Talmud Builders

    Bava Batra 138a

    Chapter 8 - Yesh Nochalin

    גם: בבא בתרא דף קל״ח ע״א, פרק ח׳ יש נוחלין

    English translation - Bava Batra 138a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Here, in Rabbi Yoḥanan’s statement, it is a case where he is shouting in protest at the outset. As soon as he is given the deed of gift he states that he does not want it. In this case, he does not receive the property. There, in Shmuel’s statement, it is a case where he is initially silent when he receives the deed of gift, and is ultimately shouting in protest that he does not want it. In this case he acquires the gift before he protests, so it is his.

    2Rav Naḥman bar Yitzḥak says that if the owner transfers ownership of the property to him through another person, who performs an act of acquisition for this other party in his presence, and he was initially silent, i.e., when the act of acquisition is performed, but ultimately shouted in protest when the property is actually given to him, we have arrived at the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis.

    3This is as it is taught in a baraita ( Tosefta 8:1): If one wrote a document granting his property to another, and there were slaves among his property, and the other person said: I do not want them, if their second master, i.e., the recipient, was a priest, they partake of teruma , the portion of the produce designated for the priest, as his protest is ignored. Rabban Shimon ben Gamliel says: Once the other person said: I do not want them, the giver or his heirs have already acquired them, and they are the slaves’ owners.

    4And we discussed the baraita : And does the first tanna hold that he acquires them even if he is standing and shouting in protest that he does not want them? That is not reasonable.

    5Rava says, and some say it was Rabbi Yoḥanan who says: In a case where he is shouting in protest at the outset, when he is given the gift, everyone agrees that he did not acquire them. In a case where he was silent at the time and ultimately shouted in protest, everyone agrees that he acquired them.

    6When they disagree it is in a case when he transfers ownership to him through another person, and the recipient was there and was silent, and ultimately, when he actually receives the slaves, he shouted in protest. As the first tanna holds that once he was initially silent, he acquired them, and the fact that he is shouting indicates that he is retracting his initial acceptance of the gift. His acquisition cannot be canceled in this manner. If he does not want to own the slaves, he can sell them, give them away, or emancipate them.

    7And Rabban Shimon ben Gamliel holds that his ultimate actions prove the nature of his initial intent; he never intended to acquire the slaves. And the reason that he did not shout in protest until now is that he reasoned: As long as they did not enter my possession, to what end will I shout?

    8§ The Sages taught ( Tosefta 9:6): If a person on his deathbed said: Give two hundred dinars to so-and-so, and three hundred to so-and-so, and four hundred to so-and-so, in this case one does not say that whoever appears first in the deed acquires his money first. Therefore, if a promissory note emerged against the one who gave the gifts, and it becomes clear that the money given was pledged to a creditor, then the creditor collects from all of them.

    9But if a person on his deathbed said: Give two hundred dinars to so-and-so, and after him, to so-and-so, and after him, to so-and-so, then one says: Anyone who appears first in the deed gains. Therefore, if a promissory note emerged against the giver, the creditor first collects from the last one of the recipients. If he does not have enough to repay the debt, he collects from the previous recipient. If he does not have enough to repay the debt, he collects from the recipient listed before the previous recipient.

    10The Sages taught in a baraita : If there was a person on his deathbed who said: Give two hundred dinars to so-and-so, my firstborn son, as is appropriate for him, the firstborn takes the two hundred dinars and takes his portion as a firstborn as well. If he said: Give my firstborn son two hundred dinars for his portion as a firstborn, he does not receive both, but he has the advantage; if he wants, he takes the two hundred dinars, and if he wants, he takes his portion as a firstborn.

    11The baraita continues: And similarly, if there was a person on his deathbed who said: Give two hundred dinars to so-and-so, my wife, as is appropriate for her, she takes the two hundred dinars and takes payment of her marriage contract as well. If he said: Give her two hundred dinars as payment for her marriage contract,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 138 עמוד א

    1כאן בצווח מעיקרא, כאן בשותק מעיקרא ולבסוף צווח.

    2אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר, ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן,׃

    3דתניא: הכותב נכסיו לאחר, והיו בהן עבדים, ואמר הלה: ״אי אפשי בהן״; אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה: ״אי אפשי בהן״ כבר זכו בהן יורשין.

    4והוינן בה: ות"ק אפילו עומד וצווח?!

    5אמר רבא, ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו דכולי עלמא לא פליגי דלא קני. שתק ולבסוף צווח דכולי עלמא לא פליגי דקני.

    6כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק, ולבסוף צווח; דתנא קמא סבר: מדשתיק קנינהו; והאי דקא צווח מהדר הוא דקא הדר ביה.

    7ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו על תחלתו; והאי דלא צווח עד השתא דסבר: כי לא מטו לידי, מאי אצווח.

