Talmud Builders

    Bava Batra 128a

    Back to index

    English translation — Bava Batra 128a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1or: You gave him to me as a gift, if he then adds: Although I owe you nothing, as the slave is mine, if it is your desire, take an oath that he is yours and take him; and the claimant takes an oath that the slave is his, the one in possession of the slave cannot retract his offer, although he was not obligated to make the offer.

    2The Gemara asks: What is Rabbi Abba teaching us? We already learned in a mishna ( Sanhedrin 24a) that if one of the litigants said to the other: My father is trusted to adjudicate for me, or: Your father is trusted to adjudicate for me, or: These three cattle herders who are not experts in halakha are trusted to adjudicate for me, and all of the individuals this litigant mentioned are legally disqualified from serving as judges, Rabbi Meir says that the one who stated this can retract his statement, and the Rabbis say that he cannot retract it, and he is obligated to have them serve as judges if the other litigant so desires. Since this halakha is already stated in the mishna, what novel halakha did Rabbi Abba teach?

    3The Gemara in tractate Sanhedrin records a dispute between amora’im as to the circumstances of the case of that mishna, with one amora holding that the dispute pertains only to a case where the one accepting the disqualified judge will need to forgive a debt if the judge rules in accordance with his opponent, while another amora holds that the dispute pertains even to a case where he will need to pay the other litigant if the judge rules in accordance with his opponent. By stating his ruling in a case where the litigant will have to give the slave to the other, Rabbi Abba teaches us this, that the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis is even in a case where the litigant said: I will give you what you claim if that is the ruling of these judges, and the Rabbis hold that if he subsequently wishes to retract his suggestion, he cannot do so. And Rabbi Abba also teaches that the halakha is in accordance with the statement of the Rabbis.

    4§ Rabbi Abba also sent a ruling to Rav Yosef bar Ḥama that the halakha is that the creditors of one who died collect the debts from the Canaanite slaves the deceased left his heirs, i.e., they take the slaves, as slaves have the same status as land in this regard. And Rav Naḥman says that they do not collect the debt by taking the slaves.

    5§ Rabbi Abba also sent a ruling to Rav Yosef bar Ḥama that with regard to people with a common ancestor, the halakha is that the testimony of members of the third generation with regard to members of the second generation whose closest familial connection is through that ancestor is valid. For example, one can testify about his first cousin once removed, and is not disqualified as a relative. Rava says: Even the testimony of members of the third generation with regard to members of the first generation is valid; e.g., one can testify about his great-uncle.

    6Mar bar Rav Ashi deemed one’s testimony with regard to his father’s father valid, as he considered it a case of testimony of a member of the third generation with regard to a member of the first generation, which Rava deemed valid. But the halakha is not in accordance with the opinion of Mar bar Rav Ashi.

    7§ Rabbi Abba also sent a ruling to Rav Yosef bar Ḥama concerning testimony: If one knew information that could serve as testimony about the boundary of another’s land before he became blind, and then he became blind, he is disqualified from bearing witness in a dispute as to the boundaries of that person’s properties.

    8And Shmuel said: He is fit to bear witness, as it is possible for him to determine the boundaries of the fields despite his blindness. But he is not fit to identify a movable item, e.g., a cloak, as he cannot see it. And Rav Sheshet said: He can identify even a cloak, as it is possible for him to determine its length and its width. But he is not fit to identify a piece of silver. And Rav Pappa said: He can identify even a piece of silver, as it is possible for him to determine its weight.

    9The Gemara raises an objection from a baraita ( Tosefta , Sanhedrin 3:5): If one knew information that could serve as testimony about another before he became his son-in-law, and then he became his son-in-law, thereby becoming a relative who is disqualified from bearing witness concerning him; or if he was able to hear at the time he witnessed an incident and then he became deaf; or if he was able to see at the time he witnessed an incident and then became blind; or if he was halakhically competent and then became insane, in all these cases, he is disqualified from bearing witness.

    10The baraita continues: But if he knew information about him that could serve as testimony before he became his son-in-law, and then he became his son-in-law, and then his daughter died, so that they are no longer related; or if he was able to hear, and then became deaf, and then again became able to hear; or if he was able to see, and then became blind, and then again became able to see; or if he was halakhically competent, and then became insane, and then again became halakhically competent, in all these cases, he is fit to bear witness.

    11The baraita concludes: This is the principle: Anyone whose initial state or his ultimate state, i.e., his state at the time of the incident or at the time of his testimony in court, is one of disqualification for bearing witness is disqualified from bearing witness. But anyone whose initial state and his ultimate state is one of fitness to bear witness is fit to bear witness, even if he was disqualified in the interim. This baraita clearly states that one who is blind is disqualified from bearing witness.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 128 עמוד א

    1אתה נתתו לי במתנה. רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו.

