Bava Batra 35b

דררא דממונא‎—A monetary interest OVERVIEW The גמרא differentiated between the case of ארבא, where ר"נ ruled כל דאלים גבר, and the case of המחליף פרה בחמור where the משנה rules יחלוקו Regarding המחליף פרה בחמור there is a דררא דממונא (for each party); however by ארבא, it either belongs to one or to the other. תוספות clarifies the distinction. ---------------------------- פירוש דדל טענתייהו מהכא יש ספק לבית דין דהי מינייהו הוה הולד‎ – The explanation of דררא דממונא is that even if we remove the claims of the litigants from the discussion (the litigants would not know what occurred), nevertheless there is a doubt by בי"ד to whom the calf belongs to; depending – אם נולד קודם שמכר או אחר שמכר‎ – Whether the calf was born before the trade (it belongs then to the original בעל הפרה), or if it was born after the trade (it then belongs to the new בעל הפרה) – תוספות offers a similar case of דררא דממונא: וכן בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (בבא קמא דף מו, א) – And similarly in the case where an ox gored a cow and a dead fetus was found beside the cow, where סומכוס also rules יחלוקו; in that case as well – בלא טענתם מסופקים בית דין איך היה מעשה אם קודם שנגחה ילדה או לאחר שנגחה‎ – Without the claims of litigants as to when the ולד aborted, there is this doubt by בי"ד, how the story happened; if the cow aborted before the goring, or after (and as result of) the goring. תוספות offers another case of דררא דממונא: וכן בשור רודף אחר שור אחר והוזק (שם לה, א) – And similarly in the case of an ox chasing another ox and the chased ox was wounded but we did not see the chasing ox goring the chased ox – יש להסתפק אם בשורו הוזק או אי בסלע לקה‎ – There is also the doubt, whether he was wounded by the chasing ox, or he tripped on a stone and was wounded. וכן בכל מקום דפליגי רבנן וסומכוס‎ – And similarly wherever the רבנן and סומכוס dispute whether we say המע"ה (the רבנן) or יחלוקו (the view of סומכוס), it is always a case of דררא דממונא – אבל הכא בזה אומר של אבותי שעל פי טענותיהן בא הספק אמרינן כל דאלים גבר: However here by ארבא where each one claims, ‘it belonged to my fathers’, where the doubt arises only because of their claims, everyone (סומכוס and the רבנן) agrees that we rule כדא"ג. SUMMARY דררא דממונא means דבלא טענותיהם יש ספק לבי"ד (and the מחלוקת between סומכוס ורבנן is [only] by a דררא דממונא‎. THINKING IT OVER According to תוספות (that דררא דממונא means דבלא טענותיהם יש ספק לבי"ד), why does the גמרא repeat itself and say, להאי אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא, when it should have said התם יש דררא דממונא‎?! Similarly why does the גמרא conclude (regarding ארבא), הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר; when the גמרא should have concluded הכא ליכא דררא דממונא‎?!

אין מוציאים אותה מידו‎—We do not remove it from his possession OVERVIEW The נהרדעי ruled in the case of זה אומר של אבותי וכו' (regarding which ר"נ ruled כדא"ג), that if a third party took possession of the property, בי"ד does not remove him from this property (even if he makes no claim). תוספות expands this ruling. -------------------------------- ואפילו כתבו הרשאה זה לזה הואיל ורשעים הם אין נזקקים להם: And this ruling of אין מוציאין אותה מידו is effective even if they wrote a הרשאה to each other. The reason the הרשאה is ineffective; since they are רשעים, we do not assist them. SUMMARY The rule of אין מוציאין אותה מידו is in effect even if they wrote a הרשאה to each other. THINKING IT OVER תוספות writes that אין נזקקים להם since they are רשעים‎. Seemingly only of them is [certainly] a רשע; there is no reason to assume that they are both רשעים; why therefore does תוספות rule that אין נזקקים להם even if כתבו הרשאה זה לזה‎?!

דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן‎—For ר"ח taught; a robber of many is not called a robber. OVERVIEW The נהרדעי (in support of their view that in the case of ארבא if בא אחד מן השוק והחזיק בה, the rule is that אין מוציאין אותה מידו) cited a ברייתא taught by ר"ח, that one who steals from many is not considered a thief. רב אשי interprets this ברייתא to mean that (he is a thief, however) he cannot repay what he stole. תוספות clarifies what the נהרדעי and רב אשי mean. ----------------------- שאין מוציאין מידו‎ – The meaning of גזלן של רבים לא שמיה גזלן is that we do not remove the stolen item from his possession (but not that it is not considered stealing) – ומיירי בזה אומר של אבותי‎ – And this ברייתא is discussing a case where each one says, ‘it is my father’s’; thus supporting the view of נהרדעי that by זה אומר של אבותי and a third party took it away, the ruling is אין מוציאין אותו מידו, just like the ruling of this ברייתא‎ – ולא בגזל מחמשה בני אדם דהתם אמאי אין מוציאין – But the ברייתא is not discussing a case where he stole from [one of] five people [and he does not remember from whom he stole], for in that situation, why should we not remove the item from him (and award it to the five people; since it certainly belonged to one of them). תוספות concluded the view of נהרדעי‎ – תוספות continues with the view of רב אשי: ורב אשי פליג אנהרדעי וסבר דרבי חייא לא להקל בא אלא להחמיר‎ – And רב אשי argues with the נהרדעי (that by ארבא we are מוציאין מידו [and rule כדא"ג, among the two original litigants]), and ר"א maintains that ר"ח did not intend to be lenient on the גזלן, but rather to be more severe with the גזלן, and the meaning of לאו שמיה גזלן is – דלא סגי בהשבה אחת כמו לשאר גזלן עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד‎ – That it is not sufficient by making one reparation, like it is by other גזלנים (where they are required to repay [only] the amount they stole, however here it is insufficient that he merely return the item, unless he returns the גזילה to each one – כרבי עקיבא בהגוזל עצים (בבא קמא דף קג, ב) ומיירי בגזל מחמשה‎ – Like ר"ע ruled in פרק הגוזל עצים; and ר"ח is discussing a case where he stole from [one of] five people. In summation; the נהרדעי maintain that (in the case of זה אומר של אבותי) if בא אחד מן השוק והחזיק בה the rule is אין מוציאין אותה מידו; and it is based on ר"ח who states גזלן של רבים לא שמיה גזלן, meaning that אין מוציאין אותה מידו; and it refers to this case (of זה אומר של אבותי). However רב אשי maintains that in the case of זה אומר של אבותי, the rule is מוציאין אותו מידו, and the ruling of ר"ח that לא שמיה גזלן is referring to גזל מחמשה and לא שמיה גזלן means that he must return the גזילה to each one individually (five full payments). The נהרדעי agree that by גזל מחמשה that מוציאין אותו מידו‎. תוספות cites the פי' הרשב"ם ובקונטרס פירש דמיירי בחנוני שמכר במדה שאינה ישרה דאינו יודע למי גזל‎ – And the רשב"ם explained that ר"ח was discussing a storekeeper who sold with an improper measure, so he does not know from who he stole – ולכך לא ניתן להשבון – And therefore (since he does not know from whom he stole), it is impossible to return the גזילה to the rightful owner. תוספות anticipates a difficulty with פי' הרשב"ם: ואף על פי שיכול לעשות בו צרכי צבור כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה דף כט, א) – And even though he can use the stolen money for public works, as the גמרא states in פרק אין צדין, (so why is he not like a ‘regular’ גזלן)? תוספות replies: האי לאו השבה מעלייתא היא: This solution of using it for צרכי צבור is not a satisfying return to those from whom he stole. SUMMARY ר"ח can be referring either to זה אומר של אבותי (the view of נהרדעי) where it need not be returned, or to גזל מחמשה (the view of רב אשי), where he pays all five. Doing צרכי צבור with stolen money is (not) considered a השבה (מעלייתא). THINKING IT OVER 1. What does רב אשי rule in our case where ובא אחד מן השוק והחזיק בה (according to תוספות and/or the רשב"ם)? 2. Why do תוספות and the רשב"ם respectively disagree with each other concerning the ruling of ר"ח (according to רב אשי) that גזל מן הרבים לא שמיה גזלן‎? 3. Does the statement גזל מן הרבים לא שמיה גזלן, lends itself more to be interpreted according to נהרדעי or רב אשי (either according to תוספות or the רשב"ם)?

ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה‎—And if he loaded upon him a basket of fruit it is a חזקה immediately OVERVIEW ר' אבא ruled if there are witnesses who saw the מערער loading a basket of fruit, from this field, on the מחזיק, it is a חזקה immediately (there is no need to wait three years). רב זביד ruled that if, however, the מערער claims, ‘I merely sold him temporary rights to the פירות’, it is not a חזקה לאלתר for the land. ----------------------- תוספות asks: ואם תאמר ולהימניה במיגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיו – And if you will say; in the case where the מערער denies selling anything to the מוחזק (including פירות), let us believe the מערער (that he should [at least] retain the field) with a מיגו, for he could have claimed, I let him into my field (only) for פירות, but I did not sell him the field. תוספות answers: ויש לומר דהוי מיגו במקום עדים‎ – And one can say that this claim (that he never sold the מוחזק anything), which is supported by a מיגו, contradicts עדים‎ – דאנן סהדי כיון דדלי ליה צנא דפירי מודה שהיו הפירות שלו – For we (the בי"ד) testify that since he loaded upon him a צנא דפירי this indicates that the מערער admits that the פירות belong to the מוחזק‎. תוספות offers another answer: ועוד דאינו רוצה לטעון לפירות הורדתיו אלא תובע הקרקע והפירות: And in addition, the מערער has no מיגו of לפירות הורדתיו, since he does not wish to claim לפירות הורדתיו, for then he forfeits the פירות, but rather he is claiming the land and the פירות‎. SUMMARY There is no מיגו of לפירות הורדתיו, either because it is a מגו במקום עדים, or he prefers not to claim לפירות הורדתיו in order to collect the פירות as well. THINKING IT OVER 1. What are the relative advantages and disadvantages of תוספות two answers? 2. When the מערער made his claim (in בי"ד) of גזולה היא בידו, was he aware that there were עדים that saw דדלי ליה צנא דפירי‎? 3. What would be the ruling if there are no עדים that דלי ליה צנא דפירי, but the מערער admits it; is he believed with a פה שאסר or not?

ואי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד‎—And if he allowed him for פירות; what could he have done OVERVIEW רב זביד ruled that if the מערער claims לפירות הורדתיו he is believed [even if דלי ליה צנא דפירי]; but only within the first three years, however after three years he is not believed to claim לפירות הורדתיו, and the מחזיק retains the field (even if there was no דלי ליה צנא דפירי). רב אשי asked (רב כהנא), what is one to do if the לפירות הורדתיו contract was for more than three years. תוספות clarifies what רב אשי intended to ask. ----------------------------- אין לפרש דרב אשי סבר דלעולם נאמן לומר לפירות הורדתיך – One should not assume that ר"א maintained that the מערער is always believed to claim לפירות הורדתיך (even after three years) and he argues with רב זביד‎ – דאם כן קשה לרב אשי מאי טעמא דרבנן דבעו שלש שנים מיום ליום‎ – For if this is indeed so that one is believed to claim לפירות הורדתיך even after three years, there is a difficulty according to ר"א; what is the reason of the רבנן in our משנה who require three full years from day to day – דהא לדידיה ליכא למימר כדמפרש רבא בריש פרקין – For according to ר"א we cannot say that the reason of the רבנן is like רבא explained it in the beginning of our פרק, namely – דעד שלש שנים מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר‎ – That a person is careful with his שטר up to three years, but after three years he is no longer careful with his שטר; this is not true according to ר"א – דהא לעולם צריך לשמרו פן יאמר לפירות הורדתיך – For a person must guard his שטר forever, lest the מערער claim לפירות הורדתיך‎! תוספות offers an additional proof that ר"א does not maintain that one can claim לפירות הורדתיך after three years: ועוד דאם כן היכי קאמר דאי לא תימא הכי דאיבעי ליה למחויי‎ – And in addition; if indeed it is so that ר"א argues with ר"ז and maintains that one is believed to claim לפירות הורדתיך even after three years, how did רב כהנא answer ר"א; that if you (ר"א) will not agree that the מערער should have protested – אלא לא בעי למחויי דחזקתו אינה חזקה דיכול לומר לפירות הורדתיו‎ – But rather you (ר"א) maintain that the מערער need not protest, for the חזקה of the מחזיק is not a חזקה, since the מערער can claim לפירות הורדתיו; in order to disprove this line of reasoning, ר"כ – ומייתי ממשכנתא דסורא – Cites the case of משכנתא דסורא to disprove ר"א – ומאי מייתי אדרבה אם כדברי רב אשי תו ליכא פסידא שיכול לומר לפירות הורדתיך – But what proof is ר"כ bringing from משכנתא דסורא, on the contrary, if ר"א is correct; there can no longer be any loss to the לוה, for he can claim to the מלוה that לפירות הורדתיך‎! תוספות bought two proofs that ר"א never maintained that לפירות הורדתיו is effective after three years. תוספות will now explain the question of ר"א. ונראה לרבינו שמשון בן אברהם דרב אשי לא בא להאמינו אחר ג' אם אומר לפירות הורדתיך‎ – And it is the view of the רשב"א that ר"א did not intend that we should believe the מערער if he claims לפירות הורדתיך after three years (as תוספות just proved that this cannot be the intention of ר"א) – אלא שואל איזו תקנה יש לעשות מתחלה שלא יוכל לומר לאחר שלש שלי היא‎ – But rather ר"א was (merely) asking what provision can we initially make (for one who is leasing his field for פירות) so that the מחזיק should not be able to say after three years, ‘it is mine’, in a case – כשהורידו לפירות‎ – Where the מחזיק was allowed just for פירות‎. רב אשי asked this question – דסבר לא מהני מחאה אלא כשאמר פלניא גזלנא הוא דקא אכיל לארעאי בגזלנותא‎ – Because he thought that a מחאה is effective only when the מערער said, ‘that person is a גזלן for he is consuming my land illegally’ – והיכא דאחתיה לפירות לא מצי למחויי הכי וכן פירש הקונטרס – But where the מערער brought down the מחזיק for פירות (only), he cannot make such a מחאה of פלניא גזלנא הוא וכו'; for the מחזיק is legally consuming the פירות, and the רשב"ם explains the גמרא in a similar fashion. והשתא מייתי שפיר ממשכנתא דסורא דמהניא מחאה כי האי גוונא‎ – And now indeed ר"כ brings a proper proof from משכנתא דסורא that this type of מחאה (of לפירות הורדתיו) is a valid מחאה (provided it is made within three years). [ועיין תוספות בבא מציעא קי, א דיבור המתחיל אמר ליה]: SUMMARY All agree that לפירות הורדתיו can [only] be claimed within three years. THINKING IT OVER 1. Why did רב אשי assume that only the מחאה of פלניא גזלנא הוא is a valid מחאה; however the מחאה of לפירות הורדתיו is not a valid מחאה (even if it is made within the first three years)? 2. תוספות goes through much effort to disprove the 'אין לפרש', and explains the גמ' according to the רשב"א ורשב"ם. What would lead us initially to reject the פי' הרשב"ם and (mistakenly) assume the אין לפרש‎?! 3. According to the אין לפרש, why is it that if the מערער claims (after three years) שדה זו גזולה ממני he is not believed, but if he claims (after three years) לפירות הורדתיו he is believed?

דררא פירושו בקשה, תרגום ירושלמי (בראשית מג, ט) מידי תבקשנו מן ידי תדריריניה.

הכא אי דמר לא דמר דינין אלו באי זה מקום אמרו יחלוקו ובאי זה מקום אמרו יהא מונח עד שיבא אליהו, כתבתים בריש פרק קמא דבבא מציעא בסייעתא דשמיא.

אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו. מדקאמר אחד מן השוק, משמע אף על פי שלא בא בטענה, אלא שאומר כיון שזה אומר אינה שלך וזה אומר בהפכו, אם כן אין אחד מהן בעל דברים שלי.

דתניא רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן דכיון דשני אלו מתעצמין בה בטענת אבות, או דמר או דמר היא, והילכך מוציאין אותה מידו ומעמידין אותה בפני אלו, ואינה דומה לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת למאן דאמר כשם שאין אחד מהם יכול להוציא עליהם שטר חוב כך אין מוציאין שטר חוב על אחרים, דהתם מספקא לא מפקינן מהאי ממונא, דכל חד וחד דחי ליה ואומר לאו בעל דברים דידי את, אבל הכא דתפשה בפנינו מוציאין מידו ומעמידין בפני אלו שהיו מתעצמין בה.

ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון פירש ר"ש(י) ז"ל דרבי חייא ודאי אהא אמרה, אלא שלא להקל עליו אמרה אלא להחמיר עליו שלא נפטר בהשבה, דאינו יודע למי ישיב, ואינו רשאי להפקידה ביד שני הראשונים וכל דאלים גבר, כדאמרינן לעיל לא תפסינן ואי תפסי לא מפקינן. והרמב"ן נ"ר דחה דאינה דומה לההיא דלעיל, דלא אמרו אלא בנתון ביד בית דין דאינו בדין בדבר המסור בידם להוציאו למחלוקת עד שיבררו של מי, אבל אחר שתפס מרשותם בגזלה אם רצה מחזירה למקום שנטל. ולא דמי לגזל אחד מחמשה בני אדם שצריך לשלם גזילה לכל אחד ואחד מהם כדברי רבי עקיבא דאמר שאין מניח גזילה ביניהם ומסתלק, שאין זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, דהתם הוא שגזל מאחד מהם וצריך הוא להחזיר למקום שנטל, ואם הוא אינו יודע יפסיד, אבל כאן למקום שנטול הוא מחזיר. ואינו דומה למה שאמרו בפרק אלו מציאות (ב"מ כה, ב) ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, דהתם כבר פירשו בירושלמי (פ"ד) הטעם מפני שמפסידו מן הבעלים, שמא חזרו שם בינתים ולא מצאו ונמצאו מתיאשים ממנו ויבא אחר ויטול, ולא יחזיר לאחר זמן קאמר, אבל לאלתר שנטל יכול הוא להחזיר. אלא הכא הכי קאמר, הא דרבי חייא לאו אהא אמרה כדקא סלקא דעתך, אלא בגזלן של רבים ממש קאמר ואינו יודע למי, וכגון ההיא שאמרה בענשן של מדות (לקמן בבא בתרא דף פ"ח ב).

