each of the houses that is assigned to the owner of the house for loading and unloading. That opinion is also taught in a baraita : The court does not divide a courtyard unless its area is sufficient so that there will be in it eight cubits for this one and eight cubits for that one. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that it suffices that there be four cubits for this one and four cubits for that one? Rather, conclude from it that the baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Asi. The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.

    11And there are those who raise the baraita as a contradiction to what is taught in the mishna and use the previously mentioned point to reconcile the two texts. We learned in the mishna: The court does not divide a courtyard at the request of one of the joint owners unless there will be in it four by four cubits for this one and four by four cubits for that one. But isn’t it taught in a baraita : The court does not divide a courtyard unless there are eight cubits for this one and eight cubits for that one? About this Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: The four cubits of the courtyard which they said each of the joint owners must receive is in addition to the space in front of the entrances to each of the houses.

    12Further with regard to the division of a courtyard, Rav Huna says: A courtyard is divided according to its entrances. Each of the owners receives a share of the courtyard in proportion to the number of entrances that his house has opening onto the courtyard. And Rav Ḥisda says: Four cubits are allotted to each of the owners for each and every entrance, and the rest of the courtyard is then divided equally between them.

    13The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ḥisda: Each of the entrances opening to a courtyard is allotted four cubits. If this one has one entrance and that one has two entrances, the one who has one entrance takes four cubits, and the one who has two entrances takes eight cubits, and they divide the rest of the courtyard equally between them. If this one had an entrance eight cubits wide, he takes eight cubits adjacent to the entrance and four cubits in the courtyard. The Gemara expresses surprise: What are these four cubits in the courtyard doing here? Doesn’t it all depend on the size of the courtyard? Abaye said: This is what the baraita is saying: For the entrance he takes eight cubits along the length of the courtyard and four cubits along the width of the courtyard. In other words, he takes a strip four cubits wide along the entire length of his entrance.

    14Ameimar says: A pit for holding animal food [ peira desuflei ] has four cubits on each and every side so that there will be sufficient space for the animals to stand. The Gemara adds: And we said this only when the pit has no special entrance to reach it, but rather it is accessed from all sides.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דלא סיימוה קמיה - דר' אמי דלעניי עובדי כוכבים חלקן רבא והנך דאמרן לעיל (בבא בתרא דף ח.) דשדרה נמי איפרא הורמיז למצוה רבה משום שלום מלכות נמי קבלינהו ולא אפשר ליה לחלקן לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים אבל במעות המתחלקות לעניים אין גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילים לפרנס עניי עובדי כוכבים כדאמרי' במס' גיטין (דף סא.) מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום:

    אתה אמרת כו' - מתורתך למדנו לפיכך נברא אדם יחידי לומר לך כל המקיים נפש אחת [מישראל] כאילו קיים העולם מלא וכתיב (בראשית ד) קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו אף כשאתה מקיים דמי אחיך עמך מעלה עליך חייו וחיי זרעיותיו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות:

    מונבז המלך - בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים:

    כשאמת מארץ תצמח - אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול:

    נשקף - מביט כמו נשקפה ותייבב (שופטים ה) כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה:

    מכון כסאך - גניזתן תחת מכון הכסא:

    (במקום) [דבר] שעושה פירות - והקרן קיים לעוה"ב והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו:

    אוצרות נפשות - שנאמר ולוקח נפשות חכם בהאי קרא:

    מתני' טרקלין ומורן - מיני פלטין:

    בית השלחין - מתוך שיש לו מעיין ובידו להשקותו תדיר אם אין בו ט' קבין זורעין בו שאר זרעים לפיכך אפילו בפחות מכאן יש בו דין חלוקה:

    אפילו בפחות מכאן יחלוקו - משום דבעי למיתני ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו תני רישא:

    כתבי הקדש - כ"ד ספרים והיו רגילים לכותבן בגליון כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן:

