Bava Batra 19b

לצדדין קא משתרשי ומחלידין מתחת לכותל ומקלקלים יסודו:

המבריך את הגפן גפן יחידי שאין בזרעים שאצלם משום עירבוב דאין כרם בפחות מחמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אלא שלא ינק הזרע מן הגפן:

מבריך כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) כופף זמורת גפן מחוברת ומבריכה בקרקע בצידיה לכאן ולכאן וקורין בלע"ז פרובניי"ר:

שמחלידין את הקרקע אצל הכותל במקומן ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין:

משתין בקיר אלמא דרך בני אדם כן:

בשופכין עביט מלא ושופכו שם:

לא ישתין ליכא לאוקמי אלא במשתין ממש:

בכותל לבינים שהם של טיט שנתיבשו בחמה והם נימוקים מחמת המים:

(שייך לע"ב) המבריך את הגפן‎—One who bends a grapevine OVERVIEW The גמרא cites a משנה that if one is מבריך a גפן in the ground, one may not plant seeds directly on top of the buried vine unless it is buried three טפחים or more. The ברייתא states that one may plant seeds at the sides of the buried vine. תוספות clarifies and explains these rules. -------------------------------- פירוש גפן יחידי שהוא מושרש בארץ וכופף את הגפן באמצעיתו‎ – The explanation of המבריך את הגפן is that we are discussing a single grapevine which is rooted in the ground, and he bends one of the vines in the middle – ומכסהו בקרקע ונשרש שם‎ – And covers this vine with earth, and it takes root there – וקאמר מותר לזרוע את הצדדין‎ – And the ברייתא rules that it is permitted to seed on the sides of this covered vine – דאף על גב שאינו רחוק שלשה טפחים ויונק עם הגפן מתחת הקרקע – For even though that it is not distanced three טפחים from the covered vine and so it nourishes together with the vine underneath the ground, nevertheless – כיון דמעל הקרקע ליכא עירבוביא שרי כדמוכח בעירובין (דף צג, א) ובמסכת כלאים (פרק ד') – Since aboveground there is no mixing, it is permitted, as is evident from the גמרות in מסכת עירובין and מסכת כלאים, where it states – דזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן – This one (בעל הגפן) may plant close to the fence from this side, and the other one (בעל הזרעים) may plant close to the fence from his side תוספות asks: ואם תאמר והיכי דמי שזורע לצדדין‎ – And if you will say; but how is this case where he is seeding on the side – אי כשהרחיק ג' טפחים מן הצדדין אפילו על גביו נמי ואי בלא הרחיק מן הצדדין נמי לא‎ – If he distanced himself three טפחים from the sides of the protruding vine, he should be permitted to seed even on top of the buried vine, and if he did not distance three טפחים from the protruding vine he should not be permitted to seed even on the sides of the buried vine – תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דמיירי כשזורע הצדדין ברחוק ג' טפחים מגפן היוצא מן הקרקע מכל צד‎ – And the ר"י answered that this is a case where he planted on the sides of the buried vine at a distance of three טפחים on all sides from the vine which protrudes from the ground – דליכא ערבוביא למעלה מן הקרקע‎ – So there is no mixture above ground – ומכל מקום אסור לזרוע על גביו מפני שהשרשין נכנסין בתוך הגפן‎ – But nevertheless it is forbidden to plant directly on top of the buried vine because the roots of the plant will enter into the buried vine, and even though it is not כלאים‎ – והוי כמרכיב זרעים באילן דאסור – But it is like grafting plants into a tree which is forbidden. תוספות asks: ואם תאמר ומאי איריא דנקט גפן אפילו שאר אילן נמי אסור – And if you will say; so why does the משנה mention גפן specifically, since the issue is הרכבה, so even by other trees it is also אסור‎?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דשאר אילנות שהן קשין מותר לזרוע על גביו כנגד השורש‎ – And the ר"י says that other trees which their trunk and roots are hard, it is permitted to plant on top of it even directly on the root – דלא חיישינן שיכנס שורש הזרע בתוך האילן שהוא קשה‎ – For we are not concerned that the root of the plant will enter into the root of the tree and be considered grafting (הרכבה), since it is hard and it cannot penetrate – אבל גפן שהוא רך חיישינן והאי (פירוקא) מצא רבינו יצחק בירושלמי בגמרא דהך משנה: However by a גפן which is soft we are concerned that the root of the seed will penetrate into the root of the גפן and it will be הרכבה‎. And the ר"י found this answer in תלמוד ירושלמי on the גמרא of this משנה‎. SUMMARY By a lone grapevine there is no concern of יניקה, only for ערבוביא‎. There is a concern for הרכבה from seeds by a גפן since its vines and roots are soft. THINKING IT OVER Do רש"י and תוספות agree here, or is there a מחלוקת here between רש"י and תוספות‎?

