Talmud Builders

    Bava Batra 168a

    Chapter 10 - Get Pashut

    גם: בבא בתרא דף קס״ח ע״א, פרק י׳ גט פשוט

    English translation - Bava Batra 168a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Once one has stated his testimony he may not then state a revision, this case of Rav Yirmeya is an exception, and he can retract his initial statement in which he supported the woman’s claim. The reason is that it is not the manner of a Torah scholar to be careful about identifying women, for reasons of modesty.

    2The Gemara relates: There was a certain receipt of payment for a marriage contract upon which Rav Yirmeya bar Abba was signed. A woman whose name appeared on the receipt, who was seeking to collect payment of her marriage contract, said to him: It was not I, but another woman with the same name, who had this receipt written. He said to her: But it was you, and you are lying now. Abaye said: Although I said that it is not the manner of a Torah scholar to be careful about identifying women, once he is careful about such an identification and states positively that he recognizes a particular woman, he is careful.

    3Abaye said: A Torah scholar who goes to betroth a woman should take an ignoramus with him to establish a positive identity of the woman, lest people exchange another woman for her when given to him for marriage, taking advantage of his innocence.

    4§ The mishna teaches that the husband gives the scribe’s wages for writing a bill of divorce. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers: As the verse states: “When a man takes a wife and marries her, and it comes to pass, if she finds no favor in his eyes, because he has found some unseemly matter in her, he shall write her a scroll of severance and give it in her hand” (Deuteronomy 24:1). It is therefore the husband’s responsibility to have the bill of divorce written. The Gemara adds: But today, the reason that we do not do so, but instead have the woman pay the scribe, is that the Sages placed the burden upon the woman, so that the husband should not delay the divorce by refusing to pay the scribe.

    5The mishna teaches: A scribe may write a promissory note for a debtor who requests one, even if the creditor is not with him, and it is the debtor who gives the scribe his wages. The Gemara asks: Isn’t it obvious that the debtor pays the wages? After all, he is the beneficiary of the loan. The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to state this, as there are times when the loan is beneficial to the creditor as well, as in a case of a joint venture, where the creditor receives a share of the profits engendered by the money provided to the borrower (see Bava Metzia 104a).

    6The mishna teaches: A scribe may write a bill of sale for a seller of property who requests one, even if the purchaser is not with him when he presents his request, and it is the purchaser who provides the scribe’s wages. The Gemara asks: Isn’t it obvious that the purchaser pays the wages? After all, he is the beneficiary of the sale. The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to state this, as sometimes the sale is beneficial to the seller as well, as in a case of one who sells a field because of its poor quality, as he is anxious to be rid of it.

    7The mishna teaches: A scribe may not write documents of betrothal and documents of marriage except with the consent of both the groom and the bride, and it is the groom who provides the scribe’s wages. The Gemara asks: Isn’t it obvious that the groom pays the wages? After all, he is the one acquiring his betrothed. The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to state this, to teach us that it applies even when the groom is a Torah scholar, in which case it gives his father-in-law satisfaction to bring him into his family by having him marry his daughter. Even in such a case, where the bride’s family is a beneficiary, it is the groom who pays the wages.

    8The mishna teaches: A scribe may not write contracts for sharecroppers and contractors except with the consent of both parties, i.e., the sharecropper or contractor and the one who hires him, and it is the sharecropper or contractor who provides the scribe’s wages. The Gemara asks: Isn’t it obvious that the contractor pays the wages? After all, the contract details his rights to the field. The Gemara answers: No, it is necessary for the mishna to state this, as sometimes the deal is detrimental to the contractor, as in the case of a fallow field. It might have been thought that in this case the cost of the document is borne by the landowner.

    9The mishna teaches: A scribe may not write documents testifying to arbitration or any other court enactment except with the consent of both parties to the litigation. The Gemara asks: What is meant by documents testifying to arbitration? Here in Babylonia the Sages interpreted it to mean documents recording the claims of the two parties to the litigation. Rav Yirmeya bar Abba says: A document testifying to arbitration is one that records the procedure in which the composition of the court is chosen, as described in tractate Sanhedrin (23a), whereby this litigant chooses one judge and that litigant chooses one judge, and these two judges choose the third one.

    10§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: The scribe writes two documents for the two parties, one for this one by himself and one for that one by himself. The Gemara analyzes the disagreement between Rabban Shimon ben Gamliel and the first tanna , who did not call for two separate documents: Shall we say that they disagree with regard to the principle that the court coerces people to prevent conduct characteristic of Sodom, i.e., selfish behavior? That is, the case is where one of the litigants does not want to contribute to the writing of a joint document, and insists that each litigant pay to have his own document written, which would entail an additional expenditure on the part of the other party.

    11The dispute is then as follows: As one Sage, the first tanna , holds that the court coerces people to prevent this conduct, so the obstinate litigant is forced to pay his share of a joint document, and one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the court does not coerce people to prevent this conduct, and a litigant can insist upon paying only for a document of his own.

    12The Gemara rejects this analysis: No, everyone in the mishna holds that the court coerces people to prevent conduct characteristic of Sodom, and here this is the reason for the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel: It is because the litigant demanding separate documents is not making a pointless, selfish request at all, as he says to the other litigant: It is not amenable for me that your defense, i.e., the record of your claims, should be together with my defense, as you are to me like an ambushing lion, i.e., our interests are in conflict.

    13MISHNA: In the case of a debtor who repaid part of his debt and with the agreement of the creditor deposited the promissory note with a third party serving as a trustee to ensure that the creditor would not collect the full amount, and the debtor said to the trustee: If I have not given you the balance from now until such and such a day, give the creditor his promissory note, thereby enabling him to collect the full amount stated on the note, if the stipulated time arrived and the debtor did not give the balance to the trustee, Rabbi Yosei says: The trustee should give the promissory note to the creditor, in accordance with the debtor’s stipulation. Rabbi Yehuda says: The trustee should not give it, as the stipulation is void.

    14GEMARA: With regard to what principle do Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda disagree? Rabbi Yosei holds that a transaction with inconclusive consent [ asmakhta ] effects acquisition. In this case, the debtor willingly undertook a penalty if he would not repay the remainder of the debt on time. Yet, he did not think that he would miss the deadline and be held accountable to pay that penalty. Rabbi Yosei holds that he is nevertheless bound by his word. And Rabbi Yehuda holds that an asmakhta does not effect acquisition, i.e., it is not binding.

    15Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. When questioners came before Rabbi Ami, inquiring of him what the halakha is in this matter, he said to them: But since it is the case that Rabbi Yoḥanan taught us a first time and a second time, i.e., repeatedly, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, what can I do to contradict his words?

    16The Gemara concludes: But in fact the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, i.e., an asmakhta is not binding.

    17MISHNA: In the case of a creditor whose promissory note has become erased, he should produce witnesses who remember the details of the document to testify about it. And they come before the court, and they ratify his promissory note for him, stating: The promissory note of so-and-so was erased, and it stated that a loan for such and such an amount took place on such and such a date,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 168 עמוד א

    1כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד; צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק.

    2ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא. אמרה ליה: לאו אנא הואי. אמר לה: איברא אנת הות. אמר אביי: אע"ג דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק, כיון דדק דק.

    3אמר אביי: האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה, דלמא מחלפו לה מיניה.

    4והבעל נותן שכר וכו'. מאי טעמא? דאמר קרא: ״(דברים כד״, א) ״וכתב״ ״ונתן״. והאידנא דלא עבדינן הכי, שדיוהו רבנן אאשה כי היכי דלא לשהייה.

    5כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכו'. פשיטא! לא צריכא, בעיסקא.

    6כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח וכו'. פשיטא! לא צריכא, במוכר שדהו מפני רעתה.

    7אין כותבין שטרי אירוסין וכו'. פשיטא! לא צריכא, דאפילו צורבא מרבנן דניחא ליה לחמוה לקרוביה.

    8אין כותבין שטר אריסות וקבלנות וכו'. פשיטא! לא צריכא, בבורה.

    9אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם וכו'. מאי ״שטרי בירורין״? הכא תרגימו: שטרי טענתא. רב ירמיה בר אבא אמר: זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד.

    10ר"ש בן גמליאל אומר: לשניהם כותבין שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו. לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי׃

    11דמר סבר: כופין, ומר סבר: אין כופין?

    12לא, דכולי עלמא כופין; והכא היינו טעמא דר"ש בן גמליאל דאמר ליה: לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי, דדמית עלאי כי אריא ארבא.

    Mishna

    13מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו ואמר לו: ״אם לא (נתתי) לך מכאן ועד יום פלוני, תן לו שטרו״, הגיע זמן ולא נתן רבי יוסי אומר: יתן, רבי יהודה אומר: לא יתן.

    Gemara

    14במאי קמיפלגי? ר' יוסי סבר: אסמכתא קניא, ורבי יהודה סבר: אסמכתא לא קניא.

    15אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי יוסי. כי אתו לקמיה דרבי אמי, אמר להו: וכי מאחר שרבי יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה הלכה כרבי יוסי, אני מה אעשה?

    16ואין הלכה כרבי יוסי.

    Mishna

    17מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין, ועושין לו קיום: איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני,׃

    Tosafot

    כיון דדק דק - וא"ת היכא דאמר מתחלה לאו איהי היא אמר שיכול להחזיר כ"ש כשאומר מתחלה זאת היא דנאמן אע"פ שאין דרכו להסתכל בהן תריץ ה"ק כיון דדק דק ואם רוצה לחזור אינו חוזר ומגיד:

    אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה גרסינן אין הלכה ולא גרסינן הלכה. והכי משמע בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כז.) ההוא דאזיל ואתפיס זכוותיה בב"ד אמר אי לא אתינא עד ל' יומי ליבטלו זכותיה ולא אתא אמר רב הונא בטילן זכותיה ופריך מרב נחמן דאמר אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא ואמאי בטילן זכותיה וכן הגירסא כתובה ברוב ספרים תימה דאמרי' באיזהו נשך (ב"מ דף סו. ושם) אברייתא אמר רב נחמן אפי' בשעת מתן מעות לא קנה על ההיא דהלוהו על שדהו וא"ל אם לא נתן לך כו' איתיביה רבא כו' [אומר אני] אסמכתא קניא ומניומי אומר אסמכתא לא קניא ופירש רש"י ומניומי החזירני מדברי אבל הייתי רגיל לומר קניא כדמשמע מתני' דפריכא ליה מינה ומאי קאמר מניומי החזירני אדרבה רבה בר אביה רבו החזירו ועוד הקשה רבינו תם דרב הונא אדרב הונא דהתם קאמר אסמכתא קניא דבשעת מתן מעות קנה הכל והיכי פריך. בריש נדרים (דף כז:) מהא דאמר רב נחמן אסמכתא לא קניא והא סבירא ליה קניא ומתרץ ר"ת אפילו לא קניא אסמכתא בעלמא התם באיזהו נשך (שם) קניא טפי משום דעשה לו טובה שהלוה לו וגומר בדעתו להקנותו יותר ועוד דתפיס מלוה ואין אני מבין בזה דבהא דרב נחמן עשה לו כמו כן טובה ומיהו מה שנתן הטעם דתפיס אתי שפיר דבהא דרב נחמן לא תפיס אלא שליש אלא בדרב הונא דבבא מציעא דתפיס המלוה הקרקע במשכון ומהאי טעמא נמי אתי שפיר לרב נחמן דאמר אף לאחר מתן מעות קנה הכל וגם שהוצרך מניומי להחזירו אע"פ שהיה יודע מילתיה דרבה בר אבוה ועוד י"ל לרב הונא שכל אסמכתא שאין דעת כל אחד ואחד שתהיה האסמכתא ואין אומרים כלל אלא להסמיך חברו על דבריו אבל התם אין זה להסמיכו על דבריו אלא לגמרי הלוהו על מנת שתשקע בידו אם לא יפרעהו עד שלש שנים ומהאי טעמא נמי אתי שפיר לרב נחמן:

    מעמיד עליו עדים - נראה שמועיל לענין זה שעושין אותו מלוה בשטר בעדות דבשביל החתומים הבאים אחרי כן לא היה אלא מלוה ע"פ וקיום השטר עושין ב"ד ולא כפי' רשב"ם שהעדים עושין אותו:

    ובא לפני ב"ד - ודוקא נקט ב"ד דאלימי לאפקועי ממונא ולקמן נמי מיירי שמביא עדים על ההיא דמי שפרע קצת חובו בגמרא מקרעין את השטר כו':

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינן - לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי. איכא למידק, ומאי מדת סדום איכא הכא, אדרבא מדת כל אדם היא (כדי) [כך], שאין אדם רוצה להעמיד זכיותיו ביד בעל דינו ולא אפילו ביד שליש, וכל שהוא צריך להן שילך וישאל מיד שלישזּ. ותירץ הרמב"ן ז"ל, דהכא בשאומר לו חבירו נכתוב שנינו כאחד ויעמוד שטרא בידך.

    הא דאמרינן - לא דכולי עלמא כופין על מדת סדום והכא היינו טעמא דרשב"ג. מסתברא לי דהכי קאמר בעלמא לכולי עלמא כופין, אלא דהכא משום דאיכא חששא דאמר ליה דמית עלי כאריא ארבא, סבירא ליה לרשב"ג דאין כופין, דטענה מעליא היא. ורבנן סברי כיון דאיכא פסידא לאידך אפילו במקום דאיכא חששא כזו כופין, דחוששין להפסד ממונו של חבירו. אבל היכא דליכא פסידאט לגבי אידך וליכא טעמא דמדת סדום טענה מעליא היא, ואפילור בנן מודו ליה. ונפקא מיניה לבעלי דינין שתובעין הטפסת שטר שבעלי דין מוציא עליהן שאין בו מן הדין שיתן להן, דמימר אמר בעל השטר כדו לא יהיבנא לך דדמית עלי כאריה ארבא. כנ"ל.

    מתני' - מי שפע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו את שטרו הגיע זמן ולא נתן רבי יהודה אומר לא יחזיר רבי יוסי אומר יחזיר. כלומר, יחזיר ויגבה כל חובו. ואמר ר' יוסי יחזיר ויגבה את הכל. ואוקימנא פלוגתייהו באסמכתא אי קניא או לא, דרבי יוסי סבר קנייא ורבי יהודה סבר לא קנייא. ואיכא מרבוותא דקשיא להו הכא, דאף כשתמצא לומר דאסמכתא קניא, היאך חוזר וגובה בשטר זה, והרי נמחל שעבודו. ויש מרבותינו ז"ל שפירש דהכי קאמר, אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני יהא כל מה שפרעתי לו עכשיו יהא מתנה ולא יעלה לפרעון, ולפיכך יגבה כל חובו בשטרו, ונמצאת האסמכתא על אותו מקצת שפרע ולא על חזרת השטר. ומכאן למדו שהאסמכתא שייכא אפילו באומר הא לך זה ויהא שלך אם לא עשיתי כן וכן, ולאוקי ממי שפירש בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי בנותן ערבות לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי ערב וטני מחול לך וזה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, ופרישנא בפרק הזהב [ב"מ מח, ב] דבאסמכתא פליגי, דהאי אסמכתא דפליגי עליה התם אינה אלא באכפול לך ערבונך. אבל במחול לך לא פליגי, דבמה שהוא מוסר בידו, אף על גב דאמר באם לא הויא אסמכתא. ואני אומר דודאי אפילו במה שמוסר לידו דהשתא שייכא נמי אסמכתא, וכמו שכתבתי שם בפרק הזהב וכן בפרק אי זהו נשך (סו, א), וכדמוכח נמי בהדיא גמרא משכן לו בית משכן לו שדהע ואמר אם לא נתת לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי הרי היא שלו, ואקשינן עליה והא אסמכתא היא, ואיצטרכינן לאוקומה בדאמר ליה מעכשיו, וא על גב דמשכן לו בית משמע דהוידו למשכונתו, אלמא אפילו במה שמוסר בידו נמי מהשתא שייכא ואי לא. מיהו אין ראייתם מכאן ראיה לפי דעתי, שהרי אתה אומר דעל מנת שפרעו הוא שנחלקו, ועליו הוא שתבא האסמכתא, למה הוצרכו לשנוטתה במשליש את שטרו, ליתני מי שפרע מקצת חובו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני גבה כולו. ועוד למה לא יחזיר שליש את שטרו, והא ליכא אסמכתא בהחזרת השטר אלא במתנת המעות, ויחזיר ולא יגבה. והוה להו למימר רבי יהודה אומר לא יגבה רבי יוסי אומר יגבה כולו. ך אלא ודאי על חזרת השטר הוא שנחלקו, שעליה היא האסמכתא. ומה שהוקשה להם משטר שנמחל שעבודו, לא קשיא, דודאי כשיחזיר לו את שטורו לגבות בו הויא ההוא מקצת מה שפרע מתנה או מחילה, אלא שזה תלה מתנתו בהחזרת השטר, כלומר, אם לא נתתי החזר לו את שטרו, וכל שתחזרנו יהא מה שאני נותן לו עכשיו מתנה, ועד שלא יחזיר פרעון הוי, הילכך הכל תלוי בחזרת השטר, ובחזרת השטר הוא עיקר האסמכתא, ובדינא הוא דפליגי, ומה שהוא מונח ביד שליש אינו כמסור ביד בעל הדבר ממש. וכבר כתבתי בפרק ארבעה נדרים (נדרים כז, ב) בשמעתא דמתפיס זכותיה בבי דינא. גם שם כתבתי מה שהביא הרב אלפסי ז"ל כאן בהלכות ההיא שמעתא דמתפיס זכותיה בבי דינא ומה שכתב עליה משמיה דגאון ז"ל דלא שייך ההוא דינא אלא התם בלחוד וכתבתי שם הכל בארוכה בסייעתא דשמיא. גם שם כתבתי אם צריך קנין בבית דין חשוב ומעשיו ומה שהוא קרוי בית דין חשוב בביטוטל דאסמכתא ומשם יתבאר.

    גמרא - הכי גרסינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כרבי יוסי. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ולספרים דגרסי הלכה כרבי יוסי, הוה ליה קודם חזרה, דמעיקרא קבל רב נחמן מרבה בר אבוה שקבל מרב יהודה במהדורא קמייתא דהלכה כרבי יוסי, ואהדריה מניומי דהוה במהדורא בתרייתא דאין הלכה כרבי יוסי. והיינו דאקשינן התם בפרק איזהו נשך (ב"מ סו, א) גבי מתניתין דמשכן לו בית אמר רב נחמן אפילו בשעת מתן מעות לא קנה, ואותביה רבא ממתניתין דאם לא נתת לי מכאן ועד שלש ואמר ליה אנא אמינא אסמכתא קניא ומניומי אמר אסמכתא לא קניא וכו', והלכתא אסמכתא לא קניא. וכבר כתבתי בדיני האסמכתא בפרק אי זהו נשך (עב, ב) גם בפרק הזהב (בבא מציעא מח, ב) דפלוגתא דאכפול לך ערבונך. גם כתבתי דרך כלל למעלה בריש פרק מי שמת. עוד אני רואה לכתוב כאן דרך כלל במה שעלה בדעתי בדיני האסמכתא. לפי שראיתי לכל גדולי המחברים והמפרשים דרכים רבים ולא הסכים אחד עם חבירו ולקחו להם כללים ופרטים מכל אשר בחרו ולא ראיתי להם דרך נמלט מן הקושיות. ואיני אומר להיות דרך זו אשר בחרתי יותר מכוון מן הראשונים, רק שהוא מלאכת שמים, ואפילו לא הועיל אלא בדבר אחד לבד די. והוא, שיראה בעיני, שאף על פי שאמר רבא כל דאי לא קני, לאו כללא רבתי הוא לכל דאי, שהרי תנאי בני גד ובני ראובן דהוא יסוד לכל התנאין נאמר באם, אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם אם תעברו את הירדן ונתתם להם וגו' (במדבר לב, כט). אלא כל דאי שהוא נאמר דרך קנס קאמר, כלומר, מי שמתנה ואומר אם אעשה ואם לא אעשה או אם יעשה פלוני או לא יעשה, שאין מי שמתנה רוצה בקיומו, כגון אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך או ערבוני מחול לך, שאינן רוצין בקיום אותו התנאי אלא בביטול, שהכונה להם שיתקיים ביניהם המקח ולא שיחזור אחד מהם ועל כן התנו לכפול או למחול דרך קנס אם יחזור אחד מהם. ודכותה אם אוביר ולא אעביד. וכן ערב, דאם לא יפרעך הלוה אני נותן לך, והוא ניהו אסמכתא אי לאו דמשתעבד משום ההיא הנאה דמהימן ליה, כדאיתא בפרקין לקמן (בבא בתרא קעג, ב) ואף על פי שתולה בדעת אחרים, דהיינו דעת הלוה, וכן כולן לפי דעתי על דרך קנס תמצא, וכל שאמרו דרך קנס כמבטיח על המעשה שהסכימו עליו הויא אסמכתא, וכל שנאמר על דרך תנאי, כגון תנאי בני גד ובני ראובן, שהם רוצים ומתכונין בקיום התנאי, אף על פי שהוציאו אותו בלשון אם תנאי הוא וקיים, שהרי היו משה וכל ישראל בקיום אותו אם, דהיינו שיעברו אתם את הירדן, וכן כל כיוצא בזה, וכן באומר אם יבשרני שילדה אשתי זכר יטול מנה, וכן אם תלך עמי לירושלם או אם תביא לי דורמסקין, וזה כלל לכל הנשכחין אם תלך עמי לירושלם ואם תדבר עלי לשלטון, וכן כלם על הדרך הזה. וכן בגיטין במתנה [אם] לא באתי ואם לא פייסתי לא שייך בהו אסמכתא, לפי שאין האיש מגרש אלא מדעתו, ואין אסמכתא אלא בדבר שהוא אנוס בו, שאונסו מה שהוא צריך לו ולולי שמתנה על דבר זה עם בעל דינו לא היה שומע לו, אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו, והילכך כל שהוא מתנה, אף על פי שמוציא תנאו בלשון אם, תנאו קיים, והיינו כל תנאי גיטין אם באתי ואם לא באתי אם פייסתי ואם לא פייסתי, דכל תנאין אלו מדעת עצמו הוא מתנה עליהם אין אונס, ולולי שגמר בדעתו קיום תנאיו כדי שלא תתעגן ושלא תפול לפני יבם או שלא תהיה עמו בקטטה, כגון אם לא פייסתי, לא היה מתנה עליהן. זו היא דרך ישרה שבררתי לעצמי בדיני האסמכתא אף על פי שכתבתיה בקצרה. והאמת יראה דרכו.

    מתני' - מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לבית דין. כתב הראב"ד ז"ל, ודוקא בשלא נמחקו העדים החתומין עליו, ומביאן לבית דין והם יקיימו אותו, וכן הדין, שלא יהא קיומו בשנים ושלא בבית דין, שהרי קיום שטרות בשלשה. אם כתוב בו הוזקק(ת)נו לעדותן של עדים כלומר, לעדות העדים שראוהו בשעה שנמחק, והעידו לפנינו על תורף השטר שכך וכן היה כתוב בו, ונמצאת מכוונת, שבדקנו אותן זה שלא בפני זה וכו'. ואם לאו צריך להביא ראיה שלא נפרע וגובה מנכסים בני חורין, לפי שאין בידו לא שטר ולא קיום והרי הוא כמלוה על פה, והטעם מפני שאנו חוששין לבית דין טועין, שמא לא בדקו העדים יפה. זהו תורף פירושו של הראב"ד וזהו מן התימה, דלבית דין טועין לא חיישינן. אלא נראה שהוזקקנו לעדותן של עדים החתומין בשטר קאמר, ונמצאת מכוונת, כלומר, שהיא חתימת ידן ושאינה מזוייפת, והפך מה שאמרו למטה הכל מודים שאם הוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מזויפת. וכך מוכיח בתוספתא, דתניא התם בפרק אחרון של מכילתין (ה"ג): נקרע או שנאבד מביאין עדים לבית דין ועושין לו קיום בית דין, איזהו קיום בכית דין במותב תלתא כחדא הוינא והביא פלוני בן פלוני לפנינו שטרו קרוע ובדקנו עדותן של עדים ונמצאת מכוונת גובה ואין צריך להביא ראיה ואם לאו אין גובה עד שיביא ראיה, אלמא אפילו בנקרע שהשטר בא לפניהם ורואין מה שבתוכו כותבין כן, והיא על חתימת עדי השטר, והיינו קיום. ואלא מיהו קשיא לי, מאי דקתני בתוספתא או שאבד, וכשנאבד השטר אי אפשר לקיים עדות עדים החתומים בשטר. ואדרבא משמע דעל עדותן של אלו שהעידו שנקרע או שנאבד קאמר, והכי קאמר, הוזקקנו לעדותן של אלו, לדעת היאך נקרע או נאבד, ונמצאת מכוונת שנקרע באונס או שנאבד ונפל לים או לאור. אבל אחר כך מצאתי לרב ר' אברהם אב בית דין ז"ל שכתב כן, וזה לשונו: מעמיד עליו עדים שיראו מה שכתוב בו ויעידו לפני בית דין. ובית דין יראו חתימת העדים ויקיימוה, ועם העדת העדים שיעידו בפניהם מה היה כתוב בו יכולין בית דין לכתוב שטר קיום ויכתבו בו כל מה שכתוב באותו שטר ומאותו זמן שהיה כתוב בו.

    וזה לשון שטר הקיום - אנו פלוני ופלוני ופלוני בית דין הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו ופלוני ופלוני עדיו שידעו מה שהיה כתוב בו, אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, כלומר, שדקדקנו בחתימת העדים וקיימנוה, גובה המלוה ואינו צריך ראיה אחרת, וכמאן דנקיט שטרא קמייתא דמי, ואינו יכול לטעון פרעתי. עד כאן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 168a

    Bava Batra 168a. The full printed text of this folio side - 17 numbered segments, about 321 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 168a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026