Talmud Builders

    Bava Batra 129b

    Chapter 8 - Yesh Nochalin

    גם: בבא בתרא דף קכ״ט ע״ב, פרק ח׳ יש נוחלין

    English translation - Bava Batra 129b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1others will inherit their portion in their stead, then regardless of whether he said: Give them a shekel, or whether he said: Do not give them more than a shekel, the court gives his children only a shekel per week, so as not to reduce the share of the others, as their father clearly stated that he wishes to give his children only a specific stipend, and that he intends to leave the bulk of his property to others.

    2Rav Sheshet concludes: And isn’t the case here like a case of two fields and two people, as the father gave part of his property to his sons as a gift, and the rest to others as an inheritance? But it is taught that the others acquire the property, although he employed only the terminology of inheritance concerning them.

    3Rav Sheshet raised the objection and he resolved it: The term others is referring to those who are fit to inherit from him; and the ruling of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who holds that one can bequeath his property to anyone who is fit to inherit from him. Therefore it is unnecessary for the bequest to be phrased as a gift.

    4Rav Ashi said: Come and hear a proof for the opinion of Rav Sheshet from a baraita ( Tosefta 8:4): If one states: My property will go to you after my death for your use during your lifetime, and after you die, so-and-so will inherit the property, and after the one who inherits after you dies, so-and-so will inherit the property, then in this case, when the first recipient dies, the second acquires it, and when the second dies, the third acquires it. And if the second dies during the lifetime of the first, the property returns after his death to the heirs of the first, and does not go to the third designated recipient, as his right was to inherit it from the second one, who never received it.

    5Rav Ashi states his proof: And here it is a case like that of two fields and two people, as the bequest to the first recipient was phrased as a gift, and to the second one it was phrased as inheritance; and yet the baraita teaches that the second recipient acquires the property after the death of the first.

    6And if you would say that here, too, the baraita is referring to a case where the recipient is fit to inherit from him, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, if so, why does it state that when the second dies, the third acquires it?

    7Rav Ashi explains his previous comment: Didn’t Rav Aḥa, son of Rav Avya, send the following ruling in accordance with the statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? If a person on his deathbed said: My property is given to you, and after you to so-and-so, and the first recipient was fit to inherit from him, the second gets nothing in place of the first, i.e., he does not receive the property after the first one dies, as this formulation employed by the owner was not one of a gift; rather, it was a formulation of inheritance, and inheritance has no end, i.e., it cannot be stopped. Therefore, since the first recipient acquired it as inheritance, his heirs inherit it from him, and it cannot be taken by the second one. Therefore, the baraita is irreconcilable with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.

    8The Gemara affirms: The refutation of the opinions of all the Sages who disagree with the opinion of Rav Sheshet that even if one uses the two terms with regard to two fields and two people his gift to both people is effective, is a conclusive refutation.

    9The Gemara suggests: Let us say that it is also a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish, who maintains that giving must be mentioned with regard to both recipients and both fields. The Gemara asks: And how can you understand this? But didn’t Rava say that the halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish with regard to these three issues: Acquisition of land for the rights to its produce, ḥalitza of a pregnant woman, and the matter of bequeathal phrased both as a gift and as inheritance?

    10The Gemara answers: This is not difficult. Here, in the case where giving can be mentioned concerning one of the recipients and inheritance with regard to the other, it is a case where the two bequests were stated within the time required for speaking a short phrase, i.e., the time it takes to greet one’s teacher. According to the halakha , within this time a speaker can retract his statement. Therefore both bequests are considered to be part of one statement. There, in the case where Reish Lakish maintains that giving must be mentioned with regard to both people for it to take effect, it is a case where the final part of the statement, where he said: And they will inherit it, was after the time required for speaking a short phrase.

    11And the halakha is that the legal status of any statement interrupted or retracted within the time required for speaking a short phrase is like that of continuous speech. This is the halakha in all cases, apart from idol worship, as one who accepts an idol as his god is liable to receive court-imposed capital punishment even if he retracts his statement within the time required for speaking a short phrase,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 129 עמוד ב

    1יירשו אחרים תחתיהם״ בין שאמר ״תנו״ בין שאמר ״אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל.