התם בשופכין‎—There it is by pouring OVERVIEW The גמרא explained that when our משנה stated that we must distance מי רגלים from a wall, it was regarding pouring out a urinal full of urine near the wall; however an individual may urinate near the wall. תוספות explains the necessity of this ruling. ------------------------------------ תוספות asks: ואם תאמר בשלמא אי מיירי במשתין אף על גב דתנא ליה אמת המים תנא ליה נמי האי‎ – And if you will say; the משנה is properly understood if we are discussing urinating, for then even though the משנה taught that one must distance an irrigation ditch, nevertheless the משנה also teaches מי רגלים‎ – דסלקא דעתין משום צניעותא לישתרי‎ – For we may have mistakenly assumed that on account of modesty it is permitted to be urinate near the wall, where he is somewhat concealed, therefore the משנה teaches this novelty that notwithstanding the requirement of צניעות, it is still forbidden – אבל אי מיירי בשופכין מאי קא משמע לן הא תנא ליה אמת המים‎ – However if the משנה is discussing pouring out a full urinal, what is the משנה teaching us by including מי רגלים, the משנה already taught us אמת המים so that would seemingly include מי רגלים as well – תוספות goes on to prove that the משנה does not repeat itself: דמהאי טעמא אמר לעיל דלא תני חול‎ – For our משנה did not teach חול for this very reason, as the גמרא previously stated – תוספות answers: יש לומר דשאני חול שהוא כל שעה אצל הכותל אבל הנך מי רגלים כלים כרגע: One can say; that sand is different from מי רגלים, for the sand is near the wall all the time, however these מי רגלים are gone in an instant! SUMMARY The novelty of distancing שופכין של מי רגלים is that they are absorbed immediately. THINKING IT OVER תוספות writes that there is a greater novelty by מי רגלים over אמת המים (that they are absorbed immediately). If that is the case why did not the משנה teach us distancing only by מי רגלים and we would know for sure that the same rule applies to אמת המים‎.

ותיובתא דרבה בר בר חנה‎—And it is a refutation of Rabah Bar Bar Chono OVERVIEW רבה בר בר חנה ruled that one may urinate near his neighbor’s wall, and brought proof to this from a פסוק which states משתין בקיר (urinating by the wall). The גמרא refutes this from a ברייתא which states that one may not urinate next to a wall, except if the wall is built on a rock it is permitted. תוספות explains that we cannot reject this refutation of רבב"ח. ---------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: ולא מצי לשנויי דכי קאמר רבה בר בר חנה בצונמא‎ – And the גמרא could not have answered on behalf of רבב"ח, that when did רבב"ח rule that it is permitted, only by a rock (צונמא); where the ברייתא also permits it. The reason the גמרא did not offer this answer – חדא דהוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דדריש מקרא שמע מינה דלא מפליג: Firstly, רבב"ח should have clarifed himself explicitly, and furthermore since he is expounding the פסוק, we can derive from this that he does not differentiate between a צונמא and other types of walls. SUMMARY רבב"ח permits משתין בקיר in all circumstances since he was not explicit otherwise, and the פסוק certainly does not distinguish. THINKING IT OVER תוספות offers two reasons why we cannot say that רבב"ח meant בצונמא‎. Which of those two reason is the relatively stronger one?

אמר רב טובי רקיק אינו ממעט‎—Rav Tuvee ruled that a wafer does not diminish OVERVIEW If there is a corpse in one room and there is a window (opening) between this room and an adjacent room, the טומאה extends into the adjacent room, provided that the opening is sufficient (let us assume a טפח square). If one places a thin wafer (רקיק) in this opening so it is no longer a פותח טפח, the טומאה still spreads into the adjacent room, since he does not intend to let it remain there. תוספות explains why this ruling (of טומאה) was cited in our גמרא (regarding הרחקת נזיקין). -------------------------- הך שמעתתא מייתי הכא אגב דפריך לקמן זרעים כיון דקשו לכותל שקיל להו: This ruling was stated here since the גמרא will ask later concerning זרעים that since זרעים harm a wall, he will remove them. SUMMARY There is a question on רב טובי based on a ruling of our משנה‎. THINKING IT OVER The גמרא (when asking on רב טובי) never cites our משנה (rather it asks from other sources), so even though the explanation of one of the questions is based on our משנה, is that sufficient reason to cite a סוגיא of טומאה in the middle of הרחקת נזיקין‎?!

