Talmud Builders

    Bava Batra 173a

    Back to index

    English translation — Bava Batra 173a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: And what of that which is taught in another baraita : Just as the two men named Yosef ben Shimon cannot produce a promissory note, this one against that one, so they cannot produce promissory notes against others, as those others can claim: I did not borrow from you but from the other Yosef ben Shimon, and somehow the note he was holding is in your possession? This baraita contradicts the mishna, from which it was inferred that one of the two men named Yosef ben Shimon can produce promissory notes to collect the debt from others. With regard to what principle do the mishna and baraita disagree?

    2They disagree with regard to whether letters, i.e., the content of a promissory note, are acquired by merely transferring the document to a new owner. In other words, they disagree about whether or not a creditor can transfer his right to collect a debt to another by merely transferring the document to him.

    3The tanna of our mishna maintains that letters are acquired by transferring the document. There is no concern that the promissory note was inadvertently transferred from one Yosef ben Shimon to the other by being lost and then found, as explained earlier. Nevertheless, there is still the possibility that one Yosef ben Shimon deliberately transferred the promissory note to the other, transferring the right of collection to him. According to this tanna , the second Yosef ben Shimon is fully entitled to collect the debt by producing the promissory note. And the tanna of the baraita holds that letters are not acquired by transferring the document, so that even if one Yosef ben Shimon transferred his promissory note to the other, the new holder of the document is not entitled to collect the debt.

    4And if you wish, say that everyone, i.e., both the tanna of the mishna and the tanna of the baraita , holds that letters are acquired by transferring the document, and here they disagree with regard to whether or not the new holder of the promissory note is required to bring proof that the original creditor transferred it to him for collection, as opposed to his having received it for safekeeping or having found it by chance. The tanna of our mishna holds that the present holder of the document is not required to bring proof that the debt was transferred to him and therefore he can collect the debt through the promissory note in his possession. And the tanna of the baraita holds that he is required to bring such proof, and in its absence he cannot collect the debt with the document he holds.

    5This is as it was stated: Letters are acquired by transferring the document. Abaye says: The new holder of the document is required to bring proof that he has in fact acquired the right to collect the debt. And Rava says: He is not required to bring such proof; it is assumed that if he is holding the document it was transferred to him knowingly by the original creditor.

    6Abaye said: From where do I say that he is required to bring proof? This is as it is taught in a baraita : In the case of one of several brothers, heirs of an estate, who has a promissory note in his possession listing a debt owed to the deceased father, and he seeks to collect the debt for himself, it is upon him to bring proof that the document was transferred to him legally by his father in his lifetime, or that it was bequeathed to him specifically and he did not appropriate it from the other brothers. Abaye concludes from this: What, is the same not true for all others in a similar situation? In other words, whenever someone holds a promissory note that did not initially belong to him he is required to prove that he acquired it legally.

    7And Rava said in response: Proof is not generally required in such a case. But the case of brothers who are heirs is different, as it is common for brothers who are co-heirs to seize property belonging to the estate from one another.

    8There are those who say there is a different version of this exchange between Abaye and Rava. According to this version, Rava said: From where do I say that no proof is required? As it is taught in a baraita : In the case of one of several brothers, heirs of an estate, who has a promissory note in his possession listing a debt owed to the deceased father, and he seeks to collect the debt for himself, it is upon him to bring proof that the document was transferred to him legally by his father in his lifetime, or that it was bequeathed to him specifically and that he did not appropriate it from the other brothers. The implication is that it is only brothers who must bring such proof, as it is common for brothers who are co-heirs to seize property belonging to the estate from one another. But others in a similar situation do not have to bring proof that they acquired the promissory note legally.

    9And how would Abaye counter this proof? He would say: There is no difference between brothers and anyone else; they all have to bring proof. The baraita specifies brothers because it was necessary for it to mention that case, as it might enter your mind to say that since it is common for brothers who are co-heirs to seize property belonging to the estate from one another, one might say that they are careful to prevent such attempts. And therefore, when brothers produce a promissory note, they are not required to bring proof that they obtained it legally, as it is assumed that the other brothers would not have allowed the note to escape their possession otherwise. To counter this, the baraita teaches us that brothers, too, must bring proof when they produce promissory notes.

    10§ The Gemara returns to discuss the case of two men with the same name. But what about that which is taught in another baraita : Just as the two men named Yosef ben Shimon can produce a promissory note against others, so can they produce promissory notes against one another. This represents a third opinion, standing in opposition to both the mishna and the previous baraita . The Gemara asks: With regard to what do the mishna and first baraita on the one hand, and this baraita on the other, disagree?

    11The Gemara answers: They disagree about whether or not a scribe may write a promissory note for a debtor even if the creditor is not with him.

    12The tanna of our mishna holds that a scribe may write a promissory note for a debtor even if the creditor is not with him. The Gemara explains: At times, it could happen that one of the men named Yosef ben Shimon goes to a scribe and to witnesses and says to them: Write a promissory note for me, as I wish to borrow money from another Yosef ben Shimon. And then, after they write the document and sign it for him, he will take it and say to the other Yosef ben Shimon: Give me the hundred dinars that you borrowed from me, as attested to in this document. That is the reason why the mishna rules that two people of the same name cannot collect a debt through a promissory note from one another, thereby preventing this occurrence.

    13By contrast, the tanna of the other baraita holds that a scribe may not write a promissory note for a debtor unless the creditor is with him and consents to the writing of the document. If one Yosef ben Shimon consents to the writing of the document before the other, they apparently trust one another, and there is no concern that the one holding the promissory note will defraud the other.

    14§ The mishna teaches: If a document is found among one’s documents stating: The promissory note against Yosef ben Shimon is repaid, and both men named Yosef ben Shimon owed this man money, the promissory notes of both of them are considered repaid, as it cannot be determined which debt was repaid and which is outstanding. The Gemara comments: The implication of the mishna is that the reason this man cannot collect his debt is that this note was found among his papers; but if it was not suddenly found, rather he was always aware of its existence, he could present a promissory note against one of the men named Yosef ben Shimon and collect the debt from him. The Gemara asks: But didn’t we learn earlier in the mishna: Nor can another present a promissory note against either of them?

    15Rabbi Yirmeya said: This later line in the mishna is stated with regard to a promissory note in which the debtors Yosef ben Shimon are identified by having their names tripled, i.e., through mentioning the name of their respective grandfathers, as is explained at the end of the mishna.

    16The Gemara questions this explanation: But let us see in whose name the receipt, i.e., the note stating that Yosef ben Shimon’s debt has been repaid, is written. Why is there uncertainty as to which Yosef ben Shimon is referred to in the document? Rav Hoshaya said: The case is where the debtors are identified by having their names tripled in the promissory note, but the names are not tripled in the receipt.

    17Abaye stated a different answer to this question, that the mishna is speaking about the debtor, not the creditor, and this is what it is saying: If a receipt is found among the debtor’s documents stating: The promissory note of Yosef ben Shimon against me has been repaid, and this debtor had borrowed money from both men named Yosef ben Shimon, the promissory notes of both of them are considered repaid, i.e., they are not valid for collection, as it cannot be determined which debt was paid and which one is outstanding.

    18The mishna teaches: What should two people with the same name in a single city do in order to conduct their business? They should triple their names by writing three generations: Yosef ben Shimon ben so-and-so. If their grandfather’s names are identical and they have no prominent physical difference to indicate who is the one listed in the document, they write that the one referred to in the document is a priest, if that is the case. The Sages taught the following continuation of the mishna in a baraita : And if both of them were priests, they should write several generations of ancestors, until a divergence in names is found that can serve as a means of identification.

    19MISHNA: In the case of one who says to his son before dying: One promissory note among the promissory notes in my possession is repaid, but I do not know which one, the promissory notes of all of those who owe him money are considered repaid, i.e., they are not valid for collection, as it cannot be determined which debt was repaid and which are outstanding. If there were found among his papers two promissory notes owed by one person, the one for the greater amount is considered repaid, and the one for the smaller amount is not considered repaid and can be collected; the debtor is favored in the case of an uncertainty.

