Talmud Builders

    Bava Batra 87b

    Chapter 5 - HaMokher et HaSefinah

    גם: בבא בתרא דף פ״ז ע״ב, פרק ה׳ המוכר את הספינה

    English translation - Bava Batra 87b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1But didn’t we learn in a mishna ( Terumot 11:8): If one poured oil or wine of teruma from one vessel to another and turned the vessel on its side and drained out the last bits of liquid inside, this is teruma and must be given to the priest? This indicates that the last remnants of the liquid in the vessel belong to the one who receives the oil or wine, not the owner, i.e., the seller. Why, then, does the mishna here teach that the last remnants belong to the seller?

    2Rav Yitzḥak bar Avdimi said to Rabbi Elazar: But wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabbi Abbahu says: Due to of the despair of the owner, who relinquishes his right to such a small amount of wine or oil, the Sages touched upon it and ruled that any remnants extracted from the vessel belong to the seller? By contrast, with regard to teruma , which is forbidden to non-priests, the despair of the buyer is irrelevant, and therefore anything that remains in the vessels is teruma .

    3§ The mishna teaches: And a storekeeper is not obligated to drip three drops. Rabbi Yehuda says: If the sale occurs on Shabbat eve as nightfall arrives, one is exempt from dripping these three drops. A dilemma was raised before the Sages: Is Rabbi Yehuda referring to the first clause of the mishna, and if so his ruling is lenient, as the mishna states that one must drip three drops and he states that on Shabbat eve one is exempt from doing so? Or perhaps he is referring to the latter clause and is stringent, as the mishna teaches that a storekeeper is always exempt, whereas Rabbi Yehuda rules that this is the halakha only on Shabbat eve?

    4The Gemara answers: Come and hear a resolution of this dilemma, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: On Shabbat eve at nightfall a storekeeper is exempt because the storekeeper is busy. This proves that Rabbi Yehuda was referring to the latter clause of the mishna, i.e., he exempts the storekeeper from dripping the drops only on Shabbat eve.

    5MISHNA: With regard to one who sends his son to a storekeeper with a pundeyon , a coin worth two issar , in his hand, and the storekeeper measured oil for him for one issar and gave him the second issar as change, and the son broke the jug and lost the issar , the storekeeper must compensate the father, as he gave the jug and coin to one who is not halakhically competent. Rabbi Yehuda exempts him from liability, as he holds that the father sent his son in order to do this, i.e., to bring back the jug and coin. And the Rabbis concede to Rabbi Yehuda with regard to a case when the jug is in the hand of the child and the storekeeper measured the oil into it that the storekeeper is exempt if the child breaks the jug.

    6GEMARA: Granted, with regard to the issar and the oil, one can explain that they disagree over this matter: As the Rabbis hold that the father sent his son to inform the storekeeper that he needed oil but did not intend for the storekeeper to send the oil with the boy. For this reason, if the storekeeper gave the child the oil he is liable for its loss. And Rabbi Yehuda holds that he sent his son so that the storekeeper would send him back with the oil, and therefore the storekeeper is exempt from liability. But if the child broke the jug, why do the Rabbis hold that the storekeeper is responsible for it? It is a deliberate loss on the part of the father, as he entrusted the jug to his young son, who is not responsible enough to care for it.

    7Rav Hoshaya said: Here we are dealing with a proprietor who sells jugs, and the father sent his son with a jug in case the store owner might want to buy it. And this is a case where the storekeeper took the jug in order to examine it, and the ruling is in accordance with a statement of Shmuel. As Shmuel says: With regard to one who takes a vessel from a craftsman in order to examine it and buy it if he chooses, and an accident occurred while it was in his possession and it broke, he is liable to pay restitution for the vessel. He has the halakhic status of a borrower, and therefore he bears financial responsibility for the loss.

    8The Gemara asks: Shall we say that the opinion of Shmuel is subject to a dispute between tanna’im ? Since Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis, his opinion evidently differs from that of Shmuel. Rather, Rabba and Rav Yosef both say that the disagreement in the mishna should be explained as follows: Here, we are dealing with a storekeeper who sells jugs, and the father sent his son to buy from him a jug filled with oil. And Rabbi Yehuda follows his line of reasoning, as explained above, that the father sent his son to bring back the merchandise, and the Rabbis follow their line of reasoning, that the father sent the son to inform the storekeeper what he needed, but not to carry it back.

    9The Gemara asks: If that is so, say the last clause: The Rabbis concede to Rabbi Yehuda in a case when the jug was in the hand of the child, and the storekeeper measured the oil into it, that the storekeeper is exempt. Why would the Rabbis rule that the storekeeper is exempt? But you said that the father sent his son only to inform the storekeeper of his order, but he did not intend for the storekeeper to give anything to his son. Rather, Abaye bar Avin and Rabbi Ḥanina bar Avin both say that the disagreement in the mishna should be explained as follows: With what are we dealing here?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 87 עמוד ב

    1והתנן, הרכינה ומיצה הרי זו תרומה!

    2א"ל הא איתמר עלה, אמר רבי אבהו: משום יאוש בעלים נגעו בה.

    3והחנווני אינו חייב להטיף וכו'. איבעיא להו: רבי יהודה ארישא קאי, ולקולא; או דלמא אסיפא קאי, ולחומרא?

    4ת"ש דתניא, רבי יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה חנווני פטור, מפני שחנווני טרוד.

    Mishna

    5השולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון בידו), ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר; שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנווני חייב. רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו. ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה שחנווני פטור.

    Gemara

    6בשלמא באיסר ושמן, בהא פליגי דרבנן סברי: לאודועי שדריה, ור' יהודה סבר: לשדורי ליה שדרי' אלא שבר צלוחית אבדה מדעת היא!

    7אמר רב הושעיא: הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן, וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה; וכדשמואל דאמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו, ונאנס בידו חייב.

    8לימא דשמואל תנאי היא?! אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הכא בחנווני מוכר צלוחיות עסקינן; ואזדא רבי יהודה לטעמיה, ורבנן לטעמייהו.

    9אי הכי, אימא סיפא מודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק, ומדד חנווני לתוכה שהחנווני פטור. והא אמרת לאודועי שדריה! אלא אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: הכא במאי עסקינן׃

    Tosafot

    והתנן הרכינה ומיצה הרי היא של תרומה - תימה אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא אחד מן נ' א"כ כמו אותן מדות של חולין תהיה של תרומה ושל חולין היו בלא הרכינה ומיצה וי"ל דכשקרא שם על אותה מדה גמר. בדעתו שתהיה כולה תרומה עם המיצוי ודוקא בתרומה אמר הרכינה ומיצה הוי תרומה אבל לענין מעשרות לא דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין:

    משום יאוש בעלים נגעו - הוי מצי לשנויי דהוי תרומה משום דאין ברירה דכשקרא שם אין ידוע איזה יהא למטה:

    אלא צלוחית אבדה מדעת היא - ואע"ג דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ"מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור:

    וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה כדשמואל כו' - וסיפא דקתני ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק דפטור לאו דוקא ביד תינוק אלא אפי' נטלה נמי ע"מ שלא לבקרה:

    הלוקח כלי מבית האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב - לכאורה נראה דחייב משום דחשיב כשואל דס"פ ד' נדרים (נדרים דף לא.) מפרש טעמא דשמואל דקסבר הנאת לוקח היא היינו כשואל שכל ההנאה שלו ועוד דבפ' האומנין (ב"מ דף פ:) גבי הא דאמר רב חסדא לא שנו הא דקתני שלחה ומתה חייב אלא כשהחזיר' בתוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה פטור ומסיק אמימר דמסתברא דפטור משואל וחייב כנושא שכר הואיל ונהנה מהנה תניא כוותיה [דאמימר] הלוקח כלי מבית האומן כו' ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר פירוש לכך פטור בחזרה כשנאנסו שאינו אלא שומר שכר ומדמייתי מינה אההיא דהחזירה לאחר ימי שאלתה משמע דהא דקתני נאנסו בהליכה חייב דהוי מטעם שואל א"כ מילתיה דשמואל נמי הוי מטעם שואל דהא מההיא ברייתא מייתי בנדרים (שם:) סייעתא לשמואל מיהו רש"י פירש בב"מ (שם) דנאנסו בהליכה חייב משום דחשיב כלוקח ומ"מ מייתי מינה שפיר אההיא דאמימר כי היכי דחשיב ליה ברייתא נושא שכר בחזרה אע"פ שבטל המקח משום דעד השתא היה כלוקח הכי נמי שואל אחר שכלו ימי שאלתה הוי שומר שכר כיון שנהנה בשאלה עד עכשיו וכן נראה לר"י דחשיב לוקח ומייתי ראיה מההיא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאמר רב כהנא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שהמשכיר יכול להקדיש כדאמרי' בפ' האומר משקלי עלי (ערכין דף כא. ושם) ואין נראה לרשב"א ראיה דהתם לא על מנת לבקרם נטלם אלא על מנת לקנות מיד ולכך אין יכול המוכר להקדישו והשיב לו ר"י דמשמע שנטלם כדי לבקרם מדמייתי ליה אדשמואל ואין להקשות אי שואל הוי אמאי לא פטור החנווני כשנטלה על מנת לבקרה והחזירה ליד התינוק דכלתה שאלתו כיון שהחזירה למקום שלקחה דהא אמר בסמוך לרבי יהודה שואל שלא מדעת שואל הוי החזירה ליד התינוק פטור דהתם ודאי הוי שואל שלא מדעת אינו חייב להחזירה אלא למקום שנטל אבל הכא דשואל מדעת הוא חייב להחזיר ליד בעלים:

    אי הכי אימא סיפא ומודים חכמים לר' יהודה כו' - ורבה ורב יוסף סברי כו' בזמן שהצלוחית ביד התינוק דהיינו שהביאה מבית אביו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    גמרא - ורמינהי הרכינה ומיצת הרי הוא של תרומה. הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין, התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד מתניתין גופא קשיא, מאי שנא מיצת, והלא הכלי עצמו אסור לחולין אפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה נראה לי דרבי אלעזר הוה סבירא ליה, דמן הדין אם הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר, דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי. וכן הדין לתרומה, שאינו קורא שם אלא על מה שנשפך אבל לא על המיצוי. ואמר ליה רב יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין, אלא משום יאוש בעלים היא. ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל, דמה שנשאר בדופני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין. וכן ענין המשנה שם, שכך שנינו שם (תרומות, פי"א, מ"ו-ז-ח) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה וכו'. המערה מכד לכד ונטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה, אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב, לפי שלא הטריחו יותר מדאי. אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי, לפי שלא ידענו שעורא, דטובא בלעה וטובא פלטה. וזה נכון. והרי אמרו: קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדירה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה, וכמו שהשיב לחכמי לוניל, ואינה.

    הכי גרסינן - איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסופא קאי ולחומרא. והכי פירושא, ארישא קאי ולקולא, דקאמר תנא קמא דבעל הבית חייב להטיף לעולם שלשה טיפין ואפילו בערב שבת, וקאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור, או דילמא אסופא ולחומרא, דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטירוד הוא, וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר הימים אפילו חנוני חייב. כן פירש ר"ש ז"ל. והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל גריס איפכא, ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסופא קאי ולקולא. ופירש, ארישא דקתני הרכינה ומיצת דאמר תנא קמא שאינו חייב להחזיר המיצוי ללוקח, ואמר לו רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דבערב שבת פטור. ואני תמה, שהחנוני אינו חייב להטיף, שכך שנינו והחנוני פטור, וכן גריס ר"ש ז"ל. ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתינו והחנוני חייב להטיף שלשה טיפין. וכן מצאתיה בפירוש ר"ח ז"ל וכן פירש בפירושו. ובדקתי אחר המשניות המדוייקות ומצאתי בהן כגירסת ר"ח ז"ל וכן בהלכות הריא"ף ז"ל.

    הכי גרסינן - בשלמא באיסר ושמן. כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני על יד בנו ליתן לו באיסר שמן ולהחזיר לו איסר, וכן גריס ר"ש ז"ל, והוא עיקר, וכבר דחה הוא מי שגורס באיסר שמן.

    הא דאמרינן - לימא דשמואל תנאי היא. קשיא ליה לרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, אמאי, והא אמרינן דטעמיה דרבי יהודה משום דלשדורי ליה שדריה, וכיון דלא איפשר ליה לשדורי שמן בלא צלוחית פטור אף על הצלוחית, דלשדורי ליה שמן בצלוחית שדריה. ותירץ דאף על גב דשדריה לשדורי ליה ובצלוחית, מכל מקום מצי למימר ליה בעל הבית לשדורי לי בצלוחית שדרית, אבל לשדורי בצלוחית דידך לא שדרית דמי אסיקית אדעתאי דתטול לבקרה. והילכך אם איתא דאית ליה לרבי יהודה בעלמא כשמואל לא הוה פטר הכא על הצלוחית. אלא ודאי מדפטר על הצלוחית שמע מינה לית ליה דשמואל.

    הא דאתי לאוקמי פלוגתיה בדרבא דאמר הכי[שה] נתחייב בה ודחי אימא דאמר רב וכו', הוא הדין דהוה מצי למימר לימא דרב תנאי היא, כדקאמר לימא דשמואל תנאי היא, אלא דעדיפא מינה (אמניה) [אותביה], דהא דרבא לא דמיא לפלוגתיה כלל. כנ"ל.

    גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב - דכדידיה ממש דמי, לפי שאין האומן יכול לחזור בו, אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו, וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר, ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ודוקא דקיץ דמיה מפי המוכר, או שאמר עכשו בפירוש כלי זה בכך וכך, ואי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה, והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל, והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק, אלא שאותו בעל הבית קצץ לדמים לצלוחית כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות, הא לאו הכין לא קנה. ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקציצה ידועה, דאכתי לא סמכא דעתייהו, דילמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה לכך, וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. וכן דוקא בזבונא חריפא, דהנאת לוקח הוא וכמאן דזבניה דמי, אבל זבונא דלאו חריפא, דהנאת מוכר הוא, אף על גב דקיצי דמי, לא מתחייב באונסין, וכדאיתא בנדרים (דף לא). וכי אמר שמואל דהוי כקנוי לו, הני מילי לענין אונסין, ואי נמי לחזרה, דלא מצי מוכר למהדר ביה, כדאיתא בעובדא דקרי, אלא מיהו אי בעי לוקח למיהדר ביה הרשות בידו, דאמר ליה דטב מינה בעינא, אלא אם כן גמר בלבו לקנות ובירא שמים שדובר אמת בלבו, וכדאמרינן לקמן בירר והניח בירר והניח לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואקשינן ומשום דגמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואוקמה רב הושעיא בירא שמים כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה דובר אמת בלבבו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 87b

    Bava Batra 87b. The full printed text of this folio side - 9 numbered segments, about 198 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 87b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026