    Baraita

    8תנו רבנן, שכיב מרע שאמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני״ אין אומרין: כל הקודם בשטר, זוכה. לפיכך, יצא עליו שטר חוב גובה מכולם.

    9אבל אמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני״ אומרין: כל הקודם בשטר, זוכה. לפיכך, יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון. אין לו גובה משלפניו. אין לו גובה משלפני פניו.

    Baraita

    10תנו רבנן, שכיב מרע שאמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור, כראוי לו״ נוטלן, ונוטל את בכורתו. אם אמר: ״בבכורתו״ ידו על העליונה; רצה נוטלן, רצה נוטל בכורתו.

    11ושכיב מרע שאמר: ״תנו מאתים זוז לפלונית אשתי, כראוי לה״ נוטלתן, ונוטלת את כתובתה. אם אמר ״בכתובתה״׃

    Tosafot

    כאן בצווח מעיקרא - פי' בקונט' צווח מעיקרא לא קנה ומ"מ הנותן סילק עצמו והם הפקר כר"ל דאמר בהמביא אשם תלוי (כריתות דף כד.) הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה אבל בשתק ולבסוף צווח כיון ששתק לא הוי הפקר וזכה בה בעל כרחו ואע"ג דרבן שמעון בן גמליאל בסמוך בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח עביד ליה כצווח מעיקרא אפ"ה קאמר יחזירו ליורשי נותן ולא הוי הפקר ריש לקיש לא סבר כותיה אלא כרבנן ובכריתות (שם ושם) דפריך אמילתיה דריש לקיש דאמר אי אפשי בה כל הקודם זכה מרב ששת דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל אי אפשי בה לא אמר ולא כלום בטילה היא דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה לפירושו הכי פריך כי היכי דבטילה היא דמהני אף לאחר שבאה לידו והדרא למרה הכי נמי הוה לן למימר באי אפשי קודם שבאה לידו הדרא למרה וריש לקיש אמר כל הקודם בה זכה ומשני לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה וקשה לר"י על פירושו דהיכי פריך התם לריש לקיש מדין ודברים אין לי על שדה זו דלא אמר כלום לישני דמילתיה דריש לקיש בקודם שבאה לידו ולכך הוי הפקר בסילק עצמו אבל גבי דין ודברים שהנכסים שלו אין יכול להסתלק בהאי לישנא ועוד קשה דהיכי פריך התם לריש לקיש מרבנן דהכא דאמרי הרי אלו אוכלין בתרומה הא אוקמי' הכא מילתייהו דרבנן בשתק ולבסוף צווח ומילתיה דריש לקיש בצווח מעיקרא ואדרבה מרשב"ג הוה ליה למיפרך ועוד קשה דעד כאן לא פליגי רבנן ורבן שמעון בן גמליאל הכא אלא דהאי משוי ליה כשתק ולבסוף צווח והאי משוי ליה כצווח מעיקרא אבל אי צווח מעיקרא לכולי עלמא כבר זכו יורשין ולא הוי הפקר וריש לקיש קאמר דהוי הפקר ועוד קשה להר"ר פטר דאמר בהגוזל (ב"ק דף קטז.) גבי חמרא דרב ספרא דאדעתא דאריא אפקריה אדעתיה דכ"ע לא אפקריה וא"כ לריש לקיש קודם שבאה מתנה לידו אמאי הוי הפקר הוה ליה למימר שיחזירו לנותן דאדעתא דליקבל מיניה קא יהיב ולא שיהיה הפקר לכל לכך נראה לפרש דר"ל נמי איירי אחר שבאה מתנה לידו דהיינו שתק ולבסוף צווח והא דקאמר הכא דבשתק ולבסוף צווח קנה היינו שלא יחזרו לנותן אלא הפקר הן ובצווח מעיקרא דלא קנה יחזרו לנותן דלא יהיב ליה אלא אדעתא דליקבל מיניה והתם בכריתות גרס איפכא במילתיה דרב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה לידו מתנה זו בטילה לא אמר כלום אי אפשי בה תבטל דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה אע"פ שבאה לידו מתנה ומשני דלא הדרא למרה והשתא פריך נמי שפיר מדין ודברים דאין יכול להסתלק הואיל והנכסים בידו וכן ממילתייהו דרבנן דאמרי אוכלין בתרומה ואיירי בשתק ולבסוף צווח כמילתיה דריש לקיש ומיהו בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) גרסינן במילתיה דרב ששת להיפך דלא אפשי לא אמר כלום בטילה היא דבריו קיימין כדמוכח התם והויא כאיכא דאמרי וכהנה רבות בגמרא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא ד תניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים וכו' - כתבתיה בגיטין בריש פרק השולח.