    20GEMARA: Rava says that if a creditor says to a debtor who borrowed money twice from him: One promissory note of the two that I have of yours in my possession is repaid, without specifying which one, the one for the greater amount is considered repaid, and the one for the smaller amount is not considered repaid, and can be collected. If the creditor said instead: The debt of yours that I have in my possession is repaid, all the promissory notes this creditor has from this debtor are considered repaid, as the term debt covers all the loans at once.

    21Ravina said to Rava: If that is so that when one makes an ambiguous statement it is interpreted to his detriment, does the same halakha apply to sales? If a seller of land writes a document for a purchaser stating: My field is hereby sold to you, without specifying which of his two fields he is referring to, is it the larger field that is sold to him? And if he writes a document for the purchaser stating: The field that I have is sold to you, is it so that all of his fields are sold to him, as the Hebrew word for field can refer to several fields as well as a single field?

    22Rava explains: There, the holder of the document of sale is at a disadvantage, as it is he who seeks to take more property from the seller, and must accept the minimal meaning. Here too, in the case of the promissory notes, it is the holder of the document, the creditor, who seeks to collect more money from the debtor. Therefore, the creditor is at a disadvantage.

    23MISHNA: One who lends money to another with the assurance of a guarantor cannot collect the debt from the guarantor.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 173 עמוד א

    1ואלא הא דתניא: כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים, במאי קמיפלגי?

    2באותיות נקנות במסירה קמיפלגי׃

    3תנא דידן סבר: אותיות נקנות במסירה; ותנא ברא סבר: אין אותיות נקנות במסירה.

    4ואי בעית אימא: דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי תנא דידן סבר: אין צריך להביא ראיה, ותנא ברא סבר: צריך להביא ראיה׃

    5דאיתמר: אותיות נקנות במסירה; אביי אמר: צריך להביא ראיה, ורבא אמר: אינו צריך להביא ראיה.

    6אמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: אחד מן האחין שהשטר חוב יוצא מתחת ידו, עליו להביא ראיה. מאי, לאו הוא הדין לאחריני?

    7ורבא אמר: שאני אחין, דשמטו מהדדי.

    8איכא דאמרי, אמר רבא: מנא אמינא לה? דתניא: אחד מן האחין שהשטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה. אחין הוא דשמטו מהדדי, אבל אחריני לא.

    9ואביי אחין איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: כיון דשמטו מהדדי אימא מיזדהר זהירי, ולא צריכי להביא ראיה; קמ"ל׃

    10ואלא הא דתניא: כשם שמוציאין הן שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה; במאי קמיפלגי?

    11בכותבין שטר ללוה ואע"פ שאין מלוה עמו קמיפלגי׃

    12תנא דידן סבר: כותבין שטר ללוה, ואף על פי שאין מלוה עמו; זימנין דאזיל לגבי ספרא וסהדי, ואמר להו: כתבו לי שטרא, דבעינן למיזף מיוסף בן שמעון חברי; ובתר דכתבי וחתמי ליה, נקיטא ליה ואמר ליה: הב לי מאה דיזפת מינאי.

    13תנא ברא סבר: אין כותבין שטר ללוה, עד שיהא מלוה עמו.

    14נמצא לאחד בין שטרותיו ״שטרו של יוסף בן שמעון פרוע״ שטרות שניהם פרועין וכו'. טעמא דנמצא, הא לא נמצא מצי מפיק; והאנן ״ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב״ תנן!

    15אמר רבי ירמיה: במשולשין.

    16ונחזי תברא בשמא דמאן דכתיב״! אמר רב הושעיא: במשולשין בשטר, ואין משולשין בשובר.״

    17אביי אמר, הכי קאמר: נמצא ללוה בין שטרותיו ״שטרו של יוסף בן שמעון עלי, פרוע״ שטרות שניהם פרועין.

    18כיצד יעשו? ישלשו כו'. תנא: אם היו שניהם כהנים, יכתבו דורות.

    Mishna

    19האומר לבנו: ״שטר בין שטרותי פרוע, ואיני יודע אי זהו״ שטרות כולן פרועין. נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע, והקטן אינו פרוע.

    Gemara

    20אמר רבא: ״שטר לך בידי, פרוע״ הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. ״חוב לך בידי, פרוע״ שטרות כולן פרועין.

    21אמר ליה רבינא לרבא: אלא מעתה, ״שדי מכורה לך״ שדה גדולה מכורה לו; ״שדה שיש לי, מכורה לך״ כל שדותיו מכורין לו?!

    22התם, יד בעל השטר על התחתונה.

    Mishna

    23המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב.

    Tosafot

    ואלא הא דתניא כו'לנפילה דחד חיישינן ומתני' בבאין בהרשאה וברייתא במוציאין זה בלא זה:

    והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגיופלוגתא דמתני' וברייתא ליתא בפלוגתא דאביי ורבא דאביי דמצריך ראיה מודה דלא חיישינן לנפילה ופקדון היכא דשמיה כשמיה כדקאמר בפרק (בתרא) [ט"ו] דיבמות (דף קטז. ושם) דקאמר אביי לנפילה לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אבל הך ברייתא חיישי' לנפילה או לפקדון דיוסף בן שמעון דאפילו בשני יוסף בן שמעון מצרכי ראיה ורבא אמר א"צ להביא ראיה ולעיל בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עז. ד"ה אמר) פירשתי:

    אביי אמר הכי קאמר נמצא כו' והא דמוקי לה בשנים אוחזין (ב"מ ד' כ:) כגון שנמצא השטר בין שטרותיו פרועין לאו היינו אליבא דאביי דאיהו מוקי לה בשובר היוצא מתחת יד הלוה כשאר שוברין אלא אליבא דר' ירמיה אתיא:

    שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועיןאע"ג דבשטר אחד שיש לו עליהם אין יכול להוציא עליהם משום דחיישינן בכל אחד שמא חבירו של כל אחד כתבו אע"פ [דחד] ודאי לוה [הכא לא אמרינן] חיישינן שמא חבירו של כל אחד ואחד כתבו והחתימו אע"ג דודאי אחד פרע וטעמא משום דמספיקא לא מפקינן ממונא:

    שניהם כהניםה"ה שניהם ישראלים אלא משום דתני' לעיל היה אחד מהן כהן תני כהנים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינןדלכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה על המסירה קא מיפלגי. קשיא לי, דהא משמע דאכתי אביי בסברתיה קמייתא, דאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן קאי, דאי לא, למה ליה לאוקומי פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, לוקמה בחוששין לנפילה דיחיד, דמר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא לנפילה דיחיד לא חיישינן, וכיון שכן בששמותיהן שוין למאי ניחוש, לנפילה לא חיישינן, לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמרינן ביבמות (קט, ב) גבי נני בר חבו וחבו בר נני, אלא על כרחין למכירה מסריה ניהליה, וכיון דאותיות נקנות במסירה קנה ולראיה למה צריך. וצריך לי עיון. וי"ל דקסבר דחייש לפקדון ואף על גב דשמיה כשמיה.

    דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה. קשיא לי, אביי מאי טעמיה ומאי שנא לדידיה אותיות משאר מטלטלין, דכיון דאותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר מטלטלין, שיש להן חזקה לאלתר, ובגודרות דמסירן לרועה דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים (לעיל לו), בהנהו דאכלי חושלא בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן, ותנן (לעיל בבא בתרא מב, א) אומן אין לו חזקה, ודייקינן מינה בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא מו, א) הא אחר יש לו חזקה, ותניא (לעיל בבא בתרא מה, ב) בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין, ואוקימנא ביוצא מתחת ידי אחר ומשום מגו דאי בעי אמר אתה מכרתו לי ונאמן, ואביי גופיה הוא קא מותיב מינה לרבה. וי"ל דאפילו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה מכל מקום צריך הוא לומר לו בפירוש קני לך הן וכל שעבוד שבהן, ואי לא, לא קנה אלא גוף הנייר לצור על פי הצלוחית, וכדאמר רב פפא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עו, ב), והילכך סבר אביי דלא דמי לשאר מטלטלין, שעשויין לתשמיש גופן, והילכך הכל תלוי במסירת גופן ומסירתן גומרת קניינן, אבל הכא אין מסירתן גומרת קניינן, שאין הכל תלוי במסירת הגוף, שהראיה אינה נמסרת, והיא העיקר, שאין השטרות אלא לראיה שבהן ועד (שימחוק) [שימסור] ויאמר קני לך השעבוד שבהן לא קנה, ולפיכך צריך להביא ראיה על המסירה וראיה שנעשית כתקנה קאמר, כלומר, שאמר לו בשעת מסירה קני לך השעבוד שבהן. ואם תאמר אם כן שפיר קאמר אביי, ומאי טעמיה דרבא דאמר דאינו צריך להביא ראיה, דהא בודאי למאן דאמר דאינן נקנות עד שיכתוב וימסור צריך הוא להביא ראיה על הכתיבה, וכדמוכח בפרק זה בורר (סנהדרין לא, א) וביבמות פרק האשה שלום (יבמות קטו, א), והטעם לפי שאין תפיסת גופן ראיה על כתיבת המוכר, והכא נמי מאי שנא ומאי ראיה בתפישת השטר להקנאת השעבוד. י"ל סתמא דמילתא כל שמסר שטרות לא לגופן הוא מוסרן אלא לראיה שבהן, ותפישת גופן מסתמא מוכחת שבעל השטר מסרה לקנות הראיה שבהן, ומסתמא בפירוש אמר לו כן, מה שאין כן למאן דאמר בעינן כתיבה, דאף על פי שמסרן לו בפירוש לקנותן ואת השעבוד שבהן, לא קנה עד שימסור ויכתוב. ומיהו אכתי טעמיה דאביי לא ניחא לי, דעל כרחין טעמיה דידיה משום דחייש לנפילה או לפקדון הוא, וכדאמר ליה לרבא הכא לנפילה דרבים חיישינן, ובמתניתין דדייקא דהן על אחרים יכולין להוציא אמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וקא מוקי לה באותיות נקנות במסירה, דאלמא לאביי כל דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמרינן איהו נמי ביבמות פרק האשה שלום (שם) גבי שטרי דנפקי טובא בנהרדעא דנני בר חבו וחבו בר נני ומגבי בהו רבה בר אבוה, וקא מפרש אביי טעמא התם משום דלנפילה לא חיישינן ולפקדון לא חיישינן, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא לאביי כל היכא דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה ושאמר לו קני לך כל שעבודא דאית ביה. ושמא נאמר, דטעמא דאביי, דאין אותיות דומין לשאר מטלטלין, דכיון דשטר כתוב בשם חברו ועידי המערער יוצאין עמו, חזקה לא קנאו אלא בעדים, כדי שאם יערער עליו שיעידו לו אלו, אבל מטלטלין דעלמא, שאין עידי המערער יוצאין עמהן, אינו חושש לקנות בעדים, והילכך בששמותיהן שוין אינו צריך להביא ראיה אפילו לדעת אביי, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הרי הן כשאר המטלטלין, שאף כאן אין עידי המערער יוצאין עם השטר, לפי שאין כאן מוכיח שהיו לראשון ולא של זה שיוצאין עכשיו מתחת ידו, ולדעת תנא דברייתא קמייתא דקתני שאין מוציאין על אחרים אפילו בששמותיהן שוין, כיון דשם המערער כתוב בו חושש הוא הלוקח שלא לקנות במסירה לבד עד שיעמיד עדים על המסירה, אלא בפקדון בא לידו, דזמנין דמפקיד ואף על גב דשמיה כשמיה. ומיהו אביי לגרמיה סבירא ליה בששמותיהן שוין שאין צריך להביא ראיה על המסירה, מההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דפרק האשה שלום. כנ"ל.

    ולענין פסק הלכהבאותיות אם נקנות במסירה אם לאו, כתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל, דאף על גב דאמרינן הכא דלכולי עלמא, בין לתנא דמתניתין בין לתנא דברייתא, אותיות נקנות במסירה, ואביי ורבא תרווייהו אית להו הכין, אנן לא סמכינן אלא אאמימר ורב אשי דבתרא נינהו, ואמרי בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עו, א) דאין אותיות נקנות במסירה. ומאי דאמרינן בגמרא (שם עז, א) דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, אוקמתא בעלמא היא דלאו דסמכא. והר"ז הלוי ז"ל כתב עליו: היאך אפשר דהאי אוקמתא לאו דסמכא, והא בכולהו אוקמתא דאוקמינן הכא בגמרא סבירא ליה לתנא דידן אותיות נקנות במסירה, ואם כן מנא לן אוקמתא דסמכא למימר במאי קא מיפלגי בר מהלין אוקמאתא דאתוקמן בגמרא. ופירש הוא ז"ל, דבעלמא בין אביי בין רבא סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, והכא שאני, לפי שגוף השטר עומד לו במקום כתיבה, כיון שהוא כתוב על שם יוסף בן שמעון ושם זה יוסף בן שמעון כשם זה. זהו תורף דבריו ז"ל. וזו מן הטענות החלושות, שהרי השעבוד מילי נינהו, וכבר אמרו דמילי במילי לא מיקנו, ועד שיכתוב לא קנה, ואם כן אף על פי ששם זה כשם בעל השטר, כי מסר ליה שטרו אכתי ליכא אלא מילי, ובמאי קנה. ועוד דבההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דבפרק האשה שלום מוכח בהדיא סתירת טענה זו, מדקאמר אביי התם למאי ניחוש ליה אי לנפילה לא חיישינן דמיזהר זהיר ביה, ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא מסירה לבד קרי לה ואף על גב דשמיה כשמיה. וכי תימא דמסירה כזו קאמר, אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה התם דלשני יצחק ריש גלותא לא חיישינן, דכי מגבינן הנהו שטרי דאית בהו בני בר חבו וחבו בר נני ואף על גב דשכיחי טובא בנהרדעא. היינו טעמא כדאביי, דאי משום מסירה אותיות נקנות במסירה כזו דאיכא כעין כתיבה בהדה. אלא ודאי שמעינן דהאי טעם קלישא היא וליכא למיסמך עליה בפסקא דהא מילתא. ומיהו ודאי יש תימה בדברי הר' אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל נראה שסבור דאביי ורבא תרווייהו סבירא להו דאותיות נקנות במסירה, וליתא, דאביי ודאי נראה דסבירא ליה הכין מההיא דיבמות, וכמו שכתבתי, אבל רבא ודאי לא סבירא ליה הכין, וכדמוכח נמי ההיא דיבמות. ועוד דאמרינן בפרק זה בורר בסופו (סנהדרין לא, א) ההוא שטרא דנפק מתותי ידה דההיא איתתא בבי דינא דרב נחמן ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר לה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר ליה שאני הכא דאי בעיא קלתיה, ואם איתה דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, מאי קא מתמה עליה דרב נחמן כמאן כרבי, כלומר, מי שבקת רבנן ועבדת כרבי, אין כרבי סבירא לן כותיה. ועוד דבלישנא בתרא אמרינן לא הימנה רב נחמן אלמא אין אותיות נקנות במסירה, וסתמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, וכי אמר רבא הכא אין צריך להביא ראיה על המסירה, למאן דאמר אותית נקנות במסירה קאמר, ומשום דשמעיה לאביי דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואפילו הכי קאמר דצריך ראיה על המסירה, ותפישתו לא מוכחא על מסירתו, קאמר ליה דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, ומשום דפליגי בה תנאי בעיקר קניית אותיות אם היא במסירה לבד אם לא, לא עייל רבא נפשיה למימר לאביי בעיקר הדין ולמימר דאין אותיות נקנות במסירה, וקאמר ליה דמאי דקאמר מיהא דצריך להביא ראיה על המסירה ליתא, דתפישתו מוכחת על מסירתו, והני אוקמתא כולהו דאוקימנא הכא מתניתין כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, אליבא דאביי בלחוד נינהו, דלדידיה האי מאן דנפיק מתותי [ידיה] לא מוכח דאיהו ניהו המלוה מעיקרא, אלא חיישינן לנפילה או לפקדון או למכירה, וקאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן לתנא דמתניתין, ומשום הכי אקשינן, אם כן תנא דברייתא דקתני כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא פליג, אבל הכא לרבא כל דנפיק מתותי ידיה לא חיישינן, דמימר אמר דהוא ניהו שהלוה המלוה מעיקרא, וכדאמר לעיל ההוא דנפק מתותי ידיה משמע, וכדמוכח נמי בההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דקא מפרש רבא טעמא התם דלתרי לא חיישינן, אלא ההוא דנפיק מתותי ידיה הוא ניהו המלוה, והילכך לדידיה לא אצטריכינן לאוקמי מתניתין וברייתא באותיות נקנות במסירה, אלא לדידיה כולהו תנאי סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה, אלא דתנא דברייתא סבר דחיישינן לנפילה אפילו דיחיד, והא דקאמר לנפילה לא חיישינן לאו למימרא דלכולי עלמא לא חיישינן לנפילה, אלא הכי קאמר, אנן לנפילה לא חיישינן, דהא תנא דמתניתין לא חייש לה, מדאית ליה דהן על אחרים מוציאין, ואנן כתנא דמתניתין סבירא לן, אלא דאיכא למימר דתנא דברייתא חייש לה ואנן לא קיימא לן כוותיה, ואי נמי י"ל דתנא דברייתא חייש לפקדון אפילו בששמותיהן שוין, אבל לנפילה ליכא מאן דחייש לה, דכל איניש ואיניש מזדהר בשטריה. ואם תאמר אי הכי אוקמאתא אליבא דאביי, למאי דאוקימנא פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, ותנא דמתניתין סבר אין צריך להביא ראיה ותנא דברייתא סבר צריך להביא ראיה, אם כן היכי אמר אביי דצריך להביא ראיה על המסירה, וכי שביק מתניתין ועביד כברייתא. י"ל דאביי לאו בששמותיהן שוין כעין מתניתין וברייתא קאמר דבהנהו ודאי לא חייש אביי לא לנפילה ולא לפקדון, וכדאמר לעיל לנפילה דחד לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמר איהו בההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דיבמות, והיינו נמי דקאמר התם מאי אמרת דילמא במסירה אותיות נקנות במסירה ואף על גב דאיהו אמר צריך להביא ראיה על המסירה, אלא דשאני התם דליכא למיחש לנפילה וכתנא דמתניתין ולא לפקדון, כיון דשמיה כשמיה, והילכך כל כי הא מודה אביי שתפיסתו מוכחת על מסירתו. והא (דאמימר) [דאמר] הכא פלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, לאו למימר דפלוגתייהו בכעין פלוגתא דמתניתין וברייתא, שהיא בשני יוסף בן שמעון, [אלא] (ר)בא לומר דפליגי תנאי בהא כדפליגי אביי ורבא בשטרי דעלמא.

    ובפלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, כל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א ועוד). ומכאן למד הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אפילו לדידן דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, שאינו צריך להביא ראיה על הכתיבה. ואף הראב"ד ז"ל נראה שסבור כן, שהוא ז"ל כתב כאן דפלוגתא דאביי ורבא באותיות הנקנות במסירה היא, כגון שזה טוען שנתנן לו אגב קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע, ובהא כולי עלמא מודו דקנה, אלא דאביי סבר דמסירה זו אינה ראיה על טענתו שטען, ורבא סבר אינו צריך, כי המסירה ראיה לטענתו. ואין דבריהם מחוורין כאן, ובהדיא מוכח הכין בההיא דפרק זה בורר (סנהדרין לא, סו) בעובדא דההיא איתתא דאמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא דאמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, כלומר, והימנת לו מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ואינה צריכה להביא ראיה על המסירה, ואי אמרת דאף באומר כתב ומסר לי אין צריך להביא ראיה על הכתיבה כמו על המסירה, אפילו אי סבר ליה כרבנן נמי הוה ליה להימונה, מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי וכתב ומסר לי. והכין נמי מוכח בההיא דיבמות (קטו, ב) דנני בר חבו וחבו בר נני, דאי לא, הוה ליה לאביי לארוחי טעמא ואפילו למאי דסבירא ליה לרבא ולימא ליה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות בכתיבה ומסירה ולדידי משום דשמיה כשמיה ולדידך משום דאפילו בעלמא אין צריך להביא ראיה לא על המסירה ולא על הכתיבה. וטעמא דמילתא משום דתפיסתו מוכחת על טענת מסירתו, כמו שכתבתי למעלה, שהרי היא כעין חזקת שאר המטלטלין, אבל אין תפיסתו מוכחת על הכתיבה, ונהי דמאמינין אותו שמסרו לו בתורת מכירה או בתורת מתנה, אלא שהן היו סבורין שקנה בכך ולא קנה. ועוד נראה לי טעם אחר שאינו נאמן על הכתיבה, משום דכל שהוא טוען שכתב לו ולא נזהר בכתיבתו ריעא טענתיה. ולפי הטעם הזה יהיה נאמן כשטען שלא כתב כלו אלא שהקנה אותן לו אגב קרקע, וכדברי הר"א ב"ד ז"ל שכתבתי, דעכשיו לא ריע טענתיה. כנ"ל לישב דברי הרב ז"ל. אלא שעדיין קשה מההיא דפרק זה בורר ומההיא דפרק האשה שלום. וסוף דבר, כל הצריך כתיבה או אגב מודה רבא שצריך להביא ראיה. וזה עיקר.

    מהא דאמרינןתנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ומשום הכי אין מוציאין זה על זה, ותנא ברא סבר אין כותבין, ולפיכך מוציאין אפילו זה על זה, שמעינן דבשטרי דלאו אקניאתא לכולי עלמא מוציאין אפילו זה על זה, דהא אוקימנא מתניתין דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו דוקא בשטרי אקניאתא, דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלא אקניאתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א), הילכך אפילו לתנא דמתניתין כל כי הא כיון דאין כותבין מוציאין. כנ"ל. תוספתא (הי"א ה"ו): האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב אלא שניהן בני חורין ונוטלין משניהן דמי אחד מהן, האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא לשניהם נותנין בשוה. ונראה שאין כן בגמרין, אלא דדיינינן בהו שודא דדייני, דגרסינן בכתובות פרק הכותב (כתובות פה, ב) ההוא דאמר נכסי לטוביה, אתא טוביה, אמר רבי יוחנן הא אתא טוביה, ואי אתו שני טוביים שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים אסיקנא שודא דדייני.

    נמצא לאחד בין שטרותיו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין. והרב ר"ש ז"ל [כ'], דאם כותבין הרשאה זה לזה גובין. ומיהו אי טעין לשניהם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם, דטענה מעליא היא. ומסתברא כדברי הרב ז"ל, דאילו היו יכולין לגבות על כל פנים על ידי הרשאה לעולם לא היו שותקין בגמרא מלומר כן. וכן דרך התלמוד לומר כן בכל מקום שההרשאה מועלת.

    מהא דאמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה האומר שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו. שמעינן דשדה אחת מיהא מכורה לו ואינו יכול לדחותו מכל אחת ואחת מהן, ואף על פי שלא סיימה לו. וזה שלא כדעת מקצת מן הגדולים ז"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק קמא דגיטין (ט, א) גבי הכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מאחד מריבוא שבהן.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 173a

    Bava Batra 173a. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 383 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Tosafot

    ואלא הא דתניא כו' לנפילה דחד חיישינן ומתני' בבאין בהרשאה וברייתא במוציאין זה בלא זה:

    והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי ופלוגתא דמתני' וברייתא ליתא בפלוגתא דאביי ורבא דאביי דמצריך ראיה מודה דלא חיישינן לנפילה ופקדון היכא דשמיה כשמיה כדקאמר בפרק (בתרא) [ט"ו] דיבמות (דף קטז. ושם) דקאמר אביי לנפילה לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה אבל הך ברייתא חיישי' לנפילה או לפקדון דיוסף בן שמעון דאפילו בשני יוסף בן שמעון מצרכי ראיה ורבא אמר א"צ להביא ראיה ולעיל בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עז. ד"ה אמר) פירשתי:

    אביי אמר הכי קאמר נמצא כו' והא דמוקי לה בשנים אוחזין (ב"מ ד' כ:) כגון שנמצא השטר בין שטרותיו פרועין לאו היינו אליבא דאביי דאיהו מוקי לה בשובר היוצא מתחת יד הלוה כשאר שוברין אלא אליבא דר' ירמיה אתיא:

    שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועין אע"ג דבשטר אחד שיש לו עליהם אין יכול להוציא עליהם משום דחיישינן בכל אחד שמא חבירו של כל אחד כתבו אע"פ [דחד] ודאי לוה [הכא לא אמרינן] חיישינן שמא חבירו של כל אחד ואחד כתבו והחתימו אע"ג דודאי אחד פרע וטעמא משום דמספיקא לא מפקינן ממונא:

    שניהם כהנים ה"ה שניהם ישראלים אלא משום דתני' לעיל היה אחד מהן כהן תני כהנים:

    Tosafot on Bava Batra 173a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    הא דאמרינן דלכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ובצריך להביא ראיה על המסירה קא מיפלגי. קשיא לי, דהא משמע דאכתי אביי בסברתיה קמייתא, דאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן קאי, דאי לא, למה ליה לאוקומי פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, לוקמה בחוששין לנפילה דיחיד, דמר סבר חיישינן ומר סבר לא חיישינן, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא לנפילה דיחיד לא חיישינן, וכיון שכן בששמותיהן שוין למאי ניחוש, לנפילה לא חיישינן, לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמרינן ביבמות (קט, ב) גבי נני בר חבו וחבו בר נני, אלא על כרחין למכירה מסריה ניהליה, וכיון דאותיות נקנות במסירה קנה ולראיה למה צריך. וצריך לי עיון. וי"ל דקסבר דחייש לפקדון ואף על גב דשמיה כשמיה.

    דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה על המסירה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה על המסירה. קשיא לי, אביי מאי טעמיה ומאי שנא לדידיה אותיות משאר מטלטלין, דכיון דאותיות נקנות במסירה הרי הן כשאר מטלטלין, שיש להן חזקה לאלתר, ובגודרות דמסירן לרועה דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים (לעיל לו), בהנהו דאכלי חושלא בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן, ותנן (לעיל בבא בתרא מב, א) אומן אין לו חזקה, ודייקינן מינה בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא מו, א) הא אחר יש לו חזקה, ותניא (לעיל בבא בתרא מה, ב) בפני אמרת לו למוכרו דבריו קיימין, ואוקימנא ביוצא מתחת ידי אחר ומשום מגו דאי בעי אמר אתה מכרתו לי ונאמן, ואביי גופיה הוא קא מותיב מינה לרבה. וי"ל דאפילו למאן דאמר אותיות נקנות במסירה מכל מקום צריך הוא לומר לו בפירוש קני לך הן וכל שעבוד שבהן, ואי לא, לא קנה אלא גוף הנייר לצור על פי הצלוחית, וכדאמר רב פפא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עו, ב), והילכך סבר אביי דלא דמי לשאר מטלטלין, שעשויין לתשמיש גופן, והילכך הכל תלוי במסירת גופן ומסירתן גומרת קניינן, אבל הכא אין מסירתן גומרת קניינן, שאין הכל תלוי במסירת הגוף, שהראיה אינה נמסרת, והיא העיקר, שאין השטרות אלא לראיה שבהן ועד (שימחוק) [שימסור] ויאמר קני לך השעבוד שבהן לא קנה, ולפיכך צריך להביא ראיה על המסירה וראיה שנעשית כתקנה קאמר, כלומר, שאמר לו בשעת מסירה קני לך השעבוד שבהן. ואם תאמר אם כן שפיר קאמר אביי, ומאי טעמיה דרבא דאמר דאינו צריך להביא ראיה, דהא בודאי למאן דאמר דאינן נקנות עד שיכתוב וימסור צריך הוא להביא ראיה על הכתיבה, וכדמוכח בפרק זה בורר (סנהדרין לא, א) וביבמות פרק האשה שלום (יבמות קטו, א), והטעם לפי שאין תפיסת גופן ראיה על כתיבת המוכר, והכא נמי מאי שנא ומאי ראיה בתפישת השטר להקנאת השעבוד. י"ל סתמא דמילתא כל שמסר שטרות לא לגופן הוא מוסרן אלא לראיה שבהן, ותפישת גופן מסתמא מוכחת שבעל השטר מסרה לקנות הראיה שבהן, ומסתמא בפירוש אמר לו כן, מה שאין כן למאן דאמר בעינן כתיבה, דאף על פי שמסרן לו בפירוש לקנותן ואת השעבוד שבהן, לא קנה עד שימסור ויכתוב. ומיהו אכתי טעמיה דאביי לא ניחא לי, דעל כרחין טעמיה דידיה משום דחייש לנפילה או לפקדון הוא, וכדאמר ליה לרבא הכא לנפילה דרבים חיישינן, ובמתניתין דדייקא דהן על אחרים יכולין להוציא אמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן, וקא מוקי לה באותיות נקנות במסירה, דאלמא לאביי כל דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה, וכדאמרינן איהו נמי ביבמות פרק האשה שלום (שם) גבי שטרי דנפקי טובא בנהרדעא דנני בר חבו וחבו בר נני ומגבי בהו רבה בר אבוה, וקא מפרש אביי טעמא התם משום דלנפילה לא חיישינן ולפקדון לא חיישינן, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא לאביי כל היכא דליכא למיחש לנפילה ולפקדון אין צריך להביא ראיה על המסירה ושאמר לו קני לך כל שעבודא דאית ביה. ושמא נאמר, דטעמא דאביי, דאין אותיות דומין לשאר מטלטלין, דכיון דשטר כתוב בשם חברו ועידי המערער יוצאין עמו, חזקה לא קנאו אלא בעדים, כדי שאם יערער עליו שיעידו לו אלו, אבל מטלטלין דעלמא, שאין עידי המערער יוצאין עמהן, אינו חושש לקנות בעדים, והילכך בששמותיהן שוין אינו צריך להביא ראיה אפילו לדעת אביי, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הרי הן כשאר המטלטלין, שאף כאן אין עידי המערער יוצאין עם השטר, לפי שאין כאן מוכיח שהיו לראשון ולא של זה שיוצאין עכשיו מתחת ידו, ולדעת תנא דברייתא קמייתא דקתני שאין מוציאין על אחרים אפילו בששמותיהן שוין, כיון דשם המערער כתוב בו חושש הוא הלוקח שלא לקנות במסירה לבד עד שיעמיד עדים על המסירה, אלא בפקדון בא לידו, דזמנין דמפקיד ואף על גב דשמיה כשמיה. ומיהו אביי לגרמיה סבירא ליה בששמותיהן שוין שאין צריך להביא ראיה על המסירה, מההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דפרק האשה שלום. כנ"ל.

