Talmud Builders

    Bava Batra 127a

    Back to index

    English translation — Bava Batra 127a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Ameimar says: A tumtum who was found to be male also does not reduce the additional portion of the firstborn. His portion is not taken into account in the calculation of the firstborn’s additional portion. For example, if there are three brothers: A firstborn, an ordinary brother, and a tumtum , the firstborn receives one-third of the property as his additional portion, as he would if he and the ordinary brother were the only heirs, and the remaining two-thirds are divided among all three brothers. This is because it is stated with regard to the portion of the firstborn: “And they have borne him sons” (Deuteronomy 21:15), which is interpreted to mean that the brother of a firstborn does not affect his additional portion unless he is recognized as a son at the moment of his birth.

    2Rav Sheizevi says: A tumtum who was found to be male is also not circumcised on the eighth day, if his eighth day occurs on Shabbat, although the mitzva of circumcision on the eighth day generally overrides Shabbat prohibtions. As the verse states: “If a woman bears seed and gives birth to a male then she shall be unclean seven days; as in the days of the impurity of her sickness shall she be unclean. And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised” (Leviticus 12:2–3), which is interpreted to mean that he is not circumcised on the eighth day, in the event that it occurs on Shabbat, unless he is recognized as a male from the moment of his birth.

    3Rav Sherevya says: His mother is also not rendered ritually impure due to his birth, as the verse states: “If a woman bears seed and gives birth to a male, then she shall be unclean seven days,” which is interpreted to mean that she is not rendered impure unless he is recognized as a male from the moment of his birth.

    4The Gemara raises an objection from a mishna ( Nidda 28a): A woman who miscarries a tumtum or a hermaphrodite [ ve’androginos ] observes the strictures of a woman who gave birth to a male and to a female. Since it is uncertain whether the fetus is male or female, the woman must observe the halakhot of ritual impurity according to both possibilities. This appears to be a conclusive refutation of the statement of Rav Sherevya that a woman who gives birth to a tumtum is not rendered impure at all. The Gemara affirms: This is a conclusive refutation.

    5The Gemara asks: Shall we say it is also a conclusive refutation of the statement of Rav Sheizevi with regard to circumcision, as the halakha of circumsicion is stated together with the halakha of ritual impurity?

    6The Gemara answers: The tanna of the mishna in tractate Nidda is uncertain whether the birth discussed in the verse includes that of a tumtum , and therefore he rules stringently, that she should observe the halakhot of ritual impurity for both possibilities. Rav Sheizevi’s ruling can follow the same logic: The infant should not be circumcised on Shabbat, as it is uncertain whether the mitzva of his circumcision overrides the prohibitions of Shabbat.

    7The Gemara asks: If so, that the tanna of the mishna in tractate Nidda is uncertain whether the birth discussed in the verse includes that of a tumtum , the mishna should have stated that the woman observes the strictures of a woman who gave birth to both a male and to a female, and also as a menstruating woman. If it is uncertain whether the halakhot of ritual purity after birth pertain to a woman who gives birth to a tumtum at all, she should observe the halakhot of ritual impurity for any blood that emerges in the time period following the birth, as it should have the status of the blood of a menstruating woman. The Gemara concludes: This poses a difficulty.

    8Rava says that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami that a tumtum firstborn does not receive a double portion of the inheritance. The baraita states: From the phrase “the firstborn son” (Deuteronomy 21:15) it is derived that only a son receives a double portion, but not a tumtum , and only a definite firstborn receives a double portion, but not one about whom it is uncertain if he is a firstborn.

    9The Gemara asks: Granted, the halakha that a son receives a double portion but a tumtum does not is understandable, as it is in accordance with the statement of Rabbi Ami, but what case does the halakha that only a definite firstborn receives a double portion but not one about whom it is uncertain if he is a firstborn serve to exclude? Why would one about whom it is uncertain if he is a firstborn receive a double portion?

