רב אמר יחלוקו‎—רב maintains; you divide OVERVIEW Our גמרא contrasts the case of ארבא, where the ruling is כל דאלים גבר, with the case of ב' שטרות היוצאין ביום אחד where there is a dispute between רב, who maintains יחלוקו, and שמואל, who maintains שודא דדיינא‎. Superficially it would seem that we are contrasting ארבא (and כדא"ג) with both רב ושמואל (regarding ב' שטרות), for neither maintain כדא"ג by ב' שטרות‎. The גמרא in כתובות explains the dispute between רב ושמואל in two ways; either רב maintains עדי חתימה כרתי and שמואל maintains עדי מסירה כרתי, or both maintain ע"מ כרתי, and their argument is whether יחלוקו עדיף or שודא עדיף‎. Our תוספות discusses this issue. -------------------- לההוא לישנא דמפרש בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד, א ושם דיבור המתחיל לימא) – According to that opinion in פרק מי שהיה נשוי, which explains – דטעמא דרב משום דסבר כרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי‎ – That the reason רב rules יחלוקו is because he agrees with ר"מ who maintains עדי חתימה כרתי‎ – ולכך יחלוקו אפילו איכא עדי מסירה שנמסר לאחד קודם – And therefore the rule is יחלוקו even if there are עדי מסירה that one שטר was delivered to one party before the second שטר was delivered to the second party, nevertheless the ruling will still be יחלוקו‎ – כיון דמתוך החתימה אין ניכר מי קודם כדמוכח בריש כל הגט (גיטין דף כד, ב) – Since it is not evident from the signatures (of the ע"ח) who preceded whom; as is evident in the beginning of פרק כל הגט, that if we maintain ע"ח כרתי, then all the rulings must be based on the ע"ח and not on the ע"מ. תוספות will now prove that we must rely on the ע"ח exclusively, if we maintain ע"ח כרתי: דתנן כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה‎ – For we learnt in a משנה; ‘he wrote a גט with the intention of divorcing the older wife, he should not use this גט instead to divorce the younger wife’, even if they have the same names (since it was not written [and signed לשמה] for the younger wife) – ודייק הא גדולה מצי מגרש ביה ומוקי לה בעדי מסירה ורבי אלעזר‎ – And the גמרא infers from this משנה, that he cannot divorce the קטנה, but he can divorce the גדולה with this גט (since it was written for her sake), and the גמרא establishes this משנה (from which we inferred that he can divorce the גדולה), that there are ע"מ and the משנה follows the view of ר"א who maintains ע"מ כרתי‎ – אבל לרבי מאיר אפילו גדולה לא מצי מגרש אף על גב דאיכא עדי מסירה‎ – However, according to ר"מ (who maintains ע"ח כרתי) he will not be able to divorce even the גדולה with this גט, even though there are ע"מ present, who will vouch that it was indeed given to the גדולה‎. The reason it is not valid is – כיון דאין ניכר מתוך עדי החתימה – Since it is not apparent from the ע"ח who is being divorced. תוספות qualifies this ruling: ומיירי במתנה או במכר שקונה בשטר – And the case of ב' שטרות (where רב rules יחלוקו) is discussing a gift or a sale in which the means of acquisition was with a שטר‎ – אבל אם קונה בכסף או בחזקה או בחליפין דאין השטר עומד אלא לראיה‎ – However if he acquired the property through money or חזקה or חליפין, where the purpose of the שטר is merely for proof of ownership (but it does not create the acquisition; this was already accomplished by the קנין כסף וכו') – מודה רב דאמרינן שודא דאין צריך שיהא ניכר מתוך עדי החתימה כיון דאין אלא לראיה‎ – רב agrees that we rule שודא like שמואל (and we do not rule יחלוקו), since it is not necessary that it should be evident from the ע"ח who was first, since this שטר is only for proof. Now that תוספות clarified the reasoning of רב, he concludes what he began to say: לאותו לשון לא פריך מרב הכא דהתם בדין הוא של שניהם כיון דביום אחד נחתמו‎ – According to this view (of ע"ח כרתי) the גמרא here is not challenging רב נחמן from רב, for there by ב' שטרות it legally belongs to both of them since they were signed on the same day – אלא משמואל פריך‎– Rather the question is from שמואל, why does not רב נחמן rule שודא by ארבא‎ – תוספות clarifies this question on ר"נ from שמואל: ולפירוש רבינו תם דפירש שודא דדייני מה שירצה הדיין יעשה אתי שפיר‎ – And according to the explanation of the ר"ת, who explained שודא דדיינא to