Talmud Builders

    Bava Batra 26a

    Chapter 2 - Lo Yachpor

    גם: בבא בתרא דף כ״ו ע״א, פרק ב׳ לא יחפור

    English translation - Bava Batra 26a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It must shake enough that the lid [ nakhtema ] positioned at the mouth of a jug shakes if it is placed on a wall.

    2The Gemara relates: When the members of the household of bar Maryon, son of Ravin, would beat their flax, the chaff [ rakta ] would fly off and harm people. Those people came before Ravina to complain. Ravina said to them: When we say that Rabbi Yosei concedes with regard to his arrows, this statement applies only when the damaging item moves by his direct force. Here, by contrast, it is the wind that carries the chaff.

    3Mar bar Rav Ashi objects to this: In what way is this case different from one who winnows on Shabbat by throwing the grain into the wind so that the chaff is blown away and the wind assists him? That is considered a primary category of labor on Shabbat despite the fact that the act is performed partly with the aid of the wind. The Gemara relates that the Sages stated this objection with regard to beating flax before Mareimar. Mareimar said to them: This case is the same as one who winnows and the wind assists him. Just as this is considered his direct force for the purposes of the halakhot of Shabbat, it is likewise considered his direct force with regard to the halakhot of damages.

    4The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who rejects this comparison and claims that flying chaff is not considered one’s arrow, in what way is this situation different from that of a spark that flies from a hammer and causes damage, in which case all agree that the one wielding the hammer is liable to pay? The Gemara answers: There, it is preferable for him that the spark go as far as possible, rather than staying nearby. Here it is not preferable for him, i.e., it is immaterial to him, that the chaff go some distance.

    5MISHNA: A person may not plant a tree near the field of another unless he distances it four cubits from the field. This is the case whether he is planting grapevines or any kind of tree. If there was a fence between them, this one may place, i.e., plant, his grapevines or trees close to the fence from here, and that one may place, i.e., plant, his produce close to the fence from there.

    6If the roots were spreading into the field of another, the owner of the field may dig to a depth of three handbreadths even if he severs those roots, so that they do not impede his plow. If he was digging a cistern in that spot, or a ditch, or a cave, and he came upon the roots of his neighbor’s tree, he may cut downward normally, and the wood from the roots is his.

    7GEMARA: A tanna taught: The four cubits that the Sages stated one must leave between a vineyard and a neighbor’s field are for the work of the vineyard, so that the owner of the vineyard does not take oxen and a plow into his neighbor’s field while working his vineyard. Shmuel says: They taught this halakha only with regard to Eretz Yisrael, but in Babylonia two cubits are sufficient, as their plows are shorter. This opinion is also taught in a baraita : A person may not plant a tree near the field of another unless he distances the tree two cubits from the field. But didn’t we learn in the mishna: Four cubits? Rather, is it not correct that there is a difference between Eretz Yisrael and Babylonia in this regard, as stated by Shmuel? The Gemara concludes: Indeed, learn from it that it is so.

    8And there are those who raise this matter in the form of a contradiction. We learned in the mishna that a person may not plant a tree near the field of another unless he distances it four cubits from the field. But isn’t it taught in a baraita that two cubits are sufficient? Shmuel said that this is not difficult: Here it is referring to Babylonia, whereas there it is referring to Eretz Yisrael.

    9The Gemara relates: Rava bar Rav Ḥanan had these palm trees that stood adjacent to the boundary of Rav Yosef’s vineyard. Birds would come and roost on the palm trees and would subsequently descend to the vineyard and damage it. Rav Yosef said to Rava bar Rav Ḥanan: Go and cut down your palm trees. Rava bar Rav Ḥanan said to him: But I distanced them the required amount. Rav Yosef said to him: This matter, i.e., this specific distance, applies only to trees, but a greater distance is required for vines.

    10Rava bar Rav Ḥanan protested: But didn’t we learn in the mishna that this is the halakha whether he is planting grapevines or any kind of tree? Rav Yosef said to him: This matter applies only to the distance between one tree and another tree, or the distance between one vine and other vines. But with regard to the space between a tree and vines, one requires a greater distance.