    10The Gemara answers: It serves to exclude that which Rava taught, as Rava taught that if two wives of the same husband gave birth to two males in hiding, so that it is unknown which son was born first, and the husband subsequently had other sons, each of the two possible firstborns writes an authorization to the other. Since their brothers can claim against each of them individually that he is not the firstborn and does not deserve a double portion, each writes the other an authorization to collect his portion, so that they can jointly claim the additional portion in any event.

    11Rav Pappa subsequently said to Rava: But didn’t Ravin send a letter from Eretz Yisrael to Babylonia, stating: I asked all my teachers about this matter and they did not tell me anything; but this is what they said in the name of Rabbi Yannai: If the two sons were initially recognized, i.e., it was known which one of them was the firstborn, and they were ultimately mixed, and now the firstborn cannot be identified, each writes an authorization to the other. If they were not initially recognized, each does not write an authorization to the other.

    12Rava then established an amora to repeat his lesson to the masses aloud and taught: The statements that I said to you are a mistake on my part. But this is what they said in the name of Rabbi Yannai: If the two sons were initially recognized and were ultimately mixed, each writes an authorization to the other. If they were not initially recognized, each does not write an authorization to the other.

    13§ The residents of Akra De’Agma sent the following inquiry to Shmuel: Teach us, our master: If the court had a presumption concerning this son, that he is a firstborn, and his father says concerning another son of his: He is his firstborn, what is the halakha ? Shmuel sent to them in response: Both of these sons write an authorization,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 127 עמוד א

    1אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה, שנא' (דברים כא, טו) וילדה לו בנים עד שיהא בן בשעת לידה׃

    2רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמנה דאמר קרא ״(ויקרא יב״, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה׃

    3רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה לידה דאמר קרא ״אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים עד שיהא זכר משעת לידה״׃

    4מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה תיובתי' דרב שרביא תיובתא׃

    5לימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי׃

    6תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא׃

    7אי הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה מיבעי ליה קשיא׃

    8אמר רבא תניא כוותיה דר' אמי בן ולא טומטום בכור, ולא ספק׃

    9בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי׃

    10לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים שילדו ב' זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה׃

    11א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה׃

    12הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משום ר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה׃

    13שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו רבינו היו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר בכור הוא מהו שלח להו כותבין הרשאה׃

    Tosafot

    מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזהואם תאמר הא רב (פפי) משמיה דרבא אמר דאין לו לבכור קודם חלוקה והיאך יבא ליטול בכורה מכח אידך ואור"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוויה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיאואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.

    בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבאכלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.

    הא ד אמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שלוחין פ"ג) דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק א', א) כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור [למכור] וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך (אי) אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלג(ת)א קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, ב) (גמר) [גבי] משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות (ח"ב סי' רכ"ד) בסייעתא דשמיא.

    ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור. פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין (עח, ב) ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן (בבא בתרא קכח, ב) שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא קכז, ב) אמר בני [הוא וחזר ואמר] עבדי [הוא] אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד [בנו] והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 127a

    Bava Batra 127a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 228 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Tosafot

    מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבא כותבין הרשאה זה לזה ואם תאמר הא רב (פפי) משמיה דרבא אמר דאין לו לבכור קודם חלוקה והיאך יבא ליטול בכורה מכח אידך ואור"י דאין זה בא אלא מכח שליחות דהלכתא שליח שוויה:

    Tosafot on Bava Batra 127a · Sefaria

    Rashba

    אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנקבה ולנדה קשיא ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא, לא דחי לה, ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת.

    בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא כלומר, מדדרש בקדמיתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו. אבל מאי דדרש' בבתרייתא בכור ודאי הוא, שהרי הוכרו אלא שלבסוף נתערבו.

    הא ד אמר ליה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק, דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה, ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום, ואם כן היאך הוא כותב הרשאה, דהרשאה כמתנה, דהא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך, וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שלוחין פ"ג) דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתן גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקין מכאן שאין כן, דהרשאה בכל דהו סגי, דהא שליחא שוייה, וכדאמרינן בפרק מרובה (ב"ק א', א) כיון דכתיב ליה כל דמתמנית מן דינא עלי הדר שליחא שויא, וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למסור [למכור] וליתן, כגון זו, ואי נמי מלוה על פה, כותבין עליה הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל, דכל דצריך למיכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך (אי) אפשר למימר ליה אפיק לנפשך, הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעא מרבא וסברא, אלא מכללא שמעה, כדאמרינן לעיל, ודילמא לדידיה לא סבירא ליה, והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבין הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא, ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלג(ת)א קאמר. ואי נמי יש לפרש, דמעיקרא סברה כרבא דרביה למאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קא אמר, אבל לבתר דשמע להא דר' ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה, הדר ביה וסבר כותיה דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות. כנ"ל. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות (שבועות לג, ב) (גמר) [גבי] משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן. וכבר כתבתי עליה בארוכה בבבא קמא פרק מרובה ובספר תשובות שאלות (ח"ב סי' רכ"ד) בסייעתא דשמיא.

    ילמדנו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר בשעת מיתתו על אחר שהוא בכור. פירש ר"ש(י) ז"ל דמוחזקין בו בקול, כמו שאמרנו למעלה, אבל אם יש עדים שנולד זה קודם לאותו שאמר אביו עכשיו שהוא בכור אינו נאמן. אבל כשאין שם עדים אלא חזקה, מבעיא להו אי מהימן במקום חזקה כי האי או לא. ויש מקשים על דבריו, דאפילו כשיש עדים שנולד ראשון נאמן האב לומר לרבי יהודה זה בני ממזר, כדאיתא בקידושין (עח, ב) ושנינו שם אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמן, ותניא נמי הכי מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה, ואמרינן לקמן (בבא בתרא קכח, ב) שהאומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן. אלא אפילו מוחזקין בו שהוא בכור שיש עדים שנולד קודם לכל שאר הבנים, וכל שכן שהוחזקה בקול. אבל באומר על אחר שהוא בכור, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא קכז, ב) אמר בני [הוא וחזר ואמר] עבדי [הוא] אינו נאמן. ומיהו מסתברא לי להעמיד דברי הרב בתאומים ויש עדים שזה יצא ראשונה, דאי חד בנו בכורו השני ודאי בנו, דאי אפשר שיהא האחד [בנו] והאחד ממזר, דטפה אחת מתחלקת לשני וולדות.

    Rashba on Bava Batra 127a · Sefaria

    Meiri

    המפלת טומטום הואיל ולא נודע אם זכר אם נקבה וכן המפלת אנדרוגינוס הואיל וחציו זכר וחציו נקבה הרי זו יושבת לזכר ולנקבה ר"ל שנותנין לה טומאת לידה כשיעור נקבה והוא שבועים אע"פ שלא ראתה דם ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד תשלום ארבעים יום מיום הלידה שאין נותנין לה ימי טוהר אלא כשיעור זכר שלשים ושלשה יום וצא מהם שבעה שצירפת עם ימי טומאת לידה מספק נקבה ונמצא שאין לה ימי טוהר אלא ששה ועשרים ולמדת מ"מ שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא שאלו היינו מספקים על לידתם אם היא לידה אם לאו לא היינו נותנים לה ימי טוהר כלל שאין טוהר אלא ללידה וכן אם היה בריא לנו שאינה לידה לא היינו נותנין לה ימי טומאה בלא דם כלל שאין טומאה בלא דם אלא ללידה אבל כל שאנו מספקים בנולד אם זכר אם נקבה ואם היא קרויה לידה אם לאו יש לה ימי טומאה בלא דם כשיעור נקבה ואין לה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה בחזקת דם נדה היא וזהו מה שאמרו בקצת לידות תשב לזכר ולנקבה ולנדה כגון מי שלא הוחזקה במעוברת והפילה כשהיא עוברת בנהר ואין ידוע מה הפילה שמא זכר הפילה שמא נקבה הפילה שמא לא ולד הפילה הואיל ולא הוחזקה במעוברת שמא תאמר והלא די לנו בישיבה לנקבה ולנדה ר"ל לנקבה ליתן לה שבועים טומאה אף בלא דם ולנדה שלא ליתן לה שום טוהר אלא כל דם שתראה יהא דם נדות ומה מוסיף או גורע ישיבה לזכר למי שיש לה לישב לנדה דבר זה התבאר במסכת נדה והענין הוא שכבר ידעת שהנדה מכיון שראתה פעם אחת טמאה שבעה ולאחר שבעה אם פסקה טובלת לערב בין שראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא יום אחד מעתה הגע עצמך שראתה ביום ארבעים ללידתה ואח"כ חזרה וראתה ביום מ"ז אילו לא חששנו לזכר היתה ראיית ארבעים תחלת נדה וראיית מ"ז סוף נדה וטובלת לערב שאם מחשש נקבה ימי טוהר הם ואם מחשש נדה סוף נדה הם אבל עכשו שחששנו גם כן לזכר ראיית ארבעים שמא של טוהר היתה וראיית מ"ז תחלת נדה וכן אתה אומר בראתה יום שמנים שמחשש נקבה אלא שבנקבה כבר מצאת בה חומר ממקום אחר לטומאת לידה בלא דם:

    מאחר שביארנו שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא ואין צורך בהם לישיבה לנדה אלא לזכר ולנקבה אף אתה אומר בטומטום שאם נקרע בתוך זמן זה שאין ישיבה אלא למה שהוא אם זכר זכר ואם נקבה נקבה וכן אתה דן בטומטום שחל יום שמיני שלו בשבת שנקרע תוך שמנה שמילתו דוחה שבת וכן באנדרוגינוס ואין אומרין בשני אלו ר"ל בטומאת לידה ובמילת שבת וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה ומ"מ ראיתי לחכמי ההר שפסקו לענין מילה בטומטום שאינה דוחה שבת ואע"פ שנשארו דבריו בקושיא אין דוחין פסק שמועה משום קושיא ומילה לחוד וטומאה לחוד ולא יראה לי כן:

    מי שהוא ספק בכור ספק פשוט אינו נוטל פי שנים אלא אומרין לו הבא ראיה וטול:

    שתי נשים של איש אחד שילדו שתיהן זכרים במחבואה אחת ולא נודע איזה מהם קודם וכשגדלו ובאים לירש עם אחיהם כל אחד מהם תובע חלק בכורה מספק ואחיהם דוחים אותם ואומרים לכל אחד מהם לכשתברר שאתה בכור טול בכורתך אם הוכרו תחלה ולבסוף נתערבו הואיל וברור היה בשעת לידה כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה ממה נפשך ואם לא הוכר מעולם איזה מהם קודם אין הרשאתם כלום וכן הדין בשתי נשים של שני אנשים וכל אחד בכור לאביו ונתערבו עד שכשבאו לירש זה בנכסי ראובן וזה בנכסי שמעון יורשי ראובן דוחים את זה שבא אצלם לומר שמא של שמעון אתה ויורשי שמעון דוחין את זה הבא אצלם לומר שמא של ראובן אתה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הואיל ובשעת לידה כל אחד היה בכור לאביו אבל אם לא הוכרו כלל הרי כל אחד מהם בכור ספק ואין הרשאתם מועלת לענין חלק בכורה ומ"מ באלו אנו צריכים לברר חלק פשיטותם שהרי היורשים יכולים לדחותם אף מחלק פשיטות לומר הבא ראיה שאחינו אתה וראיתי לגאוני ספרד שכתבו לפי תמם אבל בחלק פשוט כותבין ואף לקצת חכמי הראשונים שבהר ראיתי כן והביאוה ממה ששנינו בבכורות פרק בכור לנחלה שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו עדין וילדו שני זכרים פירוש ולא נודע זה למי וזה למי כל אחד מהם נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו מחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים נתנו לא יחזירו והקשו בגמ' לנסח זה מאי שנא לשני כהנים דלכי אזלי לגבי האי מדחי להו ולכי אזלי לגבי האי מדחי להו כלומר מה שנטלתי משל חי נטלתי כהן אחד נמי ליזיל להאי ולדחייה וליזל להאי ולדחייה כלומר ואין המת בנך אלא החי ותירצוה בבאים בהרשאה והרי משנה זו סתם נאמרה אפילו לא הוכרו מעולם ובאותו פרק בעצמו נאמר בחלק בכורה מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה בכור לכהן ולא לנחלה והקשו בגמ' בנסח זה בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל אמאי כי אזיל לגבי האי לדחייה וכי אזיל לגבי האי לדחייה ותירצו לא נצרכה לבא אחריו והכי קאמר בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור וכשהראשון תובע דוחים אותו שמא לא משל בעל שני הוא והקשו ליכתבו הרשאה להדדי ומתרץ לה ממה שלא הוכרו מעולם אלמא בחלק בכורה נאמרה ובראשונה לא אמרוה מפני שאינה עסוקה בבכור זהו דעת הגאונים והרבנים ואע"פ שכדאי הם לסמוך מ"מ ממקום שבאו אינה הכרח לדעתי שמא הראשונה בהוכרו ולבסוף נתערבו ואע"פ שבסתם היא שנויה מפני שסתם הדברים כל שבשתי נשים לשני אנשים הוכרו תחלה הוא אבל זו שלא שהתה שלשה חדשים על כרחך לא הוכרו מעולם ונמצא סתמן של אלו כפירושן ולא עוד אלא שבראשונה האבות הם התובעים ולא הספקות ומאחר שהאבות בעלי דבר והם נכרין ראוי לומר שתהא הרשאתם מועלת ומ"מ אחר שגאוני עולם מסכימים בה ראוי לילך אחריהם ואף הם למדו מדברי עצמם שמי שזכה מנה לאחד מבניו של פלני ולא פירש לאיזה בן כותבין הרשאה זה לזה וגובין את המנה וחולקין אותו:

    Meiri on Bava Batra 127a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרשב"ם בד"ה אי הכי כו' ולנדה כו' מספקא דלמא זכר הוה ואית לן למדרש עד שיהא זכר כו' עכ"ל האי ספקא ודלמא לא קאי אזכר דה"ה בנקבה אלא דספקא ודלמא קאי אאית לן למידרש עד שיהא זכר כו' וה"נ אית לן למדרש עד שתהא נקבה כו' כפרשב"ם דלעיל ולא נקט רשב"ם מלתיה אזכר אלא משום דרב שרביא נמי לא נקט רק זכר במלתיה וסמך עצמו דה"ה והוא הטעם בנקבה ומהרש"ל כתב בזה דברים דחוקים ואין להאריך ע"ש:

    בא"ד ומשנינן נ"מ שאם תראה יום ל"ד כו' ואם תראה ג' ימים רצופין כו' או שמא זכר כו' עד שתשב י"ז ימים נקיים כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל לפום ריהטא קאמר הכי אבל לא דייקא אלא ט"ו נקיים בעי כו' עכ"ל ע"ש באורך וא"א כי הרב לפום חורפיה לא דק בפרשב"ם שהרי הוא בא לתרץ מאי נ"מ בחומרא דתולין ראיית יום ל"ד בימי טוהר דזכר וכשתראה ג' ימים רצופין מיום מ"א ואילך איכא חומרא טפי בשתולין ראיית יום ל"ד בתחלת נדה דה"ל השתא זבה גדולה וליכא לאשכוחי חומרא בשתולין ראיית ל"ד בימי טוהר אלא כשלא תראה אחר כך רק יום אחד ביום מ"א דהשתא הויא לה תחלת נדה ותשב ז' נקיים אבל אם אנו תולין ראיית יום ל"ד בתחלת נדה ה"ל השתא שומרת יום כנגד יום והכי אמרי' בהדיא בפרק המפלת וכמ"ש לקמן בהג"ה דפרש"י ודברי רשב"ם נמי הכי מתפרש אם תראה ג' ימים רצופים כו' דמזה איכא חומר טפי בשתולין ראיית ל"ד בתחלת נדה דה"ל השתא זבה גדולה או שמא ילדה זכר כו' דהשתא בשרואה יום אחד ביום מ"א איכא חומר טפי כשתולין ראיית ל"ד בימי טוהר דה"ל השתא תחלת נדה ותבעי ז' ימים ולא תסגי לה בשומרת יום ותו לא מידי והדברים ברורים למבין:

    תוס' בד"ה מדדרש רבא כו' דהלכתא שליח שוייה עכ"ל ר"ל דמסקינן בפ' מרובה דהלכתא במרשה את חבירו דשליח שוייה ולא כמקנה לו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 127a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    תיובתא דרב משרשיא תיובתא תימה אמאי לא משני סמי מכאן טומטום דהא במסכת בכורות פרק אלו מומין קאמר סמי מכאן טומטום. ונראה משום דלא מהניא ליה האי שנוייא הכא דאכתי קשה ליה מכמה משניות דתנן במסכת נדה פרק המפלת סנדל או שליא טמאה לידה וכל שכן טומטום. תוספי הרא"ש ז"ל.

    תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא כלומר הוא מספקא ליה אי לידת טומטום לידה היא וכי מקרע בתר הכי ומשתכח זכר קרינא ביה וילדה זכר ואי משתכח נקבה קרינא ביה ואם נקבה תלד או לאו לידה היא כלל כי היכי דתיהוי אמו טמאה לידה וכיון דמספקא עבדינן לחומרא דלענין טומאת לידה אמרינן דלמא לידה מקרייה ומחייבינן לה בטומאת לידה וכיון דאכתי לא נקרע ולא ידעי אי זכר אי נקבה היא עבדינן לחומרא ומחייבינן לה כטומאת שבועיים דנקבה. ולענין ימי טוהר אמרינן לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל לא כזכר ולא כנקבה אלא כל דם שתראה דם נדות הוא וכיון דקיימא לן בזבה דבעינא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה כדכתיב ואם טהרה מזובה כו' אבל נדה לא בעיא שבעה ימים ספורים לאחר טהרתה אלא שבעה ימים בלחוד בעינן מתחלת נדתה ואף על גב דחזיא דם שבעה ימים כולהו ואפילו ביום השביעי טובלת לערב וטהורה כדכתיב שבעה ימים תהיה בנדתה וביום השמיני כו' קתני הכא תשב לזכר שאם ראתה דם ליום הארבעים ללידתה וראתה הדם אחר כך ביום שבעה וארבעים אם נאמר דהאי לידה לאו לידה היא ולית לה ימי טוהר כלל הוה ליה האי דם דחזיא ביום ארבעים תחלת נדות והאי דם דחזיא בתר הכי ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימים דההוא נדות וטובלת לערב ונמצאת טהורה ואם נאמר דהאי לידה לידה הויא הוה ליה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והא דחזיא ביום שבעה וארבעים תחלת ימי נדות בעיא למיתב שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך ולהכי קתני תשב לזכר כלומר אף על גב דלא יהבינן לה ימי טוהר כלל דלמא לאו לידה היא היכא דחזיא ביום ארבעים והדר חזיא ביום שבעה וארבעים כיון דאי חשבת ליה לההוא דם דחזיא ביום ארבעים דם נדות הוה ליה האי דם דחזיא ביום שבעה וארבעים סוף שבעה ימי נדות ואם נאמר דההוא לידה הויא לידה ואית לה ימי טוהר הויא לה ההוא דם דחזיא ביום ארבעים תשלום ימי טוהר והדר חזיא דם ביום שבעה וארבעים הוי תחלת נדות עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא ההיא לידה הואי והאי דם דחזיא ביום ארבעים דם טוהר הוא והוה ליה דם דחזיא ביום ארבעים ושבעה תחלת נדות ומצריכינן לה שבעה ימים מיום שבעה וארבעים ואילך והכי נמי עבדינן היכא דחזיא ביום שמונים ללידתה שהיא תשלום ימי טוהר דנקבה והדר חזיא דם בשמונים ושבעה אשתכח השתא דהאי פירוקא דאמרינן לחומרא דהא מתני ליכא לאותובי מינה עליה דרב שיזבי משום דמוקמינן לה ללידת טומטום דספיקא הוא אי מיקריא לידה אי לא הלכך לענין טומאה עבדינן לחומרא ואמרינן דלמא לידה הואי ומחייבינן לאמו בטומאה אם זכר כטומאת זכר אם נקבה לטומאת נקבה ומשום הכי קתני בהאי מתניתין תשב לזכר ולנקבה ולנדה פירוש לזכר ולנקבה דלמא לידה היא ואמו טמאה לידה וכדפרישית לעיל ולנדה דלמא לאו לידה היא ואין לה דמי טוהר כלל אלא כל דם שתראה דם נדות הוי. הרא"ם ז"ל.

    אי הכי ליתני נמי תשב לזכר ולנדה קשיא ואף על גב דסלקא בקשיא ולא סלקא בתיובתא לא דחינן לה ואינו נימול לשמונה לדחות את השבת. בכור ולא ספק לאפוקי מדדרש רבא. כלומר מדדרש בקמייתא דכותבין הרשאה זה לזה אפילו לא הוכרו ולבסוף נתערבו אבל מאי דדרש בבתרייתא בכור ודאי הוא שהרי הוכרה אלא שלבסוף נתערבו. הרשב"א ז"ל.

    לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו במחבואה פירוש שילדו במחבואה אחת שהוא מקום אפל ונתערבו הולדות והיה אחד מהם בנו של ראובן והשני בנו של שמעון וכל אחד משתי ולדות הללו בכור לאביו כשיבא אחד מהן לירש עם בניו של ראובן דוחים אותו אצל בניו של שמעון ובניו של שמעון דוחין אותו אצל בניו של ראובן וכיון שכן כותבין הרשאה זה לזה. ואמרינן בסיפא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לכם טעות הוא בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו כו'. והאי דאמרינן לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא כלומר סלקא דעתך אמינא כדרשא קמא דרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה לפי שכל אחד מהן בכור ודאי היה לאביו בשעת לידה ולא היה בכור ספק קמשמע לן דדוקא הוכרו שהיו בכור ודאי לאביו אבל לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה בחלק בכורה משום דכתיב בכור ולא ספק והני כיון שלא הוכרו בשעת לידה הוה ליה כל חד מינייהו ספק אבל בחלק פשוט כותבין. הרא"ם ז"ל.

    הא דאמר לה רב פפא לרבא ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. איכא למידק דהא רב פפא הוא דאמר לעיל משמיה דרבא דאין לבכור קודם חלוקה ואם מכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום ואם כן היאך הוא כותב הרשאה דהרשאה כמתנה דקא בעי למכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך וכל שאי אפשר ליתן אי אפשר להרשות עליו וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמלוה על פה שאי אפשר להקנותה אלא במעמד שלשתם גם היא אין כותבין עליה הרשאה. ויש מדקדקים מכאן שאינו כן דהרשאה בכל שהוא סגי דהא שליחא שויא וכדאמרינן בפרק מרובה כיון דכתיב ליה כל דמענית מן דינא עלי הדר שליחא שויא וכיון שכן אפילו במה שאי אפשר למכור וליתן כגון זו ואי נמי מלוה על פה כותבין עליהם הרשאה. ומסתברא לי כדברי הרמב"ם ז"ל דכל דצריך למכתב זיל דון ואפיק לנפשך אי לא מצי יהיב היאך אפשר למימר ליה אפיק לנפשך הא הוו מילי דרבנן כחוכא. אלא הכא יש לומר דרב פפא לאו דשמעה מרבא וסברה אלא מכללא שמעה כדאמרינן לעיל ודלמא לדידיה לא סברה והשתא נמי דשמע מרבא דדרש דאפילו בשלא הוכרו כותבים הרשאה הכיר שטעה בדברי רבא מעיקרא ובודאי נתברר מדדרש רבא כדברי רב פפא דלא עשה ולא כלום בפלגא קאמר. ואי נמי יש לומר דמעיקרא סברה כרבא רביה דמאי דסבירא ליה דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר אבל לבתר דשמע להא דרבי ינאי ושמע נמי מרבא רביה דאמר עדיפא מינה דאפילו בשלא הוכרו ולבסוף נתערבו כותבים הרשאה הדר ביה וסבר כוותייהו דיש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למכור ולתת ולהרשות כן נראה לי. ומיהו יש לדקדק בזה בפרק שבועת העדות גמרא משביע אני עליכם שאתם יודעים באיש פלוני שהוא כהן וכבר כתבתי עליה בארוכה בספר תשובות השאלות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

    שלח להו כותבין הרשאה זה לזה כדי שלא ידחו האחים לכל אחד מהם. ואוקימנא דמספקא ליה לשמואל אי הלכה כרבי יהודה דאמר האב נאמן לומר זה בני בכור ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור או הלכה כרבנן וכיון דמספקא ליה קאמר כותבים הרשאה זה לזה. וזה ראיה למה שפירשנו דהא דאמר לאפוקי מדדרש רבא לאו לאפוקי מדרשא בתרא אלא לאפוקי מדרשא קמא דרבא הוא דאמר אפילו לא הוכרו מעולם כותבים הרשאה זה לזה דהא הכא כהוכרו ולבסוף נתערבו דמי וקא שלח להו כותבים. וטעמא דמלתא דאמרינן בכור ולא ספק היינו היכא דלא הוכר מעולם דהוה ליה ספק משעת לידה אבל היכא דהוכר בשעת לידה ולבסוף נתערב כיון דהוכר בשעת לידה בכור ודאי קרינן ליה ולא בכור ספק ולפי שנתערב אחר כך כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכלו האחים לדחות כל אחד מהם. הרא"ם ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 127a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רשב"ם ד"ה קשיא כו' אכל תיובתא עי' לעיל דף נב ע"ב ברשב"ם ד"ה קשיא:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 127a · Sefaria

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 127, Amud Aleph, about 228 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה,…”

    2. Segment 225 words

      Opens “רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמנה…”

      Named: רב שיזבי.

    3. Segment 323 words

      Opens “רב שרביא אמר אף אין אמו טמאה…”

      Named: רב שרביא.

    4. Segment 411 words

      Opens “מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה…”

      Named: רב שרביא.

    5. Segment 55 words

      Opens “לימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי…”

      Named: רב שיזבי.

    6. Segment 65 words

      Opens “תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא…”

    7. Segment 79 words

      Opens “אי הכי תשב לזכר ולנקבה ולנדה מיבעי…”

    8. Segment 812 words

      Opens “אמר רבא תניא כוותיה דר' אמי בן…”

      Named: רבא.

    9. Segment 912 words

      Opens “בשלמא בן ולא טומטום כדר' אמי אלא…”

    10. Segment 1015 words

      Opens “לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים…”

      Named: רבא.

    11. Segment 1136 words

      Opens “א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין…”

      Named: רב פפא, רבא.

    12. Segment 1232 words

      Opens “הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים…”

      Named: רבא.

    13. Segment 1324 words

      Opens “שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדנו…”

      Named: שמואל.

    Sages named on this page

    • Rav Shizvi [the First] · Third Generation of Amoraim

      Rav Shizvi was a prominent Amora, a student of Rav Chisda and a contemporary of Abaye and Rava, known for his rigorous…

      Source: Bava Batra 127a · Segment 2 — “רב שיזבי אמר אף אינו נימול לשמנה דאמר קרא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 127a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026