mean, whatever the דיין wants to do he can do, then the question on ר"נ from שמואל is understandable – דהכא נמי בזה אומר של אבותי שייך שודא דדייני‎ – For here too in the case of זה אומר של אבותי, the ruling of שודא דדיינא is applicable; the דיין can grant the ארבא to whomever he decides – אבל לפירוש הקונטרס שמפרש שודא למי שנראה לדיין שהיה אוהבו יותר קשה‎ – However according to the explanation of [the רשב"ם] who explains that שודא means to whomever it appears to the דיין that he liked him more, it is difficult to understand the sגמרא' question – דבזה אומר של אבותי לא שייך שודא – For by זה אומר של אבותי the idea of שודא is not applicable. תוספות attempts to justify the פי' הרשב"ם: ויש לדחוק ולפרש שיתנו הדיינים למי שנראה אמיתי בדברים יותר‎ – And it is possible to explain [with difficulty] that שודא by ארבא means that the דיינים should give the ארבא to the one who is more convincing in his claim. תוספות concluded explaining the גמרא according to the לישנא that רב maintains ע"ח כרתי: ועוד דלההוא לישנא דמי שהיה נשוי (כתובות דף צד, ב ושם) – And (also for) according to the opinion in פרק מי שהיה נשוי‎ – דמוקי פלוגתא דרב ושמואל אליבא דרבי אלעזר וסבירא ליה לרב דחלוקה עדיפא אתי שפיר‎ – That establishes the dispute between רב ושמואל according to ר"א (that both רב ושמואל maintain ע"מ כרתי), and רב maintains that dividing is preferable over שודא, then the גמרא here is properly understood – דפריך מרב ואותו לשון הוא עיקר כדמוכח התם מברייתא: That the question is [also] from the ruling of רב that יחלוקו, and that view (that רב ושמאול maintain ע"מ כרתי) is the main view as is evident there in the ברייתא‎. SUMMARY The question from ב' שטרות (according to רב) can only be if we maintain ע"מ כרתי‎. THINKING IT OVER 1. If we maintain ע"ח כרתי, what would be the ruling if someone gave a שטר מתנה to his friend and before the day ended he retracted the gift? 2. תוספות writes that in a case where the קנין was not made with a שטר (so ע"ח כרתי is irrelevant) than רב would agree that we rule שודא‎. תוספות continues to say that the question on ר"נ is only from שמואל, and not from רב‎. However if רב also agrees that where ע"ח כרתי is irrelevant we rule שודא and not כדא"ג, the question is from רב just as it is from שמואל‎! Seemingly תוספות should have written that when the קנין is not with a שטר, the ruling according to רב will not be יחלוקו, but it could be (either) כדא"ג (or שודא).
ושמואל אמר שודא דדייני— And שמואל said, שודא דדייני OVERVIEW שמואל ruled that if there are two שטרי מתנה (או מכר) which have the same date, so we do not know who is the valid owner; the rule is that the דיינים decide to whom the field belongs to. There is a (well known) dispute between ר"מ (who maintains עדי חתימה כרתי) and ר"א (who maintains ע"מ כרתי). The dispute between רב and שמואל hinges (to a certain extent) on this dispute between ר"מ ור"א. --------------------------- היינו כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי‎ – The ruling of שמואל is valid (only) according to ר"א who maintains ע"מ כרתי‎ – דלרבי מאיר לא הוה אמר שודא – For according to ר"מ (who maintains עדי חתימה כרתי), שמואל would not have ruled שודא, but rather יחלוקו, like רב‎. ונראה דהא דאמר בפרק מי שהיה נשוי (שם) כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר לו קנה‎ – And it is the view of תוספות regarding that which [ר"א] stated in פרק מי שהיה נשוי; ‘he wrote a שטר to one person and later delivered a שטר to another person, the one to whom the שטר was delivered acquires’ the property – אף על פי ששטר הא' נכתב קודם – Even though that the first שטר was written before the second שטר was delivered. This concludes the ruling from the גמרא‎. תוספות comments: ונראה דהיינו דוקא שנכתבו ביום אחד הלכך הקודם במסירה זכה‎ – And it is the view of תוספות that this ruling is only if both שטרות were written in the same day, therefore the one who received it first acquires the property – הואיל ואין ניכר מתוך השטר הא' שקדם‎ – Since it is not apparent from the first שטר that it was written first – אבל נכתב בב' ימים לזה שנכתב תחלה קנה שניכר מתוך החתימה שזה נכתב קודם‎ – However if the two שטרות were written on two separate days (and it was delivered