    גמ' חוץ משל פתחים - חצר של שניהם שני בתים פתוחין לתוכה ולפני הפתח ארבע אמות צורך הבית הן לפרק משאו מעל חמורו וחוץ מאותן ד' אמות צריך שיהא ארבע אמות לשאר תשמישין:

    חצר מתחלקת לפתחי' - היתה לו חצר ובה שני בתים ואחד מהן פתוחין לו שני פתחים לחצר ולבית השני אין פתוח לחצר אלא פתח אחד וחולק נכסיו על פיו ונותן האחד לראובן בנו והשני לשמעון וחצר לא חילק אם באו לחלוק את החצר זה שיש לו שני פתחים נוטל שני חלקים בחצר ואחיו נוטל חלק אחד:

    נותן לכל פתח ד' אמות - ברוחב החצר להלן מן הפתח כנגד הרוחב כפי רוחב הפתח:

    נוטל שמונה אמות - דהיינו כנגד רוחב הפתח וארבע אמות ברוחב החצר להלן מן הפתח:

    האי פירא דסופלי - מי שיש לו חפירה בחצר שנותנין בה גרעיני תמרים למאכל בהמה יש לו ארבע אמות בחצר לכל סביבותיה:

    דלא מייחד ליה פיתחא - שלא היה לו פתח אצל חפירה אלא דרך פתח ביתו שהוא יוצא ונכנס בו היה לו דרך לצאת לחצר ולילך אחר החפירה שלפני סוף ביתו ומשתמש:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא בתרא 11 עמוד א

    1דלא סיימוה קמיה.

    Baraita

    2תניא: אמרו עליו על בנימין הצדיק, שהיה ממונה על קופה של צדקה; פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: העבודה, שאין בקופה של צדקה כלום! אמרה לו: רבי, אם אין אתה מפרנסני, הרי אשה ושבעה בניה מתים! עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע אתה אמרת: כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא; ובנימין הצדיק, שהחיה אשה ושבעה בניה, ימות בשנים מועטות הללו? מיד קרעו לו גזר דינו. תנא: הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו.

    Baraita

    3תנו רבנן: מעשה במונבז המלך, שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו, ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם! אמר להם: אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה שנאמר: ״(תהלים פה״, יב) ״אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף״. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר: ״(תהלים פט״, טו) ״צדק ומשפט מכון כסאך״.

    4אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר: ״(ישעיהו ג״, י) ״אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו״. אבותי גנזו [אוצרות] ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר: ״(משלי יא״, ל) ״פרי צדיק עץ חיים, ולוקח נפשות חכם״. אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי שנאמר: ״(דברים כד״, יג) ״ולך תהיה צדקה״. אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר: ״(ישעיהו נח״, ח) ״והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך״.

    5ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר. מתניתין דלא כרשב"ג דתניא, רבן שמעון ב"ג אומר: אם קנה בה קרקע כל שהוא, הרי הוא כאנשי העיר.

    6והא תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם קנה שם קרקע הראויה לבית דירה הרי הוא כאנשי העיר! תרי תנאי, ואליבא דרבן שמעון בן גמליאל.

    Mishna

    7אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה. ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה, ותשעה קבין לזה. ר' יהודה אומר: עד שיהא בה תשעת חציי קבין לזה, ותשעת חציי קבין לזה. ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה, וחצי קב לזה. ר' עקיבא אומר: בית רובע.

    8ולא את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את הטלית, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, ולא את בית השלחין עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. זה הכלל: כל שיחלק, ושמו עליו חולקין, ואם לאו אין חולקין.

    9אימתי בזמן שאין שניהם רוצים; אבל בזמן ששניהם רוצים, אפי' פחות מכאן יחלוקו. וכתבי הקדש, אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו.

    Gemara

    10א"ר אסי א"ר יוחנן: ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים. תניא נמי הכי: אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה, ושמונה אמות לזה. והא אנן תנן: ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה! אלא ש"מ כדרבי אסי; שמע מינה.

