Talmud Builders

    Bava Batra 94b

    Back to index

    English translation — Bava Batra 94b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1say the latter clause of the mishna: Rabbi Yosei says: It is insufficient to merely reduce the quantity of seeds of a different kind; rather, one must pick out all the seeds of a different kind.

    2The Gemara explains the difficulty: Granted, if you say that a quarter- kav of seeds of a different kind per se’a with regard to diverse kinds is comparable to more than a quarter- kav of impurities per se’a with regard to a sale, then it is about this that they disagree: The first tanna holds that we do not penalize one by requiring him to remove that which is permitted due to that which is prohibited, and consequently it is sufficient to merely reduce the quantity of seeds of a different kind to an acceptable level, whereas Rabbi Yosei holds that we do penalize one by requiring him to remove that which is permitted due to that which is prohibited. But if you say that a quarter- kav of seeds of a different kind per se’a with regard to diverse kinds is comparable to a quarter- kav of impurities per se’a with regard to a sale, then why does Rabbi Yosei rule that one must pick out all the seeds of a different kind?

    3The Gemara answers: There, with regard to diverse kinds, this is the reasoning of Rabbi Yosei: One must pick out all the seeds, because once he is purifying the admixture of seeds, if he deliberately leaves a quantity of seeds of a different kind mixed in, it appears as though he is intentionally planting and maintaining diverse kinds in his field.

    4The Gemara suggests: Come and hear another challenge to Rav Huna’s ruling from a mishna ( Bava Metzia 37a): In the case of two people who deposited money with one person, and this one deposited one hundred dinars and that one deposited two hundred dinars, and when they return to collect their deposits, this one says: My deposit was two hundred dinars, and that one says: My deposit was two hundred dinars, the bailee gives one hundred dinars to this one and one hundred dinars to that one, and the rest of the money, i.e., the contested one hundred dinars, will be placed in a safe place until Elijah comes and prophetically determines the truth. In this case, one of the parties is certainly lying, but nevertheless, the Sages did not penalize the parties by placing all of the money in a safe place. Similarly, in the case of a sale, where a seller deceitfully mixed additional impurities into the produce he sold, he should not be penalized and required to take back all of the impurities.

    5The Gemara rejects this challenge: How can these cases be compared? There, in the case of the deposits, it is certain that at least one hundred dinars belongs to this Master and one hundred dinars belongs to that Master. Here, in the case of a sale where there is an unacceptable proportion of impurities mixed in, who can say that the seller did not mix in the entire amount intentionally? Accordingly, no proof can be drawn from the mishna.

    6The Gemara suggests: Come and hear a support for Rav Huna’s ruling from the latter clause of that mishna: Rabbi Yosei says: If so, what did the swindler lose? He lost nothing by claiming the one hundred dinars that belongs to another, and he has no incentive to admit the truth. Rather, the entire deposit will be placed in a safe place until Elijah comes. Since through his lie the swindler risks losing even the one hundred dinars that he deposited, perhaps that will induce him to admit his deceit. According to Rabbi Yosei, the Sages did penalize one who acts deceitfully, which accords with Rav Huna’s ruling.

    7The Gemara rejects the proof: How can these cases be compared? There, in the case of the deposits, there is certainly a swindler, and it is reasonable to penalize both parties in order to induce the swindler to admit his deceit. Here, in the case of a sale where there is an unacceptable level of impurities mixed in with the produce, who can say that the seller intentionally mixed in anything? Perhaps the impurities were inadvertently mixed in during the processing. Accordingly, no proof can be drawn from the mishna.

    8The Gemara suggests: Come and hear another support for Rav Huna’s ruling from a baraita : In the case of a promissory note in which the details of a loan with interest were written, the court penalizes the creditor, and he may collect neither the principal nor the interest; this is the statement of Rabbi Meir. According to Rabbi Meir, the Sages did penalize one who acts improperly, which accords with Rav Huna’s ruling.

    9The Gemara rejects the proof: How can these cases be compared? There, in the case of a loan with interest, it is already at the time of the writing of the bill that the lender performed the transgression of placing interest upon the borrower. Since he certainly committed a transgression, it is reasonable that the Sages penalized him. But here, in the case of a sale where there is an unacceptable proportion of impurities mixed in with the produce, who can say that the seller intentionally mixed in anything? Perhaps the impurities were inadvertently mixed in during the processing. Accordingly, no proof can be drawn from the baraita .

    10The Gemara suggests: Come and hear a challenge to Rav Huna’s ruling from the latter clause of the baraita : But the Rabbis say: He may collect the principal but may not collect the interest. According to Rabbi Meir, the Sages did not penalize one who acts improperly, contrary to Rav Huna’s ruling.

    11The Gemara rejects this challenge: How can these cases be compared? There, in the case of a loan with interest, according to strict halakha it is certainly permitted to collect the principal, so the Sages did not penalize him with regard to it. But here, in the case of a sale where there is an unacceptable proportion of impurities mixed in, who can say that the seller did not mix in the entire amount intentionally? Accordingly, no proof can be drawn from the mishna.

    12Come and hear further support for Rav Huna’s ruling from that which Ravin bar Rav Naḥman teaches (104b). Ravin bar Rav Naḥman’s statement is with regard to a situation when land that was sold is later found to be larger than stated at the time of the sale. If the deviation is not more than an area required to sow a quarter- kav of seed per beit se’a of land, then the buyer need not return any land to the seller. If the proportion of extra land is larger than this, not only must the buyer return the extra land that is beyond the limit of a quarter- kav area per beit se’a , but he must also return to him every one of the extra quarter- kav areas of land that he received beyond the stated area of a beit kor . The Gemara infers: Apparently, when one is required to return part of a sale because of a discrepancy that is beyond the acceptable limit of deviation, then one is required to return the entire discrepancy and not just the amount that is beyond the acceptable limit. This supports Rav Huna’s ruling.

    13The Gemara rejects this: How can these cases be compared?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 94 עמוד ב

    1אימא סיפא רבי יוסי אומר: יבור.

    2אי אמרת בשלמא כיותר מרובע טנופת דמי, בהא קא מיפלגי ת"ק סבר: לא קנסינן התירא אטו איסורא, ור' יוסי סבר: קנסינן. אלא אי אמרת כרובע דמי, אמאי יבור?

    3התם היינו טעמא דר' יוסי משום דמיחזי כי מקיים כלאים.

    4ת"ש שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים; זה אומר: ״מאתים שלי״, וזה אומר: ״מאתים שלי״ נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו!

    5הכי השתא?! התם, ודאי מנה למר ומנה למר; הכא, מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב?

    6ת"ש מסיפא א"ר יוסי: א"כ מה הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

    7הכי השתא?! התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דערובי עריב.

    8ת"ש שטר שיש בו רבית קונסין אותו, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית; דברי ר"מ׃

    9הכי השתא?! התם משעת כתיב״ה הוא דעבד ליה שומא״, הכא מי יימר דערובי עריב.

    10ת"ש מסיפא וחכ"א גובה את הקרן, ואינו גובה את הרבית!

    11הכי השתא?! התם ודאי קרנא דהתירא הוא, הכא מי יימר דכוליה לא ערובי עריב.

    12ת"ש דתני רבין בר ר"נ לא את המותר בלבד הוא מחזיר, אלא מחזיר לו את כל הרבעין כולן. אלמא היכא דבעי אהדורי כולה מהדר!

    13הכי השתא?!

    Tosafot

    אימא סיפאולא גרסי' ת"ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ולא מסתבר ליה למימר דפליגי דר' יוסי סבר דרובע לא שכיחא ורבנן סברי דשכיחא דלא מסתבר לפלוגינהו בהכי:

    התם ודאי מנה למרה"מ לשנויי התם ודאי איכא חד דלא הוי רמאי הכא מי יימר דליכא רמאי אימור ערובי עריב אלא דמשני שפיר טפי:

    קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא רביתנראה לר"י דר"מ קונס לגמרי להפסיד החוב אפילו בהודאה או בעדות אחרת כדמשמע לישנא דאינו גובה לא את הקרן משמע דאינו גובה כלל ועוד משמע דומיא דרבית וכן משמע נמי מדמדמה לה בהמניח (ב"ק דף ל: ושם) גבי המוציא תבנו וקשו דקנסו גופן משום שבחן שמפסיד גוף הממון ואין להקשות דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף עב: ושם) מדמה הך דשטר שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמין ומוקי ההיא דשטר חוב כר"מ והיכי מדמה דהכא מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר פסול דהתם לפי שלא נעשית עבירה בגוף המלוה אלא בשטר אבל רבית יש עבירה בהלואה אפי' בלא שטר אע"ג דקאמר דמשעת כתיבה עבד לה שומא מ"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה והקשה ריב"ם דאם יפסיד כל חובו יפסיד לגמרי א"כ מצינו לוה חוטא נשכר ואור"י דלא קשה כי המלוה שמרויח קנסו בגוף אטו שבח ומתוך כך יזהר אבל הלוה אין במה לקנוס כדי שיזהר שמתחלה ע"מ לפרוע הוא לווה:

    הכי השתא התם משעת כתיבה עבד ליה שומא הכא מי יימר דעריבקשה לרשב"א דאמאי לא מייתי ההוא דשטרי חוב המוקדמין דקנסו התם בכוליה מזמן ראשון ומזמן שני אע"ג דאיכא למימר נמי מי יימר דגבי ממשעבדי דשמא לא יבא לגבות ממשעבדי לעולם וכן יש להקשות בסוגיא דהמניח את הכד (ב"ק דף ל: ושם) ואמר ר"י דכי היכי דהכא משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא התם נמי משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק:

    וחכמים אומרים גובה את הקרןמשמע שגובה ע"פ השטר ואפי' ממשעבדי וקשה לר"י דלמה השטר כשר כיון שהעדים עוברין על לא תשימון כדתנן באיזהו נשך (ב"מ דף עה:) ואע"ג דאינן עדי חמס שאין מרויחין כלום הא קיימא לן כאביי (סנהדרין כז.) דעבריין אוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני בזה בורר (שם דף כז:) ה"נ לא תנא לוה אלא בכלל מלוה הוא כדמפרש התם (דף כה.) בגמ' מלוה ברבית מלוה הבאה (לו) ברבית ואין לומר דמיירי כגון שאין ניכר הרבית בשטר אלא כתב סתם פלוני לוה מפלוני מנה והעדים היו סבורים שהיה הכל קרן ואח"כ נודע שהיה בו רבית דהא בפרק איזהו נשך (ב"מ דף עב. ושם) משני ר' יוחנן אההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון ואם אין ניכר הרבית בשטר שיש בו רבית נמי נגזור שמא יגבה גם הרבית בתורת קרן ואין לומר דלכך כשרין שלא עשו שומא כיון שניכר הרבית מתוך השטר לא יבא לגבות הרבית ע"י שטר זה והא דתנן באיזהו נשך (שם דף עה:) שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כשאין הרבית בשטר ניכר דהא אמר בשמעתין ובהמניח (ב"ק דף ל: ושם) דמשעת כתיבה עבד ליה שומא א"כ בשטר זה עוברין בלא תעשה וי"ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלי כדאמרי' (ב"מ דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א"נ כגון שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות וכן י"ל בשטרי חוב המוקדמין דאית דמוקי לה כר"מ אבל לרבנן כשרין ואפי' ר"מ אינו פוסל אלא מטעם קנס ואמאי והלא עדים פסולים הן שחתמו על השטר מוקדם אלא י"ל שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות א"נ י"ל דהתם כגון שאומרים טעינו בשנות המלך ואומר ר"י דהלכה כרבנן דאע"ג דקיי"ל כר"מ בגזירותיו (עירובין מז.) דוקא בגזירותיו אבל לא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות מטעם זה כרבנן דר"מ (יבמות לז.) במעוברת חבירו ומינקת חבירו:

    דתני רבין בר ר"נ לא את המותר כו'הא דלא אייתי מתני' דהתם דמפרשי לה נמי הכי לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' משום דלא מתרצא אלא ע"י ברייתא דרבין בר ר"נ וללישנא דדינא מייתי דללישנא דקנסו היתרא אטו איסורא לא מצי מייתי מהכא דלא שייך הכא קנסא דאם לקח הלוקח יותר ממה שהיה לו ליקח אין לקנסו בכך כי מה היה לו לידע כמה שם ולא גרסי' מה שהיה כתוב במקצת ספרים בשינויא הכא מי יימר דערובי עריב דא"כ הוה משמע דללישנא דקנסא מייתי:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מתאיםאוקימנא בדוכתא בפרק המפקיד שהפקידו אצלו בכרך אחד או בכעין כרך אחד, וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. וכן ההיא דשטר שיש בו רבית, בשטר שאין הרבית מפורש בו, וגובה ואין גובה ממשעבדי קאמר. וכבר פירשתיה במקומה בפרק אי זהו נשך (ב"מ עב,¨) בסייעתא דשמיא.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 94b

    Bava Batra 94b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 194 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Tosafot

    אימא סיפא ולא גרסי' ת"ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ולא מסתבר ליה למימר דפליגי דר' יוסי סבר דרובע לא שכיחא ורבנן סברי דשכיחא דלא מסתבר לפלוגינהו בהכי:

    התם ודאי מנה למר ה"מ לשנויי התם ודאי איכא חד דלא הוי רמאי הכא מי יימר דליכא רמאי אימור ערובי עריב אלא דמשני שפיר טפי:

    קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא רבית נראה לר"י דר"מ קונס לגמרי להפסיד החוב אפילו בהודאה או בעדות אחרת כדמשמע לישנא דאינו גובה לא את הקרן משמע דאינו גובה כלל ועוד משמע דומיא דרבית וכן משמע נמי מדמדמה לה בהמניח (ב"ק דף ל: ושם) גבי המוציא תבנו וקשו דקנסו גופן משום שבחן שמפסיד גוף הממון ואין להקשות דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף עב: ושם) מדמה הך דשטר שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמין ומוקי ההיא דשטר חוב כר"מ והיכי מדמה דהכא מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר פסול דהתם לפי שלא נעשית עבירה בגוף המלוה אלא בשטר אבל רבית יש עבירה בהלואה אפי' בלא שטר אע"ג דקאמר דמשעת כתיבה עבד לה שומא מ"מ בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה והקשה ריב"ם דאם יפסיד כל חובו יפסיד לגמרי א"כ מצינו לוה חוטא נשכר ואור"י דלא קשה כי המלוה שמרויח קנסו בגוף אטו שבח ומתוך כך יזהר אבל הלוה אין במה לקנוס כדי שיזהר שמתחלה ע"מ לפרוע הוא לווה:

    הכי השתא התם משעת כתיבה עבד ליה שומא הכא מי יימר דעריב קשה לרשב"א דאמאי לא מייתי ההוא דשטרי חוב המוקדמין דקנסו התם בכוליה מזמן ראשון ומזמן שני אע"ג דאיכא למימר נמי מי יימר דגבי ממשעבדי דשמא לא יבא לגבות ממשעבדי לעולם וכן יש להקשות בסוגיא דהמניח את הכד (ב"ק דף ל: ושם) ואמר ר"י דכי היכי דהכא משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא התם נמי משעת כתיבה הוא דעבר ליה על מדבר שקר תרחק:

    וחכמים אומרים גובה את הקרן משמע שגובה ע"פ השטר ואפי' ממשעבדי וקשה לר"י דלמה השטר כשר כיון שהעדים עוברין על לא תשימון כדתנן באיזהו נשך (ב"מ דף עה:) ואע"ג דאינן עדי חמס שאין מרויחין כלום הא קיימא לן כאביי (סנהדרין כז.) דעבריין אוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני בזה בורר (שם דף כז:) ה"נ לא תנא לוה אלא בכלל מלוה הוא כדמפרש התם (דף כה.) בגמ' מלוה ברבית מלוה הבאה (לו) ברבית ואין לומר דמיירי כגון שאין ניכר הרבית בשטר אלא כתב סתם פלוני לוה מפלוני מנה והעדים היו סבורים שהיה הכל קרן ואח"כ נודע שהיה בו רבית דהא בפרק איזהו נשך (ב"מ דף עב. ושם) משני ר' יוחנן אההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון ואם אין ניכר הרבית בשטר שיש בו רבית נמי נגזור שמא יגבה גם הרבית בתורת קרן ואין לומר דלכך כשרין שלא עשו שומא כיון שניכר הרבית מתוך השטר לא יבא לגבות הרבית ע"י שטר זה והא דתנן באיזהו נשך (שם דף עה:) שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כשאין הרבית בשטר ניכר דהא אמר בשמעתין ובהמניח (ב"ק דף ל: ושם) דמשעת כתיבה עבד ליה שומא א"כ בשטר זה עוברין בלא תעשה וי"ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלי כדאמרי' (ב"מ דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א"נ כגון שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות וכן י"ל בשטרי חוב המוקדמין דאית דמוקי לה כר"מ אבל לרבנן כשרין ואפי' ר"מ אינו פוסל אלא מטעם קנס ואמאי והלא עדים פסולים הן שחתמו על השטר מוקדם אלא י"ל שיש עדים שהיו אנוסין מחמת נפשות א"נ י"ל דהתם כגון שאומרים טעינו בשנות המלך ואומר ר"י דהלכה כרבנן דאע"ג דקיי"ל כר"מ בגזירותיו (עירובין מז.) דוקא בגזירותיו אבל לא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות מטעם זה כרבנן דר"מ (יבמות לז.) במעוברת חבירו ומינקת חבירו:

    דתני רבין בר ר"נ לא את המותר כו' הא דלא אייתי מתני' דהתם דמפרשי לה נמי הכי לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' משום דלא מתרצא אלא ע"י ברייתא דרבין בר ר"נ וללישנא דדינא מייתי דללישנא דקנסו היתרא אטו איסורא לא מצי מייתי מהכא דלא שייך הכא קנסא דאם לקח הלוקח יותר ממה שהיה לו ליקח אין לקנסו בכך כי מה היה לו לידע כמה שם ולא גרסי' מה שהיה כתוב במקצת ספרים בשינויא הכא מי יימר דערובי עריב דא"כ הוה משמע דללישנא דקנסא מייתי:

    Tosafot on Bava Batra 94b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מתאים אוקימנא בדוכתא בפרק המפקיד שהפקידו אצלו בכרך אחד או בכעין כרך אחד, וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. וכן ההיא דשטר שיש בו רבית, בשטר שאין הרבית מפורש בו, וגובה ואין גובה ממשעבדי קאמר. וכבר פירשתיה במקומה בפרק אי זהו נשך (ב"מ עב,¨) בסייעתא דשמיא.

    Rashba on Bava Batra 94b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי ושניהם בטענת בריא נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונה עד שיבא אליהו או שיתפשרו ביניהם או יודו זה לזה ומ"מ דוקא כשהפקידום בכרך אחד אבל בשני כרכים היה לו לנפקד לכתוב שם כל אחד מהם על כיסו וכשלא כתב נעשה פושע וכל אחד משניהם נשבע שהמאתים שלו ונותן לו ונמצא מפסיד מביתו מנה וכבר ביארנוה במקומה בפרק המפקיד:

    שטר שיש בו רבית והוא שכתוב בו בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה במנה וסלע גובה את הקרן אף מן המשועבדים ואינו גובה את הרבית אף מבני חורין ויש מפקפקין בביאור זה שכתבנו במשועבדים ובני חורין בקצת דברים וכבר כתבנום במקומה בפרק נשך:

    מי שאמר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתר אפילו הותיר או פיחת בית רובע לסאה שהוא אחד מעשרים וארבעה הגיעו הא יתר מיכן יחזיר ולא את היתר על בית רובע לסאה בלבד הוא מחזיר אלא אף הרובעים שכל שהוא צריך להחזיר מחזיר את הכל ודבר זה יש בו פירושים אחרים כמו שיתבאר בפרק בית כור ומ"מ לשטה זו שכתבנו עכשו הגירסא הנכונה בזה הכי השתא התם בית כור עפר אמר ליה כלומר ולא היתה הכונה אלא לבית כור וזה שאמר הן חסר הן יתר לא אמר אלא שלא לדקדק הוא על המוכר ביתר ולא המוכר עליו בפיחת ומ"מ אומר זה עד רובע והוא שגורסין עד רובע לא חשיב יתר מרובע חשיב ואין גורסין יתר מרובע הואיל ותשעת קבין היא ארעא באפי נפשה היא שאף בפחות מתשעת קבין אנו דנין כן ויש גורסין כן ומפרשים בדרך אחרת ובפרק בית כור יתבאר:

    Meiri on Bava Batra 94b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אימא סיפא ולא גרסינן ת"ש כו' עכ"ל דאין לומר דהמקשה לית ליה סברת המדחה לומר דחומרא בעלמא הוא מה"ט דאין סברא שיקנוס ר"י דא"כ תיהדר הקושיא מת"ק אלא ע"כ דקושטא הוא דליכא למיגרס ת"ש דמשמע סייעתא אלא אימא סיפא כו' להחזיק הקושיא מת"ק וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 94b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    תוס' ד"ה אימא סיפא ולא גרסי' ת"ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא הוא אין סברא וכו'. נראה מה שכתבו התוס' דלמאי שדחה וכו' אינו נתינת טעם אהא דלא גרסינן ת"ש אלא פירושו הוא על קושיית המקשה ור"ל שהמקשה פריך אהא שדחה דחומרא בעלמא הוא פריך מרבי יוסי דאמר יבור ואי אמרת חומרא בעלמא הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ובמאי פליגי רבנן ורבי יוסי לא מסתבר ליה דבהא פליגי דרבי יוסי סבר דרובע לא שכיחא וכו' כן נראה משמעות לשון התוס' דפירוש המקשה הוא והא דלא גרסי התוס' ת"ש אפשר שטעמא הוא דלפי גירסת הגמרא דגרסי בה אי אמרת בשלמא ביותר מרובע לא יתיישב אגירסא דתא שמע אלא הלשון משמע שהוא קושיא אשנויא דלעיל שדחה דחומרא בעלמא הוא וכי תימא דהכל טעמא מאי למה לא פשט הפשטן מרבי יוסי דסיפא דקניס היתרא משום איסורא וסבירא ליה כרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולו כמו שפשיט לקמן בסמוך מדברי ת"ק דשנים שהפקידו וכו' דלא קניס ודלא כרב הונא והדר פשיט מסיפא מרבי יוסי דקניס כרב הונא י"ל משום דסבירא ליה להפשטן דליכא למפשט מרבי יוסי דאיכא למימד דאיסורא דכלאים שאני דחמיר ולכך קניס ביה ר' יוסי אבל מת"ק דמיקל פשיט שפיר מקל וחומר כמו שפירש הרשב"ם לעיל וק"ל:

    ד"ה קונסין אותו וכו' והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר חוב פסול דהתם לפי שלא נעשית עבירה בגוף המלוה וכו'. ר"ל ומה שמדמה התם שט"ח שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמים הכי מדמה ליה דכמו שבשטר חוב שיש בו רבית דבמה שנעשית בו עבירה קניס ר' מאיר שמפסיד הכי נמי בשטרי חובות המוקדמים במה שנעשה בו העבירה דהיינו הש"ח מפסיד לר' מאיר וק"ל:

    ד"ה וחכמים אומרים גובה את הקרן וכו' וי"ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלו ור"ל אבל מכל מקום עוברים :

    Maharam on Bava Batra 94b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    וזה לשון הרא"ם ז"ל תא שמע שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים כו'. בשלמא למאן דאמר לענין רובע דינא אין קנסא לא היינו דלא קנסינן להו הכא אלא למאן דאמר קנסא הכא נמי נקנסינהו ויהא מונח עד שיבא אליהו. ופרקינן הכי השתא כו'. תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד כו' בשלמא למאן דאמר משום קנסא היינו דקניס היתרא אטו איסורא אלא למאן דאמר דינא אין קנסא לא הכא נמי אמאי קניס רבי יוסי. ופריק הכי השתא התם ודאי איכא רמאי ומשום הכי קניס רבי יוסי בכל אבל הכא מי יימר דערובי עריב מידי כי היכי דנקנסיה נמי בהיתרא שהוא רובע דלמא אתרמי ליה למיהוי ביה יותר מרובע. תא שמע שטר שיש בו רבית קונסים אותו כו' אלמא קנסינן היתרא משום איסורא. ודחינן הכי השתא התם ודאי משעת כתיבה עבד ליה שומא כלומר עבר על לא תשימון עליו נשך ובודאי עבר עבירה ומשום הכי קנסינן ליה כו' הכא מי יימר דערובי עריב ליה מידי כי היכי דנקנסיה ברובע דהיתרא אטו יתר מרובע דהוי איסורא. תא שמע מסיפא וחכמים אומרים כו' ותיובתא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא. ודחינן כו'. תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' בשלמא למאן דאמר משום דינא ניחא אלא למאן דאמר משום קנסא הכא נמי מאי קנסא איכא כלומר הא לא עבד מידי דנקנסיה. ודחינן הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה מיהו רובע לא חשיב סאה יותר מרובע חשיב וכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה חשיבותא באנפיה נפשה והדרא תא שמע האונאה פחות כו' אלמא קנסינן היתירא בהדי איסורא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא ופריק התם נמי דינא הוא בשוה אמר ליה כו' תא שמע המקבל שדה מחברו כו' אלמא קנסינן היתירא ותיובתא דמאן דאמר דינא אין קנסא לא. אמר רב הונא בריה דרב יהרשע התם נמי אין מגלגלין עליו את הכל משום קנסא אלא משום דינא דכיון דאיכא יתר מעשר בורות מכורות הויא ליה שדה חשובה בפני עצמה וצריך ליטע אותה מתחלה ולא הוי טפלה לגבי הסאה ומשום הכי מגלגלין עליו את הכל. ויש לפרש כל הני תא שמע דאמרינן הכא דאעיקר מימריה דרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולן ואליבא דמאן דמוקי משום קנסא איכא מינייהו מאן דהוי תיובתא עליה ואיכא מינייהו מאן דהוי סייעתא למימריה וקא מייתי ליה לסיועי לדרב הונא ולמפשט מיניה דמימריה סליק אליבא דהלכתא כי היכי דלא ליסליק אדעתין דלאו הלכתא הוא משום הך תיובתא דאותבינן עליה ואף על גב דהא פריק לה איכא למימר דוחק הוא להכי אמרינן תא שמע לסיועי למימריה ולמפשט מינה דהלכתא הוא והאי פירוקא פירושא מעליא הוא. אבל למאן דמוקים לה להא דרב הונא משום דינא לאו תיובתא איכא עליה מהני תא שמע דאמרינן ולאו סייעתא מסייע ליה כיון דאמרינן דהא דרב הונא דינא הוא ולאו קנסא ליכא לאותובי עליה מהנך דלא קנסי להו ולאו לסיועי מהנך דקנסי להו וגם הכי נמי ליכא למימר איפכא (חסר מכאן עלה א').

    תא שמע מסיפא אמר רבי יוסי כו' ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דהתם ודאי מנה דחד מינייהו הוא. תוספות הרא"ש ז"ל.

    תא שמע דתני רבין לא את המותר בלבד כו' משנה שלימה היא בפרק בית כור אלא דמתרצינן התם לישנא דמתניתין מתוך ברייתא זו לפיכך הביא זאת הברייתא והיא שנויה בענין האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך דקתני רישא פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו יתר מכאן יעשה חשבון מיהו מחזיר לו מעות אם רצה או מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר מעות כדי ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע מחזיר לו קרקע הא לאו הכי מחזיר לו מעות. ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' פירוש היכא דאיכא בההוא בית כור מותר על רובע לסאה ובין הרובעים והמותר יש שם יתרון תשעה קבין מחזיר לו המותר והרובעים אלמא כיון שהיתרון דבר חשוב מחזיר לו את הכל ולא אמרינן כבר נתן רובע לכל סאה למחילה הכי נמי לענין רובע קטנית לסאה אם יש שם מותר על רובע קטנית מנפה את כלו ולא אמרינן כיון דלא טרח איניש בשביל רובע הא אתיהיב ליה מעיקר המכר שיעורא דרובע למחילה לפי שאין אדם מוחל על רובע אלא על דעת שאין שם יתר מרובע ומסייע למאן דאמר דינא. הכי השתא הן חסר הן יתר אמר ליה רובע לא חשיב יתר מרובע חשיב דכיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה והדרא פירוש התם היינו טעמא דרובע לסאה הויא מחילה משום דהן חסר הן יתר אמר ליה ואם לא מפני שהתנה עמו הן חסר הן יתר אפילו רובע לסאה לא הויא מחילה הלכך יתר מרובע לסאה כיון דאינו בכלל התנאי מחזיר לו את כולו דבמכירת קרקעות לא מחיל איניש ולא מידי אפילו בפחות מרובע הרי שדרך בני אדם לצמצם ולדקדק במכירתה ולהוסיף דמים בשביל תוספת המדה וכדאמרינן לקמן התם שוה בשוה אמר ומאי דאמרינן דהוסיף רובע לסאה הגיעו לא מפני שדרך למחול על רובע אלא משום דאמר ליה בפירוש הן חסר הן יתר הלכך אמרינן מחזיר את כולו ולא אמרינן דרובע לסאה מאותו יתרון הויא מחילה לפי שדרך בני אדם שמדקדקין ואין מוותרין במכירתם ולא דמי לההיא דרובע טנופת לסאה שדרך בני אדם לוותר על כך ושלא להטריח לו לנפות בשביל רובע לסאה ובלא שום תנאי שהתנה עם הלוקח הגיעו הלכך אפילו בשיש שם יותר מרובע איכא למימר שהוא מוחל עד רובע ולא ינפה לו את המותר. ואף על גב דאסיקנא דסתמא נמי כהן חסר הן יתר לא מפני שדרך לוותר על כך אלא היינו טעמא לפי שהיה לו להזכיר מדה בחבל ולא הזכיר כמאן דאמר הן חסר הן יתר דמי דשם בית כור עליו אף על פי שפיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה. שאין הדבר מצוי שימצא ביד אדם בית כור או לתך מכוון ומצומצם ולפיכך הוה ליה להזכיר מדה בחבל וכיון שלא הזכיר כמאן דאמר ליה הן חסר הן יתר דמי ולא מתוקמא מתניתין בשלוקח בית כור מתוך בקעה גדולה וטעה והותירה המדה דהתם אפילו כל שהוא יחזיר היכא דאמר ליה בית כור סתמא כן נראה בעיני. והא דאמרינן מיהו רובע לא חשיב פירושו אף על גב דאיכא תשעה קבין מותר כל זמן שאין שם יתר מרובע לסאה כגון דזבין ליה שני כורין מחילה הויא בכלל הן חסר הן יתר הוי דרובע לסאה לא חשיב דקיימא לן כרב נחמן דאמר נותן תשעה קבין ומחצה לכל כור כך פירושו בעיני. ואם תאמר כיון דקיימא לן כרב הונא דאם בא לנפות מנפה את כולו היכא דאיכא מותר רובע לסאה ולא הוי תשעה קבין כגון שיש שם שמונה קבין לכור דאיכא חצי קב טפי מרובע לסאה למה אינו מחזיר את כל הרובעים במעות כיון שמחזיר את המותר. יש לומר דשאני התם דאמר ליה הן חסר הן יתר הלכך לעולם רובע לסאה הויא מחילה אף על גב דאיכא יותר מרובע לסאה צד שיצטרף המותר לשיעור קרקע הראוי בפני עצמו דהיינו תשעה קבין אבל היכא דליכא מותר תשעה קבין מחזיר לו במעות מה שיש שם יותר על רובע לסאה אף על פי שאמר ליה הן חסר הן יתר והרובעים הוו מחילה. מיהו רב הונא גופא סבירא ליה דהיכא דאיכא מותר על רובע לסאה אף על גב דלא הוי תשעה קבין מחזיר את הכל כדמוכח בפרק בית כור. ורב האי גאון ז"ל פירש בפרק בית כור דהא דתנן ולא את המותר בלבד הוא מחזיר כו' לא קאי היכא דשייר בבית כור תשעה קבין אלא כל היכא דאיכא מותר מרובע לסאה כגון שיש שם שמונה קבין מחזיר את הכל במעות בין לרב נחמן בין לרב הונא. וקשה לי לפירושו הא דאמר בשמעתין כיון דהוה ליה תשעה קבין הויא ארעא חשיבתא כו'. ובפרק בית כור אנו מוסיפין ביאור בדברים אלו. ועוד יש לומר הכי השתא התם הן חסר הן יתר לא בפירוש אמר ליה הן חסר הן יתר ולמה הוא מחזיר כל הרובעין כולה אפילו לרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כלו אלא על כרחך היינו טעמא דכיון דהוה ליה תשעה קבין הוה ליה ארעא חשיבתא באנפי נפשה ואדרא כולה שאין הקרקע הראוי בפני עצמו בכלל הן חסר הן יתר. הר"י ז"ל בעליות.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 94b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Rashi

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 94, Amud Bet, about 194 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “אימא סיפא רבי יוסי אומר: יבור.…”

      Named: רבי יוסי.

    2. Segment 228 words

      Opens “אי אמרת בשלמא כיותר מרובע טנופת דמי,…”

    3. Segment 310 words

      Opens “התם היינו טעמא דר' יוסי משום דמיחזי…”

    4. Segment 428 words

      Opens “ת"ש שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה…”

    5. Segment 515 words

      Opens “הכי השתא?! התם, ודאי מנה למר ומנה…”

    6. Segment 615 words

      Opens “ת"ש מסיפא א"ר יוסי: א"כ מה הפסיד…”

    7. Segment 711 words

      Opens “הכי השתא?! התם ודאי איכא רמאי, הכא…”

    8. Segment 817 words

      Opens “ת"ש שטר שיש בו רבית קונסין אותו,…”

    9. Segment 914 words

      Opens “הכי השתא?! התם משעת כתיבה הוא דעבד…”

    10. Segment 1010 words

      Opens “ת"ש מסיפא וחכ"א גובה את הקרן, ואינו…”

    11. Segment 1114 words

      Opens “הכי השתא?! התם ודאי קרנא דהתירא הוא,…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “ת"ש דתני רבין בר ר"נ לא את…”

    13. Segment 132 words

      Opens “הכי השתא?!…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 94b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026