    2מאי קא משמע לן? תנינא, אמר לו: ״נאמן עלי אבא״; ״נאמן עלי אביך״; ״נאמנין עלי שלשה רועי בקר״ רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו!

    3הא קא משמע לן דבאתן לך מחלוקת, והלכה כדברי חכמים.

    4שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, הלכה: גובין מן העבדים. ורב נחמן אמר: אין גובין.

    5שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא, הלכה: שלישי בשני כשר. רבא אמר: אף בראשון.

    6מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא; ולית הלכתא כמר בר רב אשי.

    7שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא, ונסתמא פסול.

    8ושמואל אמר: כשר, אפשר דמכוין מצרנהא. אבל גלימא לא. ורב ששת אמר: אפי' גלימא, אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו. אבל נסכא לא. ורב פפא אמר: אפי' נסכא, אפשר דמכוין מדת משקלותיו.

    9מיתיבי: היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו; פיקח, ונתחרש; פיתח, ונסתמא; שפוי, ונשתטה פסול.

    10אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו ומתה בתו; פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח; פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח; שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר.

    11זה הכלל: כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול, תחלתו וסופו בכשרות כשר.

    Tosafot

    הכי גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור בופירוש אם נשבע כבר אינו יכול לחזור בו אבל אם לא נשבע יכול לחזור בו כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) מחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל היה יכול לחזור בו והכא אע"ג דאמר השבע וטול יכול לחזור כיון שעדיין לא נשבע הוי קודם גמר דין וכן משמע בריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמר מיהדר ביה אלמא דיכול לחזור בו דהוי כמו קודם גמר דין והא דאמר בריש שבועת הדיינין (שבועות דף לט. ושם) ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד אומר רבינו תם היינו שמסלקין אותו כדי שיתבייש מלחזור בו אבל אם רוצה לחזור ולבא לב"ד ולישבע הרשות בידו אבל קצת קשה מנא ליה הא דקאמר הכא דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר דלפני גמר דין מחלוקת אבל אחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו אבל רש"י פירש אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד דשוב אינו יכול לחזור בו והכא גרס נשבע בלא וי"ו שישבע בעל כרחו וההוא דריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) דקאמר מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה אע"ג דאינו יכול לחזור בו מ"מ כיון דדעתו לחזור ובעי לאטרוחי בי דינא לא מקני ליה כפילא דכה"ג אמר התם אבל לפירוש זה לא אתי שפיר דפסיק בשמעתין ככל הני דשלח ר' אבא וא"כ אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור ובזה בורר מסקינן דלפני גמר דין יכול לחזור בו אם לא שנאמר הכא אפי' קודם שבועה חשיב גמר דין כי אמר רצונך השבע וטול:

    מר בר רב אשי מכשר באבא דאבאוא"ת והלא אפי' שני בשני אמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כח. ושם ד"ה רב) דפסול וכ"ש זקנו ויש לומר דאבא דאבא כשר טפי דאיתפלג דרא:

    לית הלכתא כמר בר רב אשיפירש בקונטרס דאפי' עד סוף כל הדורות פסול ואין נראה לר"י כיון דאתפלג דרא כ"כ:

    פיתח ונסתמא פסולואע"ג דגבי גט מכשירין שאם היה בשעת כתיבה פיתח יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר שנסתמא שאני התם דאקילו רבנן להכשיר אפילו אשה וקרובים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    גירסת הספריםנשבע ואינו יכול לחזור. דכל שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאילו אמר לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו. וכן נראה גירסתו של הרב אלפסי ז"ל, ורבינו תם ז"ל גורס: ונשבע. ולומר, דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם. וכתב ר"ח ז"ל, שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש, או בקטן המוטל בעריסה, והדין דאין נשבעין על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אין יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גריס, ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעין על העבדים, דאפילו בדברים שנשבעין עליהן, בכי האי גונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא, דכופר בכל הוא זה. ואם תאמר שאינן בני שבועה כלל, הא ליתה, דהא נשבעין עליהן מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא, (אלא) כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פז, ב) בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר, דאף על פי שהעבדים אין נשבעין עליהן ואיכא תרתי חדא דכופר בכל, ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהן דבר תורה וזה ויתר עוד יותר שישבע ויטול, סלקא דעתא אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו, קא משמע לן.