    הא ד תניא שכיב מרע שאמר תנו מתאים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומר[ין] הקודם לשטר זכה. יש מפרשים, דדוקא בכי [הא], דאין מתנת כולן שוה, ולפיכך אין הקדמת האחד ואיחור שבשני שבשטר ראיה, שלא פרט אותן אלא מפני שאי אפשר לערבן, שאין הפה יכול להוציא שני דברים כאחד. אבל באומר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני, בכי הא אומרים כל הקודם בשטר זכה, דאי לא למה לא ערבן, והיה לו לומר תנו שש מאות דינרין בין פלוני ופלוני. ואם תאמר אם כן למה לי דאמר בסופא ואם אמר ואחריך כל הקודם בשטר זכה ליפלוג וליתני בדידה ולימא אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ומאתים לפלוני כל הקודם בשטר זכה. יש לומר דרבותא קא משמע לן דאפילו נתן לאחריו מתנה מרובה משלפניו אין אומרים מתנתו מוכחת שהוא אוהבו יותר ורוצה שאם יצא עליהם שטר חוב שיפרע משלפניו, דכשם דעילה אותו על השאר בסך המתנה כך עילה אותו בהקדמה, קא משמע לן. ואינו מחוור, אלא כל שלא אמר אחריו יצא עליהם שטר חוב גובה מכולן בשוה, ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני שלש מאות ואחריו לפלוני ארבע מאות כל הקודם בשטר זכה.

    תוספתא (פ"ט ה"ד) - האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני ופלוני יירש שאר נכסי יצתה עליהן כתובת אשה ובעל חוב גובה מזה שיירש שאר נכסים. ואפשר שטעם התוספתא, שכל האומר פלוני יירש שאר נכסי הרי הוא כאומר ואחריו, דהא שאר קאמר, אבל באומר תנו מנכסי מאתים זוז לפלוני ויש בנכסיו כדי ליתן לזה ועוד שירשו יורשיו, אם יצא עליהן שטר חוב גובה בין המקבל המתנה בין מן היורשים לפי חשבון, כדרך שאמרו במאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, דאין הפרש בין שיתן למי שראויין ליורשו ובין למי שאינן ראויין. ליורשו ובין שנתן לכולן בלשון מתנה או בלשון מתנה למקצתן ולמקצתן בלשון ירושה. אלא [שאני] מסתפק בדין זה, דאם כן פשיטא, מה בא תנא דתוספתא ללמדנו, שהרי כבר שנה שם למעלה מזה דין זה של ברייתא דתנו מנה לפלוני ואחריו לפלוני, והיא היא הברייתא השנויה כאן בגמרא. ואם ללמד שהאומר יירש פלוני הרי הוא כאומר אחריו, פשיטא. ועוד למה שינה דרכו כאן ולקח אותה באומר ויירש, היה לו לשנותה כדרך הבבא הראשונה בסתם וניתני האומר תנו מאתים זוז לפלוני וחמש מאות לפלוני והשאר לפלוני. אלא מדנקט כאן וירש נראה שאין העקר משום לשון השאר, שהוא כאומר לאחריו, אלא כל שנותן מתנה מנכסיו ויצא עליו שטר חוב או כתובת אשה אין גובין אלא מן היורשים ואם אין להם גובין ממקבלי המתנה. וזה נראה לי עקר, דיורשין הרי הן ככרעא ומורישין ובמקומו הן עומדין ונכסי ירושתו כבני חורין, ומקבל המתנה המשועבדין, ואין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין, דמתנת שכיב מרע כמשועבדין הן, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גיטין נ, ב) ודייק לה מהא דתנא הכא בהאי ברייתא דתנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני. והגע עצמך, יש לומר דאלמנה ניזונת ממקבלי המתנות במקום שנפלו נכסי ירושה לפני היורשים ואפילו אמר יירשו יורשי נכסים, הא ודאי לא. וזה עיקר. ומיהו מי שאומר יש לי נכסים כן וכן ביד פלוני כן [וכן] ביד פלוני (כן) והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך אמר לו תנו מאתים זוז לפלוני, אין נותנין אותו כל המאתים זוז מיד, אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהן, שהרי גלה בדעתו דממה שיש לו רוצה לתת לפי חשבון. וכן מצאתיה בתוספתא, דתניא שם: האומר מאתים דינרין יש לי ביד פלוני ושלש מאות ביד פלוני וחמש מאות ביד פלוני יצא עליהם כתובת אשה ובעל חוב גובה אף על פי שלא נ[ת]כנסו כולן, אבל אם אמר [ואחר כך] יטול פלוני מאתים דינרין אם נתכנסו כולן נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון. אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו מהם למקבלי המתנה, אלא אם כן נתן דבר המסויים, כגון שאומר תנו חבית יין מחביות לפלוני וכיוצא בזה, וכבר כתבתי יותר בזה בגיטין (סה, ב)גּ גבי מעשה דגניבא דתנו ארבע מאות זוז מחמרא דנהר פקוד.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 138a

    Bava Batra 138a. The full printed text of this folio side - 11 numbered segments, about 239 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 138a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026