    11Rava bar Rav Ḥanan said to him: I myself will not cut them down, as Rav said: With regard to this palm tree that produces one kav of fruit, it is prohibited to cut it down, due to the verse: “You shall not destroy the trees” (Deuteronomy 20:19). And Rabbi Ḥanina says: My son Shikhḥat died only because he cut down a fig tree before its time. Rava bar Rav Ḥanan continued: If the Master is amenable to do so, he may cut them down, but I will not do it.

    12The Gemara further relates that Rav Pappa had these palm trees that stood adjacent to the boundary of the property of Rav Huna, son of Rav Yehoshua. He went and found Rav Huna digging and cutting his roots. Rav Pappa said to him: What is this? Rav Huna said to him that we learned in the mishna: If the roots were spreading into the field of another, the owner of the field may dig to a depth of three handbreadths even if he severs those roots, so that they do not impede his plow.

    13Rav Pappa said to him: This statement applies only up to three handbreadths, whereas the Master is digging and cutting more than three. Rav Huna said to him: I am digging cisterns, ditches, and caves, as we learned in the mishna: If he was digging a cistern, a ditch, or a cave, he may cut downward normally and the wood from the roots is his. Rav Pappa said: I told him all the proofs I could find, but I was unable to convince him that I was correct,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כדנייד נכתמא אפומא דחצבא - שאם יניחו כד על חומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה:

    רקתא - מה שמנערין מן הפשתן:

    מאי שנא מזורה - בשבת דחייב ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו:

    היינו זורה ורוח מסייעתו - כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה:

    ולרבינא מאי שנא כו' - בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק בהכונס צאן לדיר (ב"ק דף ס.):

    גץ - אטנצייל"א היוצאת מן הברזל כשהפטיש מכה עליו:

    חייב - והרי הוליכן הרוח:

    ניחא ליה דליזיל - לחוץ שלא ידליק את ביתו:

    מתני' סמוך לשדה חבירו - בין שדה הלבן בין שדה האילן וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו:

    מעמיק - להן בעל השדה שיצאו לתוכו:

    קוצץ - בעומק ג' טפחים:

    והעצים שלו - בגמרא מפרש של מי:

    גמ' אבל בבבל שתי אמות - שמחרישתן קצרה:

    פרדיסא - כרם:

    והא ארחיקי לי - ד' אמות:

    שכחת ברי - כך שמו:

    אשכחיה - רב פפא לרב הונא דקא חפר וקייץ שרשין:

    מאי האי - אמאי קייצתא:

    אמרי ליה כולהי - הבאתי לו ראיות הרבה שלא יקוץ:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא בתרא 26 עמוד א

    1כדנייד נכתמא אפומיה דחצבא.

    2דבי בר מריון בריה דרבין, כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו, הכא זיקא הוא דקא ממטי לה.

    3מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו? אמרוה קמיה דמרימר, אמר להו: היינו זורה ורוח מסייעתו.

    4ולרבינא, מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק דחייב לשלם? התם ניחא ליה דליזל, הכא לא ניחא ליה דליזל.

    Mishna

    5לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל אילן. היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן, וזה סומך לגדר מכאן.

    6היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה. היה חופר בור, שיח ומערה קוצץ ויורד, והעצים שלו.

    Gemara

    7תנא: ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם. אמר שמואל: לא שנו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל שתי אמות. תניא נמי הכי: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות. והא אנן תנן: ארבע אמות! אלא לאו כדשמואל? שמע מינה.

    8ואיכא דרמי לה מירמא תנן: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. והתניא: שתי אמות! אמר שמואל: לא קשיא; כאן בבבל, כאן בארץ ישראל.

    9רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי, אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף. הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי, ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה. אמר ליה: זיל קוץ. אמר ליה: והא ארחיקי לי! אמר ליה: הני מילי לאילנות, אבל לגפנים בעינן טפי.

    10והא אנן תנן: אחד גפנים ואחד כל אילן! אמר ליה: ה"מ אילן לאילן וגפנים לגפנים, אבל אילן לגפנים בעינן טפי.

    11אמר ליה: אנא לא קייצנא, דאמר רב: האי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה. ואמר ר' חנינא: לא שכיב שכחת ברי, אלא דקץ תאנתא בלא זימניה. מר אי ניחא ליה, ליקוץ.

    12רב פפא הו"ל הנהו דיקלי אמיצרא דרב הונא בריה דרב יהושע. אזל אשכחיה דהוה חפר, וקא קאיץ שרשיו. אמר ליה: מאי האי? אמר ליה, תנן: היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק שלשה, כדי שלא יעכב המחרישה.

    13אמר ליה: הני מילי שלשה, מר קא חפר טפי! אמר ליה: אנא בורות שיחין ומערות קא חפרנא דתנן: היה חופר בור, שיח ומערה קוצץ ויורד, והעצים שלו. אמר רב פפא: אמרי ליה כולהי, ולא יכילי ליה;׃

    Tosafot

    אפומא דחצבא - על פי' הקונט' קשיא לר"י דאיך יהא האפדנא נייד כולי האי עד שתתנדנד הנכתמא דא"כ הבית קרוב ליפול ולפי הענין משמע שהיה בנין חזק שהרי מתוך העושר בנאה ובמס' שבת (דף עז:) נמי אמר מאי אפנדא אפיתחא דין שמאספין שם לדין משמע דבירה גדולה היא ונראה לר"י דכד ניידא נכתמא כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר מועט הרבה א"כ מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ולריצב"א נראה שאין פ"ה דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אף על פי שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך:

    זיקא הוא דקא ממטי לה - קשיא לר"י דליחייב משום אש מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחייב משום אש כדאמר בפ"ק דב"ק (דף ו.) והכא דאמטי ליה ברוח מצויה איירי מדפריך עלה מזורה ורוח מסייעו דאיירי ברוח מצויה כדמשמע בהכונס (שם דף ס. ושם) גבי ליבה וליבתו הרוח ומדפריך מגץ היוצא מתחת הפטיש דהיינו ברוח מצויה דחייב משום אש דגבי אש קתני לה בהכונס ואומר ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר ודמי לליבה וליבתו הרוח דפטור והיינו דמשני כי פריך בסמוך מ"ש מגץ דהוה סלקא דעתך דדמי ממש לגץ ומשני התם ניחא ליה דליזל ומתכוין להכות בכח עד שיצא הגץ ומתרחק בלא שום זיקא וחייב משום אש על מה שגומר והולך על ידי רוח מצויה אבל הכא לא ניחא ליה דתיזל כלומר ואינו מכה בכח ואי לאו רוח אין הרקתא הולכת כלל וא"ת מ"מ יהא חייב להרחיק מידי דהוה אגורן דמתניתין דחייב להרחיק אע"ג דזיקא ממטי ליה וי"ל דמתני' כרבנן והכא איירי אליבא דר' יוסי דלא מחייב אלא בגירי דיליה והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין אלא לענין הרחקה וא"ת מאי שנא מנמייה דאפילו לר' יוסי מרחיקין אע"ג דהיא גופה ממטיא נפשה כמר בר רב אשי ומיהו התם משום דזימנין דבהדי דנח כו' כדקאמר לעיל אבל קשה מעורבין לעיל (בבא בתרא דף כג.) דאמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא וי"ל דגמרא לא סבר לה כרבינא דר"ת פוסק כמר בר רב אשי וכאמימר ועוד אומר ר"י דבעלי חיים שאני דחמירי טפי מרוח דכח אחר מעורב בהן כדאמרינן בבבא קמא (דף ו.):

    מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו - ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב"ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור:

    ורבינא מאי שנא מגץ - וא"ת ואמאי קאמר ורבינא לאמימר נמי תיקשי לענין חיוב תשלומין מאי שנא מגץ וי"ל משום הכי נקט רבינא דאמימר הוי מצי לדחויי דה"נ חייב לדידיה בתשלומין דלגמרי מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו:

    אחד גפנים ואחד כל אילן - מתוך פ"ה לעיל (בבא בתרא דף יח.) משמע דנקט אחד גפנים משום דשייך בהו כלאים דהביא ראיה מכאן דכשיש גדר ליכא איסור כלאים וזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן ואין נראה דשדה חבירו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים איירי דהא מוקמי' בגמ' דמתני' אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי משום ציפרי ומהאי טעמא גפנים לזרעים בעי טפי אלא דנראה דנקט אחד גפנים ואחד כל אילן דלא תיסוק אדעתי' למימר דשיעור ד' אמות דמתני' דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים:

    אבל בבבל ב' אמות - תימה דבפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא דף פב: ושם דף פג.) גבי קנה ג' קנה קרקע דאמר רב יוסף עובדא הוה בדורא דרעותא כו' משמע מהתם דבבבל נמי בעינן ד' אמות דבבבל הוה מעשה וצ"ל דבההיא דורא דרעותא היה להם מחרישה גדולה כמו בארץ ישראל:

    אבל בגפנים בעי טפי - והוא כשנטע דקלים כשהם גבוהים אבל אם נטע גרעין לא דממילא קא גדל ולא גירי דיליה הוא:

    אנא לא קייצנא דאמר רב כו' - וא"ת והתנן במתניתא דקוצץ ונותן דמים וי"ל דאיכא לאוקמי באילן סרק אבל קשה דאמרינן בהחובל (ב"ק דף צב.) גבי הנהו דיקלי דמכחשי בגופני הוו דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו אלמא משום היזק גפנים מותר לקוץ דקלים ויש לפרש דשאני התם שיותר מדאי היו מכחישים בגפנים עד דהוה טעים בהו טעמא דחמרא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    וכמה כדנייד נכתימא אפומא דחצבא - פירש רש"י ז"ל, שאם יניח בראש החומה חצבא ונכתימא אפומא ונדייה נכתימא הרי זה נזק וצריך להתרחק. ואינו מחוור, דאפילו פחות מיכן הוי נזק, דהאי מפיל ממש הוא. ור"י ז"ל פירש אי נדייא אפדנא מעט, אפילו משהו, כמה דניידא נכתמא הפמא דחצבא, הרי זה נזק וחייבין להתרחק, וזה נכון.

    אמר להו כי מודה רבי יוסי בגיריה הני מילי דקא אזלא מכוחו האי זיקא הוא דקא ממטי לה. מהכא משמע דלרבי יוסי אפילו לגבי נזקין דרבים סבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דאיכא גירי דידיה, ולא שני לה בין היזיקא דיחיד להיזקא דרבים, והילכך מתניתין דקתני מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא משמע דפליג עלה רבי יוסי, אם כן לרבי יוסי גירי הוו ואפילו לגבי יחיד נמי מרחיק, ועוד דההיא מתניתין אפילו ביחיד היא, וכדתנן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, כלומר מפני שדות היחידים שסביביו. ומינה לדבורים דמרחיקין לרבי יוסי מן העיר חמשים אמה, כדאיתא בתוספתא (פ"א, ה"ז) וכדכתבינן לעיל (בבא בתרא כה, א, ד"ה מתניתין), אף ממצר חברו מרחיקין חמשים אמה. ועוד דכיונים ממש הן, והילכך משמע דאף על גב דאמרינן בריש פרקין דבכולה בבא דמשרה וירק פליג רבי יוסי, היינו דבעל המשרה וכרישין והבצלים והחרדל אינן צריכין להרחיק, אבל דבורים ודאי צריך להרחיק, דגירי נינהו, כדאמרן.

    אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה - ואם תאמר ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה דחייב אף על גב דאיכא כח אחר מעורב בו. פירש מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק, שהאש היא שמזקת ששורפת, וכן כובד האבן והסכין הן שמזיקין, והילכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב, דממונו הוא דאזיק. אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת, אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים.

    מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו - ואם תאמר אמאי לא מקשה לה ממתניתין (כד, ב) דמרחיקין את הגורן, דהתם נמי זיקא הוא דממטי ליה, ואפילו הכי חשבינן ליה גרמא בנזקין, ורבי יוסי נמי מודה בה, כדעת הגאונים ז"ל שכתבתי למעלה גבי מרחיקין את הסולם מן השובך, וי"ל דאמר לך רבינא דההיא רבנן היא ולא רבי יוסי, דגרמא דידיה בנזקין נמי ליתא. ולמרימר ולמר בר רב אשי אף היא הויא גרמא בנזקין ורבי יוסי נמי היא, ומשום הכי נמי לא מקשה מינה לרבינא ומקשה מזורה ורוח מסייעתו דליכא דפליג עליה. כנ"ל. ואם תאמר מאי קא מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו דליכא, דהא דחאה רב אשי בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא ס, א) גבי לבה וליבתו הרוח ואין בלבויו כדי ללבותה פטור, ואקשינן עלה מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, ופריק רב אשי התם מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בניזקין פטור, י"ל דהכא לאו לענין חיוב תשלומין מדמה לה, אלא לענין אסורה, דמכל מקום גרמא הוא, וגרמא בנזקין אסור. וכן כתב ר"ח ז"ל. ורבינא דלא חש לה, סבירא ליה דאפילו גרמא דידיה לא הוי ושרי.

    הכי גרסינן - אמרוה רבנן קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו, הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן. וקשיא לי להאי גירסא טובא, דאם כן כי אקשינן ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש, מאי טעמא לא אקשינן בין לרבינא בין לאמימר, כיון דתרווייהו בחדא שיטתא קיימי. אלא ודאי לא גרסינן ליה, דאמימר כמר בר רב אשי סבירא ליה. ואם תאמר אכתי כי אקשינן לרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש, ליקשי נמי לאמימר ולמר בר רב אשי דמדמו לה לזורה ורוח מסייעתו. דהתם חייב והכא פטור אלא דאסור משום גרמא בנזקין. י"ל דלרבינא דשרי לגמרי ודאי קשיא, אבל לאמימר ולמר בר רב אשי לא קשיא, דדילמא אינהו לגמרי מדמו לה לזורה ורוח מסייעתו ואפילו לענין תשלומין, ודלא כרב אשי דפרק הכונס, וכיון דלא איתפרש להו לענין תשלומין היכי סבירא ליה לא אפשר לאקשויי להו. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי ואמימר דאמרין היינו זורה ורוח מסייעתו ומסקין ליה.

    אמר שמואל לא שאנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות - פירש רש"י ז"ל דבארץ ישראל מחרשתם גדולה ובבבל קטנה, והטעם לפי שארץ ישראל ארץ הרים וקרקע קשה וצריך מחרישה גדולה, אבל בבל דטבעני די להם במחרישה קטנה. ואם תאמר והא אמרינן לקמן בפרק הספינה (בבא בתרא פב, ב) עובדא הוה בדורא דרעוותא ואמר ליה רב יוסף זיל הב ליה כדי בקר וכליו, וכמה כדי בקר וכליו ארבע אמות, ודורא דרעותא אתריה דרב יוסף בבבל הוה. י"ל שגם בבבל מקומות יש, שגם שם יש מקומות קשין וצריכין מחרישה גדולה כארץ ישראל.

    א"ל והא רחקי לי א"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי - כלומר משום היזקא דעופות.

    אמר ליה והא אנן אחד גפנים ואחד כל האילן וכו' - קשיא לי, רבא בר רב חנן היכי הוה טעי בהא וסבר דהרחקה דמתניתין מיירי אפילו משום סלוקי נזקא דעופות, והא תני אם היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, ולסלוקי הזיקא דעופות גדר גבוה עשרה מאי מהני ליה, ונראה לי לפרש דרב יוסף אמר ליה לקוץ, וסבר רבא בר רב חנן דמשום הזיקא דפרות לא הצריכו חכמים להרחיק כלל, אלא משום עבודת הכרם בלחוד הוא דאיצטריך, ומשום הכי אמר ליה הא רחקי לי כפי מה שהצריכו חכמים משום עבודת הכרם ושוב אינו חייב יותר. ואמר ליה רב יוסף כי משנתינו לא דברה אלא בהזיקא דבקר וכליו, אבל בהיזקא דעופות, שהוא מצוי בין אילנות לגפנים לא דברה., ואהדרה ליה רבא בר רב חנן דמשנתינו אפילו בין אילנות לגפנים קתני, ואפילו הכי תני עלה משום עבודת הכרם, דאלמא אינו צריך להרחיק אלא משום כדי עבודת הכרם, הא משום הזיקא דעופות כלל כלל לא, דלא חשיב ליה היזק. ואהדר ליה רב יוסף דהא דקתני במשנתינו אחד גפנים ואחד כל האילן, לאו בין אילנות לגפנים קאמר, אלא אחד אילנות לאילנות וגפנים לגפנים, ולהני ודאי לא צריך אלא משום עבודת הכרם, אבל בדין אילנות לגפנים לא איירי במתניתין כלל, דהא מילתא אחריתי היא, ומשום הזיקא דעופות וצריך הוא להרחיק.

    אמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקציה כמר אי ניחא ליה למיקץ זיל קוץ. יש מפרשים דרב יוסף לאו מדינא אמר ליה דאיקוץ, דאנן כרבי יוסי סבירא לן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, והא נמי לאו גירי נינהו, אלא מדין חסידות קאמר ליה דכיון דלרבנן צריך להרחיק ומזיק הוא, מדין חסידות הוא דליקוץ ולא יזיק. והיינו דאהדר ליה רבא בר רב חנן לבסוף אנא לא קאיצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקציה, ואי מדינא חייב לקוץ אדרבה מותר ומצוה לקוץ. ולא הוה אמר ליה נמי מר אי ניחא ליה למיקץ זיל קוץ. ואינו מחוור כלל, דאם איתא לא הוה אמר ליה רב יוסף זיל קוץ, דמשמע דמדינא קאמר ליה, אלא הוה אמר ליה ליקוץ מר. והא דאמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רב וכו', היינו משום דלדידיה פירושא דמתניתין אחד גפנים ואחד כל האילן, אחד גפנים לאילנות ואחד אילנות לגפנים קאמר, ורב יוסף הוה קא מחדש ליה בפירושא דמתניתין ואמר דאחד גפנים לגפנים ואילנות לאילנות קאמר אבל אילנות לגפנים בעי טפי. ולפיכך אמר ליה, אי קודם מעשה אמרה מר צאיתנא ליה, אבל בשעת מעשה אמרה אין שומעין לו, והילכך אנא דלא סבירא לי כפירושיה דמר לא קאיצנא, דאסור למקצייה מדרב, אבל מר דסבירא ליה דמדינא בעי למקצייה זיל קוץ. ואיכא דאקשי ליה מאי גירי איכא הכא. יץל דהוה ליה כקורקור דרב יוסף דקרי ליה גרמא דגירי, משום דכי אתי אומני מפרחי להו ואזלי ויתבי בתאלי, והכא נמי כי הוה אתי רבא בר חנן למגדר דיקליה מפרח להו ואזלי ויתבי בסמוך להן לעולם גביה פרדיסיה דרב יוסף. וזה עיקר. ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב יוסף, ובין אילנות לאילנות וגפנים לגפנים סגי לן בכדי עבודת הכרם, דהיינו ארבע אמות בארץ ישראל ושתי אמות בבבל, ובבבל נמי במקום שהארץ קשה ומחרשתם גדולה צריכין ארבע אמות כארץ ישראל, וכמו שכתבנו למעלה. ובשבאו לסמוך בבת אחת, יש מפרשים דבארץ ישראל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה. והנוטע אילן אצל שדה חברו הוא נון כל הד' אמות. ומורי הרב ז"ל כתב דאפילו באו בבת אחת זה מרחיק ארבע אמות וזה מרחיק ארבע אמות, שהרי כל אחד יכול לזרוע אותן ד' אמות שהוא מניח, והילכך אם לא יניח זה אלא שתי אמות נמצא מכניס בקר וכליו על גבי תבואתו. ובין אילנות לגפנים כתב הרב אבן מיגש ז"ל משמו של הרב אלפסי ז"ל רבו שאין צריך להרחיק אלא ארבע אמות, דהרחקה סתם אינה יתירה על ארבע אמות, והעיד שכך היה דן. והקשה הרמב"ן ז" אם כן מאי קא מקשה ליה רבא בר רב חנן לרב יוסף והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל האילן, מאי קושיא, מתניתין ארבע אמות תנן, פ ובהכי ודאי סגי אפילו בין אילנות לגפנים, אבל הם בבבל היו ולא הרחיק רבא מתחלה אלא שתי אמות משום עבודת הכרם, אבל משום עופות לא צריך להרחוקי, וכדרך הפירוש שפירשתי אני למעלה. והא נמי דאמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעי טפי, לא טפי משיעורא דתניתין קאמר, אלא טפי מעבודת הכרם, ונפקא מינה לבבל. ואלא מיהו אכתי קשיא, דפרדיסא דאילנות או דגפנים משע. ועוד דבהדיא אמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעינן טפי, ואם כן אפילו לא הרחיקו שניהם אלא כדי עבודת הכרם לבד זה הרחיק שתי אמות וזה הרחיק שתי אמות, ונמצא בין אילנות לגפנים ארבע אמות, אלא שזה אינו קשה אלא לפי דברי מורי הרב ז"ל שאמר דבבל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות, אבל כלפי דברי המפרשים שפירשו דזה נותן אמה וזה אמה, ניחא. ואף הרב אבן מיגש כן סבור. וכן כתב מורי הרב ז"ל דשיעור הרחקה באילנות לגפנים הכל לפי מה שעיני הדיין רואות, והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לו לחייב את הנוטע להרחיק מן הספק, מיהו שמונא אמות יש לחייבו לפחות, מדקאמרינן הני מילי אילנות לאילנות אבל אילנות לגפנים בעינן טפי, ואילנות לאילנות יש ביניהן הרחקת שמונה אמות ואפילו הכי קאמרי דאילנות לגפנים בעינן טפי, וזה כדרך סברתו של מורי ז"ל שאמר דכל אחד נון כדי עבודה, דהיינו בארץ ישראל ארבע אמות לכל אחד ובבל שתים. ואפילו הכי, לפי מה שפירשתי אני למעלה אינה ראיה, וכמו שכתבתי למעלה.

