Talmud Builders

    Bava Batra 50b

    Back to index

    English translation — Bava Batra 50b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1both of them are included in the halakha of “a day or two days.” This first master is included because the slave is under his authority, and that second master is included because the slave is “his money.” The Gemara explains Rabbi Yosei’s reasoning: And he is uncertain if ownership of the rights to use an item and the profits it engenders is like ownership of the item itself, in which case only the first master would be exempt, or if it is not like ownership of the item itself, in which case only the second master would be exempt. And where there is an uncertainty in a case of capital law, the ruling is to be lenient. Therefore, neither of them would receive court-imposed capital punishment in this case.

    2The baraita continues: Rabbi Elazar says that both of them are not included in the halakha of “a day or two days,” and both would receive court-imposed capital punishment. This second master is not included because the slave is not under his authority, and that first master is not included because the slave is not “his money.” Rabbi Eliezer holds that one must both own the slave himself and enjoy the use of the slave to be included in the exemption.

    3The Gemara explains how Ameimar’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. And Rava says: What is the reason for the opinion of Rabbi Elazar? The verse states: “Notwithstanding if he continue a day or two days, he shall not be punished; for he is his money” (Exodus 21:21), and he understands this to be referring to a slave that is “his money,” a slave that is unique to him, so this exemption does not apply to one who does not have total ownership of the slave. Rabbi Elazar holds that one is considered to own an item only if he owns the item itself and also enjoys the use of it. This is the source of Ameimar’s statement that neither the husband nor the wife can sell usufruct property: The husband cannot sell it because he does not own it, and the wife cannot sell it because only the husband has the right to enjoy the profits.

    4§ The mishna teaches that a man does not have the ability to establish the presumption of ownership with regard to his wife’s property. The Gemara asks: But doesn’t Rav say that a married woman must protest? The Gemara clarifies: With regard to whom must she protest? If we say: With regard to another, i.e., one who is not her husband who has taken possession of her property, that is problematic: But doesn’t Rav say that one cannot establish the presumption of ownership with regard to the property of a married woman, as she can claim that she did not lodge a protest because she expected her husband to do so? Rather, Rav’s intention must be that she must lodge a protest with regard to the husband. This indicates that absent her protest, it is possible for a husband to establish the presumption of ownership with regard to her property, in contrast to the ruling of the mishna.

    5Rava said: Actually, Rav is referring to her lodging a protest with regard to the husband, and is speaking of a case where he dug pits, ditches, and caves in her property. In other words, he did not simply work and profit from the land, but damaged it in a way that demonstrates that he considered himself the owner. If he does this for three years and she does not lodge a protest, he establishes the presumption of ownership. The mishna, which states that he cannot establish the presumption of ownership, is referring to standard use.

    6The Gemara asks: But doesn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: There is no presumptive ownership with regard to damage? This is understood to mean that one cannot establish the presumption of ownership of another’s field by damaging it, as it is not considered to be standard use. Therefore, even after three years have passed the owner can remove one from his field. Since in this case the husband is damaging the field, he should not be able to establish the presumption of ownership.

    7The Gemara answers: Say that this means that the halakha of presumptive ownership does not apply with regard to damage, meaning that one who damages another’s property without the owner lodging a protest does not need three years to establish the presumption of ownership, but does so immediately, as an owner who sees another damage his land is expected to protest without delay. Consequently, a husband who digs pits and the like in his wife’s property without her lodging a protest establishes the presumption of ownership immediately.

    8The Gemara offers an alternative answer. If you wish, say instead: Was it not stated with regard to the halakha that there is no presumptive ownership with regard to damage that Rav Mari says: Damage is referring specifically to smoke, and Rav Zevid says that it is referring to a bathroom? The statement that there is no presumptive ownership [ ḥazaka ] with regard to damage was not stated concerning establishing the presumption of ownership of property, but concerning acquiring the privilege [ ḥazaka ] to engage in certain activities on one’s own property, and is stating that even if one has engaged in activities that produce smoke or foul odors, the fact that the neighbors did not lodge a protest in the past does not prevent them from doing so in the future.

    9Rav Yosef said: Actually, Rav is referring to her lodging a protest with regard to another, and is speaking of a case where the one who has possession of her property worked and profited from the field for part of the time necessary to establish the presumption of ownership during the husband’s lifetime, and for three additional years after the husband’s death. In this case, if the woman does not lodge a protest, the possessor establishes the presumption of ownership, since if he wanted to, he could say to the woman: I purchased it from you and then possessed the field for three years, and he would be awarded the field. When he said to her as well: You sold the field to your husband and he sold it to me, he is deemed credible.

    10The Gemara returns to discuss Rav’s statement: With regard to the matter itself, Rav says that one cannot establish the presumption of ownership with regard to the property of a married woman,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 50 עמוד ב

    1שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו ומספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי, אי לאו כקנין הגוף דמי, וספק נפשות להקל.

    2רבי אלעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו.

    3ואמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר? אמר קרא: ״(שמות כא״, כא) ״לא יוקם כי כספו הוא״ כספו המיוחד לו.

    4ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו. והאמר רב: אשת איש צריכה למחות! במאן? אילימא באחר והאמר רב: אין מחזיקין בנכסי אשת איש. אלא לאו בבעל?

    5אמר רבא: לעולם בבעל, וכגון שחפר בה בורות, שיחין ומערות.

    6והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין!

    7אימא: אין דין חזקה לנזקין.

    8אי בעית אימא: לאו איתמר עלה, רב מרי אמר: בקוטרא, רב זביד אמר: בבית הכסא?

    9רב יוסף אמר: לעולם באחר, וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל, ושלש לאחר מיתת הבעל; מיגו דאי בעי אמר ליה: ״אנא זבינתה מינך״, כי א"ל נמי: ״את זבינתה ליה וזבנה ניהלי״ מהימן.

    10גופא אמר רב: אין מחזיקין בנכסי אשת איש.

    Tosafot

    וספק נפשות להקלפי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא:

    רבי אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומיםהקשה ריב"א דהיכי מדמי אמימר מכירה לדין יום או יומים דא"כ שותפים לא יוכלו למכור לעולם דהא אמר בהחובל (ב"ק דף צ. ושם) מאן תנא להא דתנו רבנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים כמאן כר' אלעזר וא"כ הכא נמי דעבד של שני שותפין אין יכולים למכרו וי"ל דהתם מיירי בשני שותפין שלזה גוף ולזה פירות דומיא דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום וחציו עבד וחציו בן חורין כגון שנתן כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין דאין לו בגופו כלום אבל אם מקצת גוף של זה ומקצת של זה אז היה יוצא בראשי אברים והיה מפסיד חלקו אם הפיל את שינו או סימא את עינו כמו שיכול למכרו והא דקאמר התם לאו א"ר אלעזר כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו לאו מקרא יליף דבלאו קרא יליף לראשי אברים מדין יום או יומים כי היכי דילפינן לענין מכירה אלא גמרא דתלמודא קאמר כלומר בעינן שיהא עבדו המיוחד לו:

    במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין כו'תימה לרשב"א דמאי קשיא נימא לעולם באחר והא דקאמר (צריך) למחות כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם שאין לבעל פירות ולכך צריכה למחות שאינה סומכת עליו ונראה לו דמ"מ סומכת עליו כיון שאם מתה יורשה דאפילו כתב לה בחייך ובמותך קיימא לן כרשב"ג דאם מתה יורשה בפרק הכותב (כתובות דף פג.):

    כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעלאבל מקצת בחיי הבעל ומקצת לאחר מיתת הבעל לא ולא דמי לאכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים (לעיל בבא בתרא דף מב.) דהתם אם היה אוכל שלש שנים בחיי האב היתה חזקה:

    מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כו'תימה ואמאי נקט כי האי גוונא דזבינתיה ניהליה וזבנה ניהלי הול"ל דנאמן לומר דמינך זבינתיה דאי מילתא דפשיטא היא דמהימן א"כ השתא נמי מילתא דפשיטא היא דמהימן במיגו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערותלעולם אין אדם רואה את חבירו מקלקל שדהו ושותק. אלא מדשתקה לו בודאי מכרהו לו, דאין בזה משום עשיית נחת רוח, דאדרבא כל שהוא מקלקל נכסיה נקיש ואתי תיגרא בביתא.

    ואקשינן והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין ופרקינן

    אימא אין דין חזקה לנזקיןכלומר, שאינן חזקת שלש, אלא לאלתר הויא חזקה, כדאמרן שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו ושותק, ולולא שמכרו לו לא היה שותק לו, ולוקח נמי בוטח בזה שלא יערער עליו מעתה ואינו נזהר בשטרו, וכאידך דרבא דאמר ואי דלית ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב: הילכך בנזיקין דלא בעינן חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה, וכאן נמי אמרינן היה לו למחות, ומיהו בתוך שלש אמרינן ליה אחוי שטרך, שאין חזקתן בלא טענה כלום. עד כאן. וזה בדרך הגאונים ז"ל שאמרו, דכל שאינו מחסרו גוף קרקע אינו צריך טענה. וכבר כתבנו למעלה בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה, דשובך נזק שאינו מחסר קרקע הוא, ואפילו הכי הרי שנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וטעמא משום דטוענין לו, כדאמרינן עלה בגמרא. ואי טענת סבלנות הויא טענה בשום מקום למה לי לקח ולמה לי טוענין ללוקח, אפילו מוכר החזיק בטענת סבלונות בלבד.

    כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתיה ניהליה כלומר קמאי דידי

    ואנא זבינתיה מיניה מהימןואיכא למידק, כיון דירד בה בחיי הבעל, היאך תעלה לו חזקה לעולם לאחר מיכן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנין לומר אחר כן קניתיו ממך נאמנין, בלבד כשהחזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות, כמו שכתבתי למעלה, הכא נמי ניחא. אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם, דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה, הכא מאי איכא למימר. וראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב, דהכא כשאין עדים לאשה שירד בחיי הבעל, ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל, כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מיכן חזקה לעולם, והיינו דאמרינן אשת איש צריכא למחות, דאלמא בעודה אשת איש צריכא למחות בעדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר [מיכן], ולאו דוקא למחות, אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשו בחיי בעלה, והודעתה לעדים קרי מחאה. ואינו מחוור בעיני כל הצריך, דכיון דאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש, ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין, כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהן בחיי הבעל, ומאי צריכא למחות דקאמר תו, והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכענין דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ואם משום עצה טובה, מאי שנא דאשמעינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמעינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חבירו לפירות. ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות, היינו כדי שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה, וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדין ברשות, שירד בשעה שאין להם בו חזקה, אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה, ואע"פ שבחיי הבעל לא היה לה למחות, לא מפני שירד זה ברשות, אלא מפני שהיא סומכת על בעלה, הילכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות, וכיון שלא מיחתה, ודאי מעיקרא זבוני זבינה ניהליה. ולפי פירוש זה, מאי אשת איש צריכא למחות דקאמר, לומר שזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכא היא למחות מיד כשמת הבעל, כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 50b

    Bava Batra 50b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 170 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Tosafot

    וספק נפשות להקל פי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא:

    רבי אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים הקשה ריב"א דהיכי מדמי אמימר מכירה לדין יום או יומים דא"כ שותפים לא יוכלו למכור לעולם דהא אמר בהחובל (ב"ק דף צ. ושם) מאן תנא להא דתנו רבנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים כמאן כר' אלעזר וא"כ הכא נמי דעבד של שני שותפין אין יכולים למכרו וי"ל דהתם מיירי בשני שותפין שלזה גוף ולזה פירות דומיא דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום וחציו עבד וחציו בן חורין כגון שנתן כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין דאין לו בגופו כלום אבל אם מקצת גוף של זה ומקצת של זה אז היה יוצא בראשי אברים והיה מפסיד חלקו אם הפיל את שינו או סימא את עינו כמו שיכול למכרו והא דקאמר התם לאו א"ר אלעזר כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו לאו מקרא יליף דבלאו קרא יליף לראשי אברים מדין יום או יומים כי היכי דילפינן לענין מכירה אלא גמרא דתלמודא קאמר כלומר בעינן שיהא עבדו המיוחד לו:

    במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין כו' תימה לרשב"א דמאי קשיא נימא לעולם באחר והא דקאמר (צריך) למחות כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם שאין לבעל פירות ולכך צריכה למחות שאינה סומכת עליו ונראה לו דמ"מ סומכת עליו כיון שאם מתה יורשה דאפילו כתב לה בחייך ובמותך קיימא לן כרשב"ג דאם מתה יורשה בפרק הכותב (כתובות דף פג.):

    כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל אבל מקצת בחיי הבעל ומקצת לאחר מיתת הבעל לא ולא דמי לאכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים (לעיל בבא בתרא דף מב.) דהתם אם היה אוכל שלש שנים בחיי האב היתה חזקה:

    מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כו' תימה ואמאי נקט כי האי גוונא דזבינתיה ניהליה וזבנה ניהלי הול"ל דנאמן לומר דמינך זבינתיה דאי מילתא דפשיטא היא דמהימן א"כ השתא נמי מילתא דפשיטא היא דמהימן במיגו:

    Tosafot on Bava Batra 50b · Sefaria

    Rashba

    אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות לעולם אין אדם רואה את חבירו מקלקל שדהו ושותק. אלא מדשתקה לו בודאי מכרהו לו, דאין בזה משום עשיית נחת רוח, דאדרבא כל שהוא מקלקל נכסיה נקיש ואתי תיגרא בביתא.

    ואקשינן והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין ופרקינן

    אימא אין דין חזקה לנזקין כלומר, שאינן חזקת שלש, אלא לאלתר הויא חזקה, כדאמרן שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו ושותק, ולולא שמכרו לו לא היה שותק לו, ולוקח נמי בוטח בזה שלא יערער עליו מעתה ואינו נזהר בשטרו, וכאידך דרבא דאמר ואי דלית ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב: הילכך בנזיקין דלא בעינן חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה, וכאן נמי אמרינן היה לו למחות, ומיהו בתוך שלש אמרינן ליה אחוי שטרך, שאין חזקתן בלא טענה כלום. עד כאן. וזה בדרך הגאונים ז"ל שאמרו, דכל שאינו מחסרו גוף קרקע אינו צריך טענה. וכבר כתבנו למעלה בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה, דשובך נזק שאינו מחסר קרקע הוא, ואפילו הכי הרי שנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וטעמא משום דטוענין לו, כדאמרינן עלה בגמרא. ואי טענת סבלנות הויא טענה בשום מקום למה לי לקח ולמה לי טוענין ללוקח, אפילו מוכר החזיק בטענת סבלונות בלבד.

    כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתיה ניהליה כלומר קמאי דידי

    ואנא זבינתיה מיניה מהימן ואיכא למידק, כיון דירד בה בחיי הבעל, היאך תעלה לו חזקה לעולם לאחר מיכן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנין לומר אחר כן קניתיו ממך נאמנין, בלבד כשהחזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות, כמו שכתבתי למעלה, הכא נמי ניחא. אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם, דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה, הכא מאי איכא למימר. וראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב, דהכא כשאין עדים לאשה שירד בחיי הבעל, ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל, כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מיכן חזקה לעולם, והיינו דאמרינן אשת איש צריכא למחות, דאלמא בעודה אשת איש צריכא למחות בעדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר [מיכן], ולאו דוקא למחות, אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשו בחיי בעלה, והודעתה לעדים קרי מחאה. ואינו מחוור בעיני כל הצריך, דכיון דאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש, ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין, כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהן בחיי הבעל, ומאי צריכא למחות דקאמר תו, והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכענין דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ואם משום עצה טובה, מאי שנא דאשמעינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמעינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חבירו לפירות. ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות, היינו כדי שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה, וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדין ברשות, שירד בשעה שאין להם בו חזקה, אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה, ואע"פ שבחיי הבעל לא היה לה למחות, לא מפני שירד זה ברשות, אלא מפני שהיא סומכת על בעלה, הילכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות, וכיון שלא מיחתה, ודאי מעיקרא זבוני זבינה ניהליה. ולפי פירוש זה, מאי אשת איש צריכא למחות דקאמר, לומר שזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכא היא למחות מיד כשמת הבעל, כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.

    Rashba on Bava Batra 50b · Sefaria

    Meiri

    זה שביארנו שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו לא סוף דבר שלא נשתמש בהם אלא לאכילת פירות לבד אלא אפילו חפר בה בורות שיחין ומערות או בנה או הרס או עשה כל מה שרצה אין לו בהם חזקה ואינה צריכה למחות וכן אחר שהחזיק בנכסיה אחר שהיא אשת איש אין לו חזקה ואין צריכה למחות שהרי אינה קפידה עכשו בכך שהרי פירות משל בעל הם ומ"מ אם אכלה לאחר מיתת הבעל שלש שנים אע"פ שתחלת חזקתו בחיי הבעל מתוך שהיה יכול לומר את מכרתה לי כשאומר את ובעליך מכרתם לי מעמידין אותה בידו:

    כבר ביארנו בפרק שני שהנזקין יש מהם שאין בהם חזקת מחילה לעולם ובכללן עשן וריח בית הכסא ומ"מ רוב הנזקין יש להם חזקת מחילה בסייע עמו או שאמר לו לעשות או אף בראה ושתק אלא שיש מפרשים בראה ושתק בשמגיע לו היזק עכשו או ראוי להגיעו:

    יש מפרשים סוגיא זו על צד שיוצא להם מביאורה שזה שאמרו שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ושאין מחזיקין בנכסי אשת איש דוקא בחזקת גוף הקרקע ובטענה אבל חזקת נזקים יש להם תורת מחילה כגון פתיחת חלונות ומקום כשורי והודרי וכיוצא באלו חוץ מן העשן וריח בית הכסא כשאר בני אדם וחפירת בורות שיחין ומערות שכתבנו שאין לו בהם חזקה דוקא לגוף הקרקע כלומר שאין זה ראיה שגוף הקרקע שלו אבל מ"מ אם באה לסתום את הבורות אינה רשאה ואצל חפירת הבורות מיהא חזקתו חזקה לכל זמן שהם בידו ויש בזו שטה אחרת לגדולי הרבנים שבמקום נזקים יש חזקה אף לגוף הקרקע הואיל ואוכל פירות שלש שנים ומזיק היה לו למחות ויש חולקין בזו ואין לנו מביאור הסוגיא הכרח על אחד משני הפנים אלא שהם מפרשים אין דין חזקה לנזקים שאף במקום שאין החזקה מועילה הנזקים מועילים אם לכל הקרקע ובאכילת שלש אם לחפירת הבורות ולאלתר כל אחד לפי שטתו וכן למדים לפי שיטתם שראובן שמשכן חצר לשמעון ופתח שמעון חלונות ביתו לחצרו של זה שהחזיק אע"פ שהוא ממושכן שהרי קרקע זה כממושכן ביד הבעלים ואעפ"כ חזקת נזקים מועילה בו ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו כתבו בה שלא החזיק הואיל ואין הנזק בגוף הקרקע וכבר כתבנוה בפרק שני:

    יש למדים עוד מסוגיא זו שכל נזק שאין ממנו תועלת אצל עושהו ואף בעל הקרקע אינו ניזוק בו עכשו ר"ל שאינו דר בו אין לו חזקה סבור הוא אחר שאין לו תועלת בכך הרי הוא מסירו כל זמן שארצה והם מפרשים חפירת בורות שלא נעשו אלא להיזק ומאיזה צד אתה אומר שאינה צריכה למחות שהרי לא נאמר שאין לו בהם חזקה אלא שאינה קפדה על הנאתו אבל זו ודאי קפידה היא אלא שטעם זה מפקיע חזקתו ואין זו ראיה שאף חפירת בורות ושיחין להנאתו אנו מפרשין אותם:

    אלו שמוציאין דינין אלו מסוגיא זו פוסקין שתי הלשונות שבאו בגמ' על ענין אשת איש צריכה למחות והם אחד בבעל ובחפירת בורות ומטעם שאין דין חזקה לנזקים והשני באחר ובמקצת חזקה בחיי הבעל ומאחר שפסקו אף הלשון הראשון ופירשוהו על הפנים שרמזנו ר"ל אם על חזקת גוף הקרקע אם על חזקת חפירת הבורות לבד יצאו להם מכאן דינין אלו ומ"מ יש מן הפוסקים שלא פסקו אלא כלשון אחרון ולא השגיחו בראשון כלל ומ"מ יראה לקיים את שתיהן שאין כאן מחלקת מזו לזו כדי לדונו בדין לישנא בתרא ואע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאוה כבר השלימוה חכמי הדורות:

    Meiri on Bava Batra 50b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ר"א אומר כו' ואינו מעוכב אלא גט כו' דאין לו בגופו כלום כו' עכ"ל ר"ל דהעבד אין לו בגופו של עצמו כלום דהרב אין לו בפירות אלא שהגוף עדיין שלו וכ"ה בתוספות ביבמות בפ' אלמנה ע"ש:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 50b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הא דאקשינן והא האמר רב נחמן אין חזקה לנזקין משום דהוה סלקא דעתין דעל כל נזקין קאמרי. קשיא לי אטו כל הני דמתניתין חלון וזיזין וסולם הצורי וגידול התרנגולים וכל השנוים במשנה אין בהם חזקה למי שמחזיק עליו והלא יש כאן היזק ראיה ומיעוט תשמישו בחצר והיזק מימיו. ואם נאמר אף על פי שיש היזק לזה יש הנאה לזה לפיכך יש להם חזקה אבל זה הבעל שחפר בשדה אשתו בורות כו' היזק שאין בו תועלת הוא איך אפשר שלא יבא בהם תועלת לכנוס מים או לשום דבר. ואיכא למימר אף על פי שיש בהם תועלת אין התועלת כנגד הנזק לפיכך נקרא זה מזיק ולא נקרא מחזיק. הראב"ד ז"ל.

    וזה לשון הר"ן אין דין חזקה לנזקין. פירוש שאינו כשאר חזקות דבעי שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה שאין אדם מניח לחברו שיהא מזיק שדהו ושותק אלא אם כן מכרה לו ודמיא למאי דאמרינן לעיל ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה משום דהוי כהודאה הכא נמי שתיקה זו הויא כהודאה. ויש מי שפירש אין דין חזקה לנזקין כלומר דאף על גב דיורד ברשות אין לו חזקה יורד ברשות ומזיק יש לו חזקה ובעל נמי אף על פי שירד בה ברשות כיון שחפר בה בורות יש לו חזקה. ואיבעית אימא לא תקשי לך דרב נחמן דהא אתמר עלה דבקוטרא ובית הכסא אתמר אבל בנזקין שאדם עושה בקרקע חבירו ודאי יש להן חזקה ולא לאלתר אלא לאחר שלש וכדקסלקא דעתין מעיקרא. ולפי הפירוש האחר שכתבנו הכי קאמר ולא תיקשי מדרב נחמן דבמילתא אחריתא איירי אבל דינא גופיה קושטא הוא שהרי בעל היורד ברשות הוא ואפילו הכי אמרינן שאם חפר בורות יש לו חזקה. נמצא עכשיו שהמחזיק בקרקע חבירו שלש שנים בנזקין כגון שחפר בה בורות שיחין וכו' ולא מיחה יש לו חזקה ואפילו יורד ברשות. עד כאן לשונו. וזה לשון הרשב"א: אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב הלכך בנזקין דלא בעי חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה וכאן נמי אמרינן היה לו למחות. ומיהו בתוספות גרסי אמרינן ליה אחוי שטרך שאין חזקה בלא טענה כלום עד כאן. וזה כדרך הגאונים ז"ל שאמרו דכל שאין מחסרו גוף קרקע אין צריך טענה וכבר כתבנו בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה דשובך נזק שאינו מחוסר קרקע הוא ואפילו הכי שנינו אם לקח ואפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל.

    רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכל מקצת שני חזקה כו' והכי קאמר אם החזיקו בנכסי אשת איש אפילו הכי צריכה למחות לאחר מיתת בעלה ואם לא מיחת הויא חזקה ואף על פי שהוא טוען שלקח מיד בעלה אפילו הכי מהימן מגו דאי בעי טעין מינך זבינתא ודמיא לאידך דרב דאמר חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר כו' והכא נמי לההיא דמיא שמחזיק בה מכח הבעל ולא דר ביה חד יומא בתורת שלו ואשמועינן נמי דאף על פי דתחלת חזקה בזמן שאין בו תורת חזקה אפילו היה המחזיק שלש שנים בחיי הבעל אפילו הכי בתר בסוף אזלינן שיש בו תורת חזקה ואיבעי ליה למחויי כדמחזיק שני חזקה אחר מיתת בעלה מהו דתימא בתר תחלת חזקה אזלינן ובתחלת חזקה אחזיקינן כיורד בגזלנות ולא דמי לאריס שיש לו חזקה אחר שירד מאריסותו דהא בתחלה הוה מחזקינן ליה ליורד ברשות קמשמע לן דבתר בסוף אזלינן כן נראה לי. מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר אנת זבנתה ניהליה פירוש קמאי דידי זבנתה ניהליה והאי דלא טענינן ליה אנן כדקיימא לן דטוענים ללוקח אף על גב דלא טעין בקמי דידי זבנה המוכר מבעלים ראשונים טעמא דמלתא משום דלא דר ביה בעל חד יומא בתורת שלו וכמו שכתבנו בדין אריס דאתי בטענה דאבוה. עליות.

    רב יוסף אמר לעולם באחר כו' ואיכא דקשיא ליה אטו משכן לו בית משכן לו שדה לעשר שנים והחזיק זה שלש שנים אחר זמנו מי הוי נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך הא ודאי לא כיון שבתחלתו לאו בתורת מקח ירד בה. וניתא ליה דשאני הכא כיון דמה שלא היתה מוחה לא מפני שברשות ירד בה אלא מפני שסומכת על בעלה עכשיו שמת היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זבוני זבנה. וכל זה דוחק. ולולא שהרמב"ן ז"ל כתב בשם הגאונים דכל היורד שלא בתורת מקח בתחלה אין לו חזקה הייתי אומר דשמעינן מהכא דארבעה יש לו חזקה וכדגרסינן נמי ירד מאומנתו יש לו חזקה ומשמע אף במה שהיה מוחזק בעודו אומן ולא החזירו אחר כך וכבר אחד מן המפרשים הוכיח ואמר כן משמועה אחת שבפרק המקבל והרמב"ן דחה בחוזק דבריו וכבר כתבנו שם וריא"ף ז"ל לא אייתי הכא בשמעתין אלא מילתא דרב יוסף ולא מילתא דרבה ונראה משום דסבירא ליה מדרב יוסף דנאדה ממילתא דרבה משום דלא מסתברא ליה כוותיה דאפילו חפר בה הבעל בורות יראה מלמחות ולית ליה חזקה וקיימא לן בכל דוכתא דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כרב יוסף בר משדה ענין ומחצה וכרב נמי קיימא לן ולא כדייני גולה. אבל אפשר לי לומר דרב יוסף לא פליג ארבה ואתא לחדושי דבאחר נמי מתוקמה ועוד דלאו פשיטא דמלתא בחפר בה. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

    מגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה כו' ולא דמי להא דאמרינן אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל דהתם הכל יודעים דמכירת קטן לאו כלום היא אבל במכירת הבעל אפשר דתהוי מכירתו מכירה אם האשה מכרה לו קרקע של נכסי מלוג תחלה כדקא טעין איהו השתא על כן אם לא מיחתה אחר מיתת בעלה הפסידה שהרי יש להאמינו בזה משום מגו. רבינו יהונתן ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתה ניהליה כלומר קמאי דידי ואנא זבינתה מיניה מהימן. ואיכא למידק כיון דירד בה בחיי הבעל היאך תעלה לו חוקה לעולם לאחר מכאן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנים לומר אחר כך קניתיו ממך ובלבד בשההזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות כמו שכתבתי למעלה הכא נמי ניחא אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה הכא מאי איכא למימר. וראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דהכא בשאין עדים לאשה שירד בה בחיי הבעל ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מכאן והיינו דאמרינן אשת איש צריכה למחות דאלמא בעודה אשת איש צריכה למחות ולאו דוקא למחות אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשיו בחיי בעלה והודעתה לעדים קרי מחאה. ואינו מחוור בעיני כל הדרך דכיון דאמר רב אין מחזיקים בנכסי אשת איש ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהו בחיי הבעל ומאי צריכה למחות והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה וכענין שאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל דאי משום עצה טובה מאי שנא דאשמועינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמועינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חברו לפירות ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות היינו שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדים ברשות שירדו בשעה שאין להם בו חזקה אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה אף על פי שבחיי הבעל לא היה לה למחות לא מפני שיורד ברשות אלא מפני שהיא סומכת על בעלה הלכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זביני זבנה ניהליה. ולפי פירוש זה מאי אשת איש צריכה למחות לומר שלזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכה למחות מיד כשמת הבעל כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 50b · Sefaria

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 50, Amud Bet, about 170 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 130 words

      Opens “שניהם ישנן בדין יום או יומים זה…”

    2. Segment 217 words

      Opens “רבי אלעזר אומר: שניהם אינן בדין יום…”

      Named: רבי אלעזר.

    3. Segment 319 words

      Opens “ואמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר? אמר…”

      Named: רבי אלעזר, רבא.

    4. Segment 424 words

      Opens “ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו. והאמר רב:…”

    5. Segment 510 words

      Opens “אמר רבא: לעולם בבעל, וכגון שחפר בה…”

      Named: רבא.

    6. Segment 610 words

      Opens “והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:…”

      Named: רב נחמן, רבה.

    7. Segment 75 words

      Opens “אימא: אין דין חזקה לנזקין.…”

    8. Segment 815 words

      Opens “אי בעית אימא: לאו איתמר עלה, רב…”

      Named: רב מרי, רב זביד.

    9. Segment 932 words

      Opens “רב יוסף אמר: לעולם באחר, וכגון שאכלה…”

      Named: רב יוסף.

    10. Segment 108 words

      Opens “גופא אמר רב: אין מחזיקין בנכסי אשת…”

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Bava Batra 50b · Segment 8 — “…מרי אמר: בקוטרא, רב זביד אמר: בבית הכסא?

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Batra 50b · Segment 9 — “רב יוסף אמר: לעולם באחר, וכגון שאכלה מקצת חזקה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 50b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026