first to the one with the later date), the one for whom the שטר was written first, acquires the property, since it is apparent from the signature of the עדים that this שטר was written first; it has an earlier date. This ruling is true – אף על פי שמסר לזה מתחלה קנה דאחר כך כשמסר גם לזה זכה משעת חתימה – Even if he transferred the later שטר first, nevertheless the earlier dated שטר acquires the property, since later when he also transferred the earlier שטר to the other one, that earlier dated שטר acquires (for him) the property from the date of the signature which is before the date of the שטר that was delivered first (but signed second). תוספות offers support for his view: דהכי קאמר אביי בפרק קמא דבבא מציעא (דף יג, א) עדיו בחתומיו זכין לו – For this is what אביי ruled in the first פרק of מסכת ב"מ that the witnesses by their signature acquire the right for him. This understanding solves a difficulty: והשתא אתי שפיר דהא שמואל סבר הכא כרבי אלעזר‎ – And now it is properly understood, for here שמואל agrees with ר"א that ע"מ כרתי‎ – ובפרק קמא דבבא מציעא דחיק גמרא לאוקומי שמואל כאביי – And in the first פרק of מסכת ב"מ the גמרא endeavors to establish שמואל according to אביי, regarding עדיו בחתומיו זכין לו‎. תוספות offers an additional proof that עבחז"ל is valid even if ע"מ כרתי: ועוד דבפרק זה בורר (סנהדרין דף כח, ב) גבי ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי – And furthermore in פרק זה בורר regarding that gift which two brothers-in-law signed on the שטר מתנה‎ – משמע דסבר אביי כרבי אלעזר‎ – It seems that אביי (who maintains עבחז"ל) agrees with ר"א (who maintains ע"מ כרתי) – דפריך ארב יוסף דקאמר זיל אקנייה בעדי מסירה כרבי אלעזר – For אביי challenges רב יוסף who told the grantor, ‘go and grant the שטר מתנה to the recipient according to ר"א with (different) ע"מ’ who are כשר (and not relatives) – ופריך אביי והא מודה רבי אלעזר במזויף מתוכו שהוא פסול – And אביי challenged this ruling of רב יוסף, saying ‘but ר"א agrees that if it is ‘forged from within’ that the שטר is פסול’. תוספות rejects a possible refutation of this proof: וזהו דוחק דאליבא דרב יוסף קאמר וליה לא סבירא ליה: And it is awkward [to answer] that אביי when he asked והא מודה ר"א וכו', he was talking according to רב יוסף who maintains ע"מ כרתי; however אביי does not agree that ע"מ כרתי‎. This says תוספות is a דוחק‎. We see from this גמרא also that (even) אביי who maintains ע"מ כרתי, nevertheless he also maintains עבחז"ל. The two are not mutually exclusive. SUMMARY Even if we maintain ע"מ כרתי we can still maintain עדיו בחתומיו זכין לו‎. THINKING IT OVER What would be the ruling (if we maintain ע"מ כרתי) in a case where he wrote two שטרות on ר"ח ניסן the first was written and signed for ראובן and the second for שמעון, but he did not give it to them until ב' ניסן‎. On ב' ניסן he first gave the (second) שטר to שמעון and afterwards he gave the (first) שטר to ראובן‎.
שודא דדייני‎—As the judges decide OVERVIEW שמואל ruled that in the case of ב' שטרות היוצאים ביום א' that we say 'שודא דדייני'. There is a dispute between רשב"ם and תוספות as to the meaning of שודא דדייני‎. -------------------------- נראה לרבינו תם למי שירצה הדיין ליתן‎ – It is the view of the ר"ת that שודא דדייני means to whomever the judge wants to award it – ולא כפירוש הקונטרס שיאמדו דעתו של נותן‎ – But not like the explanation of the רשב"ם that שודא דדייני means, that the דיינים should assess the mind of the giver; to whom he was more inclined to grant it (or sell it). תוספות proves that the sרשב"ם' view is incorrect: דהא בסוף פרק קמא דגיטין (דף יד, ב ושם דיבורר המתחיל וכאן) גבי הולך מנה לפלוני – For in the end of the first פרק of מסכת גיטין regarding the case where someone said ‘deliver this מנה to him’ [and the sender died]; one of the views, there – קאמר מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא‎ – Maintains that the שליח should do as he pleases, and the גמרא refers to this ruling as שודא; indicating that שודא means to do as one pleases without making any judgments, for the גמרא states מה שירצה שליח יעשה‎. תוספות offers an additional refutation to פי' הרשב"ם: ובפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עד, א ושם דיבור