Talmud Builders

    Bava Batra 174a

    Chapter 10 - Get Pashut

    גם: בבא בתרא דף קע״ד ע״א, פרק י׳ גט פשוט

    English translation - Bava Batra 174a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rabban Shimon ben Gamliel says: If the debtor has property, in both this case and in that case, i.e., whether the guarantor is a standard guarantor or an unconditional guarantor, the creditor cannot collect the debt from either type of guarantor.

    2Rabba bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Wherever Rabban Shimon ben Gamliel taught a halakha in the corpus of our Mishna, the halakha is in accordance with his opinion, except for the following three cases: The responsibility of the guarantor, and the incident that occurred in the city of Tzaidan (see Gittin 74a), and the dispute with regard to evidence in the final disagreement (see Sanhedrin 31a).

    3§ The Gemara discusses which expressions confer upon a person the status of a standard guarantor, and which confer the status of an unconditional guarantor. Rav Huna says that if one says to a potential creditor: Lend money to him and I am a guarantor, or: Lend money to him and I will repay the debt, or: Lend money to him and I am obligated to repay the debt, or: Lend money to him and I will give the money back to you, all these are expressions that confer the status of a standard guarantee.

    4If one says: Give money to him and I am an unconditional guarantor, or: Give money to him and I will repay the debt, or: Give money to him and I am obligated to repay the debt, or: Give money to him and I will give the money back to you, all these are expressions that confer the status of an unconditional guarantee. The usage of the word give, as opposed to lend, confers the status of an unconditional guarantor.

    5A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha if one says: Lend money to him and I am an unconditional guarantor? On the one hand, the word lend is used, as opposed to give, but on the other hand, he explicitly states that he will be an unconditional guarantor. What is the halakha if one says: Give money to him and I am a guarantor? On the one hand, the word give is used, as opposed to lend, but on the other hand, he states that he will be a guarantor.

    6Rabbi Yitzḥak says in resolving this dilemma: When one employs the language of a standard guarantee, it is a standard guarantee, even if he also used the word give. And when one employs the language of an unconditional guarantee, it is an unconditional guarantee, even if he also used the word lend.

    7Rav Ḥisda says: All of the expressions mentioned in this discussion are expressions of an unconditional guarantee, except for: Lend money to him and I am a guarantor.

    8Rava says: All of the expressions mentioned in this discussion are expressions of a standard guarantee, except for: Give money to him and I will give the money back to you.

    9Mar bar Ameimar said to Rav Ashi: My father said the following: If one says: Give money to him and I will give the money back to you, this expression binds the guarantor to such an extent that the lender has no claim against the debtor at all; his only option is to collect the debt from the guarantor.

    10The Gemara rejects this last statement: But that is not so. Rather, the debtor is not exempted from dealing with the creditor unless the guarantor takes the money from the creditor and gives it to the debtor with his own hand.

    11§ The Gemara relates: There was once a certain judge who permitted a creditor to enter the debtor’s property and collect it for his debt before lodging a claim against the debtor himself. Rav Ḥanin, son of Rav Yeiva, overruled that judge and expelled the creditor from the seized property.

    12When Rava heard about this he said: Who is wise enough to perform such a matter, i.e., to issue this ruling, if not Rav Ḥanin, son of Rav Yeiva? He holds that a person’s property is a guarantee for him, i.e., it acts as a guarantor for the loan if the debtor does not repay it; and we learned in the mishna: One who lends money to another with the assurance of a guarantor cannot collect the debt from the guarantor. And we established that the mishna means that he cannot collect the debt from the guarantor at the outset, before seeking payment from the debtor himself. So too, he cannot collect the debt by taking the debtor’s property without first seeking payment from the debtor himself.

    13§ The Gemara relates: There was once a certain guarantor for orphans whose father borrowed money and died, and the orphans were minors, and this guarantor repaid the debt to the creditor before informing the orphans that he was repaying the debt for them. The guarantor now sought reimbursement from the orphans.

    14Rav Pappa said: Repaying a creditor is a mitzva, and orphans who are minors are not obligated in performing a mitzva. They therefore do not have to repay any debts owed by their deceased father until they reach the age of majority.

    15And Rav Huna, son of Rav Yehoshua, also said that the orphans do not have to repay the guarantor until reaching majority, but for a different reason: Say that perhaps the deceased gave bundles of money to his creditor before his death, and therefore some or all of the debt has been paid. As long as they are minors, the heirs would not be aware of this payment, but upon reaching majority there is a chance that they may examine their father’s papers and discover that their father had done this. Therefore, payment is deferred until they reach majority.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    בבא בתרא 174 עמוד א

    1רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהן.