    2והא הכא, דכשתי שדות וכשני בני אדם דמי, וקתני דקני!

    3הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו, ור' יוחנן בן ברוקה היא.

    4אמר רב אשי, תא שמע: ״נכסי לך, ואחריך יירש פלוני, ואחרי אחריך יירש פלוני״ מת ראשון, קנה שני; מת שני, קנה שלישי. ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון.

    5והא הכא, דכשתי שדות ושני בני אדם דמי, וקתני דקנה!

    6וכי תימא: הכא נמי בראוי ליורשו, ור' יוחנן בן ברוקה היא; אי הכי, מת שני קנה שלישי?!

    7הא שלח רב אחא ברי' דרב עויא: לדברי ר' יוחנן בן ברוקה, ״נכסי לך, ואחריך לפלוני״, וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום, שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה, וירושה אין לה הפסק!

    8תיובתא דכולהו! תיובתא.

    9לימא נמי תיהוי תיובתיה דריש לקיש? ותסברא?! והא אמר רבא: הלכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת!

    10לא קשיא; כאן בתוך כדי דבור, כאן לאחר כדי דבור.

    11והלכתא: כל תוך כדי דבור כדבור דמי, לבר מעבודת כוכבים׃

    Tosafot

    והלכתא דתוך כדי דבור כדבור דמי - פי' ר"ת דלכך אמר כדבור דמי כדי שאילת תלמיד לרב היינו שלום עליך רבי לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו או גדול הימנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכך תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור וקשה לר"י בפ' בתרא דנדרים (דף פז.) תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף כמדומה לו שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה ואמר ר"ש בן פזי אמר ר"ש בן לוי לא שנו אלא אחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור אינו חוזר וקורע והתם לא שייך האי טעמא וי"ל דלא פלוג רבנן:

    חוץ מעבודת כוכבים וקדושין - פי' רשב"ם שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה נאסר ואין נראה לר"י דהתפסה לא שייכא בעבודת כוכבים דאמרי' בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מד:) האומר בית זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעבודת כוכבים ואמרינן נמי בפ' כל האסורין (תמורה כח: ושם) דאין מוקצה לעבודת כוכבים אלא שבע שנים שנא' (שופטים ו׳:כ״ה) ואת הפר השני שבע שנים ועד שימסרנו לעבודת כוכבים ויאכילנה כרשיני עבודת כוכבים והתם לא שייך תוך כדי דבור ויש לדחות דאם ימכרנו לכהנים של עבודת כוכבים ע"מ לפטמו שבע שנים הוי מוקצה ואפילו חזר בו תוך כדי דבור לא מהני ור"י פי' עבודת כוכבים שא"ל אלי אתה וחזר תוך כדי דבור דלא מהני מידי ויכול להיות שהוא גזירת הכתוב ובפ' בתרא דנדרים (דף פז.) קאמר והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מעבודת כוכבים ומגדף ומקדש ומגרש פירוש מגדף שאם גידף וחזר בו תוך כדי דבור לא מהני מידי וגמרא קיצר כאן משום דמגדף הוי בכלל עבודת כוכבים ומגרש בכלל מקדש כי טעם אחד להם:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה [היא] והא שלח רב אחא בריה דרב וכו'. מהא שמעינן דהא דרב אחא (אפי') אין הפר(יח)' בין שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני ובין שאמר ואחריו למי שאינו ראוי ליורשו, דכל מי שהחזיק בתחלה בנכסיו אם הוא ראוי ליורשו הרי הוא יורש בהן דבר תורה, ואף על פי שנתן לו יותר ממה שראוי לו, לפי שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אף על פי שהוא בא להפסיקה אינו רשאי, שהרי הוא לאחר [שהחזיק] כמצוה על הנכסים שאינן שלו. ואפילו באומר ואחריך מעכשו לפלוני נראה לי שאין בדבריו כלום, דכל שזכה בו הראשון מחמת ירושה הוא ואין לה הפסק בשום צד., ותדע לך, דאי לא תימא הכי, רב הונא דאית ליה האומר אחריך כאומר מעכשו דמי פליג אדרב אחא בר עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי הוא ליורשו לא אמר כלום, ואנן לא אשכחן מאן דפליג אהא דרב אחא בר עויא והלכה פסוקה היא דמקשינן מינה בכל דוכתא בהדיא, ולקמן (בבא בתרא קלג, ב) דהוה סביר רב עיליש דשני נמי שקיל, אמר ליה רבא דיני (דאורייתא ואפי') [דחצצתא הכי] דייני לאו היינו דרב אחא בר עויא, ואילו היה רב הונא חלוק(ה) לא הוה קרי ליה דייני דחצצתא. ועוד, דאם איתא, מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו, דילמא הני נמי כרב הונא סבירא להו באומר אחריך דכאומר מעכשו דמי והכא נמי בראוי ליורשו. אלא ודאי מינה שמעינן דבראשון בראוי ליורשו אפילו באומר מעכשו אמרה רב אחא בר עויא. כנ"ל.