רקיק אינו ממעט בחלון‎—A wafer does not diminish the window Overview This תוספות will discuss the size of an opening which is required in order for טומאה to extend from one room to the adjacent room (or from a lower floor to a higher floor) and have the adjacent room considered an אוהל for טומאה‎. ---------------------------------- דיני חלון פירש רבינו יצחק בן רבינו מרדכי על פי המשניות – The ריב"ם explained the laws regarding the size of a window (to extend the טומאה) according to the משניות, as follows – דאם הוא חלון העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח‎ – That if it is a window which is made for utility, the size of the opening which is required to extend the טומאה is the opening of a טפח squared (a טפח by a טפח) – וכשיתמעט מטפח אפילו במשהו אינו מביא‎ – And when it becomes less than a טפח squared even by a miniscule amount, it cannot extend (מביא) the טומאה into the adjacent room – ואם הוא חלון שעשוי לאורה ועשוי בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה – And if it is a window which is made for lighting purposes and it was man made, its required size is like the full width of the large drill in the לשכה‎ – שהוא כמלא פונדיון האיטלקי שהוא סלע נירונית והיא יתירה על סלע סתם‎ – Which the מקדח גדול was the size of an Italian פונדיון which is the same size as a סלע of נירון, which is larger than a ‘regular’ סלע‎ – דסלע סתם הוא פחות ממלא מקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול כדאמרינן בבכורות (דף לז, ב) – For a regular סלע is smaller than an ordinary מקדח, and it is certainly smaller than the large מקדח, as the גמרא states in מסכת בכורות‎ – ואותו חלון שעשוי לאורה אינו מתמעט מסתימת משהו כיון שהיה בו כשיעור‎ – And that window which was made for light, does not become diminished through a miniscule closing, since initially it had the required amount – אלא עד שיתמעט שלא יהא בשיריים רום אצבעים על רוחב גודל‎ – Rather it becomes diminished when the remainder is less than (two fingerbreadths high) [a finger] by the width of the thumb – ומאור שאינו עשוי בידי אדם אלא מעצמו כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף‎ – However a window which is not man made, but happened by itself; for instance, water or vermin bored the hole, its שיעור to be מביא את הטומאה is the size of a (large) fist – חישב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח – If he intended to utilize this self-made window, its שיעור is a square טפח, but if he decided to use it for light its שיעור is a מלא מקדח‎ – ומלא אגרוף מפרש התם באגרופו של בן אבטיח ורבי יוסי אומר בראש כל אדם – And the גמרא there in בכורות explains that by the size of a fist we mean the fist of בן אבטיח (a large person) and ר"י says that מלא אגרוף is the size of any person’s head – ושאינו עשוי לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר ולשמור גנות ופרדסים‎ – And a חלון which is not used neither for utility, nor for light, but rather for air or to watch from it gardens and orchards – אותו שיעורו כמלא מקדח בינוני: Its שיעור is like an average מקדח‎. Summary סוג החלון שיעורו שיעורו אם נסתם חלון העשוי לתשמיש פותח טפח אפילו משהו חלון העשוי בידי אדם לאור מלא מקדח גדול אצבע על רוחב גודל חלון שנעשה מאליו מלא אגרוף אפילו משהו חלון שנעשה מאליו וחישבו לתשמיש פותח טפח אפילו משהו חלון שנעשה מאיליו וחישבו למאור מלא מקדח קטן אפילו משהו חלון שעשוי לאויר מלא מקדח בינוני אפילו משהו The size of the various openings in ascending order is; מקדח קטן, מקדח בינוני, מקדח גדול, פותח טפח, מלא אגרוף‎. THINKING IT OVER 1. Why is there this difference that by a חלון העשוי לתשמיש, it is not מביא טומאה even if מיעטו במשהו, however by a חלון העשוי בידי אדם לאור, it is מביא טומאה, unless it is smaller than אצבע על רוחב גודל‎? 2. Why is there this difference that by a חלון העשוי בידי אדם לאור the שיעור is מלא מקדח גדול; however the שיעור for a חלון שנעשה מאיליו וחישבו למאור is מלא מקדח קטן‎?

מאי איריא רקיק כולי‎—Why mention a wafer, etc OVERVIEW ר' טובי taught that placing a wafer (רקיק) in a window will not diminish (ממעט) the opening of the window and it will still be מביא את הטומאה from one room to the next. The גמרא asked why mention a thin wafer (רקיק), even a thick wafer will also not be ממעט‎. Our תוספות explains the sגמרא' question. --------------------------------- השתא סלקא דעתין דנקט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי‎ – The גמרא now assumed that ר' טובי mentioned רקיק specifically because there are two reason why a רקיק should not be ממעט‎ – חדא דלא סתימה מעלייתא לפי שהוא רך ועשוי ליפול ועוד שאינו מבטלו‎ – Firstly a רקיק it is not a good closing, because it is soft and prone to fall, and additionally he is not nullifying it to remain in the window; he intends to remove it and eat it – משום הכי פריך אפילו עבה נמי שמתקיים הואיל ואינו מבטלו אינו ממעט: Therefore the גמרא asks, even by a thick wafer which will last, it is also not ממעט, since he is not nullifying it (to remain in the window), therefore it is not ממעט‎. SUMMARY There is more reason (in the הו"א) to assume that רקיק is not ממעט, since it can fall easily and he is not מבטל, as opposed to עבה where only the second reason applies. THINKING IT OVER Seemingly what is the sגמרא' question? The reason ר' טובי mentioned רקיק, is because only a thin wafer is not ממעט, since it is not that substantive, it will fall down, however a thick wafer, which is substantive and will not fall down is indeed ממעט‎.