    ולענין פסק הלכה באותיות אם נקנות במסירה אם לאו, כתב הרב ר' יצחק אלפסי ז"ל, דאף על גב דאמרינן הכא דלכולי עלמא, בין לתנא דמתניתין בין לתנא דברייתא, אותיות נקנות במסירה, ואביי ורבא תרווייהו אית להו הכין, אנן לא סמכינן אלא אאמימר ורב אשי דבתרא נינהו, ואמרי בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עו, א) דאין אותיות נקנות במסירה. ומאי דאמרינן בגמרא (שם עז, א) דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, אוקמתא בעלמא היא דלאו דסמכא. והר"ז הלוי ז"ל כתב עליו: היאך אפשר דהאי אוקמתא לאו דסמכא, והא בכולהו אוקמתא דאוקמינן הכא בגמרא סבירא ליה לתנא דידן אותיות נקנות במסירה, ואם כן מנא לן אוקמתא דסמכא למימר במאי קא מיפלגי בר מהלין אוקמאתא דאתוקמן בגמרא. ופירש הוא ז"ל, דבעלמא בין אביי בין רבא סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, והכא שאני, לפי שגוף השטר עומד לו במקום כתיבה, כיון שהוא כתוב על שם יוסף בן שמעון ושם זה יוסף בן שמעון כשם זה. זהו תורף דבריו ז"ל. וזו מן הטענות החלושות, שהרי השעבוד מילי נינהו, וכבר אמרו דמילי במילי לא מיקנו, ועד שיכתוב לא קנה, ואם כן אף על פי ששם זה כשם בעל השטר, כי מסר ליה שטרו אכתי ליכא אלא מילי, ובמאי קנה. ועוד דבההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דבפרק האשה שלום מוכח בהדיא סתירת טענה זו, מדקאמר אביי התם למאי ניחוש ליה אי לנפילה לא חיישינן דמיזהר זהיר ביה, ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה, אלמא מסירה לבד קרי לה ואף על גב דשמיה כשמיה. וכי תימא דמסירה כזו קאמר, אם כן מאי קא מייתי רבא ראיה התם דלשני יצחק ריש גלותא לא חיישינן, דכי מגבינן הנהו שטרי דאית בהו בני בר חבו וחבו בר נני ואף על גב דשכיחי טובא בנהרדעא. היינו טעמא כדאביי, דאי משום מסירה אותיות נקנות במסירה כזו דאיכא כעין כתיבה בהדה. אלא ודאי שמעינן דהאי טעם קלישא היא וליכא למיסמך עליה בפסקא דהא מילתא. ומיהו ודאי יש תימה בדברי הר' אלפסי ז"ל, שהוא ז"ל נראה שסבור דאביי ורבא תרווייהו סבירא להו דאותיות נקנות במסירה, וליתא, דאביי ודאי נראה דסבירא ליה הכין מההיא דיבמות, וכמו שכתבתי, אבל רבא ודאי לא סבירא ליה הכין, וכדמוכח נמי ההיא דיבמות. ועוד דאמרינן בפרק זה בורר בסופו (סנהדרין לא, א) ההוא שטרא דנפק מתותי ידה דההיא איתתא בבי דינא דרב נחמן ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר לה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אמר ליה שאני הכא דאי בעיא קלתיה, ואם איתה דסבירא ליה לרבא דאותיות נקנות במסירה, מאי קא מתמה עליה דרב נחמן כמאן כרבי, כלומר, מי שבקת רבנן ועבדת כרבי, אין כרבי סבירא לן כותיה. ועוד דבלישנא בתרא אמרינן לא הימנה רב נחמן אלמא אין אותיות נקנות במסירה, וסתמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה, וכי אמר רבא הכא אין צריך להביא ראיה על המסירה, למאן דאמר אותית נקנות במסירה קאמר, ומשום דשמעיה לאביי דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה, ואפילו הכי קאמר דצריך ראיה על המסירה, ותפישתו לא מוכחא על מסירתו, קאמר ליה דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה, ומשום דפליגי בה תנאי בעיקר קניית אותיות אם היא במסירה לבד אם לא, לא עייל רבא נפשיה למימר לאביי בעיקר הדין ולמימר דאין אותיות נקנות במסירה, וקאמר ליה דמאי דקאמר מיהא דצריך להביא ראיה על המסירה ליתא, דתפישתו מוכחת על מסירתו, והני אוקמתא כולהו דאוקימנא הכא מתניתין כמאן דאמר אותיות נקנות במסירה, אליבא דאביי בלחוד נינהו, דלדידיה האי מאן דנפיק מתותי [ידיה] לא מוכח דאיהו ניהו המלוה מעיקרא, אלא חיישינן לנפילה או לפקדון או למכירה, וקאמר דלנפילה דיחיד לא חיישינן לתנא דמתניתין, ומשום הכי אקשינן, אם כן תנא דברייתא דקתני כשם שאין מוציאין זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא פליג, אבל הכא לרבא כל דנפיק מתותי ידיה לא חיישינן, דמימר אמר דהוא ניהו שהלוה המלוה מעיקרא, וכדאמר לעיל ההוא דנפק מתותי ידיה משמע, וכדמוכח נמי בההיא דחבו בר נני ונני בר חבו דקא מפרש רבא טעמא התם דלתרי לא חיישינן, אלא ההוא דנפיק מתותי ידיה הוא ניהו המלוה, והילכך לדידיה לא אצטריכינן לאוקמי מתניתין וברייתא באותיות נקנות במסירה, אלא לדידיה כולהו תנאי סבירא להו אין אותיות נקנות במסירה, אלא דתנא דברייתא סבר דחיישינן לנפילה אפילו דיחיד, והא דקאמר לנפילה לא חיישינן לאו למימרא דלכולי עלמא לא חיישינן לנפילה, אלא הכי קאמר, אנן לנפילה לא חיישינן, דהא תנא דמתניתין לא חייש לה, מדאית ליה דהן על אחרים מוציאין, ואנן כתנא דמתניתין סבירא לן, אלא דאיכא למימר דתנא דברייתא חייש לה ואנן לא קיימא לן כוותיה, ואי נמי י"ל דתנא דברייתא חייש לפקדון אפילו בששמותיהן שוין, אבל לנפילה ליכא מאן דחייש לה, דכל איניש ואיניש מזדהר בשטריה. ואם תאמר אי הכי אוקמאתא אליבא דאביי, למאי דאוקימנא פלוגתייהו בצריך להביא ראיה על המסירה, ותנא דמתניתין סבר אין צריך להביא ראיה ותנא דברייתא סבר צריך להביא ראיה, אם כן היכי אמר אביי דצריך להביא ראיה על המסירה, וכי שביק מתניתין ועביד כברייתא. י"ל דאביי לאו בששמותיהן שוין כעין מתניתין וברייתא קאמר דבהנהו ודאי לא חייש אביי לא לנפילה ולא לפקדון, וכדאמר לעיל לנפילה דחד לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וכדאמר איהו בההיא דנני בר חבו וחבו בר נני דיבמות, והיינו נמי דקאמר התם מאי אמרת דילמא במסירה אותיות נקנות במסירה ואף על גב דאיהו אמר צריך להביא ראיה על המסירה, אלא דשאני התם דליכא למיחש לנפילה וכתנא דמתניתין ולא לפקדון, כיון דשמיה כשמיה, והילכך כל כי הא מודה אביי שתפיסתו מוכחת על מסירתו. והא (דאמימר) [דאמר] הכא פלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, לאו למימר דפלוגתייהו בכעין פלוגתא דמתניתין וברייתא, שהיא בשני יוסף בן שמעון, [אלא] (ר)בא לומר דפליגי תנאי בהא כדפליגי אביי ורבא בשטרי דעלמא.

    ובפלוגתא דאביי ורבא בצריך להביא ראיה על המסירה, כל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קידושין נב, א ועוד). ומכאן למד הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אפילו לדידן דקיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה עד שיכתוב וימסור, שאינו צריך להביא ראיה על הכתיבה. ואף הראב"ד ז"ל נראה שסבור כן, שהוא ז"ל כתב כאן דפלוגתא דאביי ורבא באותיות הנקנות במסירה היא, כגון שזה טוען שנתנן לו אגב קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע, ובהא כולי עלמא מודו דקנה, אלא דאביי סבר דמסירה זו אינה ראיה על טענתו שטען, ורבא סבר אינו צריך, כי המסירה ראיה לטענתו. ואין דבריהם מחוורין כאן, ובהדיא מוכח הכין בההיא דפרק זה בורר (סנהדרין לא, סו) בעובדא דההיא איתתא דאמרה ידענא בהאי שטרא דפריעא הוא דאמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, כלומר, והימנת לו מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ואינה צריכה להביא ראיה על המסירה, ואי אמרת דאף באומר כתב ומסר לי אין צריך להביא ראיה על הכתיבה כמו על המסירה, אפילו אי סבר ליה כרבנן נמי הוה ליה להימונה, מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי וכתב ומסר לי. והכין נמי מוכח בההיא דיבמות (קטו, ב) דנני בר חבו וחבו בר נני, דאי לא, הוה ליה לאביי לארוחי טעמא ואפילו למאי דסבירא ליה לרבא ולימא ליה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות בכתיבה ומסירה ולדידי משום דשמיה כשמיה ולדידך משום דאפילו בעלמא אין צריך להביא ראיה לא על המסירה ולא על הכתיבה. וטעמא דמילתא משום דתפיסתו מוכחת על טענת מסירתו, כמו שכתבתי למעלה, שהרי היא כעין חזקת שאר המטלטלין, אבל אין תפיסתו מוכחת על הכתיבה, ונהי דמאמינין אותו שמסרו לו בתורת מכירה או בתורת מתנה, אלא שהן היו סבורין שקנה בכך ולא קנה. ועוד נראה לי טעם אחר שאינו נאמן על הכתיבה, משום דכל שהוא טוען שכתב לו ולא נזהר בכתיבתו ריעא טענתיה. ולפי הטעם הזה יהיה נאמן כשטען שלא כתב כלו אלא שהקנה אותן לו אגב קרקע, וכדברי הר"א ב"ד ז"ל שכתבתי, דעכשיו לא ריע טענתיה. כנ"ל לישב דברי הרב ז"ל. אלא שעדיין קשה מההיא דפרק זה בורר ומההיא דפרק האשה שלום. וסוף דבר, כל הצריך כתיבה או אגב מודה רבא שצריך להביא ראיה. וזה עיקר.