אמר ליה רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתיה מה הוה ליה למעבד. איכא למידק, לרב אשי דסבירא ליה דאפילו לאחר שלש נמי נאמן, אם כן בטלת כל החזקות, ואפילו בטוען גזולה היא בידך נאמן מגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיו. ואם תאמר שאין כאן מגו, דטפי ניחא ליה למימר גזולה היא בידך כי היכי דתהדר ארעא ופירי, לא היא, דאפילו בטוען גזולה אינו רשאי לתבוע את הפירות, שאם כן היה מודה בחזקתו של זה, וכמו שכתבנו למעלה, ועוד מאי קא מהדר ליה רב כהנא איבעי ליה למחויי, ומיתי ליה ראיה ממשכנתא דסורא, דאי לא תימא הכי האי משכנתא דסורא אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה האי בידי הכי נמי דמהימן, אדרבא היא הנותנת דנאמן הלה לומר לפירות הורדתיו או למשכנתא הורדתיו כדברי רב אשי. ויש שמחלפין גירסת הספרים מדוחק קושיא זו וגורסין: אמר ליה רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד, דאי לא תימא הכי האי משכנתא דסורא וכו', ומסקנא דקושיתו של רב אשי היא, ואהדר ליה רב כהנא איבעי ליה למחויי. אלא שאין גירסת רוב הספרים מסכמת לכך ועוד שעדיין הקושיא הראשונה במקומה. וי"ל דרב אשי לא נחלק בכך על דינו של רב כהנא, אלא ששואל אם לא תקנו חכמים מידי בכך שלא יפסיד זה שהורידו לפירות. ואמר ליה דאיבעי ליה למחויי, דאף על פי שאינו מוחה אלא לחצאין מחאתו מחאה, ותדע לך מדתקינו חכמים משכנתא דסורא כדי להתרחק מאיסור הרבית, ואם אי אפשר למחות בכי האי גונא לא הוו מתקנין מילתא דאתיא לידי פסידא, והא דאמר ליה מר ינוקא ומר קשישא לרב אשי לקמן ואי לכורכמא רישקא זבין ליה מאי הוה ליה למעבד, על דרך זה גם כן שאלו, ורב אשי דאהדר להו איבעי ליה למחויי, לבתר דשמעה מרב כהנא הוה.

מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר פירוש, משום דסתם גוי אנס הוא ומתיראים ממנו למחות בו כל כך, ומיהו לא אנס גמור הוא שיכתבו לו את השטר מחמת יראה כסיקריקון, ואפילו מלמחות בו לגמרי אין מתיראין ממנו, ולפיכך הבא מחמתו גם כן יש לו חזקה אפילו בלא שטר ובחזקת ארבעים שנה, והיינו דאמרינן לקמן בפרקין (בבא בתרא נה, א) ואריסא דפרסאי עד ארבעין שנין. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל.

דבר זה שאנו דנין אותו בדין כל דאלים גבר שבא אחד מן השוק בלא שום טענה והחזיק בה ותפשה מכיון שבתורת גזלה באה לידו מוציאין אותה מידו שכל שבא הדבר ביד אחד בתורת גזלה אין לו חזקה ואין אומרים הרי לא נודע למי גזל שמ"מ גזילה היא בידו ומוציאין אותה הימנו ומניחין אותה כשהיתה ולא אמרו גזלן של רבים לא שמיה גזלן אלא להחמיר לומר שלא נתנה גזלתו להשבון אלא על צדדין רחוקים כגון צרכי העיר וכיוצא בהם על הדרך שיתבאר במקומו ואין הסבה אלא שלא נודע למי גזל אבל זה כבר נודע למי גזל ומוציאין מידו להניחו לפני הראשונים כשהיה ויש אומרים שאם הראשונים היו חולקין בשמא ושמא שאין מוציאין מזה וכן יש אומרים שכל שאחד בריא ואחד שמא מעמידין אותה ביד הטוען טענת בריא:

כבר ביארנו בראשון של מציעא שהרבה דינין נזכרים בתלמוד בענין ממון המוטל בספק ושהנראה לכלול בדין זה הוא שכל שהיה מוחזק ביד אחד או שהוא מוחזק שהוא שלו אע"פ שאינו ברשותו כגון פרה באגם על הדרך שכתבנו בפרק השואל הראיה על המוציא מחברו ואם שניהם מוחזקים בה חולקין בשבועה כדין שנים אוחזין וכן הדין אם הדבר ברשות שניהם ואם הדבר ביד שליש ויש בה ודאי רמאי יהא מונח עד שיבא אליהו ואם הוא ביד שליש ואין שם ודאי רמאי חולקין בלא שבועה וכן יראה לי לדון בכלל זה כל שאנו מסופקים בדבר אחד מי זכה בה מצד העלם הוראה ממנו כמו שביארנו שם ואם הוא ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם ואין אחד מהם מוחזק בה יותר מחברו אם יש לברר טענתם כגון ספינה שהזכרנו כל דאלים גבר ואם אין לברר הדבר כגון שהיה הדבר מספק מעקרו אם אין דררא דממונא אלא לאחד מהם כגון שני שטרות היוצאים ונכסי לטוביה שודא דדייני ואם אין לברר טענתם ויש דררא דממונא לשניהם אף היא בדין חלוקה שלא בשבועה וכל אלו בששניהם בריא הא בריא ושמא מעמידין אותה ביד הטוען טענת בריא מלבד מה שמוחזק ביד האחד וכבר כללו רוב דינין אלו גאוני ספרד אלא שלא חלקו בממון שבא ליד שליש בין ודאי איכא רמאי לזולתו וכבר ביארנו זו בראשון של מציעא:

אע"פ שביארנו במשנה שחזקת הקרקעות היא באכילתן שלש שנים בשופי יש צדדים שהחזקה מועלת בהם לאלתר והוא אם זה שמחזיק מביא עדים שזה שמערער עליו עכשו סייעו בהבאת הפירות לביתו כגון שהגביה לו סל מלא פירות על כתפו להביאו לביתו ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה שאמר כל שבפניו לאלתר הויא חזקה דוקא בשלא עשה מעשה הא כל שעשה מעשה עמו אף חכמים מודים שהחזיק ואע"פ שלענין מחילה אמרו בתלמוד המערב בענין חלון הגע עצמך הושט לי צרורות והושיט לו יכיל מימר מגחך הוינא בך כלומר מתלוצץ הייתי בך שתיגע לריק אלמא מסייע אין בו ממש נראין הדברים שכל שסייע בדבר שאין בו גוף הנאה למחזיק אינו כלום אבל זה שמסייעו בעיקר ההנאה ובדבר שהוא מקבל חסרון בהנאתו נראין הדברים שמכר יראה ממעשה שנזכר למטה ברב ענין דשקל בידקא בארעיה דחבריה ואתא מריה דארעא וסייע בהדיה ואמרו שמפני שמחילה בטעות היתה ליהדר ליה ארעא הא אם היה בעל הקרקע יודע בכך לאלתר הויא חזקה ואע"פ שלא החזיק בה שני חזקה מפני שהיתה הנאה מגעת לרב ענין במקום הכותל והיה האחר ניזוק ומתחסר ויש מפרשים אידלי ליה צנא דפירי שהמחזיק שלח סל מלא פירות ממנו מנחה למערער ואם בתורת גזלה באה לידו לא היה מקבלה ואין זה כלום אלא עיקר הדברים כמו שפרשנו:

אף בזו שפירשנו אם טען המערער זה שסייעתי לו בהבאת הפירות מפני שהשכרתי לו את הקרקע לפירות נאמן והופקעה חזקת האחר עד שיעבור שלש הא לאחר שלש החזיק ואין אומרים מכיון שברשות היה יורד היאך היה מוחה בו שהרי עיקר המחאה הוא שאומר פלוני שמשתמש בקרקע פלוני שלי גזלן הוא והרי זה אינו יכול לומר כן מ"מ יכול הוא למחות ולומר פלני שמשתמש בקרקע שלי דעו שבתורת שכירות או שאלה או משכונה הוא בידו שאם לא כן אף במשכונה אלו היה כובש שטר המשכונה וטוען שבתורת מקח בא לידו היאך יעשה בעל הקרקע ואם אין בזו תקנה היאך תקנו חכמים דבר שאפשר לבא לידי פסידא אלא ודאי לא סוף דבר שהמחאה ביורד בתורת גזל אלא אף בכל שיורד בה לאיזו סבה ושלא בתורת מכר אדם יכול למחות ולהודיע הסבה שהוא מחזיק בו עליה ומה שיראה מכאן שאלו נודע ונתברר שבתורת משכונה באה לידו אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי שהרי הוצרך לומר אי כביש לי לשטר משכונה וכו' כבר ביארנו את הדין למעלה:

הגוי אין לו חזקה לעולם אפילו החזיק בה כמה שנים וכל זמן שישראל מערער עליו והוא אינו מוציא שטר מחזירין הקרקע למערער המביא עדי אבות או עדים שהיא שלו ואף שבועת היסת אין מזקיקין למערער זה לא נתקנה אלא לישראל וישראל שלקח מן הגוי אף הוא כגוי ואפילו דר בה הוא שני חזקה אחר שלקחה אין לו חזקה וכל שהישראל מערער וזה טוען שלקחה מן הגוי ושכבר דר בה הגוי שני חזקה וכן הוא דר אחריו שני חזקה אין זה כלום אא"כ מוציא שטר שהמערער מכרה לגוי מפני שאימתו מוטלת על הישראל ואינו רוצה למחות ועל זו אמרו במסכת גיטין נ"ח ב' שבבבל אין דנין כן הואיל ואיכא בי דואר ר"ל מושב ערכאות של דינין שאין מניחין לשום אדם לצאת מתחת ידם שום אונס לשום אדם וזהו שאמרו שם אין דין... בבבל ואם טען זה הישראל הבא מחמת הגוי אני ראיתי שלקחה הגוי ממך ולקחתיה ממנו ודרתי בה שני חזקה נאמן שהרי אם רצה יכול לומר ממך לקחתיה ואע"פ שנודע שמן הגוי לקחה יכול לומר מ"מ חזרתי ולקחתיה ממך וגאוני הראשונים שבספרד כתבו כן אף אם טען זה הבא מחמת הגוי שהגוי הראה לו שטר מכירה ושקבלה הימנו אלא שאחר שלש נתרשל בשמירתו ואבד הימנה ומ"מ יראה לי בזו דוקא שיטעון שהכיר בה והוחזק בה במקויימת ומאושרת כהלכתה ושאין בה שום זיוף:

בד"ה דתני ר' חייא בו' ובקונטרס פירש דמיירי בחנוני שמכר במדה כו' עכ"ל ובקונטרס שלפנינו משמע דאיירי נמי שפיר בהך דשמעתין דזה אומר דשל אבותי כו' וכן הוא בחידושי הרמב"ן בשם רשב"ם ודחה הוא דבריו משום דלא אמרו אי תפיס לא מפקינן אלא כשתפס ברשות ב"ד כו' ע"ש ונראה דמה"ט פרשוה התוס' אליבא דר"ע בגזל מה' בני אדם ולא ניחא להו לפרש בהך דשמעתין דזה אומר של אבותי כו' וק"ל:

בד"ה אי לפירי כו' מ"ט דרבנן דבעי שלשה שנים כו' דהא לעולם צריך לשומרו פן יאמר לפירות כו' עכ"ל אבל לרבי ישמעאל דבמערער תליא מלתא אם אינו מקפיד בשלש אכילות פירות הוי חזקה ניחא היכא דאין המערער טוען לפירות הורדתיו ולא מיחה הרי לא הקפיד שלשה פעמים ויש חזקה למוחזק ודו"ק:

התם איכא לתרווייהו דררא דממונא וכו' גבי מחליף פרה בחמור לתרווייהו אית להו דררא דממונא שהפרה והשפחה של שניהם היתה וכו' כמו שפירש רשב"ם ז"ל. ויש מפרשים דכל אחד יש לו טענה עליה שהלוקח יכול לומר אני לא הייתי נותן בה דמים כאלו אם לא שדעתי על הוולד היה והמוכר יכול לומר לא הייתי נותן אותה בדמים כאלו אם לא שהיה בדעתי למכור הולד. אי נמי יש לומר שמא דעת שניהם היה לחלוק בולד בשעת חליפין. ה"ר יהונתן ז"ל. אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה בלא שום טענה וכן פירש ר"ש ז"ל. והכי נמי דייק לשון אחד מן השוק מדלא קאמר אם בא אחד והחזיק בה. ותדע דמייתי עלה הא דתני רבי חייא גזלן דרבים לא שמיה גזלן משמעו בבא שלא בטענה מדקרי ליה גזלן. וטעמייהו דנהרדעי דכיון שאין עדים שהחזיק אחד משניהם וכשבא להחזיק כל אחד מכחיש את חברו בטענת ברי אין כאן שום ראיה שתהא לאחד מהם הילכך אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אף על פי שעושה שלא כדין אין מוציאין אותה מידו בדין דהוה ליה ממון שאין לו תובעים דהוי זה כמי שיורד לשדה אחת שלא יודע של מי השדה שאין בית דין נזקקים להוציא מידו כי שמא שדה זו של הפקר היא. ועוד שאם יוציאוה מידו שמא יש נזק לבעל השדה בכך שיחזיק בה אחד משנים אלו שהרי באים בטענה וטוב לבעל השדה שתהא ביד זה שהוא מודה שאינה שלו. ולא דמי להא דאמרינן היורד לנכסי רטושין מוציאים אותה מידו דהתם יודעים מי בעל הנכסים. רב אשי אמר לעולם שמיה גזלן דמסתמא שדה זו של אחד משניהם היא. והלכתא כרב אשי דבתרא הוא והיינו דמקשינן לעיל ומאי שנא משני שטרות וכו' ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וכו' ואם איתא דאיכא לספוקי שאינה לאחד מהם ואפילו יבא המחזיק בה שלא בטענה לא שמיה גזלן מאי קושיא היא דהא ודאי טעמא איכא שלא נדון כאן שודא או חלוקה כיון דלא מחזיקינן שתהא של אחד מהם ויותר נכון שלא ליזקק להם וכל דאלים גבר. כן נראה בעיני.

ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון רבותי ז"ל מפרשי דבמילתא אחריתי מיירי כגון במי שגזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע איזה מהם גזל שאינו יוצא מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד. המודד במדה חסרה וגוזל את הרבים ואינו יודע ממי גזל אף על גב דכהאי גוונא יעשה בהם צרכי צבור מכל מקום לאו תשובה מעליותא היא. ולי נראה לפרשה על ענין בא אחד מן השוק והחזיק בה דאיירינן ביה שאם החזיק בה ואכל פירות לא הויא לה השבה מעליותא בהשבון אחד דקיימא לן כרבי עקיבא לענין גזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע את מי גזל שישלם לכל אחד ואחד ואינו יוצא מידי עבירה לא בהנחה עד שיבא אליהו ולא בהנחה לפניהם. וכי תימא מי דמי התם ממקום המשתמר גזל הכא דבעידן גזלה היה דין השדה דכל דאלים גבר יחזיר הפירות לפניהם וכל דאלים גבר. לא היא דכיון שגזל הפירות נתחייב בהשבה מעלייתא ואם יניח הפירות לפניהם אין זו השבה מעלייתא שמא יגבר מי שאין לו זכות וכאותה שאמרו ספק הינוח לא יטול ואמרינן נמי לעיל ואי תפסי לא מפקינן מיהו התם כיון שלא בתורת גזלה בא לידו יהא מונח בידינו עד שיתברר הדבר אבל בגזלן לא מיפטר בהנחה ביד בית דין דהא קיימא לן כרבי עקיבא. ועוד ראיה לדבר דאף על גב שגזל ממקום שאינו משתמר לא סגי בהשבה למקום שגזל מהא דגרסינן בפרק הספינה כגון שנטלה למוד בה לאחרים מר סבר שואל שלא מדעת גזלן הוין פירוש וחייב באונסין על הצלוחית שנטל מיד התינוק והחזירה בידו ואף על גב דקיימא לן שלא לדעת אפילו מנין לא צריך ויחזיר למקום שנטל אבל בחזרה למקום שאינו משתמר לא מיפטר אף על פי שנטל משם. ולי נראה לפרש מאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון על הענין בעצמו שאנו עוסקים בו שאם בא אחד מן השוק והחזיק בה ואכל את הפירות לא ניתן להשבון כי אין ידוע של מי היא ושמא היא של אחרים ולא יצא בה ידי השבון אף על פי שמשלם לאלו ולעולם אלו מוציאין את הקרקע מידו כיון שכל אחד מאלו בא בטענת ברי והוא מודה שאין לו כלום בקרקע. ועוד יש לפרש דברי נהרדעי כגון שבא אחד מן השוק בטענה ומשום הכי אין מוציאים אותה מידו שלא תאמר הואיל ובאו השנים תחלה ונפסק להם הדין כל דאלים גבר הרי הוחזק זה הקרקע לאחד מהם והרי זה כדין אחד שראינוהו יום אחד שהחזיק בקרקע ולא ידענו שהחזיק שם אחר מתחלה שהשדה בחזקת שלו היא הכי נמי שדה זו בחזקת אחד משניהם ואין אחר יכול להחזיק בה קא משמע לן דכיון שהדין דכל דאלים גבר אינה מוחזקת לאחד מהם שהרי אף על פי שירד בה זה חברו מוציאו משם ומכל מקום הא דמייתי עלה דתני רבי חייא גזלן של רבים לא שמיה גזלן נראה בעיני דמיירי בגזלן שהחזיק שלא בטענה בשדה של שנים או שלשה דנין עליה זה אומר של אבותי כו' דאי אפשר לפרשה במחזיק בא בטענה דוקא דאם כן לא הוה קרי ליה גזלן שהרי בא לומר שאין מוציאים אותה מידו מפני שבא בטענה אלא ודאי בשמחזיק בא שלא בטענה מיירי וקאמר שאינו עובר משום לא תגזול כיון שלא נודע מי הוא בעל הקרקע אלא דכל דאלים גבר והכי קא מדמי נהרדעי כיון שהמחזיק בא שלא בטענה לא שמיה גזלן אשתכח דלא אמרינן הרי הוא בחזקת אחד מאלו אם כן הבא להחזיק שם בטענה אין מוציאים ויש מפרשים דברי נהרדעי כגון שבא אחד מן השוק בטענה ואפילו הכי קאמר רב אשי לעולם שמיה גזלן דכיון שפסקו הדין תחלה לאלה דכל האנשים דאלים גבר כבר הקרקע מוחזק להם. ופירש רבינו חננאל ז"ל שלא ניתן להשבון לאדם ודאי ידוע שאם ישיב אותם לאחד אמרינן דילמא לאו האי בעל שדה ולא יצא ידי השבה אבל ודאי דגזלן הוא ופסול ככל הגזלנים ומדאצטריכא ליה למימר דגזלן הוא יש ללמוד שעל ענין אחר מן השוק שבא והחזיק בה קא מפרש להא דרב אשי דאמר שלא ניתן להשבון וכדכתיבנא עד כאן לשון עליות הר"י ז"ל.