ותיפוק ליה‎—And let him derive this OVERVIEW רב טובי taught that a רקיק is not ממעט בחלון‎. The גמרא explained that he mentioned רקיק (and not עבה) to teach us that even though ממאיס, nevertheless he is not מבטל it and therefore it is not ממעט‎. The גמרא then asked, let him derive that the רקיק is not מבטל since it is a דבר המקבל טומאה‎. Our תוספות discusses this question. ---------------------------- אפילו אם יבטלו דאינו חוצץ משום דמקבל טומאה‎ – [The explanation of the sגמרא' question is] even if he is מבטל the רקיק to the חלון, it will not block the טומאה from expanding since the רקיק is מקבל טומאה, and the rule is that a דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה‎ – תוספות asks: ותימה אם יבטל ליה תו לא מקבל טומאה וטהור כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט, א ושם) – And it is astounding; if he is מבטל the רקיק to the חלון, it will not be מקבל טומאה anymore, as is evident in פרק העור והרוטב‎ – דאמר כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ובית שסיככו בזרעים טהורים – Where the גמרא states; ‘A ball of sourdough which he set aside for sitting, is nullified (and not considered שאור anymore), and a house which was covered with seeds in their stalks are טהורים’, they are not מקבל טומאה‎ – אלמא כיון דבטליה לא מקבל טומאה – It is evident that since he was מבטל them from being food they are no longer מקבל טומאה; the same should be here regarding the רקיק that once he was מבטל it (since it is ממאיס) it should no longer be מקבל טומאה‎! תוספות answers: ויש לומר דהתם מיירי כגון דעבד בהו שינוי מעשה‎ – And one can say that there (in פרק העור והרוטב) it is a case where he did an act to change the food into something else – דהא אמרינן (שבת דף נב, ב) כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה – For the משנה states all utensils become capable of receiving טומאה by thought alone – ואין עולין מטומאה אלא על ידי שינוי מעשה והוא הדין באוכלין דבעינן שינוי מעשה – But it does not leave it status of being מקבל טומאה, only through a שינוי מעשה, and the same law which applies to utensils applies to food that we require a שינוי מעשה in order that it should cease being אוכלין‎ – תוספות proves that by אוכלין we also require a שינוי מעשה to remove them מתורת אוכלין: דאפילו בידות האוכלין מוכח בפרק קמא דסוכה (דף יד, א ושם) – For it is evident in the first פרק of מסכת סוכה that even regarding the ‘hands’ of food – דאיכא תנא דאית ליה דבעינן בהו שינוי מעשה: That there is a תנא who requires שינוי מעשה by ידות that they should cease to be מקבל טומאה, so certainly all would agree that by actual food we require a שינוי מעשה to no longer consider them food. SUMMARY For a food not be considered food any longer it requires שינוי מעשה, however ביטול במחשבה alone is insufficient. THINKING IT OVER From תוספות (introduction and question) it seems that תוספות understood the question of ותיפוק ליה as a continuation of the previous discussion (whether there is a greater חידוש by רקיק over עבה), and therefore תוספות asks his question. However it is possible that the גמרא is asking a new question (regardless whether it is רקיק or עבה); what is the חידוש of ר' טובי, it is obvious that it is not ממעט, since it is an אוכל which is מקבל טומאה, and something which is מקבל טומאה is not חוצץ בפני הטומאה‎!

שנילושה במי פירות‎—That it was kneaded with fruit juices OVERVIEW The גמרא explained the reason the רקיק is not considered אוכלין is because it was kneaded במי פירות so therefore it was never מוכשר לקבל טומאה‎. Our תוספות offers another possible solution as to why it is not מקבל טומאה‎. --------------------------------- הוי מצי לשנויי כגון שאין בו כביצה ובמסכת אהלות (פרק י"ג משנה ה') – The גמרא could have answered that it is not מקבל טומאה if for instance the רקיק was not the size of an egg, for in מס' אהלות, the משנה there – חשיב פחות מכביצה אוכלין בהדי הנך שאמר שממעטים את הטפח: Includes foods that are smaller than a ביצה, among these items which lessen the size of a טפח which is required to bring the טומאה (in certain cases). SUMMARY Food which is less than a כביצה is ממעט (unless he is not מבטל and intends to eat it). THINKING IT OVER Is there any advantage in תוספות answer (of פחות מכביצה) over the sגמרא' answer (שנילושה במי פירות), or vice versa?

המבריך גפן בארץ אם אין על גביו שלשה טפחים לא יביא זרע לשם. פירוש לאו משום יניקה ומשום כלאים, דאין אסור משום כלאים אלא כשיש יניקה וערבוביא, הא ביניקה לחודה לא, וכדתניא בברייתא דמייתינן בריש מכילתין מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש, וכדאיתא במסכת כלאים [פרק ג' משלשה היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שנראה כסוף שדה], ובמסכת עירובין בפרק קמא (יא, א) גבי נעץ ארבעה קונדסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן, והכא על כרחין כשהוא זורע רחוק מראשי הגפן המגולין כדי עבודת הגפן יחידית, דהיינו ששה טפחים לרבנן או שלשה דלרבי עקיבא, דאי לאו הכי היכי קתני אבל זורע הוא את הצדדין, והא צריך להרחיק כדי עבודת הגפן, והכא היינו טעמא דעל גביו אסור אם אין עליה שלשה טפחים, לפי שהגפן רכה ושרשי הזרעים נשרשין לתוכה והוה ליה מרכיב ירק בגפן, והיינו נמי דנקט גפן דרכיך, הא שאר כל אילן אף על פי שאין על גביו שלשה טפחים מותר, דאילן (רכין) [קשין] ואי אפשר לשרשי הזרעים להתרכב בהן, ולפיכך שרי ובלבד שירחיק כדי הרחקה מן היוצא על גבי קרקע, וכן מוכח בירושלמי (כלאים, פ"ז, ה"א) דגרסינן התם על משנה זו מה אנן קיימין אי משום זרעין באילן, כלומר משום מרכיב ירק בגפן, למה לי גפן אפילו שאר כל האילנות אי משום עבודה ניתני ששה, אלא כרבי עקיבא דאמר שלשה, אי כרבי עקיבה אפילו מן הצד ניתני שלשה, רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משום זרעים על גבי הגפן, כלומר לעולם משום מרכיב, ודוקא בגפן שהיא רכה, אבל שרשי שאר האילן קשין ואין הירק מתרכב בהן.

אבל זורע הוא את הצדדין ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשין לצדדים. י"ל דשרשי הגפן אינן עולין למעלה אלא למטה משלשה הן נשרשין.

אמר רבי חגא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח. פי' ולעולם אין משתרשין לצדדין. ואם תאמר אם כן בטלת דין ערוגה. י"ל התם משום דממקומן הן יונקין בסמוך להן שלשה טפחים.

התם בשופכין מהא שמעינן דשופכין דשאר מים דעלמא שרי, ולא אסרי אלא כעין נברכת הכובסין דקוו וקיימי, אי נמי בחול במתונא, לפי שהלחלוחית אינו מתיבש במהרה, אבל שופכין דעלמא עוברין הן לשעה ומתיבשין ואין חוששין להן.