    2אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו; חוץ מערב, וצידון וראיה אחרונה.

    3אמר רב הונא: ״הלוהו ואני ערב״; ״הלוהו ואני פורע״; ״הלוהו ואני חייב״; ״הלוהו ואני (נותן)״ כולן לשון ערבות הן.

    4״תן לו ואני קבלן״; ״תן לו ואני פורע״; ״תן לו ואני חייב״; ״תן לו ואני (נותן)״ כולן לשון קבלנות הן.

    5איבעיא להו: ״הלוהו ואני קבלן״; ״תן לו ואני ערב״ מאי?

    6אמר ר' יצחק: לשון ערבות ערבות, לשון קבלנות קבלנות.

    7רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן, בר מהלוהו ואני ערב.

    8רבא אמר: כולן לשון ערבות הן, בר מתן לו ואני נותן.

    9א"ל מר בר אמימר לרב אשי, הכי אמר אבא: ״תן לו ואני נותן״ אין למלוה על הלוה כלום.

    10ולא היא; לא מיפטר לוה מיניה דמלוה, עד שישא ויתן ביד.

    11ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי [דלוה] מקמי דלתבעיה ללוה, סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא.

    12אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא, אי לאו רב חנין בריה דרב ייבא! קסבר: נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה; ותנן: המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב, וקי"ל לא יתבע ערב תחלה.

    13ההוא ערבא דיתמי, דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי;׃

    14א"ר פפא: פריעת בע"ח מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו.

    15ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: אימר צררי אתפסיה.

    Tosafot

    מקמי דלודעינהו ליתמי כו' - מיהר לפרוע ולא הודיעם אם ירצו לפרוע לו כלום שאם היה מודיעם שמא היו פורעין מיהו אם לא היו רוצים לפרוע נפרע מן הערב דהיינו אין לו נכסים ללוה דודאי אם אין לו נכסים (שאין) יכול הערב לדחותו עד אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים מה לי אם ידחה אותו עד שיגדלו היתומים מה לי אם ידחה אותו עד שישכיר עצמו:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן לך - כך גריס ר"ח ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ור"ש ז"ל גם כן גורס כן, אלא שכתב דלאו דוקא, אלא כל שכן תן לו ואני קבלן. ואינו מחוור בעיני, דהא בתן לו ואני נותן אמר לו מר [בר] אמימר לרב אשי משמיה דאבוה דאין לו למלוה על הלוה כלום, דאלמא תן לו ואני נותן משתעבד טפי מכולהו, והיכי ילפינן קבלן מיניה. ועוד דאם איתה לימא לבר מתן לו ואני קבלן, דשמעינן מינה דכל שכן באני נותן. אלא משמע דדוקא באני נותן אבל באני קבלן לשון ערבות הוא. אלא שיש לדחות להו דלמאן דבעי הלוהו ואני קבלן טפי עדיף ואני קבלן מואני נותן, דהא רב הונא אמר בהדיא הלוהו ואני נותן לשון ערבות ואפילו הכי איבעיא להו הלוהו ואני קבלן. והרב אלפסי ז"ל פסק כרבא דבתרא הוא, דכולן לשון ערבות הן, כלומר, בין עפח"ן בין קפח"ן, ואינו קבלן לבד מתן ואני נותן. ויש מי שאומר שאם כתוב בשטר ונעשיתי לו קבלן גמור דנין אותו בקבלן, דכל שהודה שנעשה קבלן גמור סתמא דמילתא קבלן בדיניה הוא וכך אמר לו תן לו ואני נותן. ובענין זה כתוב בתוספות. ברוב הספרים, גם בהלכות הרב ז"ל, כתוב בדברי רב הונא סימן עפח"ן וקפח"ן. ותמיהא לי, דהא אין ההפרש בין עפח"ן לקפח"ן באות העי"ן והקו"ף, אלא בין הלוה ותן לו, והיה לומר הפח"ן ותפח"ן, הה"א לסימן הלוהו והתי"ו לסימן תן לו. ומקצת ספרים ישנים מצאתי שאין בהם סימנין אלו כלל. ונ"ל שהוא נכון.

    ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד - וכן הלכה. נמצאו שני דינין: קבלן אם לא נשא ונתן ביד אפילו אמר תן לו ואני נותן, אם רצה מלוה מזה גובה ואם רוצה מזה גובה, ואין אחד מהן יכול לדחות את הלוה אצל חברו. נשא ונתן ביד הלוה יכול לדחות את המלוה אצל הערב, לפי שהערב כלוה אצל המלוה וכמלוה אצל הלוה. ומשמו של רבינו תם ז"ל אמרו בתוספות (קעג, ב ד"ה חסורי מחסרא), דמכל מקום אם אין נכסים לערב חוזר המלוה אצל הלוה וגובה ממנו מדרבי נתן. ונראה שאם מחל הערב ללוה אין המלוה יכול לחזור עליו, שהרי מחל לו הערב השעבוד שיש לו עליו. ומיהו עוד צריכא עיון בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יט, א) בשמעתא דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן, ואוקימנא בשאמר המלוה וכגון שחב לאחרים מדרבי נתן. ושם כתבתי. וכל שבא מלוה ליפרע מן הערב אי אפשר לו ליפרע ממנו אלא מה שהיה אפשר ליפרע מן הלוה, כלומר, שאילו אין ללוה אלא זבורית אף על פי שיש לקבלן עדית ובינונית וזיבורית אינו נפרע מן הקבלן אלא מן הזיבורית. וכן אם רצה לוה לפורעו אי אפשר לו לתבוע את הקבלן תחלה, וכדמוכח בריש פרק הניזקין (גטין נ, א) ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.

    ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי וכו' - שמועה זו רבו פירושיה ועדיין היא צריכה תלמוד, אלא שאני כותב כאן מה שפירש בה הרמב"ן ז"ל, והריני כותבה בלשונו ז"ל: נראה לי דהכי קאמר רב פפא, פריעת בעל חוב מצוה היא, והך מצוה רמיא אערב, וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות, והוא קדם ופרע רצה הוא לזכות במצוה ולא משלמי לעולם. ואילו תבעם ליתומים, בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן, ולכשיגדלו גובה מהם, ודמיא הא מילתא למעשה (כתובות צא, ב) דקטינא [דאביי] דאמרינן סלוקי סלקוה, הכא נמי אי פרע אדעתא למשקל מיתמי, כגון דאודעינהו, שליחותה דאבוהון עבד, וכי לא אודעינהו מצוה דרמיא עליה ולא רמיא איתמי מהשתא עבד, הילכך פטורין לעולם, ואף על פי שהיתה הלואה בשטר. רב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה, משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה, אלא שעבודא דאורייתא קא פטר להו, משום דצררי אתפסוה, כלומר, וכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחותא דאבוהון עבד, וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמא צררי אתפשך לדידך או למלוה, ואילו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבודא דשטרא, כי היכי דלא מיפטרי מיניה דערב, דהא ערב כמלוה, ולמיפרעיה למלוה תבע, ושעבודא דאורייתא. וליכא למימר דטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא משום דלא סבירא ליה טעמיה דרב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו טעמא רבא הוא. ועוד דאמרינן בכתובות (פו, א) לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אלמא לרב הונא לית ליה. ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתניא בתוספתא: ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה, פירשו הראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר, דאילו מיניה, אי ליכא עדים דערב פרעיה למלוה, פשיטא דיכול לוה לומר אני פרעתים למלוה או פרעתיך, ואי דאיכא סהדי דערב פרעיה למלוה וידעי מיניה דלוה לא פרעיה בתר הכי לערב, אמאי אינו גובה. וכן סופא אם כתב לו התקבלתי גובה, אמאי, לימא ליה הדרי ופרעתיך, דלאו מלוה בשטרא היא לו, ואי דאיכא סהדי דלאו הדר פרעיה, פשיטא, אלא דלגבות מן היתומים קתני וכשפרעו ערב למלוה בפנינו בין בחיי אביהן בין כשהן קטנים ולא גבה מהם כלום. רישא אינו גובה משום צררי וסופא קתני אם כתב לו התקבלתי, כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך, גובה, וכן שנויה בתוספתא, אלמא אף על גב דקדים ופרעיה, כיון דמנפשיה פרעיה ולאו צררי אתפסיה, גובה. ופריק להכי טרח ערב וכתב ליה בעל חוב התקבלתי, למיתבעינהו ליתמי, וכיון דאדעתא דידהו פרעתי כי גדלי משלמי. וסליקא שמעתא שפיר, עד כאן.

    עוד בפרק גט פשוט - ההוא ערבא דיתמי (ופרעי) [דפרעיה] למלוה מקמי דליטענינהו ליתמי אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. נ"ל לפרש, יתמי, כלומר יתומים קטנים, לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ואלו הודיעם תחלה ואחר כך פרע הרי גלה בדעתו שאינו נותן מדעתו, אלא מהכרח בעל חוב לפרע מחמתם, ובדעתו לגבות הם כשיגדלו, כדרך שהיה עושה המלוה עצמו, ולפיכך מחייבין אותם לפרוע מנכסי אביהן כשיגדלו בדרך המלוה עצמו. אבל עכשיו, שפרע עד שלא הודיעם, כאילו לא פרע מחמתם אלא מעצמו, וחזרו מעות אל אצלם כמלוה על פה. ושיעבודא לאו דאורייתא, ואפילו במלות אביהם אינן חייבין אלא מחמת מצוה, ואף על פי שחייבין לפרוע אפילו מלוה על פה של אביהם לדעת רב פפא, כדאיתא לקמן בסוף פירקין (בבא בתרא קעו, א) התם הוא שלוה אביהם ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל זה שפרע מעצמו הרי חזרה מלוה זו כמלוה חדשה שהלווה זה מעצמו שלא מדעת האב ושלא מדעתם ואין כאן נעילת דלת. וקא סלקא דעתא השתא דאפילו כתב לוה מלוה התקבלתי, משום דנסתלק המלוה וכאילו בא זה והלוה אותם מעצמו, ולפיכך פטורין לגמרי, דשיעבודא לאו דאורייתא ונעילת דלת בכי הא ליכא, והיינו דמקשינן ליה מברייתא דאם כתב ולא התקבלתי גובה. ורב הונא בריה דרב יהושע סבר שיעבודא דאורייתא, ולפיכך אמר הכא לאו משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, דבעלמא חייבין ודאי נינהו לפרוע מנכסי אביהן ובית דין יורדין נכסיהן, אלא טעמא הכא משום דחיישינן לצררי, כלומר, שמא התפיס האב צררי לערב ומשום הכי פרע עד שלא הודיעם, ואזלא לה ההיא מלוה, דמלוה כבר נפרע ונסתלק. ואקשינן מדתניא ערב היוצא שטר חוב מתחת ידו אינה גובה ואם כתב לו התקבלתי, כלומר, המלוה לערב, שנתן לו כחו באותו שטר ובא מחמתו, גובה, וברייתא זו מקובלת בידם שהיא שנויה בערב הבא ליפרע מנכסי יתומים, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בפירוש ערב של יתומים, ואפילו לספרים דלא גרסי הכי על כרחנו ביתומים היא, דאי בלוה עצמו רישא דקתני אינו גובה היכי דמי, אי בשהלוה מודה שהערב פרע את המלוה ועדיין לא שלם הוא לו, אמאי אינו גובה, שאין דין ערב כדין פורע חובו של חברו שלא מדעתו, ואי באומר לו פרעתייך פשיטא דאינו [גובה, ד]הא מלוה על פה היא, אלא על כרחין ביתומים היא, ואמרינן בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע היינו דגובה בשכתב לו מלוה התקבלתי, שהרי חזר הערב כמלוה, כיון שבא מכח המלוה, וגובה בשטרא שבידו לכשיגדלו היתומים, אלא לרב פפא דאמר פריעת בעל חוב שהלוה את אביהם מצוה וכשפרע זה מעצמו אפילו מצוה ליכא גבי יתומים דהרי זה כאילו הלוה אותם מעצמו, ואין כאן אפילו משום נעילת דלת, אם כן אפילו כתב לו התקבלתי מאי הוי. ופריק דעד כאן לא קאמר רב פפא אלא בשלא כתב לו המלוה התקבלתי, אבל התם שאני, דלהכי טרח וכתב ליה המלוה התקבלתי שלא תהא זה כבא במלוה חדשה, שאין דעתו להלוות להם עכשו, אלא הרי הוא כקונה שטר חוב של מלוה וכקונה שטר חוב בעלמא. כך נראה לי.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 174a

    Bava Batra 174a. The full printed text of this folio side - 15 numbered segments, about 224 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 174a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026