    11ואיכא דרמי להו מירמא תנן: אין חולקין את החצר, עד שיהא בה ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה. והתניא: שמונה אמות לזה, ושמונה אמות לזה! א"ר אסי אמר ר' יוחנן: ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים.

    12אמר רב הונא: חצר מתחלקת לפי פתחיה. ורב חסדא אמר: נותנין ארבע אמות לכל פתח ופתח, והשאר חולקין בשוה.

    Baraita

    13תניא כוותיה דרב חסדא: פתחים שבחצר יש להן ארבע אמות. היה לזה פתח אחד, ולזה שני פתחים; זה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות, וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות; והשאר חולקין בשוה. היה לזה פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח, וארבע אמות בחצר. ארבע אמות בחצר מאי עבידתייהו? אמר אביי, הכי קאמר: נוטל שמונה אמות באורך החצר, וארבע אמות ברוחב החצר.

    14אמר אמימר: האי פירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח ורוח. ולא אמרן אלא דלא מייחד ליה פתחא,׃

    Tosafot

    ולא את השדה עד שיהיה בה ט' קבין וכו' - אף על גב דבכל דהו מקרי שדה כדאמרינן בפרק האומר בקידושין (דף סא.) אין לי אלא בית כור זרע חומר שעורים מנין לרבות סאה וחצי סאה תרקב וחצי תרקב ת"ל שדה מ"מ אינו חשוב לטרוח לחרוש ולזרוע בפחות מט' קבין והא דאמר בסוף כתובות (דף קיב.) אמר ההוא מינא לר' חנינא יאות משבחיתו בארעייכו בית סאה הניח לי אבא ממנה משח [ממנה חמר] ממנה עיבור ממנה קטנית כו' התם היה במקום שמתברך ביותר:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים - תניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. תמיהא לי, אם כן מאי טעמא שיירינהו במתניתין, ולא תנינן עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, כיון דמעכבין בחלוקה, ומי תנינן במתניתין מאי דליתיה, דהא משמע דעד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אין חולקין, הא אית ביה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקין, וליתא עד דאיכא שמונה לזה ושמונה לזה. ועל כן מסתברא לי, דארבע אמות לזה וארבע אמות לזה הן שמעכבין בחלוקה לעולם, אבל יתר מכאן פעמים מעכבין פעמים אין מעכבין, כיצד היו בה תשע אמות אינה ראויה ליחלק, לפי שכשתטול ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה לפירוק משאן שהן עיקר, שאם אין פירוק משאן אין בית, נשאר אמה למילוסא של חצר ואינה ראויה בעצמה ליחלק, וכן עד שיהא בה כדאי לזה וכדאי לזה, והילכך כל שיש בה יותר משמונה אמות אינה ראויה ליחלק עד שתעמוד על שש עשרה אמות שיש בה כדי לזה וכדי לזה מלבד ארבע אמות לכל אחד לפירוק משאן. וזו היא ברייתא דקתני אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, כלומר, חצר שהיא עומדת ליהנות ולהניח שם כלים קטנים אין חולקין אותה עד שיהא בחצר שמונה לזה ושמונה לזה; אבל חצר מצומצמת שאין בה אלא ה' אמות, חולקין אותה, ואי משום פירוק משאן הא יש בה כדי לזה וכדי לזה, ואי משום מילוסא של חצר הא לית בה כלל, ומי מעכב, והיינו מתניתין דלא תני בעיכוב אל ארבע לזה וארבע לזה. ולא תנינן במתניתין אלא מאי דמעכב לעולם, שאי אפשר ליחלק עד שיהא בה כשיעור זה, ומאי דשייר במתניתין תני בברייתא. כנ"ל.

    אמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. פירשה רש"י ז"ל במי שיש לו שני בתים ולהן שלשה פתחים לזה אחד ולזה שנים, וחלק נכסיו על פיו, ונתן לזה בית בפתח אחד ולשני בית בשני פתחים ונפלה החצר לפניהם, דאומרין דלזה נתן בית וחלק בחצר כנגד פתחיו ולזה כנגד פתחיו כדעת רב הונא או פירוק משא כדעת רב חסדא. וכן פירש גאון ז"ל. והרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל פירשה, כגון ראובן ושמעון שבנו בתים ברחבה, זה בפתח אחד וזה בשני פתחים, ואחר כך נתרצו וגדרו חצר מדעת שניהם לאחר שנשתמשו ברחבה דרך פתחיהן. ומדברי שניהם למדנו, דדוקא בכענין זה הוא שנוטל בעל שני הפתוחים יותר מבעל פתח אחד, אבל אם ירשו או לקחו שניהם בשיתוף בתים וחצר ואחר כך חלקו בתים כל אחד נוטל בחצר בשוה זה כזה, וכדמוכח עובדא (לעיל בבא בתרא ז', א) דתרי אחי דהוו מטיה אספלידא וחד מטיה תרביצא ואתא מרי דתרביצא וקא גדר אפומא דאספלידא ואמר בדידי קא בנינא ואף על גב דמאפיל על מריה דאספלידא, אלמא לא זכה בעל האספלידא בארבע אמות כנגד פתחו של אספלידא, והיינו נמי דאמר שמואל (שם ע"ב) באחין שחלקו שאין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה. ואם תאמר והא אמרינן בשילהי חזקת הבתים (בבא בתרא ס', א) סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לישוויה תרי בר תרתי דקא שקיל תמניא בחצר, אלמא כל שיש לו פתחים הרבה בחצר באי זה ענין שהיו לו נוטל כנגדן וי"ל דהתם לא שקיל מהשתא קאמר, אלא חוששין שמא יטעון שבשעה שהורישו אביו או שקנאו כך היה לו שני פתחים, ומי מעיד, שאין אדם נכנס לבתיהם לידע מתי נפתחו שם, ואי נמי שמא יחזיקו עליו שלש שנים ויטעון שעל מנת כן חלקו בפירוש וחזקתו מוכחת עליו. ומיהו מסתברא לי שאפילו שותפין שחלקו בתים שבחצר, אם עלו סתם את שיש לו שני פתחים על שאין לו אלא פתח אחד, בכי הא, זה שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ופתח, שאני אומר שאף זכות פירוק הפתחים נכלל בתוך העילוי ועל הכל עלו מן הסתם, וכדאמרינן לעיל (בבא בתרא ו', א) גבי אחד נטל שדה לבן ואחד נטל כרם יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו, ואוקימנא בשעלו אהדדי, כלומר בשעלו סתם; ודאמרינן בהני תרי אחי דפלגו חד מטיה אספלידא וחד מטיה תרביצא, דכי אתי מריה דתרביצא וקא גדר אפומא דאספלידא ואמר בדידי קא בנינא, דדינא קאמר ליה, הא אמרינן עלה דדוקא בדעלו אהדדי בהודרי וכשורי ולא עלו אאוירא, הא עלו סתם לא הוה מצי למיבני עד דירחק מיניה, והכא נמי לא שנא. וכן נראה לי מדברי ר"ח ז"ל. וארבע אמות אלו שאמרו מרובעות הן, וכדמוכח בסוכה (ג', א) (דתנן) [דתנו רבנן] כל בית שאין בה ארבע אמות אינו חייב במזוזה, ואין האחין והשותפין חולקין בו, ודיקא עלה הא אית בה חולקין, והא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, ומאי קושיא והא כל שיש בה ארבע על ארבע יש בה כדי ארבע על שתים לזה וארבע על שתים לזה, אלא ודאי שמעינן מינה דארבע אמות שאמרו ארבע על ארבע הן. והכין נמי איתא בברייתא דבסמוך דתניא היה לה פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות ברחב החצר.

    ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב חסדא, דהא תניא כותיה, וכל אחד נוטל לפי פתחיו והשאר חולקין בשוה. ויש מרבותי שאמרו דארבע אמות של פירוק משא אינן קנויות קנין גמור, אלא שהן מיוחדות לכל אחד לפירוק משאו, וחברו גם כן משתמש בהן לעתים. והביאו ראיה מהא דגרסינן בירושלמי אמר רבי יוחנן ארבע אמות לא שהן לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה. ואינו מחוור בעיני כלל. והא דירושלמי ולא בגמרא. אלא קנויות הן לו קנין גמור מדרב הונא שמעינה, דודאי לרב הונא דאמר לפי פתחיה היא מתחלקת קנין גמור קאמר, שאלו ליפרוק משא לשעה ולהעמיד בהמתו לשעה, למה יטול חלק אחד בחצר בין גדולה בין קטנה, אלא על כרחין לרב הונא נוטלן והן לו קנין גמור, מדרב הונא נשמע לרב חסדא, דרב הונא ורב חסדא בשיעור חוקה פליגו בדינא לא פליגי, שיהא לזה קנין גמור ולזה קנין לשעה, דאם כן הוו להו לפרושי; ועוד הגע עצמך, כשיש בחצר ארבע אמות לכל פתח ופתח כל אחד ואחד נוטל לפי פתחיו וחולקין וכל שחולקין כופין זה את זה לעשות מחיצה בחצר, וזה גודרן עם חצרו וזה עם חצרו, וכיון שהוא גודרן בודאי הרי הן שלו, דאי לא היאך הוא גודרן עם חצרו. וזו ראיה שאין עליה תשובה. ויש עוד מרבותי שאמרו, שאם אין בחצר אלא ארבע אמות על שמונה לזה וארבע אמות על שמונה לזה, אף על פי שיש שם שני פתחים חולקים, שהרי יש כאן שיעור חצר ושיעור, פירוק משא, שיכול כל אחד לפרק משאו באחד מן הפתחים. וסמכו על מה ששנו בברייתא אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, קא פסיק ותני לא שנא פתח אחד ולא שנא כמה פתחים כיון שיש בה כשיעור הזה חולקין. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל, והגע עצמך, אלו יש לזה פתח רחב שמונה ולזה פתח רחב של ארבע ואין בחצר רק שמש עשרה אמות, אנו אומרים שיחלוק ויטול זה שמונה על ארבעה וזה שמונה, על ארבעה כיון שיש שיעור פירוק משא שיוכל כל אחד לפרק משאו, ואן כו לקתה מדת הדין בכך, וברייתא איפכא תניא, דהא תניא היה לו פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר; ועוד שהרי ביררנו למעלה דפירוק משא קנין גמור הוא, ואיך יגרע זה קנין פתחו השני. ואפילו אם תמצא לומר שאינו קנין גמור, אלא לפרק משאו לשעה כנגד כל פתחיו, כשיכוף אותו בעל הפתח האחד נמצאת מפסידו זכות שעבוד אותו פתח, גם נמצאת נותן לבעל הפתח האחד בחצר קטנה יותר ממה שאתה נותן לו בחצר גדולה. אלא ודאי אין חולקין עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה, לכל פתח ופתח ודקתני בברייתא אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה לאו ראיה היא כלל, דברייתא לא קתני כל שיש בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה חולקין, דנשמע מינה חולקין לעולם כל שיש בה כשיעור הזה, אלא ברייתא אין חולקין קאמר, דוודאי כל שיש בה יותר מארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אין חולקין עד שיהא בה שמונה לזה ושמונה לזה כמו שכתבתי למעלה וברייתא מילתא פסיקתא קתני, בודאי שאין לו חצר שראויה ליחלק בפחות מכאן