במה דברים אמורים בכותל לבנים אבל בכותל אבנים טפח פירש מורי הרב ז"ל דלא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין, כגון זרעים ומחרישה, אפילו מכותל אבנים מרחיקין שלשה טפחים.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי. פירוש דקא סלקא דעתיה השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, וכדמקשינן בסוף ותיפוק לי דהוה ליה דבר המקבל טומאה, ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט, אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק דלא משום דמקבל טומאה קאמר, אלא משום דעתיד לינטל משם, וכל העתיד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ, ורקיק דנטל לרבותא נקטיה, דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל, ולפירושו דינא הוא דלא ימעט, אלא אפילו רקיק דבעמידתו בחלון הוא נמאס ויתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט, קא משמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט, ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו בטלו שם אינו חוצץ, דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ואיכא למידק, אי מבטל [ליה] לא מקבל טומאה, דהא כיפת שאור שיחדה לישיבה אינה מקבלת טומאה, כדאיתא בפסחים (מה, ב), ובפרק העור והרוטב (חולין קכט, א) נמי אמרינן בית שסככו בזרעים טהרו. ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כדי לבטלו, אבל ביטול לחודיה בלא מעשה אינו מעלה אותו מטומאתו ואכתי מקבל טומאה. והא דאמרינן במסכת סוכה (יג, ב) במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה, ומשמע משום דמקבל טומאה, ואף על גב דהתם הא עביד ביה מעשה בידים, י"ל דהתם נמי לא מבטיל ליה לעולם, אלא לשבעת ימי החג בלבד, ואנן ביטול לעולם בעינן.

ופרקינן בשנילושה במי פירות. שלא הוכשרה. והני מי פירות דקאמר כגון מי תותים ורמונים וכיוצא בהם, דלא איקרו משקה, הא יין ושמן מכשירין הן, דמשקין נינהו, וכדאיתא בשבת גבי י"ח דבר ובמקומות רבים בתלמוד. וקשיא לי, דא"כ רקיק דקאמר דוקא קאמר, דאי עבה וממלא כל הכותל אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ, כדאיתא בסמוך, ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילוש במי פירות, כלומר ורקיק דוקא. על כן נראה לי, דמעיקרא כי אקשי ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה, כלומר למעט מ"ש רקיק אפילו עבה אינו ממעט. ופריק דלאו דוקא, אלא לרבותא נקטיה, כדמפרש ואזיל. ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט, ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק בשנילושה במי פירות, ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כנ"ל, ובזה נסתלקו כל הקושיות. ואפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ או ממעט. כנ"ל.

חזי לטינא דאית ביה קוצי חזי להיסק ברטיבא הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בשבת, דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כרחיה מבטל ליה התם חוצץ הוא ליומי, וכדאוקימנא לקמן בן שמונה חי המונח בחלון, אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה, כיון דתנא סתמא.

המבריך גפן יחידית בארץ אם יש על גבה שלשה טפחים עובי עפר הותר לזרוע עליה שאין כאן יניקה ואין כאן משום מראית העין הואיל ואין זה כרם שאין כרם אלא בחמש גפנים נטועים על הדרך האמור למעלה ואם אין על גבה שלשה טפחים עובי עפר אסור לזרוע על גבה שהרי יש כאן יניקה ויש שואלים בה והרי מ"מ אין בה מראית העין וכל שאין בה מראית העין אע"פ שיש שם יניקה מותר לדעת קצת כמו שהתבאר במקומו אלא שנראה שהזרעים מדלדלים העפר והמים באים ומגלים ויש בה מראית העין וכבר הארכנו בה ותרצנוה בפנים אחרים במסכת שבת פ"ד ב' בשמועת ערוגה ומ"מ זורע הוא את הצדדים שאין הזרעים משתרשים לצדדים ואע"פ שהגפן משתרשת לצדדים משתרשת היא בעמק ואין שרשיה פוגעות בתחום יניקת הזרעים:

כבר ביארנו במשנה שאסור להשתין בצד כותלו של חברו אא"כ הרחיק שלשה בשל לבנים וטפח בשל אבנים אבל בשל סלע מותר בלא שום הרחקה ובשופכין אף בשל אבנים שלשה וכן ביארנו בשופכין שמקבצן בכלי ושופכן על הכותל כאחת והוא הדין במים אחרים אלא שיש חולקין לומר דוקא במי רגלים מתוך חוזק שלהם וגדולי המחברים יראה שפירשו בשופכין גומא שמקבצין בה מי רגלים ומ"מ ראיתי לגאונים שכתבו שכל שעושה גומא להתקבץ שם מי רגלים או זבלו והוא שעושה שם בית הכסא קבוע צריך הרחקה יתירא עד שלא יגיענו בכך שום היזק לפי ראות עיני הדיינים ואפילו במקום שלא היתה שם טענת ריח שלא התירו במי רגלים אלא דרך שפיכה וכן לא התירו בזבל אלא בזה שהולך ומתיבש בכל יום ושמא תאמר והלא כל שאין שם גירי זה חופר בתוך שלו ובית הכסא זה אינו מזיק עכשו בשעת חפירה מ"מ כשיתחיל לעשותו בית הכסא יתחיל להזיק מיד ואפילו לא היתה שם טענת ריח שאם יש שם טענת ריח לית דין ולית דיין ומעתה צריך להרחיק אפילו יותר מעשרים אמה עד שלא יזיק לפי ראות עיני הדיינים וכן כתבו שאם בא לקבוע בית הכסא סמוך לבורו של חברו צריך להרחיק אפילו כמה בכדי שלא יזיק מי בורו של חברו:

בית שיש בו מת ויש בכותל המבדיל בינו לבין בית שבצדו חלון שיש בו טפח על טפח או בין הבית לעליה הרי חלון זה מביא את הטומאה שבבית זה לבית שכנגדו או לעליה שעליו הא פחות מטפח אין הטומאה יוצאה ממנו לבית שני או לעליה ודוקא בחלון העשוי לאיזה תשמיש הא אם נעשה לאורה אף בשיעור פנדיון הטומאה יוצאה ממנו ואם לא נעשה בידי אדם אלא על ידי מים או שרצים או שנאכל מאליו שעורו כראש גדול של אדם נמצא מ"מ שהעשוי לתשמיש שיעורו בטפח על טפח סתמה כלה או עד שנשאר החלון בפחות מטפח הרי זה אותה סתימה חוצצת בפני הטומאה במה דברים אמורים בשהיה אותו הדבר הסותם ודבר שאינו מקבל טומאה וכן שיהא דבר שמן הסתם אדם מבטלו למקום שהוא ואין דעתו לפנותו או אם היה מן הדברים שאין אדם מבטלם מן הסתם שיגלה דעתו בבטולן כגון שיאמר כן בפירוש או שיניחהו שם על דעת לחוץ כל שאדם מניחו שם על דעת לחוץ הרי הוא כמי שמבטלו בפירוש בעוד שהטומאה לשם כמו שביארנו במסכת מגלה בפרק בני העיר:

מעתה רקיק שהיה באותו חלון במקרה וסתמו אינו חוצץ אפילו לא היה מקבל טומאה כגון שנילוש במי פירות כגון מיץ תותים או תפוחים שאין מכשירין אלא שבעה משקין המים והטל היין והשמן והדבש והחלב והדם ורקיק הוא חררה דקה של עיסה ואין צריך לומר בעבה שראויה לגרור עפרורית שבה ולאכל את השאר והרי היא עומדת במיאוסה מ"מ אין אדם מבטלה מן הסתם שהרי ראויה היא לכלבו או לתרנגוליו וכן בשאר אוכלין עד שיסרחו ויפסלו מלאכל הכלב וכן אם היתה שם תבן שהרי ראויה היא לבהמתו או להסק ומ"מ אם היה תבן סרוח עד שאינה ראויה לבהמה וכן שהיו בה קוצים ואינה ראויה להתערב בטיט וכן שהיא לחה ואינה ראויה להיסק הרי זו חוצצת ואע"פ שראויה להסק גדול שאין הסק גדול מצוי:

היו אוכלין אלו הסרוחים או התבן הסרוח בתוך חבית והחבית אינה חוצצת אם התבן או האוכלין יכולין לעמוד בפני עצמן אף בלא החבית הרי אלו חוצצין ואם לאו אין חוצצין וכיצד הוא שלא תהא החבית חוצצת אם היא של חרס כגון שהיתה עומדת על פיה כלפי טומאה והרי היא מיטמאה מאוירה וכל שמיטמאה אינו חוצץ הא אם היה גבה כלפי טומאה היא עצמה חוצצת ובלבד שיהא כלי מאוס ונקוב עד שלא יהא ראוי להקיז בו דם עד שמן הסתם אין דעתו של אדם לפנותו או שיגלה דעתו בבטולו לכל זמן שהטומאה לשם על הדרך שביארנו ואם היה משאר הכלים הואיל וכל מגע מטמא בהם אינו חוצץ בטומאת אהל בשום צד:

בד"ה מאי איריא כו' השתא סלקא דעתך כו' משום דאית ביה תרתי כו' עכ"ל לישנא דאפילו דחקם לפרש דאית ברקיק תרתי דאם לא כן לא הוה ליה למימר אלא מאי איריא רקיק עבה נמי וק"ק דאימא דקושטא הוא דנקיט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי אבל עבה ממעט והשתא לא תקשי לשמואל הנך תיובתי דמייתי מקופה ומעשבים ואם נאמר דהנך תיובתי לא קאי אדשמואל אלא אתלמודא דקאמר אפי' עבה נמי כו' ופסיקא ליה דמידי דחזי לא ממעט ניחא והוא דחוק גם רש"י לא פירש כן וע"כ נראה דסובר התלמוד דמכח הך סברא לפי שהוא רך ועשוי ליפול לחוד ודאי לית לן למימר דאינו ממעט וא"כ אף אם נצרף לזה דאינו מבטלו לית לן למימר דאינו ממעט אי אינו ממעט בלחוד אלא ע"כ משום הך סברא דאינו מבטלו לחוד אמרינן דאינו ממעט ושפיר פריך אמאי נקט מלתא דאית ביה תרתי הא אפילו עבה דלית ביה אלא חדא דהיינו דאינו מבטלו אינו ממעט ודו"ק:

ד"ה התם בשופכין וכו' אע"ג דתני ליה אמת המים קתני מי רגלים דס"ד וכו' כצ"ל ואין להקשות בין לפי מה דס"ד דמשום צניעותא לישתרי בין לפי מה שתירצו התוס' דס"ד דמשום דמי רגלים כלים כרגע אם כן ליתני מי רגלים וכ"ש אמת המים דאין זו קשיא דס"ד דמי רגלים מקלקלים טפי הכותל יותר משאר מים ולכך צריך להרחיק אבל שאר מים לא וק"ל:

