המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים‎—One who deposits by his friend with witnesses is required to return it to him with witnesses O VERVIEW רבה replied to אביי the reason the אומן is not believed that אתה מכרתו לי, with a מיגו of החזרתיו (when it was given to him with עדים), is because the rule is המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים‎. Our תוספות explores why another מיגו is not available. ------------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר אכתי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו – And if you will say; still (even tough that צריך להחזירו בעדים, nevertheless) we should believe the אומן (that he bought it), with a מיגו for he could have said there was a mishap and the item no longer exists – כדאמרינן בסוף המוכר את הבית (לקמן דף ע, א ושם) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר – As רב חסדא states in the end of פרק המוכר את הבית, regarding one who deposits an item by his friend with a note – תוספות responds to an anticipated difficulty: ואפילו מאן דפליג התם היינו משום דשטרך בידי מאי בעי – And even according to the one who argues there (and maintains that the שומר is not believed), that is because the depositor can claim, what is your שטר doing in my hand, however here that issue does not exist. The question remains why is he not believed במיגו דנאנסו – תוספות answers: ותירץ רבינו תם דודאי הוה מצי אביי למיפרך ליה‎ – And the ר"ת answered that certainly אביי could have asked this question to רבה‎ – אי הכי בעדים נמי להימניה במיגו דאי בעי אמר נאנסו‎ – ‘if so (that בלא עדים he is believed במיגו of להד"ם) then even with עדים he should also be believed (that he bought it) with the מיגו that he could have claimed נאנסו‎ – אלא דלא אסיק אדעתיה ואותביה מברייתא ואודי ליה דבראה איירי מתניתין‎ – However this question did not enter into the mind of אביי, and instead he refuted רבה from the ברייתא of ראה עבדו וכו', and רבה admitted to אביי that our משנה is discussing a case of ראה (where there is no מיגו at all) – ותו ליכא למפרך מידי אנאנסו – So we cannot ask anything at all regarding נאנסו‎! In summation; we can ask why does רבה maintain that if מסרו בעדים he is not believed (by לא ראה), when he should be believed with a מיגו of נאנסו‎. תוספות offers an alternate approach: ויש מפרשים דהא דקאמר הכא דצריך להחזיר לו בעדים‎ – And there are those who explain that this which רבה stated here, that he is required to return the פקדון to the owner with עדים, if he received it בעדים‎ – היינו אם רוצה להיות פטור משבועה – That is only if the שומר (אומן) wants to be exempt from an oath – אבל בשבועה נאמן במיגו דנאנסו ואין מחזיר לו בעדים‎ – However, if the שומר takes an oath, he is believed to claim החזרתי with a מיגו that he could have claimed נאנסו, and the שומר is not required to return it with עדים‎ – והכי פירשו לעיל לא שנו דאומן אין לו חזקה בלא שבועה אלא שמסר לו בעדים‎ – And this is the explanation of the previous גמרא, where רבה stated, ‘ we did not learn this rule that אומן אין לו חזקה without a שבועה, only if it was given to him בעדים‎ – אבל מסר לו שלא בעדים נאמן בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם – However if it was given to him without עדים, the אומן is believed without a שבועה with the מיגו that he could have said להד"ם – תוספות qualifies his statement: ומיירי קודם שנתקנה שבועת היסת ולכך כי אמר לא היו דברים מעולם אין צריך שבועה‎ – And we are discussing a case before the שבועת היסת was instituted, so therefore when he claims להד"ם, a שבועה is not required – תוספות reverses this qualification: אי נמי לאחר שנתקנה וללישנא דבעי בשבועה דררא דממונא ולא חשיב הכא דררא דממונא‎ – Or you may also say that this