אם יש בהן חצר המסחלקת, כלומר חצר שיש בה יותר מארבע אמות, אבל כל שיש בה פתחים הרבה אינה מתחלקת עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה לכל פתח ופתח, דברייתא לאו כרוכלא קחשיב ותיזיל, דליתני ואם יש בה שלשה פתחים עד שיהא בה עשרים אמות, ואם יש בה כך וכך פתחים עד שיהא בה כך וכך אמות אלא משנים אתה למד לשלשה וארבעה ולמאה, וכולן מעכבין בחלוקת מדת רחבן. והילכך כל חצר שיש בה שלש פתחים שנים לזה ואחד לזה, ויש בה עשרים אמה ברוחב ארבע, השותפין חולקין בה ופחות מיכן מתשע עשרה אמה עד שתים עשרה אין חולקין אלא בדינא דגוד או אגוד. אבל אם יש בה שתים עשרה מצומצמות מסתברא לי שהשותפין חולקין בה, זה נוטל שמונה לשני פתחיו ברוחב ארבע וזה ארבעה לפתחו, והיינו מתניתין, ולא תני במתניתין אלא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה כלומר כשאין לזה אלא פתח אחד ולזה פתח אחד, וארבע אמות אלו עולות להן לחצר ולפירוק משא. ואין השאר מעכב, דהרי אלו כמי שאין להם חצר כלל, וכמו שכתבתי למעלה, אבל כל שיש בה יותר משתים עשרה או פחות מכאן אין חולקין אלא בדינא דגוד או אגוד או בשנתרצו זה לזה לחלוק, ואלא מיהו כשנתרצה לחלוק וקנו מידם ואי נמי כשלקחו שניהם בתים וחצר ויש בחצר משתים עשרה אמה ולמעלה עד עשרים, וזה נוטל ארבע אמות לכל פתח ופתח וזה נוטל ארבע וחצאי חלוקין בשוה. אבל אם אין בה אלא תשע אמות, צריכא לי כיצד הן חולקין, אם תאמר שיחלקו בשוה, בודאי יראה כמשפט מעוקל, שיטול בעל הפתח האחד בחצר שיש בה תשעה אמות וחצי ובחצר בת שתים עשרה לא יטול אלא ארבעה. ואם תאמר שיטול זה ארבעה כנגד פתחו ויטול השני חמשה, נמצא זה נוטל לפתחו ארבעה וזה אינו נוטל לכל פתח ופתח אלא שתי אמות וחצי. ומסתברא לי דבכל כיוצא בזה יחזור הדין למה שאמר רב הונא. ולפי פתחין היא מתחלקת, וכל שנתן האב לזה בית בשני פתחים ולזה בית בפתח אחד דעתו היה ליתר זה על זה, ואין כאן חלוקה אלא לפי פתחים. כנ"ל.

    אמר אמימר האי חפירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח - פירש ר"ח ז"ל לכל רוח ורוח, ונמצא נוטל שש עשרה אמה בחצר. וכן פירשו רוב המפרשים, אבל הראב"ד ז"ל פירש דלא לכל רוח ורוח קאמר, אלא לאיזה רוח שירצה קאמר, ולעולם אינו נוטל אלא ארבע אמות, ואם ייחד לו פתח אין נוטלן אלא כנגד אותו פתח, ובודאי פירושו מוכרע מן הדעת, דאיך יטול חפירה אחד בחצר ארבע ידות, ובית אינו נוטל אלא אחת, ונמצא הפירוק יותר מעיקר החפירה, אלא שלשון הגמרא מכריע כדברי ר"ח ז"ל, מדאמרינן ולא אמרן אלא דלא מיחד ליה פתחא אבל ייחד ליה אין לו אלא ארבע אמות לפני פתחו, ואלו לפירושו של הרב ר' אברהם ז"ל לא היה לו לשנות המיעוט אצל הארבע אמות אלא אצל הרוחות, ולימא אבל ייחד לה פתחא אין לו ארבע אמות אלא לפני פתחו, כנ"ל.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 11a

    Bava Batra 11a. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 584 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 11a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026