ד"ה מאי איריא רקיק וכו' השתא ס"ד דנקיט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי וכו'. יש להקשות לפי זה מנא ליה להמקשה דנקיט רקיק משום דאית ביה תרתי דלמא לא נקיט ליה אלא בשביל שהוא רך ועשוי ליפול ומשום האי טעמא לחוד אינו ממעט ולא בשביל שאינו מבטלו וא"כ לא תקשי ליה אפילו עבה נמי וכן נמי כל הני תיובתות דמותיב עליה מקופה מלאה תבן ומכל הני דפריך והא חזו ליה לא פריך עליה אלא בשביל דס"ל דטעמיה דרב טוביא משום דלא מבטל ליה והשתא דטעמא הוא משום דעשוי ליפול לא תקשי עליה מידי ויש לישב משום דס"ל לגמרא דע"כ הא דנקיט רקיק משום דאית ביה תרתי הוא דאי בשביל שהוא רך וסופו ליפול לחוד א"כ מאי איריא רקיק הא איכא מיני טובא שהן דקין ונימוקין וסופן ליפול כמו השלג והברד וכיוצא דמייתי לקמן אלא ודאי בשביל שיש בו עוד טעמא דלא מבטל ליה נקט ליה ולכך פריך שפיר מאי אירי' רקיק וכו' ומשני לא מבעיא וכו' אפילו דקיק דס"ד דלא חזי ליה קמ"ל דאפילו רקיק חזי ואינו מבטלו ולכך אינו ממעט ועיקר טעמו הוא משום דלא מבטל ליה ולכך פריך נמי עליה כל הני תיובתות דמותיב ליה וגם אין להקשות על מה דפריך הגמרא ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר שמקבל טומאה וכו' ומאי פריך דלמא אין הכי נמי דטעמו משום דהוי דבר שמקבל טומאה והא דמשני נמי לא מבעיא קאמר הכי קאמר לא מבעיא עבה דחזי ליה וכו' אבל רקיק דלא חזי ליה דממאס אימא ביטולי בטליה קמ"ל דאפ"ה אינו ממעט מטעם דהוי דבר (שאינו) [שהוא] מקבל טומאה ואפי' אי נימא דלישנא דמשני לא מבעיא קאמר וכו' לא משמע הכי מ"מ יש להקשות דהכל קשיא דמנ"ל לגמרא דלא הוי טעמא דרב טוביא משום דה"ל דבר המקבל טומאה ולא יצטרך לאוקמי בדוחק שנילושה במי פירות וגם לא תקשי עליה הני תיובתות דמותיב דאין זה קושיא דס"ל לגמרא דע"כ טעמיה דרב טוביא לא הוי משום דה"ל דבר המקבל טומאה משום דאם כן מה אתא לאשמועי' זה מבואר במשנה שם דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ועוד למה נקיט רקיק איכא מילי טובא דמקבלי טומאה וק"ל:

ד"ה רואין כל שאלו ינטל וכו' משום דסופו ליטול חבית וכו' ר"ל וכיון שסופן ליטול יטול התבן והגרוגרות עמהם וכל שסופו ליטול ואין מבטלו שם אינו חוצץ דא"כ למאי דפריך וכו' תקשה אמאי צריך שיכולין לעמוד. ר"ל דהא מיניה גופא מוכח שכל שסופו ליטול אינו חוצץ וק"ל:

אבל זורע הוא את הצדדים ואם תאמר ונהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדים ניחוש לשרשי הגפן דלצדדים משתרשי ובאים שרשי הירק ונכנסים בהם יש לומר דאפשר דליכא משום הרכבה אלא בגוף הגפן ממש אבל בשרשים לא. הר"ן ז"ל. ועיין בהר"ן שעל ההלכות סוף פרק קמא דקידושין. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשים לצדדים. יש לומר שרשי הגפן אינם עולים למעלה אלא למטה משלשה הם נשרשים. עד כאן. וכן תירץ הר"י בעליותיו וזה לשונו: יש לומר שרשי הגפנים יורדין הם למטה לארץ שלשה טפחים ואין שרשי הזרעים באין לתוכן. עד כאן.

התם בשופכין כתוב בתוספות ויש לומר דשאני חול שהוא כל שעה כו' וראוי היה לשנותו בהדי היזיקא דמתונא אלא משום דלא דמי להו דאינהו קביעי. עד כאן מתוספות הרא"ש ז"ל. התם בשופכים פירוש מי רגלים המתקבצים בכלי שלא יהא שופך אותם בצד כותל של חבירו לפי שכיון שנשפכין באחת נמצאו מזיקים את הכותל וחופרים אותו אבל לעמוד בצד הכותל ולהשתין כיון שאין נשפכים מגופו ובפעם אחת אין הכותל ניזק מהן ולפיכך מותר. וליתא להא דרבה בר רב הונא דהא איתותב הילכך אפילו לעמוד ולהשתין בצד כותלו של חבירו אסור עד שירחיק שלשה טפחים. הר"י ן' מיגש ז"ל.

במה דברים אמורים בכותל לבנים כו' לא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין כגון זרעים ומחרישה אפילו מכותל אבנים מרחיקים שלשה טפחים ומסתברא דהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים אליבא דמסקנא נמי בשופכים מיירי ולפיכך מרחיקים אותם מן הכותל של אבנים ששה טפחים והכי משמע לשון הרחקת מי רגלים משום הכי לא קתני עלה במה דברים אמורים בכותל לבנים. הר"י ז"ל בעליותיו.