ruling (that the אומן is believed without a שבועה) is valid even after שבועת היסת was instituted, if we follow the view that שבועת היסת is only required when there is a דררא דממונא, however the case here is not considered a דררא דממונא; the reason this case is not a דררא דממונא – דאמר לא בא לידי בתורת אומנות ואין מודה שנתחייב בו מעולם‎ – For the אומן claims, ‘it never came into my possession as work’, and the אומן does not admit that he ever owed him anything, therefore it is not a דררא דממונא‎ – ולא חשיב דררא דממונא אלא מנה לי בידך ואמר ליה הן‎ – And a דררא דממונא is only in case where for instance the claimant said, ‘ you owe me a hundred זוז’ and the respondent agrees and said to him yes, ‘I owe you the money’ – למחר אמר ליה תנהו לי ואמר ליה נתתיו לך שמודה שנתחייב‎ – The next day the claimant says to him, ‘give me the money’, and the respondent says to him, ‘I gave it to you’, in this case he admitted that he owed money, so therefore even though that now he is a כופר הכל, nevertheless he is חייב a שבועת היסת, for this is considered a דררא דממונא, however in our case where the אומן did not admit to anything, there is no שבועה, since there is no דררא דממונא‎. In summation; the י"מ maintain that one is believed with a שבועה to claim החזרתי or אתה מכרתו לי even if it was given to him בעדים, since there is a מיגו of נאנסו‎. When רבה said he is not believed, he meant without a שבועה‎. In a case where לא מסרו לו בעדים, the אומן is believed without a שבועה with the מיגו of להד"ם (even לאחר שבועת היסת, since there is no דררא דממונא). תוספות asks: ועל פירוש זה קשה לרבינו חננאל דמאי פריך לקמן מראה עבדו ביד אומן – And the ר"ח has a difficulty with this פירוש of the יש מפרשים, for what does אביי challenge רבה later from the case of ‘he saw his slave by an אומן’, where אביי asks – אי דאיכא עדים למה לי ראה לייתי עדים ולישקול‎ – ‘if there are עדים, that the owner gave the עבד to the אומן, why do we need ראה; let the owner bring these עדים and take back his עבד, since according to רבה if there are עדים, the אומן is not believed, תוספות asks what is sאביי' question – הא מהני ראה דאפילו בשבועה לא יהא נאמן דאין לו מיגו‎ – ראה is effective, that the אומן will not be believed even with a שבועה, since he has no מיגו of נאנסו, etc. – דבלא ראה מהימן הוא בשבועה במיגו דנאנסו‎ – For without ראה, the אומן is believed with a שבועה, for he has the מיגו of נאנסו‎! וברייתא משמע דלא אמר כלום דאפילו בשבועה אינו נאמן‎ – And from the ברייתא of ראה עבדו, which states that לא אמר כלום, indicates that he is not believed even with a שבועה, and according to the יש מפרשים that is true only if ראה, for otherwise he is believed בשבועה with a מיגו דנאנסו‎! In summation; the ר"ח asks, how can אביי ask on רבה, why does the ברייתא state ראה (if we are discussing that he gave over the עבד with עדים), since according to רבה, the עדים would be sufficient, but this is not so according to the י"מ, there is a difference whether it is ראה or not; by לא ראה, with עדים alone, the אומן would be believed בשבועה for he has a מיגו דנאנסו, however by ראה that מיגו no longer exists and the אומן is not believed at all (even with a שבועה) as it appears from the ברייתא which states לא אמר כלום, therefore it was necessary for the ברייתא to write ראה‎. The ר"ח disagrees with the י"מ and the ר"ת: ונראה לו לתרץ דהכא לא חשיב מיגו דטעמא דמאן דאמר דצריך להחזיר בעדים‎ – And it appears to the ר"ח to explain that here by רבה it is not considered a valid מיגו that he should be believed to claim החזרתי with a שבועה, for the reason of the one who maintains that המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים‎ – משום דכיון דלא הימניה בשבועה כדאמר בשבועות (דף מא, ב ושם) – Is because that since he did not trust him (even) with a שבועה, as the גמרא states in מסכת שבועות‎ – דהויא כאילו אמר ליה בהדיא אל תחזיר לי אלא בעדים – Therefore it is considered as if he told him explicitly, ‘do not return it to me, only with עדים’ – הלכך לא מהימן במיגו דאיהו דאפסיד אנפשיה – Therefore he is not believed with a מיגו because he caused the loss to himself – אבל התם בהמוכר סבר דאין צריך להחזיר לו בעדים‎ – However there in פרק המוכר where there is a מיגו, they maintain that אין צריך להחזיר לו בעדים‎ – ולא חשיב כאילו אמר אל תחזירני אלא בעדים ולכך נאמן במיגו‎ – So it is not considered as if he said ‘do not return it to me, only with עדים’, therefore he is believed with a מיגו‎. In summation, the ר"ח maintains that if the rule is המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים, the שומר will not be believed with any claim (whether החזרתי or אתה מכרתו לי) with a מיגו of נאנסו, for the rule of צריך להחזירו בעדים is that it precludes any claim based on a מיגו, since איהו דאפסיד אנפשיה‎. תוספות disagrees with the ר"ח: אבל אין נראה דאפילו מאן דאית ליה צריך להחזיר לו בעדים כי איכא מיגו מהימן‎ – However it does not appear that this is so; for even according to the one who maintains צריך להחזיר לו בעדים, nevertheless when there is a מיגו he is believed, even without עדים; not like the ר"ח – דאי לאו הכי תקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה עבדו ביד אומן‎ – For if it were not so (but rather a מיגו is ineffective if we maintain צריך להחזירו בעדים), you have this difficulty; what did אביי challenge רבה from that ברייתא of ראה עבדו ביד אומן, proving – דסברא דאין צריך להחזיר לו בעדים‎ – That the ברייתא maintains אין צריך להחזיר לו בעדים, not like רבה; that is no challenge to רבה‎ – הא איכא תנא בשבועות דאית ליה המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים‎ – Since there is a תנא in מסכת שבועות who maintains one who lends his friend with עדים, he is required to pay him back with עדים‎ – ויסבור רבה כוותיה‎ – So רבה will maintain like that תנא; what is sאביי' question?! אלא משום דאפילו ההוא תנא דשבועות מודה בפקדון דאיכא מיגו דנאנסו – Rather we must say that it is a valid question because even that תנא in מסכת שבועות, agrees by a פקדון that he is not required to return it בעדים, since there is a מיגו of נאנסו so therefore – דאין צריך להחזיר לו בעדים לכך נראה כפירוש רבינו תם: He is not required להחזיר לו בעדים for the מיגו is effective. Therefore תוספות prefers the פירוש ר"ת. S UMMARY אביי could have asked that he should be believed with a מיגו דנאנסו (but לא אסיק אדעתיה; the ר"ת). The י"מ maintain that indeed he is believed במיגו דנאנסו (with a שבועה). The ר"ח maintains that there is no מיגו since איהו דאפסיד אנפשיה (if we maintain צריך להחזירו בעדים). T HINKING IT OVER 1. According to the (אי נמי of the) יש מפרשים that רבה maintains that an אומן will be believed בשבועה even if מסרו לו בעדים (for he has a מיגו דנאנסו), what is אביי asking on רבה that even בעדים he should be believed with a מיגו דהחזרתי; in a case of החזרתי it is a דררא דממונא, and by a דררא דממונא there is a חיוב שבועה, so what is sאביי' question; רבה agrees that with a שבועה he is believed even when there are עדים‎?! 2. According to the ר"ח who maintains that if the ruling is המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים, the נפקד will not be believed with a מיגו of נאנסו, since דאיהו דאפסיד אנפשיה; what would be the ruling if the נפקד claims נאנסו, will he be believed with a שבועה‎? If yes, so why is he not believed with a מיגו‎?!
נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל‎—He gave it to him; in the time, he swears and takes O VERVIEW The ברייתא teaches of a case where there is a dispute between the owner (בעה"ב) and the worker (the אומן) as to the price of the job done by the אומן, where the בעה"ב said it was one זוז and the אומן claims two. The ruling is if the אומן returned the repaired item to the בעה"ב and is claiming his pay within the proscribed time, the אומן is believed and he swears that the fee is two זוזים and he collects it. ------------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר והא אמר בפרק המקבל (בבא מציעא דף קיב, ב ושם) אומן אומר שתים קצצת לי‎ – And if you will say; but in פרק המקבל the ברייתא states regarding a case where the אומן claims, ‘you fixed the price for me at two’ זוזים‎ – והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דקציצה מידע ידיע‎ – And the employer claims, ‘I only fixed the wages for you at one’ זוז, the rule is המע"ה, and the אומן must prove his case; otherwise he receives only one, for regarding the wage the employer certainly knows what wage he agreed to. We have a contradictions between these two ברייתות; in our ברייתא the אומן is believed (נשבע ונוטל), and in ב"מ the בעה"ב is believed (המע"ה)! תוספות answers: ובפרק כל הנשבעין (שבועות דף מו, א ושם) פריך ליה‎ – The גמרא in פרק כל הנשבעין asks this question regarding the contradiction between the two ברייתות‎ – ומשני דהך דהכא כרבי יהודה דקציצה נמי לא דכיר דטרוד הוא בפועליו‎ – And answers that this ברייתא here which believes the worker, is according to ר"י who maintains that the owner does not even remember the agreed upon wage, since he is preoccupied with his workers, and the ברייתא in ב"מ follows the opinion of the רבנן that קציצה מידע ידיע‎. תוספות asks: ואם תאמר אם כן לאחר זמנו נמי אמאי אמר המוציא מחבירו עליו הראיה‎ – And if you will say; if indeed it is so, that we are following the view of ר"י, so even if the worker is making his claim after the proscribed time, why does the ברייתא rule in this case that המע"ה, and the worker loses – הוה לן למימר נשבע ונוטל‎ – The ברייתא should have ruled that the אומן swears and takes what he claims! תוספות explains the logic behind his question: דמאי טעמא אמרינן בעלמא לאחר זמנו דאין נשבע ונוטל כדמפרש בריש כל הנשבעין – For what is the reason that we say elsewhere regarding a dispute between the worker and the employer; if the worker made his claim that he was not paid, after the time (when he needs to be paid), the rule is that he cannot swear that he was not paid and take his wages (even though there is the סברא of בעה"ב טרוד בפועליו), as the גמרא explains in the beginning of פרק כל הנשבעין‎ – דחזקה דאין שכיר משהה שכרו ואין בעל הבית עובר בבל תלין – For there is a presumption that a hired worker will not wait that long for his wages, and the בעה"ב will not transgress the prohibition of בל תלין‎ – והכא הרי שהה שכיר ובעל הבית עבר דמודה שקצץ לו אחת ועדיין חייב לו‎ – However here (where they are not disputing whether he was paid or not, rather the dispute is the amount of wages they agreed upon), so we see that the worker tarried, and the owner transgresses the לאו, for he admits that he agreed to one זוז, and he still owes it to him (לאחר זמנו) – תוספות anticipates a possible solution to his question: וליכא למימר דמיירי כגון דאמר לא קצצתי לך אלא אחת ופרעתי לך – And we cannot answer that we are discussing a case where for instance the owner claims, ‘I only made up to pay one זוז, and I paid you the one זוז’ – תוספות rejects this answer: דאם כן בזמנו אמאי נשבע ונוטל הא כרבי יהודה מוקמי לה ואיהו בעי הודאה במקצת – For if indeed it is so that the owner claims, ‘I owe you nothing’, why then is the rule that if the שכיר made his claim בזמנו that he is נשבע ונוטל, for since we established