Talmud Builders

    Bava Batra 175a

    Chapter 10 - Get Pashut

    גם: בבא בתרא דף קע״ה ע״א, פרק י׳ גט פשוט

    English translation - Bava Batra 175a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Here, too, with regard to the Temple treasury, apply the same principle and say: A person is prone to make false statements so as not to make himself appear sated. It is therefore possible that the money was not owed, and payment should not be made from the consecrated property.

    2The Gemara answers: When does Rav Huna say that payment should be made there, in the case of a person on his deathbed who consecrated all his property? In a case where the creditor, to whom the deceased admitted owing money, holds a promissory note corroborating the deceased’s admission.

    3The Gemara comments: By inference, the statement of Rav and Shmuel, where the money is not given to the creditor unless the person on his deathbed explicitly requests that it be given, is applicable in a case where the creditor does not hold a promissory note corroborating the admission. The Gemara asks: If so, how can it be that if the deceased says: Give him the money, the children give it to him, i.e., it is collected from the estate left to the heirs, as it is a loan by oral contract, and as Rav and Shmuel both say: One does not collect a loan by oral contract from heirs nor from purchasers who bought land from the debtor after the loan was granted?

    4The Gemara gives a different answer to this question. Rather, Rav Naḥman said: Both this case and that case are discussing where the creditor holds a promissory note corroborating the deceased’s admission. And yet it is not difficult. In this ruling of Rav Huna, the case is where the creditor’s promissory note has been ratified by the court, and in that ruling of Rav and Shmuel, the case is where the creditor’s promissory note has not been ratified by the court. Therefore, in the latter case, if the person on his deathbed says: Give him the money, he has in effect ratified the creditor’s promissory note, and if he did not say: Give him the money, he has not ratified the creditor’s promissory note.

    5§ Rabba says that in the case of a person on his deathbed who says: So-and-so has one hundred dinars in my possession, and the orphans who inherited his property subsequently said: We repaid the debt, they are deemed credible. But if the father said: Give one hundred dinars to so-and-so, as I owe it to him, and subsequently the orphans said: We repaid him the money, they are not deemed credible.

    6The Gemara objects: Isn’t it the opposite [ kelappei layya ]? The opposite is more reasonable. If the father says: Give one hundred dinars to so-and-so, since their father stated the matter assertively, as he gave an explicit directive, it could be said that the heirs repaid the money. But if he said: So-and-so has one hundred dinars in my possession, since the orphans’ father did not state the matter assertively, it could be said that the heirs did not repay the creditor.

    7The Gemara reformulates Rabba’s statement: Rather, if Rabba’s statement was stated, it was stated as follows: In a case of a person on his deathbed who says: So-and-so has one hundred dinars in my possession, and the orphans subsequently said: After his admission, Father retracted his words and said to us: I repaid the debt, they are deemed credible. What is the reason for this? At first the father had forgotten, but subsequently he remembered repaying the debt. But if the father says assertively: Give one hundred dinars to so-and-so, and the orphans subsequently said: Afterward Father retracted his words and said: I repaid the debt, they are not deemed credible. The reason is that if it is so that the father repaid the debt or was uncertain about the matter, he would not say with such assertiveness: Give the money to him.

    8§ Rava raises a dilemma: With regard to a person on his deathbed who, upon hearing someone’s monetary claim against him, admitted owing the money to him, what is the halakha ? Is it required for him to say to two people: You are my witnesses, as is usually necessary in order to prove that an admission is stated in earnest and not in jest? Or is it perhaps not required for him to say: You are my witnesses, since he is a person on his deathbed, whose instructions are generally binding? Is it required that he say to two people: Write my admission in a document, as is usually required, or is it not required for him to say: Write my admission in a document? The issue in question here is: Does a person sometimes jest at the time of death, i.e., while on his deathbed, or can it be assumed that a person does not jest at the time of death?

    9After Rava raised the dilemma, he then resolved it, and ruled: A person does not jest at the time of death, and therefore the statements of a person on his deathbed are considered as if they were written in a document and transmitted to the relevant party.

    10MISHNA: One who lends money to another by means of a promissory note can collect the debt from liened property that had been sold to others by the debtor after the loan was granted. One who lends money by means of witnesses, without recording the loan in a promissory note, can collect the debt only from unsold property.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 175 עמוד א

    1הכא נמי, אדם עשוי שלא להשביע את עצמו!

    2כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא.

    3מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא; אמר ״תנו״ נותנין?! מלוה על פה הוה, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!

    4אלא אמר רב נחמן: אידי ואידי דנקיט שטרא, ולא קשיא הא דמקויים, הא דלא מקויים; אמר ״תנו״ קיימיה לשטריה, לא אמר ״תנו״ לא קיימיה לשטריה.

    5אמר רבה: שכיב מרע שאמר ״מנה לפלוני בידי״, ואמרו יתומין ״פרענו״ נאמנין. ״תנו מנה לפלוני״, ואמרו יתומין ״פרענו״ אין נאמנין.

    6כלפי לייא? איפכא מסתברא! אמר ״תנו מנה״ כיון דפסקה אבוהון למילתא, איכא למימר דפרעיה. ״מנה לפלוני בידי״ כיון דלא פסק אבוהון למילתא, איכא למימר דלא פרעיה!

    7אלא אי איתמר, הכי איתמר: שכיב מרע שאמר ״מנה לפלוני בידי״, ואמרו יתומין: ״חזר ואמר לנו אבא: פרעתי״ נאמנין. מ"ט אדכורי מידכר. ״תנו מנה לפלוני״, ואמרו יתומין: ״חזר ואמר אבא: פרעתי״ אין נאמנין. דאם איתא דפרעיה, לא הוה אמר ״תנו״.

    8בעי רבא: שכיב מרע שהודה, מהו? צריך לומר ״אתם עדי״, או אין צריך לומר ״אתם עדי״? צריך שיאמר ״כתובו״ או אין צריך לומר ״כתובו״? אדם משטה בשעת מיתה, או אין אדם משטה בשעת מיתה?

    9בתר דבעיא, הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה, ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו.

    Mishna

    10המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים. על ידי עדים גובין מנכסים בני חורין.

    Tosafot

    ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה וכו' - וא"ת והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו מאחר דאם כתבו ונתנו היו נותנים השתא אמאי אין נותנים כמחלק כל נכסיו וי"ל לא דמי דהיכא דנותן מטעם מתנה בודאי תקנו שיהיו ככתובין וכמסורין שמא תטרף דעתו עליו אבל מצוה להן ליתן מכח מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין נותנין:

    הא דמקויים - וא"ת הא דנקט שטרא מקויים צריכין למימר דנאמן ועוד מה אנו צריכין לנאמנות ממילא גבי ע"י שטר שבידו ועוד למה לי הקדש ועוד מאי איריא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו כדמפרש בפ' שום היתומים (ערכין דף כג. ושם) אפי' בריא נמי וי"ל דכולהו איצטריך לגבות בלא שבועה דאי לא הוה אלא שטרא הוה בעי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.) הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הקדש אי לא שכ"מ ואי לא נאמנותו הוה [בעי] שבועה דמה לי משתעבד לגבוה מה לי משתעבד להדיוט והכי מפרש בהדיא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מב:) על הא דקתני (ברייתא) אבל נשבעים לקטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש (ופריך) תנינא (כו') מנכסים משועבדים כו' סד"א הנ"מ הדיוט אבל הקדש לא חיישינן לקנוניא קמ"ל ופריך והא א"ר הונא שכ"מ כו' ומשני דוקא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו ומכאן נראה לרבי הא דמבעיא לן פ' הניזקין (גיטין דף נ:) גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין אפילו הן זיבורית במתנה מאי בההיא דמנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה הוי ודאי ה"ה מתנה דנשבעין כשבאין ליפרע ממנו דפשיטא ליה נמי הכא דמה לי משתעבדי לגבוה מה לי משתעבדי להדיוט אלמא להדיוט בכה"ג בעי שבועה:

    הא דלא מקויים - וא"ת כי היכי דאי לא מקויים [אמרינן] שהוא מזוייף והאב אמר שלא להשביע את בניו בהא נמי לימא שלא להשביע את בניו ופרוע הוא ומדברי האב אין ראיה ואין לומר דא"כ היו נותנים על ידי שבועה אם היה מקויים שא"צ אלא לישבע שלא נפרע וזה יכול הוא לעשות ולא שייך לומר אין נותנים אבל בלא מקויים דבעי קיום [קודם שיפרע] שייך לומר אין נותנים דהא גבי הקדש אמרו נאמן במקויים ולא טענינן ליה פרוע ויצטרך שבועה אלא נאמן בלא שבועה כדמוכח ההיא דשבועות (דף מב:) שהבאתי לעיל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההוא מלוה שטרא ומקיים אין הלוה רגיל לעולם לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמו שכתב בשטר היכא דפרעיה שלא יהא סבורים העולם שלא פרעו:

    אלא אי איתמר כו' - לא בעי למימר אלא איפכא איתמר דידע גמרא שאמר על מנה לפלוני בידי דנאמנים:

    חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים דלמא אדכורי מדכר - היינו פרעתי קודם לכן [כדקאמר דלמא] אדכורי מדכר [היינו] באותה שעה כדמוכח בסמוך [דקאמר] אי איתא דפרעיה כו' והכא נאמנים משום שהוא היה נאמן לומר פרעתי קודם לכן מגו דנאמן לומר פרעתי אחרי כן כדתנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אלא דמשביעין אותו שבועת היסת מדרבנן ואף הם יכולים לומר פרענו אחרי כן והא דאמר אין נאמנים כיון דלא פסקה למילתיה היינו דטפי מסתבר לומר שם אין נאמנין מתנו מנה לפלוני ואומר רבי הא דאמר סוף פ"ק דגיטין (דף יד.) הנהו גנאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי כו' לסוף לא פש גביה ולא מידי ומסיק דהאי דאקני למריה ארעא זוזי דפשו גביה קנין בטעות הוא וחוזר ומפרש ר"ת ורבינו חננאל שהיו הן מודים שטעו תחלה בחשבון שאם לא כן לא היה נאמן שא"כ אין לך קנין מועיל לעולם שיאמר טעיתי וגם יאמר היאך טעה הא לאו הוכחה היא דודאי הוא יכול להיות נאמן בכמה מקומות מגו דהוה מצי למימר פרעתי אחרי כן כדאשכחן הכא אלא נראה דלא מיבעיא שנאמן לומר שטעה כשאמר מנה לפלוני בידי אלא הוא נאמן לומר פרעתי כבר מגו דמצי למימר פרעתי אחרי כן ומ"מ יכול הוא להיות דהתם צריך שיהו מודים שטעה אחרי כן משום דקנין חשוב כתנו דהכא דאי פרעיה לא הוה אמר תנו ומה לי לשקר במקום עדים הוא ה"נ התם אי איתא דטעה דלא פש גביה מידי לא הוה מקני וי"מ דדוקא בשכ"מ שייך למימר אדכורי מדכר שאין דעתו מיושבת עליו אבל בריא לא:

    ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו כו' - האי ככתובין לא הוי ככתובין דלעיל פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנא.) דהתם קאמר שהם ככתובים וכמסורין כבר דלא בעי קנין אבל הכא לא בעי למימר דדוקא ככתובין וכמסורין אלא אלימו טובא כדברים הכתובים הלכך הוי כאילו אמר כתבו והרבה יפוי כח עשו חכמים בשכיב מרע בלא ההוא דלעיל דלא בעי קנין כי ההיא דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יד:) דהולך כזכי בשכיב מרע אפילו לא הוי בבריא כזכי:

    המלוה את חבירו בשטר כו' [על ידי] עדים גובה מנכסים בני חורין - הכא תנן בהדיא דמלוה על פה לא גבי ממשועבדים [מדרבנן] והא דפרש"י פרק הניזקין (גיטין דף נא. ושם) דמזון האשה והבנות גובין מנכסים בני חורין לפי שאין קצובים אבל היו קצובים היו גובין אע"פ שאין כתובים משום דהוה כמלוה ע"פ ליתא ואגב ריהטא לא עיין בה אלא טעמא דאכילת פירות למזון האשה והבנות דגבי אם היו קצובים אפילו אין כתובים משום דקלא אית להו והקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אם כן היאך נשבעין במודה מקצת הטענה והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואומר רבי כגון שמחל שעבודו א"נ בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו על פי עדים אבל על פי עצמו לא ובפרק קמא דבבא מציעא (דף ד: ושם) הארכתי יותר מבכאן:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו - ואם תאמר כיון שהקדיש כל נכסיו מאי שלא להשביע את עצמו איכא, פירש הראב"ד ז"ל, שלא בשאמר הריני מקדיש כל נכסי קאמר, אלא בשהקדיש כל הנכסים שיש לו הידועים לנו.

    כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא בידיה - ואם תאמר ועד השתא מי הוה סלקא דעתין דבדלא נקיט שטרא קאמר רב הונא, אם כן דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי ולימא והא מלוה על פה היא ומלוה על פה אינה גובה מן לקוחות, ומה לי משעבדי להדיוט ומה לי משעבדי לגבוה. וי"ל דמאן דתריץ השתא כי קאמר רב הונא בדנקט שטרא בידיה הוא דהוה סלקא דעתיה דמאן דמקשה מהא דרב ושמואל סבר דהא דרב הונא בדלא נקיט שטרא הוא, דאי בדנקיט שטרא ליכא לאקשויי הכין, ואמר ליה איהו דאין הכי נמי דרב הונא בדנקיט שטרא הוא, ואפילו הכי קא מקשה מהא דרב ושמואל, דהא דרב ושמואל נמי על כרחין בדנקיט שטרא הוא ואפילו הכי קאמרי דאין נותנין, משום דכל שלא אמר תנו שלא להשביע את בניו קאמר. ואי נמי י"ל, דמאן דמתרץ סבר דדוקא ללקוחות התקינו, דיהבי זוזי, ומשום פסידא דידהו, אבל הקדיש דלא יהיב מידי, ואי נמי מקבל מתנה דלאו מידי חסריה, אדינייהו קיימי ואפילו מלוה על פה גובה מהן. כנ"ל. ואין אנו צריכין לכל זה אלא למי שמפרש הא דרב הונא בשהקדיש מכבר בעודנו בריא, אבל למי שמפרש אותה בשהקדיש עכשו בעודנו שכיב מרע, אפילו בדלא נקיט שטרא הוה אפשר ליה למקשה לאוקמה.

    ואוקי רב נחמן הא והא דנקיט שטרא ודרב הונא במקוים ודרב ושמואל בשאינו מקוים. ואם תאמר אי דרב הונא בדנקיט שטרא ומקוים, פשיטא, מה לנו ולנאמנותו. פירש הר"א אב בית דין ז"ל, דנפקא מינה לגבות מן ההקדש בלא שבועה ואף על פי שאמרו הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה.

    מהא דאמרינן - אמר תנו נותנין קיימיה לשטריה. נראה לי, דכל שבעל חוב חתום עליו בחתם ידו ונתקיים חתם ידו קיימיה לשטרא אף על פי שלא מצאו לקיים כתב ידן של עדים החתומים בו, ועל כן נהגו להחתים החתן בשטר הכתובה, מפני שעומדת לארך זמן ושמא לא ימצאו קיום חתם ידן של עדים וימצאו לקיים חתם ידו של תתן, ובשנודע שחתם קודם שמכר. כנ"ל. ואם תאמר לרב ושמואל דאמרו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין, והא קיימא לן דמצוה לקיים דברי המת. י"ל דהתם בנותן, אבל הכא אינו אלא מודה שהוא חייב, וכל שלא אמר תנו אינו אלא שלא להשביע את עצמו. ויש מי שתירץ, דלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא בשמשליש ביד אחרים, כאומר תנו שקל לבני בשבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהן ואאומר הילך מנה לפלוני ומת כדאיתא בשילהי פרק קמא דגיטין (יד, ב), וכן במשליש מעות לחתנו ליקח שדה לבתו, הא לאו הכי לא. ובגיטין כתבתי יותר מזה.

    הא דאקשינן כלפי ליא ואמרינן

    אלא אי אתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמן. קשיא לי, דכיון דאמר כלפי ליא לא הוה ליה אלא לאפוכה ולמימר אלא אי איתמר איפכא איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו אין נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו נאמנין. וניחא לי, משום דקים ליה דבין הכי ובין הכי נאמנין, דכל שאמר מנה לפלוני בידי ומת אם תמצי לומר שחייבין היורשין ליתן, אף הן נאמנין שנתנו, ואם תמצי לומר שין היורשין חייבין ליתן, שלא אמר אלא כדי שלא להשביע את עצמו, מאי אין נאמנין דקאמר, אלא על כרחין בין הכי ובין הכי נאמנין, ומאי דקאמר כלפי ליא, לאו בדוקא קאמר, אלא למאי דקאמר קא מותיב, אילו הוה לן למימר בכי הא נאמנין ואין נאמנין איפכא הוה לן למימר, אלא דבין הכי ובין הכי נאמנין ולאו הכי איתמר אלא הכי איתמר. ויש לנו כיוצא בזה בנדה פרק כל היד (נדה טו, א) גמרא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. כנ"ל.

    אלא אי איתמר הכי איתמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. הקשה הרב אלפסי ז"ל, טעמא דאמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי הוא דנאמנין ואין נותנין, הא לאו הכי נותנים ואף על גב דלא אמר תנו, והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנין, לא אמר תנו אין נותנין. ותירץ הוא ז"ל, דהתם בשלא אמר בתורת הודאה גמורה, והא דרבא כשאמר בתורת הודאה גמורה, וכגון שתבעו והודה. והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו, היכי מקשי מההיא דרב ושמואל עליה דרבא, דרב ושמואל ליתה, דאינהו אזדו לטעמייהו דאמרי מלה על פה אינה גובה מן היורשים, והילכך אמרי דאי לא אמר תנו וקיימיה לשטרא אין נותנין, ואף על פי שהודאה בחובו הודאה גמורה הויא לה מלוה על פה. וקושיא זו שהקשה הרב הלוי ז"ל תמוהה, דכי אקשינן מעיקרא אדרב הונא מרב ושמואל, לאו משום דסבירא לן דהלכה כוותייהו בעיקר דינם דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים, אלא משום דקאמרי דכל היכא דלא אמר תנו חוששין שמא שלא להשביע את בניו קאמר, ולאו בהודאה גמורה קאמר, ואילו נקיט שטרא בידיה ולא [אמר תנו] אין נותנין, דחוששין שאינו חייב כלום ושלא להשביע את בניו קאמר, בהא ליכא מאן דפליג עליהו, ומינה אקשינן לרב הונא דכי אמר מנה לפלוני בידי קאמר למה נאמן, כלומר ונותנין, דאף על גב דנקיט שטרא בידיה כל דלא מקוים ולא אמר תנו ולא קיימיה לשטרא לאו הודאה גמורה היא וניחוש דשמא שלא להשביע את עצמו קאמר, דכדי לצאת מידי חששא זו חדא מן תרתי בעינן, או דנקיט שטרא בידיה דמקוים או דאמר תנו, ואנן קא סלקא דעתן דבדרב הונא ליכא חדא מינייהו, אלא דנקיט שטרא דלא מקוים ולא אמר תנו, ואוקים רב הונא במקוים ולא אהני נאמנותו אלא ליטול בלא שבועה, ודרב ושמואל בדלא מקויים ואמר תנו, ולעולם לכולי עלמא חוששין לשלא להשביע את עצמו. ונמצאו דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר. עוד כתב הרב אלפסי ז"ל על הא דרב הונא, דאי איכא בידיה שטרא דלא מקויים, אי אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין, לא אמר תנו אין נותנין, מאי טעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. והקשה עליו הר"ז הלוי ז"ל ואמר דנראה מדברי הרב שאם אמר בתורת הודאה גמורה אף על גב דלא אמר תנו נותנין, וחשב זה לטעות, דכל דלא אמר תנו ולא קיימיה לשטרא אין נותנין דבר ברור הוא, דהוה ליה כמלוה על פה דאינה גובה מן המשועבדין, ותמה על עצמך, אף בשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדין בלא שטר מקויים, אם אמרו ביורשין שהרשות בידו לצוות עליהם ולומר תנו, דהאי אי בעי יהיב ליה במתנה, יאמרו בנכסים משועבדים, בין להדיוט בין לגבוה, דלאו כל כמיניה למימר תנו. הילכך באומר תנו אין הדבר נראה לנו לגבות מן ההקדש בשטר שאינו מקויים. ומה שאמרו חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, לא אמרו אלא בשטר מקוים ולגבות בלא שבועה. אלו דברי הרב הלוי ז"ל. והרמב"ן תירץ, דכשם שנאמן לומר בשטר מקוים שאינו פרוע וליטול שלא בשבועה ואין חוששין לפרעון, כך נאמן בשטר שאינו מקויים לומר תנו ושלא לחוש לקנוניא, דמאי שנא, דתרווייהו משום התקנה הן הבא ליפרע מנכסים משעובדים לא יפרע אלא בשבועה ושלא ליפרע בשטר אלא במקוים, ואפילו בדלא נקיט שטרא בידיה כלל נאמן לומר מלוה יש לפלוני עלי מזמן פלוני וגובה מן ההקדש, כל שאמר בהודאה גמורה, לפי שאין (שכיב מרע שאין) אדם עושה קנוניא על ההקדש, וזו היא שנמצא בנוסחי הלכות, והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין. ואני תמה על דברי רבנו בדבר זה. דמלוה על פה שאינו גובה מן הלקוחות אינו משום חשש קנוניא, [א]לא משום דלת לה קלא, ואם כן כי לא נקיט שטרא כי אמר אפילו בהודאה גמורה ולא חיישינן לקנוניא מאי הוי, הא משעבדי נינהו, דמה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה. ומיהו נראה שאין אנו צריכין לכך לדעת הרב אלפאסי ז"ל, כי מדברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל תלמידו שקבל ממנו נראה שהרב ז"ל פירשה זו דרב הונא בשעה שהקדיש, ובשעת הקדישו ממש קאמר מנה לפלוני בידי, דהשתא ודאי כל שאמר בהודאה גמורה נותנין ואפילו לא נקיט שטרא בידיה כלל, ועד כאן לא אוקמה רב נחמן לרב הונא בדנקיט שטרא בידיה ובמקוים אלא משום דלא אמר תנו, הא אמר תנו אף על גב דלא נקיט שטרא בידיה נמי נאמן ונותנין, דהוה סלקא דעתיה דרב הונא מעיקרא לאו בדנקיט שטרא כלל היא, מדפרקינן כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא בידיה, דאלמא עד השתא הוה סלקא דעתיה דמקשה דבלא נקיט שטרא קאמר. וזה לשון הרב הלוי ז"ל: נקטינן השתא לענין שכיב מרע ומשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלוני שטרא בין לא נקיט, הואיל ובשעה שהקדישן קאמר. ואי לא אמר תנו נותנין אי נקיט שטרא ומקוים, ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט שטרא ולא מקוים, כיון דלא אמר תנו אין נותנין. ודוקא בשאמר בשעה שהקדישן, אבל אי אמר לאחר שהקדישן, אף על גב דאמר תנו אין נותנין. עד כאן. ומדבריו למדנו לדברי הרב רבו ז"ל שהוא מפרשה באומר בשעת הקדשו. ומעתה אין אנו צריכין לכל מה שכתבנו להעמיד דברי הרב ז"ל. אלא שיש עדיין מקום עיון בעיקר פירושו של הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, שאם בשעת הקדשו קאמר, מאי קנוניא דקאמרי שאין חוששין לה. והרמב"ן ז"ל ירש לפי פירוש זה, אין אדם עושה קנוניא לומר שום דבר שלא להשביע את עצמו, שהוא חס על נכסי ההקדש שלא יפסדו, דומיא דהא דמקשי עלה רב נחמן וכי אין אדם עושה קנוניא על בניו.

    הא דבעי רבא שכיב מרע שהודה מהו - פירש הראב"ד ז"ל שהוא הודה בפני בעל דינו ועל ידי תביעה צריך לומר אתם עדי או לא, צריך לומר כתובו או לא. פירוש, הודאת שכיב מרע כמתנת בריא היא ואינו יכול לחזור בו, ממעשה דאיסור ורב מרי. וצריכה שטר לגבות ממשעבדי אי נמי לגבות מבני חורין, שלא יוכל היורש לטעון פרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידי המקבל, שלא תהא כמלוה על פה, וצואת שכיב מרע אף על פי שכתבוה העדים מדעתם כמלוה על פה היא ויכול היורש לומר פרעתי, וכן הודאת שכיב מרע כל זמן שלא נכתבה, לפיכך הוצרכנו לדעת אם העדים רשאין לכתוב שלא במצותו. שאין אדם משטה בשעת מיתה, (וכן) [ואין] צריך לומר כתובו, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ואף על פי שהודאת שכיב מרע כהודאת בריא לענין חזרה, לגבי כתיבת השטר מיהא כשכיב מרע הוא שאין צריך לומר כתובו, מאי טעמא משום דלא אטרוח רבנן לא להודאת בריא ולא לשום דבר מפני כבד חליו, שמא תטרף דעתו עליו. וכן לענין גט אמרו שאם אמר כתבו גט לאשתי אף על פי שלא אמר תנו כותבין ונותנין, דאומדן דעתא הוא ומשום דטריחא ליה מילתא לא אמר תנו אצרכוה לומר כתבו, עד כאן לשון הרב ז"ל. למדנו מדבריו, דצואת שכיב מרע אף על פי שכתבוה העדים אין לה דין שטר, ויכולין היורשים לומר פרענו ונאמנין, ועיקר. והא דקאמר הכא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אין פירושו ככתובין וכמסורין דאמרינן לעיל (בבא בתרא קנא, א) גבי מתנת שכיב מרע, דהתם פירושו קנה כמו שקונה במתנת בריא בשכתב ומסר, אבל כאן פירושו דברי שכיב מרע בהודאתו כאלו אמר כתבו ותנו לו. וכן פירשו בתוספות.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 175a

    Bava Batra 175a. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 217 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 175a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026