וז"ל לשון ה"ר יהונתן ז"ל לא ישתין כו'. דלא תימא דמתניתין מיירי כשופכים דהיינו עביט של מימי רגלים הוא דבעי הרחקה שלשה טפחים אבל להשתין שהוא דבר מועט לא ליבעי הרחקה קמשמע לן דאפילו כל השתנת המים אסר במתניתין בלא הרחקת שלשה טפחים וקמשמע לן נמי ברייתא דאף על גב דמתניתין משמע דדין מי רגלים וזרעים ומחרישה אחת הוא קמשמע לן דלא דלגבי מי רגלים היא דמשוינן חילוק בין כותל לבנים לכותל אבנים אבל בשארא לא שנא דבכולהו בעינן שלשה טפחים. עד כאן לשונו. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי פירוש קא סלקא דעתך השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכדמקשינן בסוף ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו ממעט בפני הטומאה. ופריק דלאו משום דמקבלי טומאה קאמר אלא משום דעתיד ליטלו משם וכל העומד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ ורקיק דנקט לרבותא נקטיה דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל ולפיכך דינא הוא דלא ימעט אלא אפילו רקיק דבעמידתו שם אפשר שיתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט קמשמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט. ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו ביטלו שם אינו חוצץ דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואיכא למידק אי מבטל ליה לא מקבל טומאה דהא כיפת שאור כו'. ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כו'. ככתוב בתוספות. ופרקינן בשנילושה במי פירות כו'. וקשה לי דאם כן רקיק דקאמר דוקא קאמר דאי עבה וממלא כל החלון אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ כדאיתא בסמוך ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילושה במי פירות כלומר ורקיק דוקא. על כן נראה לי דמעיקרא כי אקשינן ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה כלומר למעט מאי שנא רקיק אפילו עבה אינו ממעט ופריק דלאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כדמפרש ואזיל ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ופריק בשנילושה במי פירות ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כן נראה לי. ובזה נסתלקו כל הקושיות דאפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ אינו ממעט. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: רקיק אינו ממעט בחלון. פירוש חלון שבין בית לבית אי במי בין בית לעליה ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה דחזי ליה דהא אפשר למחתך לא אמרינן כיון דמאוס בטוליה בטליה והוה ליה כעפר וממעט כיון דאפשר למחתך ליה להנהו פנים דאמאיס ליה כעפר ואכיל ליה לשארא אלא רקיק נמי דלא אפשר למחתך מיניה מידי דהא רקיק הוא אימא כיון דמאוס בטולי בטליה והוה ליה כעפר וממעט קא משמע לן דאף על גב דלדידיה לא חזי דהא מאיס אפילו הכי כיון דחזי לכלבים אי נמי לתרנגולים לא מבטל ליה וכיון דלא מבטלי ליה לא חייץ דקיימא לן דלא הויא מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא חזי ליה למריה דודאי בטולי בטליה והוה ליה עפר שבכותל אי נמי מאי דגלי דעתיה דבטליה אף על גב דחזי ליה הוי חציצה אבל כיון דגלי דלא מבטל ליה ליכא עליה תורת מחיצה כלל כי היכי דניחוץ בפני הטומאה. ואקשינן ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה פירוש משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוה ליה סותם בפני הטומאה אבל מידי דעייל ליה טומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה הוה ליה ככל הכלים שנטמאו בבית דליכא למימר דחציץ וסתים בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה לא חייץ. ופריק הכא במאי עסקינן כגון שנילושה במי פירות. ואותביה עליה מהא דתניא קופה מלאה תבן כו' עד אם יכולין לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם אינם יכולין לעמוד בפני עצמן אלא הקופה והחבית הוא שמעמידין אין חוצצין לפי שאין הקופה והחבית חוצצין בפני הטומאה שהרי דבר שמקבל טומאה הם והתבן והגרוגרות נמי הרי אינם קשים שיהו עומדים בפני עצמם ויהיו מחיצה וקיימא לן דלא הויא חציצה וחוצץ בפני הטומאה אלא דבר שהוא קשה ועומד בפני עצמו אבל דבר שהוא רך ואינו עומד בפני עצמו אלא עד שיהא מונח בכלי אינו חוצץ כדאמרינן לקמן בכל עושים מחיצה חוץ ממלח ורבב שהן רכין ואין יכולים לעמוד בפני עצמן כדי שיהו מחיצה קתני מיהת אם יכולים התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצים ואי סלקא דעתך דכל היכא דחזי לכלבו או לתרנגולא אף על גב דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חייץ תבן אמאי חייץ הא חזי לבהמתו. ופריק תבנא סריא פירוש תבן רע שנפסל מלאכול לבהמה. ואקשי אף על גב דלא חזי לבהמתו חזי לטינא ולא ניחוץ דהא אמרת כל היכא דחזי למידי לא מבטל ליה. ופריק דאית ביה קוצי. ואהדרינן לגופה דמתניתין לברורה ואמרינן גרוגרות חזי ליה ואמאי חצצו ופריק שמואל כשהתריפו התריפו בלשון ישמעאל כמג"ת עד כאן לשונו.

חזי לטינא דאית ביה קוצי חזי להיסק במתונא. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשבת דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כן מבטל ליה התם וחוצץ ליומו וכדאוקימנא לקמן בן שמנה חי המונח בחלון. אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה כיון דתנא סתמא. הרשב"א ז"ל.