המתחיל שודא) נמי אמר‎ – And in פרק עשרה יוחסין the ברייתא also states – נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי‎ – The judge is believed to say, ‘I acquitted this one, and found this one liable’; the ברייתא continues – במה דברים אמורים כשבעלי דינין עומדים לפניו אבל אין בעלי דינין עומדים לפניו אינו נאמן‎ – When does this ruling apply, when the litigants are still standing before the דיין, however if the litigants are not standing before the דיין (they were dismissed after the ruling), the דיין is not believed to say לזה זכיתי ולזה חייבתי‎ – ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני‎ – And the גמרא asks, ‘and let us go back and judge them again’, and the גמרא answers, it was a case which was decided by שודא דדייני; this completes the citation of the גמרא in קדושין‎. Now תוספות concludes with the rejection of פי' הרשב"ם – ואי כפירוש הקונטרס אכתי ניהדר לאמוד דעתו של נותן – And if שודא דדייני means like the פי' הרשב"ם, the question still remains let us go back to assess the mindset of the grantor. This proves that שודא דדייני is a random decision by the דיין, and once that decision is rendered, it belongs to whomever the דיין awarded it, and since it was without reason, we cannot hear the case again, for the upcoming שודא may be different than the first שודא‎. תוספות brings another proof that שודא דדייני is done randomly: ובהדיא בירושלמי אמר לאיזה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטים‎ – And in the תלמוד ירושלמי it is explicitly stated that to whomever בי"ד desired to grant it, they grant it to him. תוספות asks: ואם תאמר אם כן יתן למי שיתן לו שכר – And if you will say; if this is indeed so that שודא is a random decision, the דיין will grant it to whoever will pay him for this ruling! תוספות answers: ויש לומר דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא – And one can say; that any דיין who receives payment for dispensing justice is not a דיין‎! תוספות continues to discuss other aspects of שודא דדייני: ומה שפירש רבינו חננאל דקבלה בידינו דלא אמרינן שודא אלא במקרקעי‎ – And regarding that which the ר"ח expressed, that it is a tradition by us (the ר"ח), that generally we do not apply the rule of שודא, except for property issues – אין נראה לרבינו יצחק דהא גבי הולך מנה לפלוני גבי שליח מייתי לה‎ – The ר"י does not concur with this view, for the גמרא cites the ruling of שודא regarding the case of הולך מנה לפלוני (regarding the שליח)- בסוף פרק קמא דגיטין (דף יד, ב ושם) – In the end of the first פרק of מסכת גיטין; there we are discussing money, not קרקע‎. תוספות cites another ruling of the ר"ח: עוד פירש דדוקא דיין מומחה עושה שודא – The ר"ח also specified that only an expert דיין can perform שודא‎ – דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן מר לאו דיינא הוא – For רב ששת was a great personality, and nevertheless ר"נ told him; ‘you sir are not a דיין’. This occurred – גביה אימיה דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד, ב): In reference to the case with the mother of רמי בר חמא and [מר] עוקבא בר חמא in the פרק מי שהיה נשוי‎. It is evident from that episode that even a גברא רבה like רב ששת cannot perform שודא since he is not a דיין מומחה (as the ר"ח ruled). SUMMARY שודא דדייני means a random choice, not any estimation (as the רשב"ם maintains). שודא is applicable in all cases not only קרקע (as the ר"ח maintains). שודא may be performed only by a דיין מומחה, but not (even) by a גברא רבה‎. THINKING IT OVER The ר"ח rules that שודא is applicable only by a דיין מומחה‎. However from the גמרא in גיטין it appears that any שליח (who is certainly not a דיין מומחה) can perform שודא‎!
ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור כולי‎—What is this different from this which we learnt; one who exchanges a cow for a donkey, etc. OVERVIEW The גמרא challenges sר"נ' ruling of (of כדא"ג by ארבא) from the משנה of המחליף פרה בחמור where the ruling is יחלוקו (and not כדא"ג). From the fact that the גמרא challenges ר"נ from this משנה, it would indicate that the גמרא maintains that we rule יחלוקו by מחליף פרה בחמור‎. Generally the ruling of יחלוקו is ascribed to סומכוס, however the חכמים maintain המוציא מחבירו עליו הראיה‎. Our תוספות rejects the notion that we can derive from the גמרא here that the גמרא assumes that we follow סומכוס and not the חכמים‎. ----------------------------- תוספות cautions: אין להוכיח מכאן דהלכה כסומכוס מדפריך מיניה‎ – We cannot prove from the גמרא here that the הלכה is like סומכות, since the גמרא challenges ר"נ from this ruling – דעד כאן לא פליגי עליה התם בהשואל (בבא מציעא דף ק, א) אלא משום דאזלינן בתר חזקה דממונא‎ – For the only reason the חכמים there argue on סומכוס is only because the חכמים maintain that we rule according to the ‘possession of money’ – ומוקמינן בחזקת מרה קמא הא לאו הכי מודו דיחלוקו‎ – And therefore we place the calf in the presumptive status of its original owner, however where there is no חזקת מרא קמא (as in the case of ארבא) the חכמים (would seemingly) admit that the ruling is יחלוקו‎. תוספות anticipates a difficulty with his assumption that the הלכה is not like סומכוס: ובהמוכר את הבית (לקמן דף סג, א ושם) גבי האומר תנו חלק לפלוני מנכסי וכולי דמייתי מסומכוס‎ – And in פרק המוכר את הבית, regarding one who said, ‘give a portion [חלק] of my assets to him’, etc. where the גמרא cites a ruling from סומכוס – ופירש הקונטרס דטעמא משום דחלק מספקא ליה אי הוי משהו או פלגא – And the רשב"ם there explains that the reason we give him a fourth is because there is a doubt as to the meaning of חלק; is it a minuscule share, or is it half – וממון המוטל בספק חולקין אם כן משמע דהלכה כסומכוס – Therefore, we divide the money which is in doubt; it therefore seems that the הלכה is like סומכוס (not like תוספות presumes) – תוספות replies: ויש לדחות דטעמא לאו משום ספיקא כדפירש הקונטרס אלא משום דחלק הוי רביע – And this proof can be rejected, for the reason he receives a fourth is not because we are in doubt as to the meaning of חלק as the רשב"ם explained, but rather because the word חלק (usually) is accepted to mean a fourth. Therefore there is no proof at all from that גמרא that we rule יחלוקו like סומכות‎. תוספות until now rejected two possible proofs that the הלכה is like סומכוס‎. Now תוספות will rule definitely that the הלכה is not like סומכוס regarding ממון המוטל בספק חולקין‎. ונראה דאין הלכה כסומכוס אף על גב דבכמה מקומות סתם לן תנא כוותיה – And it is the view of תוספות that the הלכה is not like סומכוס, even though that in many places the תנא (of the משנה) states the ruling anonymously like סומכוס‎ – דהא סבר שמואל כרבנן כדאמרינן בריש הפרה (בבא קמא דף מו, א ושם) – For שמואל maintains like the חכמים, as the גמרא states in the beginning of פרק הפרה, that – אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כולי‎ – שמואל said this is the ruling of סומכוס (that יחלוקו), However the חכמים maintain, ‘this is the great principle in ruling, etc.’, that המוציא מחבירו עליו הראיה‎. משמע זו ולא סבירא ליה‎ – It appears from the wording of שמואל when he said זו דברי סומכוס, meaning, this is the ruling of סומכוס, but שמואל does not agree with it. תוספות anticipates a possible difficulty with his interpretation of 'זו': אף על גב דמוכח בפרק בית כור (לקמן דף קה, א ושם) דאיכא זו דסבירא ליה – Even though it is evident in פרק בית כור that the word זו is used (even) when the user agrees with the ruling, so perhaps here too when שמואל said זו דברי סומכוס, it means that שמואל agrees with סומכות; תוספות rejects this for – מיהו סתם זו לא סבירא ליה – Nevertheless generally זו indicates that the user does not agree with the זו statement. תוספות offers an additional proof that שמואל maintains המע"ה like the חכמים: ועוד דקאמרינן התם (בבא קמא דף מו, א) אי נמי זה כלל גדול בדין הוא לכי הא – And in addition, the גמרא states there, we can also say that the phrase זה כלל גדול בדין, is teaching us in this case – דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כולי – Where one sells an ox to his friend and it turned out to be a goring ox, etc. משמע זה כלל גדול אפילו במוכר שור לחבירו אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה‎ – It seems that המע"ה is a כלל גדול even in the case of מוכר שור לחבירו, where there is a רוב which contradicts the המע"ה, so therefore – כל שכן בפלוגתא דסומכוס ורבנן דסבר שמואל המוציא מחבירו עליו הראיה‎ – In the מחלוקת between סומכוס and the