    אף על פי שלא אמר יירש אלא שאמר נכסי לך, שאין [זה] לשון מתנה אלא ל שון ירושה. כיון שהוא בר ירושה. והא דאמרינן שאין לשון מתנה, פירש ר"ש ז"ל, שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה, ודייק לה מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה, דאלמא לשון זה קאמר. אבל אם אמר בלשון מתנה, כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריך לפלוני א(ד)ם מת ראשון יחזרו לשני, דהא אין כאן ירושה אלא מתנה. וכן פירש ר' זרחיה הלוי ז"ל, דלהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וכדאמרינן (ע"ז סו, ב) שאין טעם כמון אלא ריח כמון. וכן נראה לכאורה בתירוצם, מדאמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ואפילו אמר לשון ירושה אי אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, אלמא אף למי שראוי לירשו אם נתן לו בלשון מתנה אין אומרין שאינה מתנה אלא ירושה. אבל משום הגאונים ז"ל אמרו, דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. ונראה לי לתרץ מתניתין על פי דברי הגאונים ז"ל, דכל שהוא ראוי לירש, כל שנותן לו המוריש ירושה היא לו, ואפילו נתן כל הנכסים לאחד מן הבנים, אם אין שם בכור ירושה היא לרבי יוחנן בן ברוקה, דנחלה קרייה רחמנא, מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דרשי התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, והילכך לדידיה אלו אמר כל נכסי לראובן בני ואחריו כולן או מקצתן לשמעון בני לא אמר כלום, אבל לרבנן בכל שהוא יתר על חלק ירושת ראובן יחזור לשמעון אחר ראובן, דכל מה שהוא יתר על חלקו אינה ירושה אלא מתנה, כלשון שאמרה האב, והוא הדין במקום בכור לרבי יוחנן בן ברוקה, הואיל ואין רשות לאב להנחיל לפשוטין חלק הבכורה, והילכך אין מתנתו ירושה באותו חלק אלא מתנה, והילכך דבריו קיימין עד שיאמר בלשון ירושה. כנ"ל. וכן נראה לי כדעת הגאונים ז"ל, מדאמרינן לקמן (בבא בתרא קלג, א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא כל שכותב למי שראוי ליורשו, באי זה לשון שיכתוב לשון ירושה הוא, דאי סלקא דעת' דוקא באומר נכסי לך, אם כן לא סגיא דלא לימא רב הונא הכותב כל נכסי לפלוני אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, כיון שהכל תלוי בלשון נכסי לך. כנ"ל. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הקשה, דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו', ואסיקנא (רבנן) דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מתי ירשו אחרים תחתיהן אין להם אלא שקל, ואמאי, והא אמרינן באומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק, שהוא לא זכה להם אלא שקל שקל בכל שבת, ואותו שקל אם לא הספיקו ליטול שבת בשבתו ומיתו ירשו אותו היורשין של (הברי') [הבנים], אבל השאר לא ירשו לעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם, ושליש שאני. ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא, דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב, אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה, והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה, וכבר קדמו ירושה דאורייתא, וכענין שאמרו לקמן (בבא בתרא קלז, א) גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתן הראשון במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום, ואמרינן טעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך. ובתנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו, מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומם כלום. אלא שבזו אנו יכולין לומר, דהכא משום דביד שליש מסורין, כפי התירוץ השני, והשליש זכה מעתה בהם לאותן אחרים כשימותו הבנים. אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. וכן מתנת שכיב מרע בתנאין אינו קונה, שכבר חלה הירושה, ואם כן תיקשי הא דאמרינן התם (ביצה כ, א) הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי וכו', דאמרינן התם דאי אמר לינסוב ברתאי והבו ליה אי נסיב ברתיה שקיל ואי לא [לא] שקיל, ואי איתא, אפילו כי נסיב היכי שקיל, והלא קדמה נחלה ואין לה הפסק. והרמב"ן ז"ל כתב דאיפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש, וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן, וירושה עוברת ונפסקת מן היורש, ורב אחא בר עויא בנכסי לך דוקא אמר דאתחיל בירושה דאורייתא והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו, אבל בשותק ואומר סתם אי מתו בני יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון. והרב ר' יהוסף ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי, דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, ופרישנא כי הא דאמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלניא, ואמר להו אלא למאן, ואמרינן דאם ראוי ליורש נוטלן משום ירושה, ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום, דירושה אין לה הפסק, והתם לא הנחילוהו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי, כלומר, אלא מי ראוי ליטלן, והרי זה כמניח סתם ליורשיו. וי"ל דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאילו פירש נכסי לפלוני.