    מר בר רב אשי אכשר אפילו באבא דאבאפירש הרב אלפסי ז"ל, דקא סבר דאבא דאבא שלישי בראשון הוא, ולית הלכתא כותיה, דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחין שהוא ראשון בראשון, והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. אבל ר"ש(י) ז"ל כתב, דלית הלכתא כמר בר רב אשי, דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דור לא יעידו לאבותם, דבן ירך אביו הוא.

    כל שתחלתו וסופו בכשרות כשרוכבר כתבתי בפרק חזקת בשמעתא שהשותין מעידין זה לזה, נוגע בעדות מחמת ממון למה כשר בכ[ש]נסתלקה (יגיעת) [נגיעת] עדותו, וכמו שאמרו בשותפין וכמו שאמר (לעיל בבא בתרא מג, א) ליסתלקו בתרי מנייהו ולדיינוהו, ושם כתבתיה בסייעתא דשמיא. ומפורש בערכין פרק הישג יד בנודר (יח, א) דתחלתו וסופו בכשרות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה אם לא יגיד בעינן ראיה והגדה בכשרות.

    פקח ונתחרשכלומר, מחמת חולי, ונשתתק, ואף על פי שיכול להרכין בראשו, משום דכתיב על פי שנים עדים, ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא, אבל בעדיות דרבנן כשר, ובבדיקה, דתניא בפרק מי שאחזו (גטין עא, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לגיטין ולקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 128a

    Bava Batra 128a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 204 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Tosafot

    הכי גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור בו פירוש אם נשבע כבר אינו יכול לחזור בו אבל אם לא נשבע יכול לחזור בו כדאמרי' בזה בורר (סנהדרין דף כד: ושם) מחלוקת לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין דברי הכל היה יכול לחזור בו והכא אע"ג דאמר השבע וטול יכול לחזור כיון שעדיין לא נשבע הוי קודם גמר דין וכן משמע בריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמר מיהדר ביה אלמא דיכול לחזור בו דהוי כמו קודם גמר דין והא דאמר בריש שבועת הדיינין (שבועות דף לט. ושם) ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד אומר רבינו תם היינו שמסלקין אותו כדי שיתבייש מלחזור בו אבל אם רוצה לחזור ולבא לב"ד ולישבע הרשות בידו אבל קצת קשה מנא ליה הא דקאמר הכא דקסבר הלכה כחכמים דלמא סבר דלפני גמר דין מחלוקת אבל אחר גמר דין דברי הכל אינו יכול לחזור בו אבל רש"י פירש אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד דשוב אינו יכול לחזור בו והכא גרס נשבע בלא וי"ו שישבע בעל כרחו וההוא דריש המפקיד (ב"מ דף לד: ושם) דקאמר מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה אע"ג דאינו יכול לחזור בו מ"מ כיון דדעתו לחזור ובעי לאטרוחי בי דינא לא מקני ליה כפילא דכה"ג אמר התם אבל לפירוש זה לא אתי שפיר דפסיק בשמעתין ככל הני דשלח ר' אבא וא"כ אפי' קודם גמר דין אינו יכול לחזור ובזה בורר מסקינן דלפני גמר דין יכול לחזור בו אם לא שנאמר הכא אפי' קודם שבועה חשיב גמר דין כי אמר רצונך השבע וטול:

    מר בר רב אשי מכשר באבא דאבא וא"ת והלא אפי' שני בשני אמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כח. ושם ד"ה רב) דפסול וכ"ש זקנו ויש לומר דאבא דאבא כשר טפי דאיתפלג דרא:

    לית הלכתא כמר בר רב אשי פירש בקונטרס דאפי' עד סוף כל הדורות פסול ואין נראה לר"י כיון דאתפלג דרא כ"כ:

    פיתח ונסתמא פסול ואע"ג דגבי גט מכשירין שאם היה בשעת כתיבה פיתח יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לאחר שנסתמא שאני התם דאקילו רבנן להכשיר אפילו אשה וקרובים:

    Tosafot on Bava Batra 128a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    גירסת הספרים נשבע ואינו יכול לחזור. דכל שאמר לו רצונך השבע וטול הרי גמר עליו את הדין וכאילו אמר לו בית דין בגמר דין ישבע וצא תן לו. וכן נראה גירסתו של הרב אלפסי ז"ל, ורבינו תם ז"ל גורס: ונשבע. ולומר, דדוקא לאחר שנשבע אינו יכול לחזור בו הא עד שלא נשבע יכול לחזור בו. והראשון עיקר. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק המפקיד גבי אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם. וכתב ר"ח ז"ל, שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש, או בקטן המוטל בעריסה, והדין דאין נשבעין על העבדים הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אין יכול לחזור בו. ונראה מלשונו דונשבע גריס, ומכל מקום לא ידעתי מה צורך כאן לאין נשבעין על העבדים, דאפילו בדברים שנשבעין עליהן, בכי האי גונא אין שבועה כלל מדאורייתא לא אצל התובע ולא אצל הנתבע ולא כעין דאורייתא, דכופר בכל הוא זה. ואם תאמר שאינן בני שבועה כלל, הא ליתה, דהא נשבעין עליהן מדרבנן ואפילו שבועת המשנה כעין דאורייתא, (אלא) כדמוכח בפרק הכותב (כתובות פז, ב) בפוגמת כתובתה. ואפשר דדעת הרב ז"ל לומר, דאף על פי שהעבדים אין נשבעין עליהן ואיכא תרתי חדא דכופר בכל, ועוד דאפילו במודה אין נשבע עליהן דבר תורה וזה ויתר עוד יותר שישבע ויטול, סלקא דעתא אמינא דגוזמא בעלמא קאמר ויכול לחזור בו, קא משמע לן.

    מר בר רב אשי אכשר אפילו באבא דאבא פירש הרב אלפסי ז"ל, דקא סבר דאבא דאבא שלישי בראשון הוא, ולית הלכתא כותיה, דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחין שהוא ראשון בראשון, והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. אבל ר"ש(י) ז"ל כתב, דלית הלכתא כמר בר רב אשי, דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דור לא יעידו לאבותם, דבן ירך אביו הוא.

    כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר וכבר כתבתי בפרק חזקת בשמעתא שהשותין מעידין זה לזה, נוגע בעדות מחמת ממון למה כשר בכ[ש]נסתלקה (יגיעת) [נגיעת] עדותו, וכמו שאמרו בשותפין וכמו שאמר (לעיל בבא בתרא מג, א) ליסתלקו בתרי מנייהו ולדיינוהו, ושם כתבתיה בסייעתא דשמיא. ומפורש בערכין פרק הישג יד בנודר (יח, א) דתחלתו וסופו בכשרות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה אם לא יגיד בעינן ראיה והגדה בכשרות.

    פקח ונתחרש כלומר, מחמת חולי, ונשתתק, ואף על פי שיכול להרכין בראשו, משום דכתיב על פי שנים עדים, ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא, אבל בעדיות דרבנן כשר, ובבדיקה, דתניא בפרק מי שאחזו (גטין עא, א) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לגיטין ולקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן.

    Rashba on Bava Batra 128a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    מי שאמר לחברו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה והרי שהמחזיק היה פטור לגמרי וכגון שהיה העבד קטן המוטל בעריסה שיש לו חזקה לאלתר כשאר מטלטלין או בגדול ולאחר שלש או שלא ראהו זה בעדים בביתו של זה שהוא יכול לומר לא היו דברים מעולם ושבועה לא היתה מועלת לתובע שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וגזם זה הנתבע לתובע שישבע ויטול וכן עשה אין המחזיק יכול לומר לו אח"כ איני מקבל שבועתך שמשטה הייתי בך אלא שכיון שהטיל שבועה עליו ונשבע אינו יכול לחזור הא אם לא נשבע עדין יכול לחזור הואיל ולא מן הדין הטילה עליו שמא תאמר והלא מן הדין יש על הנתבע להשבע היסת ואע"פ שאין נשבעין על העבדים דוקא שבועת התורה והמשנה אבל שבועת היסת אף על הקרקע הותקנה כמו שכתבו גדולי הפוסקים בפרק חזקת הבתים ואפילו בענין גנבה כמו שכתבו גם הם בפרק שבועת הדיינין אע"פ שטענת התובע רעועה שאין מחזיקין את האנשים ברשעים ואם כן הרי יש למחזיק לישבע היסת וכל שיש לו לישבע וליפטר יכול להפכה שיהא האחר נשבע ונוטל וא"כ כשאמר לו בבית דין השבע וטול כדין אמר לו והיאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע עדין ובפרק שבועת הדיינין אמרו אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ר"ל שאם רצה לחזור ולישבע אין מקבלין הימנו ואף בזו יש לנו לומר כן ומ"מ זו אינה קושיא שאפשר שלא אמרוה אלא מצד חומר שבועה שלא יצטרך האחר להשבע אבל כאן שאם לא ישבע זה ישבע התובע אין מרויחין כלום מעתה יכול לחזור כל זמן שלא נשבע אפילו אמר לו בבית דין או שמא מה שאמרו שם שאם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד לא שלא יוכל האחר לחזור אלא אדרבה מפני שיכול לחזור ממהרין את הדבר לפטרו קודם שיחזור אבל מ"מ נחזור לראשונה שמאחר שבדין אמר לו כן ובבית דין היאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע אפשר שחוץ לבית דין אמר לו כן או שמא שמועה זו נשנית קודם תקנת היסת הא לאחר היסת ובבית דין אינו יכול לחזור ומ"מ יש גורסין מפני קושיא זו נשבע ואינו יכול לחזור ואע"פ שאמרו מחלקת לאחר גמר דין אבל קודם גזר דין יכול לחזור בזו הואיל ואמר לו כן בבית דין והוא קבל עליו כן בפניהם גמר דין הוא ומ"מ בפרק המפקיד אמרו במי שאינו חייב לשלם ואמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם אלא שאשבע ואפטר שיכול לחזור אלמא כל מילתא יתירתא ומוגזמת יכול לחזור בה קודם המעשה אם לא קנו מידו בין באתן לך בין במחול לך וכן הסכימו רוב מפרשים:

    בעלי דין שקבלו עליהם קרובים או פסולים להיות להם דיינין או עדים אפילו אחד בשנים או בשלשה בין באתן לך ר"ל ליתן כל מה שהאחר טוענו בעדותו של פסול או בדינו וכל שכן במחול לך ר"ל למחול מה שהוא טוען לחברו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו אינו יכול לחזור ואם לא קנו מידו קודם גמר דין יכול לחזור אבל אם נגמר הדין אינו יכול לחזור:

    כבר ידעת שהמטלטלין של יתומים אין בעל חוב גובה חובו מהם צריך שתדע שהעבדים אע"פ שהוקשו לקרקעות דוקא לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותם בכסף שטר וחזקה ושלא לישבע עליהם ושלא לכללם בדין אונאה אבל לענין בעל חוב כמטלטלין הם שאין דעת המלוה סומכת עליהן אלא על הקרקעות כבר ידעת שתקנת הגאונים קדומה להגבות לבעל חוב מן המטלטלין ונשענו על מה שמנהג בני אדם להתעסק בסחורות ובהלואות ודעת המלוה סומכת עליהם על דרך מה שאמרו בכתובות פרק מציאה בגמלים שבערביא ובתותבי דבי מיכסיא שהאשה גובה כתבתה מהם מפני שכל עסקיהם בסחורות אלו ודעת בעל חוב סומכת עליהם כמו שיתבאר שם וא"כ מכח תקנתם גובין אף מן העבדים ומ"מ לענין לקוחות הרי הם כמטלטלין ואין בעל חוב טורפם אא"כ נשתעבדו לו בפרט ובאגב כמו שביארנו בפרק חזקת:

    הקרובים פסולים לעדות זה לזה וענין זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל מה שאנו צריכין לו עכשו הוא שהאחים נקראים ראשון בראשון ובניהם נקראים שני בשני ובני בניהם שלישי בשלישי ראשון בראשון ושני בשני וראשון בשני ושני בראשון כלם פסולין זה לזה שלישי בשלישי או שלישי בשני אפילו שלישי בראשון כשרים לעדות זה לזה גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שהאב עם בנו ראשון בראשון ועם בן בנו ראשון בשני ומתוך כך פסולים זה לזה הא עם בנו של בן בנו הוא שלישי בראשון וכשר ומה שאמרו בכאן מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה פירושו מפני שהיה האב עם בן בנו וזהו ראשון בשני הא אם היה עם בנו של בן בנו כשר ומ"מ גדולי הצרפתים פירשו שזה שאמרו ולית הלכתא כותיה לא מפני שהוא שני בראשון שהאב עם בנו ראשון בשני הוא ועם בן בנו ראשון בשלישי הואיל ויש ירידת קורבה מזה לזה ואינם במדרגה אחת אלא שכל יוצאי ירכו עד כמה דורות פסולים זה לזה ולא יראה כן:

    הרבה מיני בני אדם נכתבו במקומם לענין פסול עדות ומכללם הקרובים אע"פ שאין קורבתם מצד עצמם אלא מצד נשותיהם וכן הסומא והחרש והשוטה היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא אע"פ שבשעת הדבר שעליו רוצה להעיד כשר היה הואיל ובשעת הגדה אינו ראוי אין סומכין על עדותו בין בגלימא בין בקרקע בין בנסכא ואין אומרים הרי בן דעת הוא זה ואע"פ שהוא סומא עכשו הרי יכול להעיד על מה שראה ואם הוא קרקע הרי יכול להודיע שעל קרקע זה הוא מעיד בכוון המצרים וכן בגלימא במדת ארך ורוחב וכן בנסכא במדת משקלות שאין סומכין על כוון זה כלל ואינו מעיד על מה שאינו יכול לומר בבירור זהו שאני מעיד עליו ומ"מ בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלני לפלני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך ונסתמא אע"פ שלא נתפתח כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת גיטין פרק שני שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדותו אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו אבל האחרים שהוזכרו כגון נתחרש ונשתטה ונעשה חתנו אין מקבלין עדותם עד שתהא תחלתם וסופם בכשרות מעתה היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו פסול מתה בתו חזר לכשרותו היה פתוח ונסתמא פסול שצריך הוא לכוון חזר ונתפתח כשר פקח ונתחרש פסול חזר ונתפקת כשר שפוי ונשתטה פסול חזר ונשתפה כשר ויש חולקין בסומא לפסלו אף בדברים שאין צריכים כוון ולא נראו הדברים וזה שכתבנו בנעשה חתנו ומתה בתו פירושו אע"פ שהניחה בנים כמו שיתבאר בסנהדרין:

    Meiri on Bava Batra 128a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרשב"ם בד"ה באבא דאבא כו' דהיינו ג' בראשון לראובן הראשון עכ"ל בכל דוכתא אב ובן נקרא ראשון בראשון וא"כ ה"ל בן הבן שני בראשון אלא דלמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא פי' כן דודאי לא מכשר אלא בראשון בשלישי ולא בשני בראשון וכן כתב הרי"ף בפ' זה בורר ע"ש:

    תוס' בד"ה ה"ג ונשבע כו' אם לא שנאמר כו' חשיב גמר דין כי כו' עכ"ל וההיא נמי דפוטרין אותו מיד ואינו יכול לחזור בו כפרש"י נמי חשיב כגמר דין גם קצת קשה כו' שהקשו לעיל חוזר למקומו לפי זה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 128a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    נאמן עלי אבא ומיירי דקבליה עליה בחד אבל בבי תרי לא כיון דאיכא תרי פיסולי. והכי מפרש בפרק זה בורר קמשמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. תימה דלמא סבר כריש לקיש דאמר דקודם גמר דין מחלוקת ובמחול לך אבל לאחר גמר דין כולו עלמא מודו דאין יכול לחזור בו ואפילו באתן לך. ויש לומר דמסתמא כרבי יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה בר מתלת. תוספי הרא"ש ז"ל.

    שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמה כו'. פירוש אפילו עדות קרקע דאפשר דמכוון מצרנהא אפילו הכי פסול. ושמואל אמר כשר כו'. ואיתותבו כולהו ואסיקנא דתחלתו בכשרות וסופו בפסלות פסול ואפילו לעדות קרקע וכרבי אבא. מכל מקום שמעינן מדרב ששת ורב פפא לענין עדים כשרים שאם תבע את חברו מטלטלים וכפר בהם והעדים מעידים שראו קודם לכן ביד התובע מטלטלים שהיו בהם סימנים הנמצאים במטלטלים הללו ואין לנתבע עדים שראו כלים אלו קודם הזמן שמעידים עליו עידי התובע מוציאים אותו מן הנתבע בעדות סימנים אף על פי שאין העדים מכירים בטביעות עין שמטלטלים הללו היו של תובע ולא אמרינן דלמא איתרמי שסימני מטלטלים של נתבע כסימני מטלטלים של תובע וכגון שאין הנתבע טוען לקוחין הן בידי אלא טוען הוא שלא היו מעולם של תובע דכיון דסימן מובהק מדאורייתא אין נתבע נאמן בכך אף על גב דאיכא מגו דעד כאן לא איתותבו רב ששת ורב פפא אלא משום דבעינן סופו בכשרות והכא הוי סופו בפסלות ומשום הכי פסלינן פתוח ונסתמה אפילו לעדות קרקע דליכא למיחש למידי. ובפרק אלו מציאות נמי מוכח דאי סימנים דאורייתא מעידים על הסימנים שבגוף האדם להתיר את אשתו ולא אמרינן דאיתרמויי איתרמי ומדמי לה התם בגמרא לשאר סימני כלים. ודוקא בסימן מובהק אבל בסימן שאינו מובהק לא דקיימא לן כרב אשי דמספקא ליה סימנים אי דאורייתא אי דרבנן כדאיתא בפרק שנים אוחזין הלכך אי סימנים דרבנן לענין מציאה הוא דתקון כדאמרינן בפרק אלו מציאות מאי טעמא אמור רבנן מהדרינן אבדתא בסימנים כו' אבל לענין לאפוקי ממונא מחברו ודאי לא מפקינן אלא בסימן מובהק ושמואל ורב ששת ורב פפא בהא פליגי דשמואל סבר מדת ארכו ורחבו לא הוי סימן מובהק ורב ששת סבר סימן מובהק הוי דלא מתרמי שיהא גלימא של זה מכוון באורך ורוחב כגלימא של זה. ואף על גב דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק דהא אמרינן בפרק אלו מציאות מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן אלמא לא עדיף מדה ממשקל ובמשקל סבירא ליה לרב ששת דלא הוי סימן מובהק מדקאמר אבל נסכא לא התם במדת תבואה ופירות דאיתרמויי מיתרמי אבל ודאי לא מיתרמי שתהא גלימא של ראובן באורך ורוחב כגלימא של שמעון ורב פפא דאמר אפילו נסכא. אפשר דסבירא ליה סימנים דאורייתא פירוש אפילו סימן שאינו מובהק כדמוכח ההיא דרב אשי שכתבנו ומוכחא נמי בפרק אלו מציאות בשמעתא דסימנים. והא דאמר רב ששת אבל נסכא לא לאו למימרא דסבירא ליה דמשקל לא הוי סימן דהא אמרינן באלו מציאות בעו מניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא אמר להו רב ששת תניתוה כו' אלא סבירא ליה לרב ששת דמשקל לא הוי סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא כן נראים הדברים. ויש ראיה למה שכתבתי דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק מהא דגרסינן ביבמות בפרק האשה שהלכה ההוא גברא דאפקיד שומשמי כו' עד ורבינא אמר חיישינן והלכתא חיישינן אלמא מדה ומנין לא הוי סימן מובהק והוא הדין למשקל דהא מדמינן להו בפרק אלו מציאות ולרב יימר דאמר לא חיישינן ודאי אם היה טוען לקחתים ממך היה נאמן אלא לפי שלא היה טוען הני אחריני נינהו הוה סבירא ליה לרב יימר דלא חיישינן דלמא אתרמויי איתרמי ולא מהימנינן ליה לנתבע אף על גב דאיכא מגו שהרי היה יכול לטעון לקחתים ממך וסבירא ליה לרב יימר דמדה ומנין הוי סימן מובהק. עוד נראה לפרש כגון שהיו שם עידי פקדון שהעידו שהפקיד אצלו שומשמין ולפיכך לא היה יכול לטעון לקוחים הן בידי והיה טוען דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו והוה סבירא ליה לרב יימר אף על גב דמדה לא הוי סימן מובהק כיון שיש עדים שהפקיד לו שומשמין ונתנם בחבית והרי נמצאים שם באותה מדה שזה טוען אין הנפקד נאמן לטעון החזרתים לך והני אחריני נינהו וההיא דגרסינן בפרק הרבית ודוקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא דלמא אתי איניש אחרינא ויהיב סימן מובהק ושמא לא יטעון הלה לקחתים ממך אלא יטעון לא היה שלך מעולם וכיון שיתן התובע סימן מובהק שקיל וכגון דלא רגיל דעייל התובע לבית הנתבע כדאמרינן בפרק הכותב בעובדא דרבי מיאשא. ודוקא בדברים שדרך להצניעם בתיבה ולא היה הנתבע משתמש בהם בתוך ביתו אבל דברים שהיה משתמש בהם הלה בתוך ביתו ורבים רואים אותם איכא למימר ששמע זה התובע מפיהם שיש באותם כלים סימן זה ואף על גב דגבי אבדה לא חיישינן כולי האי לאפוקי ממון מחזקתו ודאי חיישינן. ור"י ז"ל פירש דלמא יהיב תובע סימנא ועל ידי כן נכרית את הנתבע שיוציא את החפץ ויביאהו לעדים ושמא יהא להם טביעות עין באותו חפץ ויהיו סבורים שהפקידו זה התובע אצלו אבל בלא נתינת סימן אין מזקיקין את הנתבע להוציא את החפץ ולהראותו כדאמרינן בפרק חזקת הבתים שפיר קאמר ליה ראה תניא. וצריך להתיישב בדברים הללו כי על מה שכתבתי שיש להוכיח מן השמועה הזאת שאם יש עדים שהיה לתובע מקודם לכן כלי שיש בו סימן זה הנמצא בכלי שהוא תובע עכשיו זוכה בו בעדות זו כיון שהסימן ההוא סימן מובהק יש לתמוה על זה שהרי יש לחוש לרמאים בהרבה צדדים שיתן אדם כלי חברו בכליו ואחר כך יתבע כליו מחברו בעידי סימנים שראו סימן זה בכליו ולא יהיו עדים לנתבע להעיד שראו בידו גלימא זו קודם לאותו זמן שעידי התובע מעידים עליו ואף על גב דגבי אבדה אין חוששים לכך אבל להוציא ממון היה ראוי לחוש לכך. עוד יש לפרש הא דאמרינן בשמעתין ורב ששת אמר אפילו גלימא כו' כגון שהוא מעיד שראה גלימת ראובן ביד שמעון ואחר שנסתמה טוען שמעון אותה גלימא כבר החזרתים לו וזו שבידי שלי היא והעד מכוון מדת אורך ורוחב הגלימא של ראובן שראה אותה ביד שמעון כשהיה פתוח ואנו רואים אותה שכך מדת הגלימא הזאת הנמצאת ביד שמעון הלכך אמרינן דודאי זאת היא גלימת ראובן שהיה בידו ולא החזירה. עליות.

    והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו אפילו גלימא אפשר במכוון כו'. נראה לי דלאו דבעינן דאמר האי סומא בהדיא גלימא זו של ראובן התובע היא שמדת ארכה כך וכך ורואים אנו שמדתה כדבריו דאם כן מאי לישנא דאפשר דמכוון הא חזינן אי מכוון אי לא מכוון אלא כגון שהוא אומר יודע אני שגלימא זו של ראובן היא ואמר רב ששת דכשר דליכא למימר ודאי שיקרא קאמר שמכיון שסומא הוא היאך אפשר שידע שגלימא זו של ראובן הוא דאפשר דמכוון במדת ארכה שמתוך שממשמש מכוון בארכה ורחבה שאותה גלימא הוא שראה ביד ראובן כשהיה פקח וכיון דאפשר דמכוון בהם והוא אומר בברי שגלימא זו היא שראה ביד ראובן לית לן למפסליה כיון דאפשר דקושטא קאמר דמכוון לה במדת ארכה ורחבה דהוי סימן אבל נסכא לא דאף על גב דאפשר דמכוון לה במדת משקלותיו משקל לא הוי סימן ורב פפא אמר אפילו נסכא כו' ומשקל הוי סימן. וראיתי אחרים שלא פירשו כן ואין לשון הגמרא עולה להם כלל. עד כאן לשונו.

    פקח ונתחרש כלומר מחמת חולי ונשתתק ואף על פי שיכול להרכין בראשו משום דכתיב על פי שנים עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ודוקא בעדיות דאורייתא אבל בעדיות דרבנן כשר ובבדיקה דתניא בפרק מי שאחזו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לקידושין ולעדיות ואוקימנא בעדיות דרבנן. הרשב"א ז"ל.

    זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר משמע הא אין תחלתו וסופו בכשרות פסול אף על גב דידענא דקושטא קמסהיד דבעינא שיהא ראוי להעיד בשעת ראיה ובשעת הגדה. הלכך האי דנקט לעיל היה יודע לו בעדות קרקע לאו דוקא והוא הדין נמי פלוני לוה מפלוני מנה. תוספי הרא"ש ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 128a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Gilyon HaShas

    רשב"ם ד"ה רצונך כו' דקי"ל אין נשבעין על העבדים עי' רשב"ם לעיל דף לג ע"א ד"ה לקוחה:

    שם ד"ה ור"נ אמר כו' דאין בע"ח סומך עי' תוס' יבמות דף צט ע"א ד"ה מני:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 128a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 128, Amud Aleph, about 204 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “אתה נתתו לי במתנה. רצונך השבע וטול״…”

    2. Segment 230 words

      Opens “מאי קא משמע לן? תנינא, אמר לו:…”

      Named: רבי מאיר, אבא.

    3. Segment 310 words

      Opens “הא קא משמע לן דבאתן לך״ מחלוקת,…”

    4. Segment 417 words

      Opens “שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר…”

      Named: רבי אבא, רב יוסף בר חמא, רב נחמן, אבא.

    5. Segment 516 words

      Opens “שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר…”

      Named: רב יוסף בר חמא, אבא, רבא.

    6. Segment 613 words

      Opens “מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא;…”

      Named: רב אשי, אבא.

    7. Segment 718 words

      Opens “שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר…”

      Named: רבי אבא, רב יוסף בר חמא, אבא.

    8. Segment 832 words

      Opens “ושמואל אמר: כשר, אפשר דמכוין מצרנהא. אבל…”

      Named: רב ששת, רב פפא, שמואל.

    9. Segment 918 words

      Opens “מיתיבי: היה יודע לו בעדות עד שלא…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “אבל היה יודע לו בעדות עד שלא…”

    11. Segment 1112 words

      Opens “זה הכלל: כל שתחלתו או סופו בפסלות…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Abba · Amoraim · Second Generation of Amoraim

      Rabbi Abba, a second-generation Amoraic sage and a student of Rav Huna and Rabbi Judah bar Ezekiel, was known for his humility…

      Source: Bava Batra 128a · Segment 5 — “שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא, הלכה:…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 128a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026