    מהא דאמרינן תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. ומשום הכי אין מוציאין זה על זה, ותנא ברא סבר אין כותבין, ולפיכך מוציאין אפילו זה על זה, שמעינן דבשטרי דלאו אקניאתא לכולי עלמא מוציאין אפילו זה על זה, דהא אוקימנא מתניתין דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו דוקא בשטרי אקניאתא, דמשעת קנין שעבד נפשיה, הא בשטרי דלא אקניאתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן, וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (יג, א), הילכך אפילו לתנא דמתניתין כל כי הא כיון דאין כותבין מוציאין. כנ"ל. תוספתא (הי"א ה"ו): האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב אלא שניהן בני חורין ונוטלין משניהן דמי אחד מהן, האומר יש מאתים דינרין ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא לשניהם נותנין בשוה. ונראה שאין כן בגמרין, אלא דדיינינן בהו שודא דדייני, דגרסינן בכתובות פרק הכותב (כתובות פה, ב) ההוא דאמר נכסי לטוביה, אתא טוביה, אמר רבי יוחנן הא אתא טוביה, ואי אתו שני טוביים שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים אסיקנא שודא דדייני.

    נמצא לאחד בין שטרותיו שטר יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהן פרועין. והרב ר"ש ז"ל [כ'], דאם כותבין הרשאה זה לזה גובין. ומיהו אי טעין לשניהם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם, דטענה מעליא היא. ומסתברא כדברי הרב ז"ל, דאילו היו יכולין לגבות על כל פנים על ידי הרשאה לעולם לא היו שותקין בגמרא מלומר כן. וכן דרך התלמוד לומר כן בכל מקום שההרשאה מועלת.

    מהא דאמר ליה רבינא לרבא אלא מעתה האומר שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו. שמעינן דשדה אחת מיהא מכורה לו ואינו יכול לדחותו מכל אחת ואחת מהן, ואף על פי שלא סיימה לו. וזה שלא כדעת מקצת מן הגדולים ז"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק קמא דגיטין (ט, א) גבי הכותב כל נכסיו לעבדו חוץ מאחד מריבוא שבהן.

    Rashba on Bava Batra 173a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    זה שכתבנו שאם נמצא לו שובר ששטר שיש ליוסף בן שמעון עליו פרוע שניהם פרועים דוקא בדיני אדם אבל לצאת ידי שמים חייב ואם אינו זכור לאיזה מהם פרע ישלם לשניהם שהרי זה כשני כריכות שהיה לן לדקדק ולזכור כמו שכתבנו בפרק המפקיד וכן לא נאמרו דברים אלו אף בדיני אדם כמו שכתבנו בקמא פרק הגוזל זוטא:

    זה שכתבנו בשני יוסף בן שמעון שאין אחד יכול להוציא עליהם שטר חוב אפילו מכר האחד כל נכסיו לחברו כן ואע"פ שממה נפשך זכותו של זה אצל זה הוא אם מצד עצמו ואם מצד נכסי חברו אין זה כלום שהנכסים של לוה אין שעבודם אלא מדרך ערבות עד שיש לדיין להזמין את הבעל חוב קודם שישליט את המלוה בנכסיו כמו שיתבאר ומעתה הרי זה משיב לו איני אותו שהלוית לי וכשהלה משיב הריני בא מצד מה שלקחת יש לו טענה שילך תחלה אצל הבעל חוב שהנכסים אינם משועבדים אלא מדרך ערבות ולא יפרע מן הערב תחלה וכל שהבעל חוב מסלק עצמו מן הדין אף הערב מסולק מאליו וכן התבאר בבכורות פרק בכור לנחלה מ"ח א' למדנו מדין זה שם במי שיש לו שתי נשים אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים שאמרו שם שנותן חמש סלעים לכהן ואם מת אחד מהם בתוך שלשים יום האב פטור מת האב בתוך שלשים יום בין חלקו בין לא חלקו פטורים כשם שאם חלקו אזיל לגבי האי ומדחי ליה אזיל לגבי האי ומדחי ליה הואיל ולא נתחייבו הנכסים עדין אף כשלא חלקו הוה ליה שני יוסף בן שמעון שלקחו שדה בשתפות או שמכר אחד מהם שדה לחברו ואם מת לאחר שלשים אם יש שם נכסים הרבה פורעין מתפיסת הבית בין חלקו בין לא חלקו ואם אין שם אלא חמש סלעים הואיל והאחים שחלקו יורשים הם לענין חוב אביהם כמו שהתבאר בפרק בית כור ומלוה על פה נגבית מן היורשים נתחייבו הנכסים וגדולי המחברים כתבו שאף בתוך שלשים בין חלקו בין לא חלקו חייבים כר' ירמיה שאמרה כן שם והוא תמה למה יאמרו בשני יוסף שלקחו אחד מחברו ועוד שהרי רבא שהוא אחרון אמרה שם בדרך שכתבנו:

    המשנה העשירית והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו שטרות כלם פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע:

    אמר המאירי האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ולא פירש איזהו כל שטרותיו פרועים וכל שהוא חייב לו יכול לטעון שטר שהיה לו עלי פרוע ואם נמצאו שם על אחד שני שטרות הרי הגדול פרוע והקטן מיהא אינו פרוע:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    זה שכתבנו שאם היו לו שני שטרות על אחד אין בכלל הפרעון אלא אחד והוא הגדול אבל הקטן מיהא אינו פרוע דוקא בשהזכיר לשון שטר אבל אם אמר חוב בין חובותי פרוע או חוב שיש לי על פלני פרוע אפילו היו כמה שטרות כלן פרועות שכלן בכלל חוב הן אמר לו שדי מכורה לך ויש לו כמה שדות לא מכר אלא הפחות שדות שיש לי מכורים לך לא מכר אלא שנים יד בעל השטר על התחתונה ומ"מ אחד מיהא או שנים אם אמר שדות קנה אע"פ שלא סיימם וכן בחצי שדה משמנין ביניהם ונוטל כחוש כמו שהתבאר אבל אם אמר קרקע מנכסי או נכסי חוץ ממקצתן או מקצת נכסי אינו כלום שאין כאן סיום כלל:

    המשנה האחת עשרה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השביעי ואמר על זה המלוה את חברו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב אמר הר"ם אמרו לא יפרע מן הערב ר"ל שלא יתבענו קודם שיתבע הלוה ודברי רשב"ג אם יש לו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב אין מחלקת בזה אבל מחלקת חכמים בקבלן ופירוש המשנה כך המלוה את חברו עד לא יפרע קבלן הוא שיאמר לו תן לו ואני נותן לך וערב הוא שיאמר לו הלוהו ואני ערב או תן לו ואני ערב או הלוהו ואני נותן לך ואין הלכה כרשב"ג:

    אמר המאירי המלוה את חברו על ידי ערב ר"ל שנכנס ערב למלוה על הלואתו הן בשטר הן בעל פה אע"פ שערב בענין המועיל על הדרך שיתבאר ושנשתעבד מחמת ערבות לא יפרע מן הערב תחלה אלא תובע את הלוה ואם אין רוצה ליתן לו קובל עליו וכל שנמצאו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב ואפי' לא היו בידו אלא זבורית ואף אם לא נמצאו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עד שישביעוהו שאין לו נכסים ומ"מ כתבו הגאונים שאם היה אלם ואינו בא לדין נפרע מן הערב שזהו כמי שאין לו ואח"כ עושה הערב דין עם הלוה או ישמתוהו עד שיתן ולא יראה כן אלא יכפוהו בית דין מעכשו ואם הודה שחייב וטען שאין לו נפרע מן הערב ואין שעבודו של ערב כדין אסמכתא אע"פ שהיא דרך גזום שכל שאדם מחייב עצמו במה שאין הנאה מגעת לידו דרך גזום הוא מ"מ בהנאה שיש לו כשאדם מאמינו גומר ומשעבד עצמו בין היו נכסים ללוה בשעת הערבות בין שלא היו לו ואם התנה עמו ואמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה הרי זה תובע את הערב ונפרע ממנו תחלה אע"פ שיש נכסים ללוה רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב תחלה ואין הלכה כדבריו ומ"מ יש פוסקים שאם היו לו נכסים ידועים נפרע מהם תחלה ולא אמרו נפרע ממי שירצה תחלה אלא בשאין לו נכסים ידועים שאינו זקוק לירד עמו לדין ולהשביעו ואף גדולי המפרשים נוטים בה וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו ועיקר הדברים כדבר ראשון שכל שהתנה בדבר שבממון תנאו קיים:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Batra 173a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה והכא בצריך כו' בפ' המוכר את הספינה כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה שטרו של כו' אע"ג דודאי לזה חיישינן כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בת"י והגהת מהרש"ל אינו מבורר לן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 173a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    דאתמר אותיות נקנות במסירה כו' עיין בדברי הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: והכא בצריך להביא ראיה קמפלגי תנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה ומשום הכי הם על אחרים מוציאים ממה נפשך ותנא ברא סבר צריך להביא ראיה שמסרו לו לשם מכירה כי שמא הפקידו אצלו. איתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה פירוש למאן דאמר אותיות נקנות במסירה. עוד יש לומר כי יש אותיות נקנות במסירה כגון שהקנה אותם על גבי קרקע אי נמי במתנת שכיב מרע (חיסור לשון יש בכאן) מכ"ז על גוף המתנה חסר מסירה אלא לפי שבאו אביי ורבא לחלוק על הקנאה שטען זה ואמר אגב קרקע הקנה אותם לי (אי נמי שכיב מרע היה) אביי סבר צריך להביא ראיה על המסירה איך היתה (ואם) ואז נדע אם היתה ההקנאה כראוי ורבא אמר אינו צריך כי המסירה ראיה לטענתו ולשון הגמרא כך הוא אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך ורבא אמר אינו צריך. עד כאן לשונו.

    אלא הא דתניא כשם שמוציאים הם שטרי חוב על אחרים כך מוציאים זה על זה במאי קמפלגי. כלומר כיון שספק הוא איזה מהם הלוה מאי טעמיה דתנא ברא דאמר מוציאים זה על זה והלא אפשר שזה הנתבע הוא המלוה וכיון שכן היאך מוציאים ממנו ממון מספק. ואוקימנא בכותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו קא מפלגי. והלכתא כתנא דידן דאמר אין מוציאים שטר חוב זה על זה דהא תנן בהדיא כותבים שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. הרא"ם ז"ל.

    בכותבים שטר ללוה כו' נראה דדוקא הכא דשמיה כשמיה פליגי דתנא ברא סבר כיון דשמיה כשמיה לא כתבינן הילכך מוציאים שטר חוב זה על זה אבל בעלמא מודו דכותבים ותנא דידן סבר לא פלוג כיון דבעלמא כותבים הכא נמי כותבים הילכך אין מוציאים שטר חוב זה על זה. הרא"ש ז"ל.

    וזה לשון הראב"ד ז"ל תנא דידן סבר כותבים שטר ללוה כו'. ושמא הלך זה ואמר לעדים כתבו לי שטר שאני חייב ליוסף בן שמעון כך וכך וכשנכתב השטר נעשה הוא מלוה והעדים לא נזהרו בזה מתוך שהם רגילים לעשות כן בעלמא ותנא ברא סבר בעלמא נמי אין עושין כן משום הכי ליכא למיחש ולנפילה לא חיישינן ולפקדון נמי כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה ולהלואה נמי דילמא יזיף מיניה ופרעי הוא הדר ליה שטרא והשתא מפיק ליה מיניה ליכא למיחש הכי דכיון דשמיה כשמיה לא מהדר ליה שטרא עד דקרע ליה ומשום הכי מוציאים שטר חוב זה על זה. עד כאן.

    נמצא לאחד ביו שטרותיו כו' עיין בדברי הרשב"א ז"ל. והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו: נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע. פרישנא הכי נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע כלומר נמצא לאחד בין שטרותיו לאחר מותו שטר שובר על שטר שיש עליו ליוסף בן שמעון שפרוע כשיבא כל אחד מהם לתבוע את יורשיו בשטר חוב שיש בידו אומרים לו היורשים שמא שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבא על שטר זה שלך הוא ובזמן שיבא חבירו לתבוע מדחים גם אותו ואומרים לו שמא שטרך הוא הפרוע ועליו נכתב שובר זה שמצינו בין שטרותיו של אבינו. במשולשים בגט ואין משולשים בשובר. כגון שהיה כתוב בשטר המלוה יוסף בן שמעון בן יהודה והאי דקרי ליה לשטר מלוה גט משום דשטרי ממון גיטי מיקרו כדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בגיטי ממון. עד כאן לשון הרא"ם.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 173a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 173, Amud Aleph, about 383 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “ואלא הא דתניא: כשם שאין מוציאין שטר…”

    2. Segment 24 words

      Opens “באותיות נקנות במסירה קמיפלגי…”

    3. Segment 313 words

      Opens “תנא דידן סבר: אותיות נקנות במסירה; ותנא…”

    4. Segment 427 words

      Opens “ואי בעית אימא: דכולי עלמא אותיות נקנות…”

    5. Segment 515 words

      Opens “דאיתמר: אותיות נקנות במסירה; אביי אמר: צריך…”

      Named: אביי, רבא.

    6. Segment 622 words

      Opens “אמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: אחד…”

      Named: אביי.

    7. Segment 76 words

      Opens “ורבא אמר: שאני אחין, דשמטו מהדדי.…”

      Named: רבא.

    8. Segment 826 words

      Opens “איכא דאמרי, אמר רבא: מנא אמינא לה?…”

      Named: רבא.

    9. Segment 918 words

      Opens “ואביי אחין איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא:…”

      Named: אביי.

    10. Segment 1017 words

      Opens “ואלא הא דתניא: כשם שמוציאין הן שטר…”

    11. Segment 118 words

      Opens “בכותבין שטר ללוה ואע"פ שאין מלוה עמו…”

    12. Segment 1241 words

      Opens “תנא דידן סבר: כותבין שטר ללוה, ואף…”

    13. Segment 1311 words

      Opens “תנא ברא סבר: אין כותבין שטר ללוה,…”

    14. Segment 1430 words

      Opens “נמצא לאחד בין שטרותיו ״שטרו של יוסף…”

    15. Segment 154 words

      Opens “אמר רבי ירמיה: במשולשין.…”

      Named: רבי ירמיה.

    16. Segment 1613 words

      Opens “ונחזי תברא בשמא דמאן דכתיב! אמר רב…”

      Named: רב הושעיא.

    17. Segment 1718 words

      Opens “אביי אמר, הכי קאמר: נמצא ללוה בין…”

      Named: אביי.

    18. Segment 1811 words

      Opens “כיצד יעשו? ישלשו כו'. תנא: אם היו…”

    19. Segment 1923 words

      Opens “מתני׳ האומר לבנו: ״שטר בין שטרותי פרוע,…”

    20. Segment 2019 words

      Opens “גמ׳ אמר רבא: ״שטר לך בידי, פרוע״…”

      Named: רבא.

    21. Segment 2122 words

      Opens “אמר ליה רבינא לרבא: אלא מעתה, ״שדי…”

      Named: רבא.

    22. Segment 226 words

      Opens “התם, יד בעל השטר על התחתונה.…”

    23. Segment 2311 words

      Opens “מתני׳ המלוה את חבירו על ידי ערב,…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Batra 173a · Segment 21 — “אמר ליה רבינא לרבא: אלא מעתה, ״שדי מכורה לך״…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Batra 173a · Segment 5 — “…אותיות נקנות במסירה; אביי אמר: צריך להביא ראיה, ורבא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 173a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026