רבנן, where there is no רוב opposing the חזקה, there שמואל certainly maintains המע"ה. תוספות offers an additional proof the שמואל agrees with the חכמים that המע"ה: וכן בפרק השואל (בבא מציעא דף קב, ב ושם דיבור המתחיל ובא) קאמר‎ – And similarly the גמרא in פרק השואל states – דשמואל מספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון‎ – That שמואל was in doubt whether we accept the initial statement (of י"ב דינרין לשנה) and he is פטור for the חודש העבור, or the concluding statement (of דינר לחודש) and he is חייב for the חודש העבור‎ – ומתניתין (דף קב, ב ושם) דקתני באחד ששכר מרחץ בציפורי‎ – And the משנה which relates regarding one who rented a bathhouse in צפורי‎ – בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש‎ – For twelve זהובים for the year at the rate of one golden דינר per month – ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העבור‎ – And the story came before רשב"ג ור"י and they ruled; ‘they should divide the leap month’ – ומוקי שמואל בבא באמצע החדש‎ – And שמואל established this ruling (of יחלוקו) to be valid only if the landlord came in the middle of the leap month to collect his rent – אבל בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף חדש כולו לשוכר‎ – However if the משכיר came in the beginning of the חודש העבור, the entire month’s rent would be due to the משכיר; if the משכיר came at the end of the month it belongs entirely to the שוכר (he need not pay for the extra month). – אלמא סבר כרבנן דאזלי בתר חזקה – It is evident that שמואל agrees with the רבנן that we follow the חזקה‎ – דלסומכוס בכל ענין יחלוקו – For according to סומכוס they would divide the rent in any event (no matter when the משכיר came). תוספות offers additional support that we rule המע"ה and not יחלוקו: ורב נחמן סבר נמי כרבנן דקאמר התם דקרקע בחזקת בעליה קיימא‎ – And ר"נ also agrees with the רבנן (that we rule המע"ה), for ר"נ rules there (in the case of the חודש העבור) that land is always in the possession of the owner – ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר ואפילו אפיך מיפך – And therefore even if the משכיר came at the end of the month, the entire month’s rent goes to the משכיר, and even if the order was reversed – ועל כרחך היינו טעמא דסבר כרבנן ומתניתין דהתם אוקי כסומכוס דלא תקשי ליה מתניתין‎ – And perforce you must say that the reason for sר"נ' ruling is because he agrees with the רבנן (that המע"ה, and since קרקע בחזקת בעליה קיימא), the שוכר is always considered the מוציא, and ר"נ will establish the משנה there (where רשב"ג ור"י rule יחלוקו), according to סומכוס, in order that ר"נ should not be contradicted from the משנה‎. וכרב נחמן קיימא לן בדיני‎ – And it is established that we follow ר"נ in monetary rulings. תוספות shows that we rule specifically like ר"נ regarding קרקע בחזקת בעליה קיימא: ובהדיא פסקינן כוותיה בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי, א) – And we rule explicitly like ר"נ in פרק המקבל that קרקע בחזקת בעליה קיימא; this is – גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנים סתמא‎ – Regarding that שטר, where it was written an unspecified amount of ‘years’ – תוספות anticipates a difficulty with his view that the הלכה is like ר"נ regarding חודש העבור: ואף על גב דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו‎ – And even though we have established that the הלכה is like רשב"ג in a משנה, and רשב"ג ruled יחלוקו (in the case of חודש העיבור); not like ר"נ – תוספות responds: הני מילי בסתמא אבל הכא דפליג רב נחמן לא: When is this so (that הלכה כרשב"ג במשנתנו) only generally; however [w]here ר"נ argues with רשב"ג (based on other תנאים), the הלכה is not like רשב"ג, but like ר"נ. SUMMARY The הלכה in a case of ממון המוטל בספק is המע"ה, and not יחלוקו (unless there is no חזקה/מוחזק). THINKING IT OVER תוספות proves that the הלכה is המע"ה since שמואל maintains so. תוספות derives this that since שמואל maintains that the rule of המע"ה applies even when it contradicts a רוב (in the case of ונמצא נגחן), so he certainly maintains so in שור שנגח את הפרה (where there is no contradicting רוב). Why cannot תוספות simply say that since שמואל maintains המע"ה by ונמצא נגחן, this proves that this is the הלכה; why the need for a כ"ש‎?!