    ותסברא והא אמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת לא קשיא כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. פירש [ר"ש] ז"ל, דהא דריש לקיש הוא דמתרצא ונפקא מתיובתא, אבל הני אחריני כולהו סליקו בתיובתא. ואם תאמר מאי שנא, נימא דהנך כולהו נמי בלאחר כדי דבור ולא תקשי להו נמי ברייתא. כתב (הר"ם) [הר"ש] ז"ל דאם איתא דלדידהו שני להו בין תוך כדי דבור לאחר כדי דבור, למה אוקמוה למתניתין דוקא בשדה אחת או באדם אחר, לוקמוה אפילו בשתי שדות ושני בני אדם. והקשו עליו דמאי קושיא, דילמא משום דניחא להו לאוקומה בכל ענין ואפילו בלאחר כדי דבור. ויש מפרשים דהשתא הדר ביה ולא סליק חד מנייהו בתיובתא דכולהו בל[א]חר כדי דבור, ויש כיוצא בזה בתלמוד תיובתא והלכתא.

    חוץ מע"ז וקדושין - פירש ר"ש(י) ז"ל, שאם התפיס או הקנה דבר לע"ז ובתוך כדי דבור חזר, לא מהני' ליה חזרתו ונאסר. ויש מי שהקשה, דהא קיימא לן שאין התפסה לע"ז, כדאיתא במסכת ע"ז בפרק (רבי ישמעאל) [כל הצלמים] (מד, ב). על כן פרשו ע"ז באומר לע"ז אלי אתה, אף על פי שחזר בו תוך כדי דבור חייב, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דנדרים (פז, א) חוץ ממגדף וגירושין, הנה שפרשו שם ע"ז במגדף, והיינו עובד ע"ז. והא דמנו התם מגרש והכא קדושין משום דדא ודא אחת היא, דאתקוש יציאה להויה, כדכתיב ויצאה והיתה (קידושין ה, א).

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 129b

    Bava Batra 129b. The full printed text of this folio side - 11 numbered segments, about 170 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 129b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026