    הגרש"י ז"ל - אמרינן ליה כולהו. ואינה נכונה, דמאי כולהו, דליכא למימר הכי אלא במה שהוא ידוע ונודע מה שהקשה לו. אלא ה"ג:] אמרי ליה טובא.

    ולא יכילנא ליה עד דאמרינן ליה הא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלן. פירש רש"י ז"ל דהכי קאמרי, דכי היכי דאמר רב יהודה דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אף על פי שאינו שלהם, כיון שהחזיקו בו, אסור לקלקלו, אף אני כן, כיון שהחזקתיו בו אסור לך לקלקלו. ואינו מחוור, דרב כיהודה ברבים דוקא קאמר ולא ביחיד. ועוד קשיא לי, דאם איתא, היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד והעצים שלו היכי משכחת לה, והא אחזיק. אלא נראין דברי ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל שפירשו, שדרך הרבים היתה עוברת בין מצר רב פפא למצר רב הוא בריה דרב יהושע, ומשל רב הונא בריה דרב יהושע היה, אלא שהחזיקו בו רבים מדעת רב הונ, ולשם היה חופר הוא עכשון, ולפיכך אמר ליה ותיפוק לי מיהא דכבר החזיקו בו רבים ואתה מקלקלו, וכל שכן שאתה עושה שתים מקלקל מצר הרבים ומפסיד שלי.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 26a

    Bava Batra 26a. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 373 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 26a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026