this ברייתא according to ר"י, but he requires a partial admission in order to rule נשבע ונוטל‎ – תוספות anticipates another possible solution to his question: ואין לתרץ נמי כגון שאומר אותה אחת שקצצתי לך ברשותך השהיתי דלא עבר בבל תלין – And we also cannot answer, that we are discussing a case where for instance the בעה"ב said, ‘this one זוז that I made up with you, I held it back with your permission’, so the בעה"ב did not admit to transgressing בל תלין‎ – תוספות rejects this answer: דמכל מקום חזקה דאין שכיר משהה שכרו ליכא דהרי שיהה אחת‎ – But nevertheless the other חזקה, against the שכיר, which is that אין שכיר משהה, does not exist, for we see that the שכיר was משהה one זוז‎ – תוספות rejects a possible response ודוחק לומר דמאי דחזינן דשיהה שיהה ומאי דלא חזינן דלא שיהה לא שיהה: And it is unreasonable to assume that this which we saw that he tarried (the one זוז), he was משהה, however this which we did not see [know] that he tarried, he was not משהה; this is a דוחק‎. Our תוספות does not answer the question, why is he not believed even לאחר זמנו‎. S UMMARY Seemingly in the case where the שכיר claims two and the בעה"ב claims one, where the שכיר, is not contradicting the two חזקות of אין שכיר משהה and אין בעה"ב עובר, the שכיר should always be נשבע ונוטל even אחר זמנו (according to ר"י). T HINKING IT OVER We are saying that a שכיר should not be believed, when by his claim he is accusing the בעה"ב of transgressing the לאו of בל תלין‎. Why don’t we rather say that the שכיר should not be believed because by his claim of שתים קצצת לי he is accusing the בעה"ב of transgressing the לאו of לא תעשוק; he is robbing the שכיר of his wages?!
אי דאיכא עדים ליחזי עדים מאי קאמרי‎—If there are witnesses, let us see what the witnesses say Overview רבא cited a ברייתא in support of רבה (against אביי) that an אומן has a חזקה if there were no עדים when the item was given to him, even if ראה‎. The ברייתא rules that the אומן is believed in a case where there is a dispute between the אומן and the בעה"ב, what was the price they agreed upon for this job. רבא asked if there were עדים present when the בעה"ב gave the item to the אומן, we should ask the עדים what was the agrees upon price. This would indicate that there were no עדים at the transfer, and therefore the אומן is believed (even if ראה). ----------------------------- תוספות explains the question of 'אי דאיכא עדים וכו': דודאי ידעי הקציצה דרגילות הוא – For the עדים certainly know the price for this is what is common – תוספות asks: תימה לרבינו יצחק דעדיפא מינה הוה ליה למיפרך – The ר"י is astounded! רבא should have asked even better – דאי איכא עדים וראה דאכתי לא מסיק אדעתיה לאוקמה בלא ראה – ‘for if there are עדים who witnessed the transaction and also ראה’; ( תוספות explains why we assume that there were עדים and ראה) for as of yet it did not enter our minds to establish the ברייתא in a case of לא ראה‎ – אם כן אמאי מהימן אומן שהטלית בידו – ‘If indeed it is so’ (that איכא עדים וראה) – the question should continue – ‘ why is the אומן believed when the garment is in his possession’ – והכי הוה ליה למימר בשלמא לרב' מוקי לה בדליכא עדים דמהימן לרבא במיגו – And this is what רבא should have said; it is understandable according to רבה, who will establish this ברייתא in a case where there are no עדים by the transaction, in which case the אומן is believed according to (רבא) [רבה] with a מיגו of להד"ם (even if ראה) – אלא לאביי במאי מוקי לה בין דאיכא עדים בין דליכא עדים לא מהימן במיגו‎ – However according to אביי (that it all depends on ראה), how will he establish this ברייתא, for whether there are עדים and whether there are no עדים to this transaction, the אומן is not believed with a מיגו of להד"ם, since it is ראה‎. תוספות answers: ויש לומר דהכי קאמר אי דאיכא עדים‎ – And one can say; that this indeed is what רבא is saying; ‘if there are עדים’ for the transaction – ואתא לאשמועינן דאף על גב דאיכא עדים אומן מהימן וכגון דלא ראה – So the ברייתא is coming to inform us that even though there are עדים, nevertheless the אומן is believed, and this is in a case where for instance it was לא ראה (which would support the view of אביי); this cannot be, for as רבא continues – ליחזי עדים מאי קאמרי‎ – ‘Let us see what the עדים say’; why believe the אומן, when we can verify with עדים – אלא לאו דליכא עדים דתו לא מצית לאוקומי בדלא ראה‎ – ‘Rather, is it not so; for there are no עדים’, so now you can no longer establish the ברייתא by לא ראה (and no עדים) – דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דכי ליכא עדים ולא ראה דמהימן ואין כאן שום חידוש‎ – For if indeed it is so (that ליכא עדים ולא ראה) what is the ברייתא teaching us?! It is obvious that where ליכא עדים ולא ראה that the אומן is believed, and there is no novelty at all in such a ruling – אלא ודאי איירי בראה ואפילו הכי אומן מהימן – Rather the ברייתא is certainly discussing a case of ראה (and ליכא עדים), and nevertheless the אומן is מהימן; proving רבה correct and disproving אביי‎ – תוספות continues with the explanation of the גמרא: ומשני לעולם בדליכא עדים ולא ראה ולא תני לרישא לשום חידוש‎ – And the גמרא answers on behalf of אביי, that really there are no עדים and it was לא ראה, and indeed the ברייתא did not teach us any חידוש in the רישא, as רבא asked – אלא משום סיפא דבעי לאשמועינן דינא בנתנה לו‎ – Rather the reason the ברייתא mentions the רישא, is because he wanted to inform us the ruling in the סיפא in the case where the אומן gave back the item to the בעה"ב (where there is the distinction between בזמנו and שלא בזמנו), therefore – תנא נמי רישא כל זמן שהטלית ביד אומן אף על גב דפשיטא היא – The ברייתא also taught us the רישא regarding the ruling that as long as the garment is in the possession of the אומן, he is believed, even though this is obvious since ליכא עדים ולא ראה‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: ואין להקשות במאי דמשני אביי אמאי נקט בסיפא נתנה לו‎ – And regarding how the גמרא answered on behalf of אביי (that the רישא is in a case of ליכא עדים ולא ראה), one cannot ask, why does the סיפא mention a case where the אומן gave it back to the בעה"ב – הוה ליה למיתני ראהו בידו אף על פי שהטלית ביד אומן – The ברייתא should have taught a case where it was seen in the sאומן' possession, so even though the טלית is in the sאומן' possession the אומן is not believed – תוספות responds that this is not a difficulty: דהא לא נחת תנא מידי בדינא דראה – For the תנא is not interested in teaching us anything about the rules of ראה‎ – ולהכי קתני נתנה לו והוא הדין דראה נמי כנתנה דמי שהיה צריך ליתנה לו על כרחו: So therefore the ברייתא taught נתנה לו (which is what he wishes to teach us), and it is self-understood that the same ruling applies to ראה as well, for ראה is like נתנה, for once it is ראה, the אומן is required to return it to him even against his will. S UMMARY The thrust of sרבא' question is that there is no חידוש in the רישא according to אביי‎. T HINKING IT OVER 1. What changed in our understanding of sרבא' proof/challenge, from the way it was understood in תוספות question, to how it is understood in תוספות answer? 2. תוספות writes that ואין להקשות why the ברייתא does not teach concerning ראה; what is the question; why should the תנא state the ruling of ראה (where there can be no difference between בזמנו and שלא בזמנו), rather than the ruling of נתנה לו where he differentiates between בזמנו and שלא בזמנו‎?!