שלא ניתן להשבון מתוך פירוש רשב"ם ז"ל משמע שצריך לשלם לכל אחד ולא אגוף הקרקע קאמר דקרקע אינה נגזלת אלא על הפירות שאכל קאמר. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואי דלי ליה צנא דפירי כו' הכי פירושו ואם הגביה המוכר צנא דפירי ללוקח או שטענו על כתפו והוליכו לבית הלוקח או שסייע ללוקח להוליכו לביתו לאלתר הויא חזקה ואף על גב דלית הלכתא כרבי יהודה דאמר כל בפניו לאלתר הויא חזקה התם בפניו הכא דעבד איהו בידים ומוליכו לתוך ביתו ואף על גב דאמרינן לענין חלון בירושלמי הגע עצמך שהיה מסייע עמו יכול למימר מגחיך הוינא ביה בעינא דתלעי לא דמי התם לעי חנם הכא מטי ליה הנאה מיניה ואיהו מסייע בהדיה. הראב"ד ז"ל. והר"י ז"ל תירץ בעליותיו דהתם לא היה זה הפותח נוגע בשל חברו ולא מזיקו עכשיו כלום ושייך למימר ביה בעינא דתלעי אבל זה שנוטל פירותיו והולך אם בגזל היה עושה כך לא היה מסייעו. עד כאן לשונו.

פירש רשב"ם ז"ל אף זה שתפס משנים המתעצמים לא מפטר בהשבה כו' והרמב"ן ז"ל פירש כו' ככתוב בחדושיו. וכן נראה בעיני דאם איתא כדברי רשב"ם ז"ל הא אית ליה תקנתא להשיב לכל אחד ואחד. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

ואי טעין ואמר לפירות הורדתיו קשיא לי אפילו כי דלי ליה להימניה במאי דאמר גזלנא הוא ומאי דדלית ליה מחמת שמחלתי לו או מחמת שאז נתפחדתי ממנו במיגו וכו' ככתוב בתוספות. ומכאן אני אומר דלא אמרינן מיגו נגד חזקת שלש שנים דכיון שאכלה שלש שנים בשופי אנן סהדי שאלו לא מכרה לו היה מוחה כדאמרינן בדלי ליה שהרי בה קאמר הויא חזקה ומשמע אבל לא טפי מחזקה ועדיין עדיפא חזקת שלש כדקאמר רב זביד דלא מצי למימר בה לפירות הורדתיו והיינו טעמא דאי לא תימא הכי עקרת כל החזקות והרי אתה צריך ליזהר בשטריה לעולם שמא יטעון הלה לפירות הורדתיו. ויש שתירצו דכל היכא שאדם טוען על חברו טענה רבה והמיגו מועיל לו למקצת טענתו ולא לכל טענתו לא אמרינן ביה מיגו כי הכא שהוא טוען גזלנא הוא ומחויב להחזיר לו הקרקע ופירות והמיגו הוא שחייב להחזיר הקרקע ולא הפירות בטל מיגו ופרח מכאן. והא דאמר ליה רב אשי לרב כהנא הכי קאמר ליה תקנה תקנת ללוקחים אבל תקנה למוכרי פירות לזמן גדול מה תהא תקנתם וכו' ככתוב ברשב"ם ז"ל ולפי זה צריכים אנו לומר דרב אשי דרך שאלה שאל ככתוב בתוספות. וזה רחוק בעיני משני פנים חדא דלשון מאי הוה ליה למעבד נראה שיחלוק כוון מדלא קאמר מי הוה ליה למעבד מידי ועוד דהוה ליה לרב כהנא לומר מהניא ליה מחאה שעיקר דבריו דמייתי עלה דאי לא תימא הכי הוא זה. ובאמת לולי כי קשה עלי גירסת הספרים כולם היתה דעתי מסכמת לגירסת הראב"ד ז"ל כי היא נכונה וברורה מאד וכך כתב נראה לי עיקר הנוסחא כך היא ואי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד דאי לא תימא הכי האי משכנתא דסורא כו' אמר ליה איבעי ליה למחויי עד כאן. ובזה הכל מתחוור דרב אשי הוא שכוון לסתור דברי רב זביד דאמר דלאחר שלש שנים לא מצי לומר לפירות הורדתיו וקאמר אם כדברי רב זביד אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד אלא ודאי ליתא דלעולם נאמן לומר לפירות הורדתיו דאי לא תימא הכי האי משכנתא וכו' ורב אשי לא אסיק אדעתיה שנאמר שימחה אדם כיון שירד בה הלה ברשות והשיבו רב כהנא דאפילו הכי אמרינן איבעי ליה למחויי ולהודיע דלפירא או למשכונתא נחית וכיון שלא עשה כן איהו דאפסיד אנפשיה עד כאן משיטה לא נודעה למי. וזה לשון הרשב"א ז"ל: איכא למידק לרב אשי דסבירא ליה דאפילו לאחר שלש נמי נאמן אם כן בטלת כל החזקות ואפילו בטוען גזולה היא בידך נאמן מיגו דאי בעי אמר לפיררת הורדתיו ואם תאמר שאין כאן מיגו דטפי ניחא ליה למימר גזולה היא בידך כי היכי דתיהדר ארעא ופירי לא היא דאפילו בטוען גזולה אינו רשאי לתבוע את הפירות שאם כן היה מודה בחזקתו של זה וכמו שכתבנו למעלה. ועוד מאי קמהדר ליה רב כהנא איבעי ליה למחויי ומייתי לה ראיה ממשכנתא דסורא דאי לא תימא הכי האי משכנתא דסורא אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אדרבה היא הנותנת דנאמן הלה לומר לפירות הורדתיו או למשכנתא הורדתיו כדברי רב אשי. ויש שמחליפים גירסת הספרים מדוחק קושיא זו וגורסים אמר ליה רב אשי לרב כהנא ואי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד דאי לא תימא הכי האי משכנתא דסורא כו' ומסקנא דקושייתו של רב אשי היא ואהדר ליה רב כהנא איבעי ליה למחויי. אלא שאין גירסת רוב הספרים מסכמת לכך. ועוד שעדיין הקושיא הראשונה במקומה. ויש לומר דרב אשי לא נחלק בכך על דינו של רב כהנא אלא ששואל אם תקנו חכמים מידי בכך שלא יפסיד זה שהורידו לפירות ואמר ליה דאיבעי ליה למחויי דאף על מי שאינו מוחה אלא לחצאין מחאתו מחאה ותדע לך מדתקנו חכמים משכנתא דסורא כדי להתרחק מאיסור הרבית ואם אי אפשר למחות בכהאי גוונא לא הוו מתקני מילתא דאתיא לידי פסידא. והא דאמרי מר ינוקא ומר קשישא לרב אשי לקמן ואי לכורכמא דרישקא זבין ליה מאי הוה ליה למעבד על דרך זה גם כן שאלו ורב אשי דאהדר להו איבעי ליה למחויי לבתר דשמעה מרב כהנא הוה. עד כאן. מחוורתא דהאי דינא כל מידי דמנצו עליה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אי איתיה לההוא מידי בידא דחד מינייהו הא ודאי המוציא מחברו עליו הראיה וזה אינו צריך לפנים ולא לפני ולפנים. ואי איתיה ההוא מידי בידא דתרווייהו כיון דתרווייהו נקטי לה פלגי לה בשבועה והיינו דתנן שנים אוחזין וכו' והוא הדין נמי אי הוי ההוא מידי ברשותא דתרווייהו. ואי ליתיה ההוא מידי בידא דחד מינייהו או ביד שליש נינהו יהא מונח עד שיבא אליהו והיינו דתנן שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו'. ואי לאו ביד שליש נינהו אלא מירמא הוא דרמי ברשות הרבים. אי נמי ברשותא דליתיה לחד מינייהו אי האי טענתא דידהו טענתא דאיכא למיקם עלה דמילתא כגון זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא אי נמי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי דאפשר דאתו סהדי ואמרי דחד מינייהו הוא כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא פלגינן לה בהדייהו אלא כל דאלים גבר והוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה. ואי ליכא למיקם עלה דמילתא כגון דהוי ההוא מידי דמסתפק ליה מעיקריה דהוי ממון המוטל בספק היכא דאיכא דררא דממונא בינייהו כגון המחליף פרה בחמור כו' יחלוקו והיכא דליכא בינייהו דררא דממונא כגון שני שטרות היוצאים ביום אחד שודא דדייני כשמואל דקיימא לן דהלכתא כשמואל בדיני. והני מילי היכא דתרווייהו קאמרי שמא ואי נמי קאמרי ברי אבל היכא דחד מינייהו קאמר שמא ואידך קאמר ברי כיון דההוא מידי לאו ברשותא דחד מינייהו הוא מוקמינן ליה ברשותיה דההוא דקאמר ברי והוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה דקיימא לן ברי ושמא ברי עדיף. והא דאמרינן דהיכא דהוה ליה ההוא מידי ברשות הרבים ואי נמי ברשותא דליתא לחד מינייהו ותרווייהו קאמרי ברי דיחלוקו הני מילי היכא דליכא למימר בההוא מידי אוקמה אחזקה דמרא קמא אבל היכא דאיכא למימר הכי כגון המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה כיון דתרווייהו קאמרי ברי מוקמינן ליה אחזקה דמרא קמא והוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה כדמתברר בפרק השואל הלכתא המחליף פרה בחמור וכו'. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תד"ה אי לפירות אחתי' וכו' ע"ש לענ"ד יש ליישב ב' קושייתם. והיינו דבאמת לרבנן דחזקה מדין לתקנו תקנה כ"ע דנאמן המחזיק וליכא תקנה להבעלי' היכא דלפירות אחתי'. אבל לר"י דהחזקה מכח שור המועד כיון דלא ממח' ג"פ. מה"ת נימא דלפירות אחתי' אינו נאמן הא ל"ש דהו"ל למחות שלא יסברו ששלו הוא דהא ענין מחא' ל"ש אלא בגזלנא: ולפ"ז י"ל דר"א לשיטתי' דסבר לקמן (דף לו ע"ב) דניר הוי חזקה וממילא ס"ל דלא בעי מיום ליום עיי"ש בסוגי'. ושפיר קאמר דלפירות אחתי' מאי הו"ל למעבד ומה"ת יפסדוה להבעלים כיון דאינו מכח תיקון הלוקחים. ומשני ליה דמ"מ הו"ל למחות דמחא' כה"ג הוי ג"כ לישנא דמחאה. ולזה אמר תדע היינו דמ"מ עכ"פ מודית דלרבנן דמטעם תקנתא דמזדהר בודאי א"נ לפירות הורדתיך. ויקשה לרבנן ממשכנתא דסורא. אע"כ מוכח הסברא דמחא' כזה הוי ג"כ לישנא דמחא'. א"כ ממילא גם לר"י כן: