Bava Batra 47b

מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה‎—She is divorced and not divorced; her husband is liable for her sustenance O VERVIEW The גמרא explained that the novelty that a divorced woman has a חזקה (in her husband’s assets) is in a case where her divorce is in doubt (מגורשת ואינה מגורשת), and since in this case her husband is liable for her מזונות, we may have thought that she has no חזקה בנכסי בעלה; the ברייתא teaches us that she does. תוספות clarifies the case, where she has a חזקה‎. ----------------------------- וכגון שייחד לה ארעא אחריתי – And for instance where he designated for her needs another land (not the contested land, which she claims as hers), from where she can receive her מזונות‎ – דאי לאו הכי אין לו חזקה דכיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה כדאמרינן לקמן: For if it were not so (that the husband did not designate another property for her מזונונת), she has no חזקה בנכסי בעלה, for since she is entitled to מזונות, we can say that the reason the husband did not protest her occupying the field is because the husband can claim she was eating her מזונות, therefore I did not protest, as the גמרא states later. S UMMARY The woman who is a ספק מגורשת has a חזקה בנכסי בעליה, only if he designated another property for her מזונות‎. T HINKING IT OVER What is the ruling by a regular wife, if he was מייחד לה ארעא אחריתי, does she have a חזקה בנכסי בעלה‎? Why?

ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן‎—Their proof is a proof and we place the field in their possession O VERVIEW רב הונא taught that all those who do not have a חזקה, nevertheless if they bought proof that the field is theirs, their proof is valid and we place the field in their possession, except for a robber that his proof is no proof, and we do not place the field in his possession. תוספות discusses the need for the duplication; ראייתן ראיה and מעמידין שדה בידן‎. They seemingly mean the same thing; the field is theirs. --------------------------------- נראה לרבינו שמשון בן אברהפ דנקט תרוייהו‎ – It appears to the רשב"א that the reason ר"ה mentions both of them, ראייתו ראיה, and מעמידין שדה בידן, is – איידי דבעי למיתני גבי גזלן אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו – Since he wanted to teach (in the סיפא) regarding a robber that אין ראייתו ראיה and אין מעמידין שדה בידו, therefore in the רישא he also mentioned both of them even though it was not necessary – תוספות explains why by גזלן it was necessary to mention both: דהתם איצטריך תרוייהו דאי לא תנא אלא אין ראייתו ראייה‎ – For there by גזלן it was necessary to mention both; אין ראייתו ראיה and אין מעמידין שדה בידו, for if ר"ה would have taught only אין ראייתו ראיה, and not mention אין מעמידין שדה בידו‎ – הוה אמינא דאין ראייתו ראיה לגבי הא שאין מעמידין שדה בידו אבל מעות יש לו – I would have said that the ruling of אין ראייתו ראיה is only regarding that we do not place the field in his possession however, he has the money – The reason we would assume that we are [also] discussing a case where we know there was a transfer of money is because – דלא היינו אומרים טעמא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור‎ – That we would not have assumed the reason אין ראייתו ראיה (that the sale is invalid) is because that if he would not admit to the גזלן that he sold him the field, the גזלן would have brought him and his donkey to the official (as רב כהנא explained) – אלא הוה מפרשינן טעמא משום דתליוהו וזבין לא הוו זביניה זביני אפילו מנה לו מעות‎ – Rather we would have explained the reason why the sale is invalid is because the rule is תליוהו וזבין לא הוו זביניה זביני, even when the robber counted the money to the נגזל in the presence of עדים‎. This is how we may have understood the ruling of ר"ה, had he only said אין ראייתו ראיה‎ – הלכך קאמרי תרוייהו דאין ראייתו ראיה כלל דאפילו מעות אין לו – Therefore ר"ה said both; אין ראייתו ראיה and אין מעמידין שדה בידו, so now we understand that אין ראייתו ראיה at all, that he even does not receive the money – דטעמא הוא משום דאי לאו דאודי ליה כולי‎ – For the reason of this ruling by a גזלן is because we assume that if the seller would not have admitted to the גזלן, etc. הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור‎. The admission is coerced and therefore meaningless. In summation; had ר"ה just said one (either אין ראייתו ראיה or אין מעמידין), we could have mistakenly assumed that we are [also] discussing a case where money was transferred in the presence of עדים, however since (we are mistakenly assuming that) the rule is תליוהו וזבין לאו זביניה זביני, therefore the rule will be that the גזלן does not receive the field but he receives his money back (even if לא מנה לו המעות בפני עדים). Therefore ר"ה mentioned both rules, so now we know (from אין מעמידין השדה בידו) that the גזלן does not receive the field, and therefore אין ראייתו ראיה teaches us that the does not receive the money back (in a case where לא מנה המעות בפני עדים), the reason is that we assume that he did not pay money, and the reason why the נגזל admits that he received money is like רב כהנא (that דאי לאו דאודי לי' וכו'). However if מנה המעות בפני עדים the גזלן will retain the field, since תליוהו וזבין זביניה זביני‎. תוספות continues: והאי כולן נראה לרבינו שמשון בן אברהם דקאי נמי אבן שלא חלק ואשה שלא נתגרשה‎ – And it appears to the רשב"א that this word כולן which ר"ה stated (וכולן שהביאו ראיה) it also refers to the son who did not separate from being supported by his father, and a woman who was not divorced that by them too ראייתן ראיה וכו'. ואף על גב דאמר לקמן [גבי אשה בנכסי בעלה] דלגלויי זוזי הוא דבעי – And even though the גמרא later states regarding [a woman in her husband’s assets] that she has no ראיה for we say, he wanted to reveal her money – תוספות responds: כיון דאוקימנא בהודאה לא שייך בה גלויי זוזי‎ – Since we have just established the ruling of ר"ה that ראייתו ראיה is (only) in a case of admission (however it does not apply in a case where מנה לו המעות), therefore the concept of גלויי זוזי is not applicable – Another approach why ראייתו ראייה even by אשה שלא נתגרשה: ועוד דמשמע לקמן דסבירא להו לרב הונא ולרב נחמן דלא אמר לגלויי זוזי הוא דבעי: And additionally, it seems later that ר"ה and ר"נ maintain that we do not say that he sold it because of לגלויי זוזי הוא דבעי, but rather it is a good proof, therefore we can maintain here that ראייתן ראייה applies also to an אשה שלא נתגרשה‎. S UMMARY The double ruling that אין ראייתו ראיה and אין מעמידין שדה בידו teaches us that not only does the גזלן not receive the field, but he also does not get back any money (where it was merely אודי ליה). T HINKING IT OVER It seems from תוספות that the way we know that not only does the גזלן not receive the field, but also that he does not receive his money back, is from the fact the רב הונא said two things; אין מעמידין שדה בידו (he does not get the field), and אין ראייתו ראיה (he does not get the money back). According to this, ר"ה should have stated it in the reverse אין מעמידין שדה בידו ואין ראייתו ראייה, why does he actually state אין ראייתו ראייה (first, and then) אין מעמידין שדה בידו‎?!

ומעמידין שדה בידן‎—And we place the field in their possession O VERVIEW רב הונא taught that 'וכולן'; if all of them (those who do not have a חזקה), bring proof that they bought it, we place the field in their possession; we accept the proof as valid. The issue here is that one of those who have no חזקה is an אומן, a craftsman; a tailor, a launderer, etc. what does it mean that we place the field in his possession. A tailor always has a חזקה in a field; he does not need a ראייה‎. ----------------------------------- גבי אומן נמי שייך שדה כגון אם הוא בנאי: Regarding an אומן we can also apply the case of a field, for instance if he is a building contractor. S UMMARY Some אומנים are involved with fields as their אומנות‎. T HINKING IT OVER תוספות previously stated that when רב הונא said 'וכולן' he included a בן בנכסי אביו and an אשה בנכסי בעלה‎. Therefore the 'וכולן' of ר"ה can be referring to an אריס and these two, Perhaps ר"ה was not discussing an אומן‎. Why did תוספות find it necessary to include אומן in the 'וכולן'?

אבל בשטר קנה‎—However he acquires it with a note O VERVIEW The משנה in גיטין taught that if a person bought a property from a סיקריקון, and he then bought it back (again) from the (original) owner, the buyer does not acquire the property. רב qualified this ruling that it applies only if the original owner merely told the buyer, לך חזק וקני, however if he wrote a שטר that he is selling him the field, the buyer acquires the field. תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ----------------------------------- אלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה נמי קאי כדמוכח במתניתין בהניזקין (גיטין דף נח, ב ושם) – This ruling of רב applies also to the case of, ‘ he bought from the man, and he went back and also bought from the woman’, as is evident (from the משנה) in פרק הניזקין‎. תוספות asks: וקשה דתניא בסוף מי שהיה נשוי (כתובות דף צה, א ושם דיבור המתחיל וכתבה) – And there is a difficulty for the ברייתא taught in פרק מי שהיה נשוי‎ – כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה – The husband wrote a שטר to a first buyer, but she (the wife) did not sign it for him, the husband then sold it to a second buyer and she signed the שטר for him; the rule is she forfeited her כתובה‎. This concludes the ברייתא‎. We can infer – דוקא משום דלא חתמה לראשון אבל אי חתמה לראשון לא איבדה כתובתה כדמוכח התם‎ – That it is only because she did not sign for the first buyer, that is why she forfeits her כתובה, however if she signed for the first buyer she did not forfeit her כתובה, as it is evident there; this is true – אף על פי שכתבה שטר – Even though she wrote a שטר, however רב ruled that if she wrote a שטר to the buyer (after he bought it from her husband) it is a valid sale, and from the גמרא there it is apparent that even if she signed on a שטר, it is not a valid sale! תוספות answers: ונראה לרבינו יצחק דהא דקאמר רב בשטר קנה יש להעמיד בשטר הראיה שאחר הקנין – And it appears to the ר"י that this which רב ruled that when a שטר is given, he acquires the property, we can establish this ruling by a שטר that is used for proof of ownership, which is presented after the קנין‎ – דכיון שאחר הקנין עשתה שטר שייפתה כחו כל כך קנה‎ – For since she made the שטר after the קנין, so she empowered him so much, therefore he acquires the field – וההיא דכתובות מיירי בשטר מתנה בלא קנין אחר אלא שטר – And that גמרא in כתובות is discussing a case of a שטר מתנה without any other קנין except for the שטר, therefor he is not קונה. תופות offers an alternate solution: אי נמי חתמה דהתם לשון גמר כמו חתמו גבי תורף דגיטין‎ – Or you may also say that the word חתמה there (in כתובות) is an expression of completion, like the word חתמו regarding the תורף of a divorce – וכמו תורה חתומה ניתנה בהניזקין (גיטין דף ס, א) כלומר שגמרה מקח ונתרצתה בעל פה – And like the phrase in פרק הניזקין, ‘ the תורה was given complete’; the חתמה in כתובות means she completed the sale and agreed orally to the sale, but not that she signed a שטר‎ – A third and final answer: אי נמי חתמה ממש ובשטר של בעל‎ – Or you may also say, she actually signed the שטר, however she signed her husband’s שטר, therefore the sale is not valid – והא דאמר רב בשטר קנה שעשתה שטר מכירה בשמה‎ – And this which רב ruled בשטר קנה, is where she made a separate bill of sale with her name (not part of her husband’s שטר). תוספות continues to explain the dispute between רב and שמואל: ומסתבר דטעמא דרב כטעמא דשמואל דאמר בהניזקין (שם דף נח, א ושם דיבר המתחיל אבל) – And it is logical that the reason of רב, who maintains that if there was a שטר, he is קונה, is like the reasoning of שמואל, who rules in פרק הניזקין that – אף בשטר לא קנה עד שתכתוב לו אחריות – He is not קונה even with a שטר unless the wife writes for the customer a guarantee – ושמואל לטעמיה דאמר בפרק קמא דבבא מציעא (דף יד, א ושם) – For שמואל follows his view which he stated in the first פרק of מסכת ב"מ – אחריות לאו טעות סופר בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות טעות סופר הוא – The lack of a guarantee in a שטר of buying and selling, is not to be attributed to a mistake of the scribe, however רב maintains that the lack of אחריות is considered a mistake of the scribe. תוספות presents a difficulty with this view that טעמא דרב כטעמא דשמואל: אבל קצת קשה דלקמן פריך לרב הונא דאמר תליוהו וזבין זביניה זביני‎ – However there is a slight difficulty for later רב המנונא challenges רב הונא who maintains that a forced sale is a valid sale; the question was – מהא דאמר שמואל אף בשטר לא קנה‎ – From this which שמואל ruled that the buyer is not קונה even if the sale was made with a שטר‎ – ואי תלוי הדבר באחריות מאי קשה ליה משמואל טפי מרב: However if the validity of the sale depends only if there was אחריות, so why is there a difficulty from שמואל more than from רב‎?! תוספות does not answer this question. S UMMARY In the case of לקח מן האיש ואח"כ לקח מן האשה it is a valid sale if the שטר was only לראיה and another קנין was made previously, or a שטר is always valid, or a שטר is valid if it is a separate שטר from her husband’s. The dispute between רב ושמואל is regarding whether אחריות טעות סופר (רב), or not (שמואל). T HINKING IT OVER How can we understand that when תוספות writes טעמא דרב כטעמא דשמואל, that it is the intent of תוספות to offer an additional answer to his original question from פרק מי שהיה נשוי‎?

ורב ביבי מסיים בה כולי‎—And Rav Bibi concluded it, etc O VERVIEW רב נחמן related from the name of רב הונא that even if the גזלן brought proof that he bought the field (a שטר), nevertheless the proof is insufficient and he does not get to retain the field. The גמרא stated that רב ביבי concluded in the name of ר"נ that (even though) the גזלן does not receive the field, but he receives back the money which he paid for the field. ---------------------------- קצת קשה הלשון דהא רב ביבי פליג כדאמרינן לקמן – The language is somewhat difficult to accept, for ר"ב argues with ר"ה as the גמרא states later – ורב הונא לא מיירי בהכי אלא בהודה ולא במנה: Since ר"ה is not discussing this case but rather only a case where the owner admitted to receiving money, but not a case where the money was counted in the presence of עדים; in that case it is a valid sale S UMMARY Seemingly רב ביבי and ר"ה disagree; so how can we say ור"ב מסיים בה‎?! T HINKING IT OVER Why does תוספות write קצת קשה; it seems to be a very strong קשיא‎?!

לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת יש מפרשים דוקא בשייחד לה ארעא אחריתי למזונהא, אבל לא ייחד לה ארעא אחריתי למזונהא אין לה חזקה, דאימר מזוני הוא דקא אכלה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא נא, א) לא לאשה חזקה בנכסי בעלה, פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקא אכלה. ואין פירושם מחוור, דאם איתא הוה להו לפרושי הכי בהדיא, ולא דמיא לההיא דלקמן, דלההיא ודאי כללא קא כיילא מתניתא דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה, ואנן הוא דשיילינן פשיטא אמאי איצטריך תנא לאשמועינן, ואמרינן דאפילו ייחד לה ארעא למזונהא קא משמע לן דלית ליה חזקה אפילו בארעא אחריתי, אבל הכא דקתני סתם אשה שנתגרשה הרי כשאר כל אדם היא דנימא דוקא בשייחד לה ארעא למזונהא לא.

דאמר שמואל אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו את האחריות שהסיקריקון מקפיד ודאי מן הסתם על כתיבת השטר, דכיון דבעל הבית אינו מפסיד כלום בכתיבת שטר ללוקח, דלוקח הוא נותן שכר, מימר אמר סיקריקון עדיין מצפה שתחזור לו, ואף בעל הבית כותב שטר מאימת סקריקון. אבל אחריות מי דחקו לבעל הבית לכתוב לו, דודאי על זה אין דרך סיקריקון להקפיד, דמה לו לזה לקבל אחריות על נכסי סיקריקון, אלא לא כתב את האחריות עד שגמר בלבו והקנה. ומכל מקום אם אנסו סיקריקון לכתוב את האחריות בפירוש, אף זה מקחו בטל, וכן כתב מורי הרב ז"ל.

אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני השתא סלקא דעתן דזבין בשטר בלחוד קאמר ובלא זוזי, דלבסוף הוא דאמרינן דבדיהיב זוזי קאמר, ובדין הוא דליקשי ליה מדידיה, דהא דאמר רב נחמן אמר לי רב הונא וכולן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה, ואי בלא שטר קאמר מאי קא משמע לן, מתניתין היא, לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, כדאקשינן לעיל, אלא דמעיקרא דייקינן בטעמיה ואקשינן עליה, ולבסוף אסקינן דבדיהיב זוזי דוקא קאמר דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה.

אלו שהזכרנו שאין להם חזקה זה על זה שהביאו עדים או שטר או ראיה שבעל השדה מכרו או נתנו להם או שהודה בפניהם שמכרו או נתנו יש מהם שראייתם ראיה והם האמן והאריס והשתף והאפטרופוס והבן עם האב והאב עם הבן והאשה אצל בעלה והאיש בנכסי אשתו ובנכסי מלוג לבד כמו שיתבאר למטה אבל הגזלן הואיל והוחזק בגזלן על הדרכים שבארנו אפילו הביא עדים שבפניהם הודה שמכרו או נתנו אם טענו הבעלים מחמת יראה אודיתי אין זה כלום שהרי אם לא הודה לו היה אונסו או גוזלו ביתר מיכן ואפילו בשטר ומ"מ אם הביא עדים שבפניהם קבל המעות או שהעידו כן בשטר מוציאין השדה מידו מ"מ ומוסרין אותו לנגזל והלה מחזיר לו המעות כמה שהעידו העדים ודוקא בשמסר מודעא אבל אם לא מסר אע"פ שבאונס מכר מכרו קיים וכן כתבו גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהגזלן אין צריך מודעא ואין דבריהם נראין שהרי סוגיא זו מוכחת בהפך שהגזלן והלוקח מן הסקריקון ושאר הכופין למכור כלם שנויים בסוגיא זו בערבוביא ומתגלגלים זה על זה ועוד אם כדבריהם מה הוצרך לומר בכאן רב הונא לא סבירא ליה דרב ביבי והרי לדבריהם אף רב הונא מודה שבגזלן לא גמר ומקני אף במעות:

הסקריקון הוא גוי ההורג נפשות על עסקי ממון עד שיתן שדה לפדיון נפשו ושדה זה אינו קנוי מן הדין לגוי זה הנקרא סקריקון שאע"פ שהמכר באונס מכר הוא הואיל ולא מסר מודעא כמו שאמרו אגב זוזי גמר ומקני מ"מ מתנה באונס אינה מתנה ומעתה הלוקח מן הסקריקון לא קנה ובעלים מוציאין מידו אפילו לקחו אח"כ מן הבעלים שהרי אף הסקריקון כופהו לכתבו לזה ולא סוף דבר בשלא כתב לו שטר אלא שאמר לו בעדים לך חזק וקני אלא אפילו כתב לו שטר עד שיכתוב לו אחריות בפירוש ואע"פ שבשאר מקומות אחריות טעות סופר הוא כל שכותב מאונס ודאי אין אומרין בו שטעות הוא אבל כשכתבו בפירוש ואין דרך אנס להכריח את האנוס בקבלת אחריות ודאי מחל וגאוני הראשונים כתבו בה שיכתוב סתם ושלא יפרוט שאינו מקבל אחריות ואין דבריהם נראין כלל ועיקר דבר זה במסכת גיטין מעתה גזלן שקבל אח"כ שטר מן הנגזל וכתב לו אחריות בפירוש ראייתו ראיה:

והאונס את חברו למכור לו שדהו באיזה צד אונס ולא מסר הלה מודעא על זה כבר ביארנו למעלה שאם נתן לו דמים מכרו קיים אגב זוזי גמר ומקנה וכן יש דברים שאע"פ שהם באונס נגמרו הרי אמרו לענין קרבן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו להקריב מה שנדר או מה שנתחייב בו עד שיאמר רוצה אני וכן לענין גט באותם שכופין אותם להוציא כופין עד שיאמר רוצה אני:

בד"ה מגורשת כו' וכגון שייחד לה ארעא כו' עכ"ל דבאשתו גמורה אפי' בייחד לה ארעא אחריתא אין לה חזקה כדלקמן ולא ניחא להו הכא כפרשב"ם דגם אם הוא שונא לה מייחד לה ארעא כיון שהוא חייב במזונותיה וק"ל:

בד"ה אבל בשטר כו' בפ"ק דב"מ אחריות לאו ט"ס בשטרי מקח וממכר ורב סבר אחריות ט"ס כו' עכ"ל וההיא דפ' מי שהיה נשוי כשפירשה דלא קבלה אחריות מידי כ"כ התוס' בפ' הניזקין ובפ' הכונס אבל עיקר התירוץ חסר הכא מדבריהם ונראה הכא מדקדוק דבריהם לתרץ דדוקא בשטרי מקח וממכר סבר רב אחריות ט"ס אבל בשטרי מתנה מודה רב דאחריות לאו ט"ס הוא וההיא דמי שהיה נשוי איירי בשטר מתנה כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

ד"ה אבל בשטר קנה וכו' ומסתבר דטעמא דרב כטעמא דשמואל וכו' בתוס' דהנזקין דף נ"ח ד"ה אבל בשטר קנה משמע דהאי מסתברא תירוץ בפני עצמו הוא ור"ל דטעמא דרב דאמר בשטר קנה משום דבשטר סתם אמרינן אחריות מעות סופר וכמו שכתב לו אחריות דמי ואם כן יש לתרץ דההיא דפרק מי שהיה נשוי דמשמע שם דאפילו בשטר לא קנה לא איירי בשטר סתם אלא שמפורש בו דלא קבילה עלה אחריות ולכך אפילו לרב לא קנה וז"ל התוס' שם ולמאי דמפרש הר"ר אליעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי הכא באחריות ט"ס וכו' עד וההיא דכתובות כשפירשה דלא קבלה אחריות מיירי ע"ש:

במגורשת ואינה מגורשת פירש ר"י ז"ל שייחד לה ארעא אחריתי למזונותיה כו'. ככתוב בתוספות. ואין זה מחוור בעיני דאי בשיחד לה ארעא אחריתי למזונותיה פשיטא שהיא כשאר כל אדם דכיון שהיא ספק מגורשת אינו מוסר שדותיו בידה. ועוד דליכא לאוקמה סתם ברייתא בשיחד לה ארעא אחריתי למזונותיה דכל כהאי גוונא הוה מפרש לה תלמודא דאלו הא דמוקמינן לקמן הא דתנן ולא לאשה בנכסי בעלה ואמרינן לא צריכא דייחד לה ארעא אחריתי למזונותיה לאו לאוקמי מתניתין בשיחד לה ארעא אחריתי דוקא אלא בכל ענין מתוקמא ואפילו בשייחד לה ארעא למזונהא וחדושא דמתניתין בשייחד והא דאמרינן נמי הכא דכשנתגרשה הרי היא כשאר כל אדם בכל ענין מתוקמה ואפילו בשלא ייחד לה ארעא אחריתי למזונתה תדע דמוקמינן לקמן הא דתנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ואמרינן לא צריכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ודייקינן עלה הא ראיה יש אפילו בשלא כתב לה דין ודברים ולהכי מקשינן ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדבעינן למכתב לקמן ואף על גב דאית לה מזונות למגורשת ואינה מגורשת אין דרך למסור בידה שדה למזונותיה ואינו בוטח בה כיון שהיא כנכריה אצלו והא דמקשינן לקמן פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני הוא דקאכלה דוקא באשתו הוא דפשיטא לן האי טעמא כיון דאית לה מזוני ובטח לה לב בעלה אבל אם קבל עליו לזון איש נכרי לחמש שנים יש לו חזקה בנכסיו דלא עביד איניש למסור בידו שדה למזונות. עליות.

גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה פירש רש"י ראיה בשטר מכירה או הודאה אבל לא ראו עדים מנין המעות אבל אם מעידים על מנין המעות האמר רב הונא לקמן תלוהו וזבין זביניה זבינא ואין לחלק דהני מילי דלא בא לידו מתחלה בתורת גזלנות אבל בא לידו בתחלה בתורת גזלנותא לא הוה זביניה זביני דאם כן מאי פריך לרב הונא לקמן מההיא דלקח מן הסקריקון שאני התם דמקחו בטל משום דבא לידו בתורת גזלנות וכן מאי דפריך לקמן לרב הונא מהא דמסיים רב ביבי קרקע אין לו אבל מעות כו' ומשני דרב הונא לא סבר הא דרב ביבי ומאי דוחקיה לימא לעולם סבירא ליה כרב ביבי ושאני התם משום דבא לידו מתחלה בתורת גזלנותא. תוספי הרא"ש ז"ל.

אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו הא דקתני תרתי הכי קאמר אין ראייתו ראיה לענין חזרת דמים דאף על גב דאודי ליה באנפי אחריני שקבל ממנו מעות מוציאין השדה מידו ואין הנגזל מחזיר לו המעות שהודה בקבלתם והוה ליה להקדים בלשונו אין מעמידים שדה בידו אלא אגב דקאמר אף על פי שהביא ראיה הקדים תחלה אין ראייתו ראיה. ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן כו'. פירש ר"ש ז"ל אין לומר אההיא דלקח מסקריקון קאי ומסיים בה דמילתא דשמואל דאמר אף בשטר לא קנה כו'. ואין זה מחוור אצלי דבפרק הנזקין דהתם עיקר דין לקח מסקריקון הוה ליה לאתויי הא דרב ביבי. ועוד דליכא לפרושי מסיים בה במילתא דשמואל דהא אמתניתין דלקח מן הסקריקון כו' מקחו בטל שייך לסיומא כמו אמילתא דשמואל וליכא לפרושי נמי דרב ביבי מסיים בה בהא דתנן לקח מסקריקון דלאו אורחא דתלמודא למינקט פלוני מסיים בה אלא על מימרא דאמורא ולא על משנה וברייתא. ויש לפרש דרב ביבי מסיים על הא דאמר רב הונא גזלן אף על פי שהביא ראיה אין ראייתו ראיה וכי תימא היכי מסיים בה קרקע אין לו אבל מעות יש לו והא אמילתיה דרב הונא קיימינן ואלו לרב הונא אם יש מתן מעות לפני עדים ראייתו ראיה. יש לומר דרב נחמן דקאמר לה משמיה דרב הונא סבירא ליה כרב הונא בחדא דאף על פי שהביא ראיה בשטר אין ראייתו ראיה ופליג עליה בדין תלוהו וזבין ואליבא דנפשיה קאמר רב נחמן דהיכא דמנה לו מעות בפני עדים קרקע אין לו אבל מעות יש לו ולא קנסינן ליה ולא איירי רב נחמן בהא דמסיים בה במאי דמיירי רב הונא דאלו הא דקאמר רב הונא אין ראייתו ראיה פירושה שאין מחזיר לו המעות מדקאמר ואין מעמידים שדה בידו ומיירי בשלא מנה לו בעדים והא דרב ביבי פליג אדרב הונא כדאמרינן לקמן. וקיימא לן כרב הונא דאמר תלוהו וזבין זביניה זביני' אבל תלוהו ויהיב לא קנה ואפילו אם כתב לו אחריות נכסים כיון שאנסוהו לכתוב לו אחריות נכסים לא קנה שהרי מאונס שיעבד לו נכסיו והדעת מכרעת כן וסוגיא נמי הכי מוכחא דמקשינן עלה דרב הונא ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה ולא מוקמינן לה לדרב הונא כשכתב לו אחריות נכסים כי היכי דקנה אליבא דרב והא דמהני לרב כתיבת השטר אף על פי שאנסוהו על כתיבת השטר מדאמרינן גבי הא דרב הונא הא אתמר עלה אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקנה משום דרב ודאי סבירא ליה דאף על פי שאנסוהו לכתוב את השטר אגב אונסיה גמר ומקנה דהא גבי לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית כמאן דאנסו בעל הבית על כתיבת השטר דמי דודאי הסקריקון יקפיד אם ישמע שזה מונע כתיבת השטר מן הלוקח שנראה שהוא מצפה שתחזיר לו הקרקע ואפילו הכי קאמר רב דקנה כיון שכתב לו את השטר אף על פי שהוא אנוס על הכתיבה. מיהו כי אמר ליה לך חזק וקנה דדבורא בעלמא הוא לא אמרינן דגמר ומקנה אבל לשמואל דאית ליה דאף בשטר לא קנה ודאי היינו טעמא דקנה כשכתב לו אחריות נכסים משום דאמרינן לא היה אנוס על כתיבת אחריות שהסקריקון לא היה מקפיד אלו שמע שזה מונע ממנו שעבוד נכסיו שהרי הסקריקון לא גלה דעתו שהוא רוצה בשעבוד נכסיו אבל אם אנסוהו לכתוב אחריות נכסים ודאי לא קנה כמו שלא קנה בכתיבת השטר בלא אחריות כי מה טעם יש להפריש ולחלק בין כתב לו את השטר ובין כתב לו אחריות נכסים כיון שהכל מתוך האונס. והא דאמרינן לעיל לאפוקי מדרב דאמר אבל בשטר קנה קמשמע לן כדשמואל כו' לאו למימרא דגבי גזלן קנה בכתיבת אחריות שהרי אנוס הוא על האחריות כיון שהגזלן אומר לו לכתוב לו אחריות אלא גבי סקריקון הוא דמהניא כתיבת אחריות מן הטעם שפירשנו. מיהו אם בגזלן שאינו הורג נפשות על עסקי ממון מיירי אלא שהוחזק בגזלנות על שדה זו ודאי כי היכי דאמרינן שאם הוחזק בגזלנות על שדה אחת יש לו חלקה בשדה אחרת שאין יראים ממנו למחות אלא על אותה שדה שמסר נפשו עליה הכי נמי אין יראים מפניו למנוע ממנו שעבוד נכסים שהרי שעבוד נכסים כשדה אחרת דמיא הילכך אם כתב לו אחריות קנה. כן נראה בעיני. עליות.

אמר רב הונא תלוהו וזבין זביניה זביני פירוש קסלקא דעתך השתא דסבירא ליה לרב הונא דאגב אונסיה בלחוד גמר ומקנה והוא הדין לתלוהו ויהיב דמתנתו מתנה והיינו דמקשינן מדתניא יקריב אותו ומגיטי נשים דהוה לן למימר דגט המעושה שלא כדין כשר דאגב אונסיה לחוד גמר ומגרש. הר"ן ז"ל.

אמר רב הונא תלוהו וזבין זביניה זביני השתא סלקא דעתך דזבין בשטר בלחוד קאמר ובלא זוזי דלבסוף הוא דאמרי דבדיהיב זוזי קאמר ובדין הוא דליקשי ליה מדידיה דהא אמר רב נחמן אמר לי הונא וכולן שהביאו ראיה אין ראייתן ראיה ואי בלא שטר קאמר מאי קא משמע לן מתניתין היא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דאקשינן לעיל אלא דמעיקרא דייקינן בטעמיה ואקשי עליה ולבסוף אסקינן דבדיהיב זוזי דוקא קאמר דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. אלא מסיפא וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני איכא למידק כיון דהשתא איסתבר לן דרב הונא אפילו בלא זוזי קאמר אמאי לא דחי ליה דילמא שאני הכא דלמפטר מיניה משאר כסות ועונה ואגב אונסיה והרווחת שאר כסות ועונה גמר ומגרש. אלא מהא שמעינן דשאר כסות ועונה לא חשבינן להו בהא לכלום לא לדידיה ולא לדידה והיינו נמי בגט מעושה שלא כדין דפסול ולא אמרינן דאגב אונסיה ושאר כסות ועונה דמיפטר מינייהו גמר ומגרש. הרשב"א ז"ל.

ולא אמרן אלא בשדה סתם פירוש מדחזינן דבריר ליה הי ניהו שדה דמזבין ליה מכלל שדותיו ואינהו לא אניסי ליה מעיקרא אלא לזבוני שדה סתם מכלל דגמר לאקנויי אבל אנסוהו לזבוני שדה זו ממש לא הוו זביניה זביני דמאי הוה ליה למעבד. ובשדה זו נמי לא אמרן דלא הוו זביניה זביני אלא דלא ארצי זוזי כלומר לא עיין בהו אי טבי נינהו או לא כדאמרינן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה דמדחזינן ליה דלא ארצינהו לזוזי מכלל דלא גמר לאקנויי אבל ארצי זוזי זביניה זביני דכיון דארצינהו הא ודאי קא גמר לאקנויי. והיכא דלא ארצי זוזי לא אמרן דזביניה לאו זביני אלא היכא דלא הוה ליה לאשתמוטי פירוש לממסר מודעה דמאי הוה ליה למיעבד אבל הוה ליה לאשתמוטי ולא אשתמיט מדלא אשתמיט מכלל דגמר לאקנויה. ואסיקנא והלכתא בכולהו הוו זביניה זביני אלא מיהו דוקא היכא דיהיב זוזי אבל אי לא יהיב זוזי זביניה לא זביני דהא תנן לקח מן הסקריקון וחזר ולקח כו' ואוקימנא בדלא יהיב זוזי דאמרינן עלה אמר רב לא שנו כו' ושמואל אמר אף בשטר לא קנה ואמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי וקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני. ואיכא נוסחא דאית בהו הכי ולא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי פירוש כלומר ולא אמרן אלא דלא יהבי ליה זוזי כדאמרינן המרצה מעות מידו ליד אשה לא ינקה מדינה של גיהנם. ואי קשיא אהאי גירסא דתנן לקח מן הסקריקון כו' ואוקימנא בדלא יהיב זוזי כדאמרן דשמע מינה דהיכא דיהיב זוזי הוא דקני והיכא דלא יהיב לא קני עד דכתב ליה אחריות כדשמואל והכא אמרינן דלא שנא ארצי ליה זוזי ולא שנא לא ארצי קני אלמא אף על גב דלא יהיב זוזי נמי קני. לא דמי דאלו התם לענין סקריקון היכא דלא יהיב זוזי לא קא יהיב כלל אלא בעידן זביני ולא בתר זביני ומשום הכי לא גמר ומקנה והכא לענין תלוהו וזבין אף על גב דלא יהיב זוזי בעידן זביני דעתיה דלוקח למיתן ליה לבתר זביני ואדעתא דהכי הוא דכפיה לזבוני ליה ומוכר נמי סמכא דעתיה דיהיב ליה זוזי בתר גמר זביני ומשום הכי גמר ומקנה ודייקינן לה להאי מילתא מדאמרינן הכא לענין לקח מסקריקון מודה שמואל היכא דיהיב זוזי דמשמע דהיכא דלא יהיב זוזי כלל לא בעידן זביני ולא לבתר זביני לא קנה והכא לענין תלוהו וזבין אמרינן בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה דמשמע דבעידן זביני הוא דלא ארצי אבל בתר זביני מיהא יהיב. הר"י ן' מיגש ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולא אמרן אלא דלא ארצי זוזי. יש מפרשים שלא חשש המוכר למנות המעות לדעת כמה הם מלשון המרצה מעות ליד האשה וכל שלא חשש המוכר למנות כמה הם גלוי הדעת הוא זה שעדיין אינו מתרצה למעות. ויש מפרשים מלשון אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה כלומר שלא ראינוהו מדקדק במעות אם יפות אם רעות. ויש מפרשים שלא הרצה לו הלוקח מעות מיד אלא שאמר ליתן לו שזה כעין תלוהו ויהיב כל שלא נתן המעות מיד. ואסיקנא והלכתא בכולהו קני ודוקא בדלא מסר מודעא דאף על גב דידעינן באונסיה ואפילו כאונסיה דטאבי דתליה לפפי אכינרא אפילו הכי אמרינן דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה. אבל אי ידעינן באונסיה ומסר מודעא מקחו בטל וכדאמרינן לעיל מודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא ואמרינן נמי בסמוך אמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. והיכא דבטל מודעא המקח מקח והמודעא מבוטלת. ומסתברא שאם נאנס על ביטול המודעא ומסר מודעא אף על ביטול המודעא אינו כלום והוא דידעינן באונסיה דביטול המודעא ואותן שכותבים בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל המודעות אינו כלום שאם ביטל אחד אינו מועיל כל שמונה והולך ביטולים כמה אינם מועילים. ומסתברא לי דתקנת הביטולים בפוסל עידי ביטול ויאמר והריני פוסל כל עדים שיאמרו שמסרתי מודעא על מכר זה שהרי שם אותם לגבי נפשיה בעדים פסולים וכענין שאמרו בנאמנות ותלוהו ויהיב אם הכרנו באונסו מתנתו בטלה ואף על פי שלא מסר מודעא דתלוהו וזבין אמרו דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה אבל תלוהו ויהיב לא. ומיהו אם קבל עליו את האחריות ושלא מתוך האונס מתנתו מתנה וכדשמואל דאמר בסקריקון עד שיכתוב את האחריות דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלוהו וקדשה קדושיה קידושין. ואם תאמר והכא מאי זבינא איכא והא לא קבלה זוזי ואם תאמר משום שאר כסות ועונה דמתחייב לה הא אמרינן לעיל דלא חשבינן להו כזוזי. יש מפרשים משום כסף קדושיה. ומכאן דקדקו דתלוהו וזבין אפילו בפחות מכדי שיווי הקרקע זביניה זביני דהא אשה מתקדשת בפרוטה וחשבינן לה בתלוהו וזבין ואם כן אף קרקע נקנה הוא בכל כסף הילכך אפילו תלוהו וזבין בפרוטה זביניה זביני. ועוד דהא כי אקשינן לדרב הונא מדסיים רב ביבי קרקע אין לו מעות יש לו אצטרכינן למימר למימריה דרב ביבי לא סבירא ליה לרב הונא ואם איתא מאי קושיא לימא דרב ביבי כשלא נתן כל דמי שווי הקרקע. ומסתברא לי שאין דברים אלו נכונים חדא דאנן דעתיה דמוכר אמדינן דאגב אונסי וזוזי גמר ומזבין הא בלא זוזי לא ותלוהו ויהיב אין מתנתו מתנה והאיך אפשר שיתרצה בפרוטה על קרקע שוה מאה מנה ודרכן של בני אדם להניח קרקע בחנם או ליתנו במתנה יותר ממה שיתנו בפרוטה והיכן הוא חציו של זה. ועוד כי סתם לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מעט כסף הוא נותן לבעל הבית מפני שיש לו דין ודברים על השדה שכן דרכן של בני אדם וכדאמרינן עביד איניש דזבין דיניה והיינו דקתני וחזר ולקח מבעל הבית ולא קתני וחתם לו בעל הבית ואפילו הכי קתני מקחו בטל. והא דלא מתרצי בדרב ביבי בדלא יהיב כדי שווי הקרקע משום דרב ביבי מילתא פסיקתא קא תני קרקע אין לו מעות יש לו והא פסיק ואמר אף על פי שמנה לו מעות ואפילו בשווי של קרקע אין לו קרקע ומוטב לדחות מימריה דרב ביבי ולא לקבלה ולדחקה דלא אחראין אנן לרב ביבי דיהא רב הונא סבר כותיה. ואשה המתקדשת בפרוטה נמי לאו ראיה היא דכל אשה מתקדשת היא בכך ואפילו בנתיה דרבי חייא מתקדשות בפרוטה והרי כל אשה כאלו דמיה קצובין לקנות לבעל בפרוטה. ותדע דאין מביאים ראיה מקדושי אשה לקנות קרקע שהרי האשה שאמרה סתם לשלוחה צא וקבל לי קדושין וקבל לה קדושין בשוה פרוטה מקודשת ואלו שליח למכור קרקע טעה חוזר. וכן פשטה ידה וקבלה קדושין בלילה וכל כיוצא בזה מה שאין כן בקרקע ואף על פי שאין אונאה לקרקעות סתם במוכר מדעתו הא באונסיה שאנו צריכים לרצוי מחמת מעות אין כאן מעות שיתרצו הבעלים בכך. ועוד נראה לי שאין הטעם בקדושי אשה משום כסף קדושיה שאם אתה אומר כן תלוהו וקדיש בשטר אי נמי בביאה מאי איכא למימר ובודאי אמימר כל שקדשה קאמר בין בכסף בין בשטר בין בביאה. ותדע לך דהא רב אשי מודה נמי דמקודשת דבר תורה אלא דקנסינן ליה ומפקינן לקדושין מיניה ואקשינן ליה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ופריק שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות אלמא אי לאו דבעילתו בעילת זנות מקודשת דבר תורה והיכן הן זוזיה והוה ליה כתלוהו ויהביה. אלא מסתבר לי דטעמא דאשה משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות וכדריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו ולא למיתב ארמלו ואגב אונסא והנאה זו גמרה ומקניא נפשה דאנן סהדי דבכל בעל ניחא לה וכדאמרינן דשומשמנא גברא כורסיה ביריאתא רמו לה וכדריש לקיש. ואם תאמר אם כן מאי מייתי ראיה מיניה לתלוהו וזבין דניחות נפשה הוי טפי מזוזי דהא לעיל אפילו מאן דסבירא ליה דתלוהו וזבין זביניה לאו זביני מודה בהא דילמא שאני התם דניחא ליה דתהוי ליה כפרה דילמא שאני התם משום דמצוה רבה לשמוע דברי חכמים. הא ליתא דהתם ניחותא דכפרה וניחותא דמצוה איכא למימר דהויא טפי מזוזי אבל ניחות הנאה דגופה לא עדיפא לה מדמי גופה כן נראה לי. עד כאן לשונו. נקטינן השתא מהאי דינא דהיכא דיהיב ליה זוזי לא שנא בעידן זביני ולא שנא בתר זביני ולא שנא אנסי ליה לזבוני שדה זו ולא שנא לזבוני שדה סתם ולא שנא ארצינהו ולא שנא לא ארצינהו לא שנא הוה ליה לאשתמוטי לממסר מודעא ולא שנא לא הוי ליה לאשתמוטי בכולהו זביניה זביני כיון דשקיל זוזי ולא מסר מודעא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקנה והיכא דלא יהבי ליה זוזי ואף על גב דלא מסר מודעא זביניה לאו זביני. ולענין מתנה דליכא זוזי למשקל היכא דידעינן דבאונס הוא שכתבה אף על גב דלא מסר מודעא נמי מתנתיה לאו מתנה דהא ליכא הכא זוזי למגמר ולקני. ולענין זביני דאי מסר מודעא אפילו שקיל זוזי זביניה לאו זביני דהא גלי אדעתיה דלא גמר לאקנויי מדאמרינן לעיל לא שנא דהוה ליה לאשתמוטי ולא שנא כו' מכלל דאי אישתמיט ומסר מודעא זביניה לאו זביני ואמרינן נמי טאבי תלא לפאפי אכינרא כו' ואמרינן עלה אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם. אלא מיהו דוקא באונסא דאנסי ליה אחריני הוא דמהניא כמעשה דטבי דתלי לפאפי אכינרא אבל אונסא דאתי ליה מחמת אונסא דנפשיה אף על גב דמסר מודעא זביניה זביני וההיא מודעא לא מהניא מידי והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא דלאו מודעא הוא ואמרינן ה"נ ודלמא שאני אונסא דנפשיה מאונס דאחריני אלמא כל אונסא דנפשיה קנו הלכך לא מהני ביה מודעא. והאי אונסא דאחריני דמהני ביה מודעא הוא דוקא היכא דאנסי ליה לזבוני ההוא ארעא אבל היכא דאנסי ליה לאיתויי זוזי ולא הוי ליה ואזיל וזבין ארעיה אף על גב דמסר מודעא נמי זביניה זביני מאי טעמא כיון דלא אנסי ליה לזבוני אלא לאיתויי זוזי מהיכא דמייתי ליתי הוא דאנסו ליה ואיהו כיון דלא הוו ליה זוזי (אלא) לאיתויי איצטריך לזבוני לה להאי ארעא הוה ליה נמי לענין זביני כאונסא דנפשיה דהא אלו הוי ליה זוזי לא הוה מזבן לה הלכך הוה ליה כמאן דאצטריכו ליה זוזי ולא הוה ליה ומחמת דלא הוה ליה אצטריך לזבוני לארעא דהא ודאי לענין זביניה דהאי ארעא אונסא דנפשיה הוא ולא איכפת לן אי גמר לאקנויי אי לא כדאמרינן ודלמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני אלמא אונסא דאחריני הוא דבעינן עד דגמר ומקנה אבל אונסא דנפשיה לא איכפת לן אי גמר ומקנה או לא אלא אף על גב דאנוס נמי זביניה זביני. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל.