Talmud Builders

    Bava Batra 12b

    Back to index

    English translation — Bava Batra 12b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1in the name of the well-known tanna Rabbi Akiva bar Yosef in accordance with his statement. It certainly cannot be maintained that the first Sage is similar in his nature to the illustrious Rabbi Akiva, so he must have arrived at his statement through prophecy. Rav Ashi said: And what is the difficulty with explaining this? Perhaps they were born under the same constellation, and with regard to this issue the first Sage has the same understanding as Rabbi Akiva.

    2Rather, Rav Ashi said: Know that this is so, as a great man makes a statement and the same statement is then cited as a halakha transmitted to Moses from Sinai in accordance with his statement. The Sage makes a statement that corresponds to words pronounced in Heaven, which, without prophecy, is beyond human capability. The Gemara states: But perhaps he arrived at this idea by chance, without the assistance of prophecy, like a blind man who makes his way through a skylight. A blind man cannot deliberately find a skylight; therefore, his finding it occurs by chance. The Gemara answers: But does the Sage not offer a reason for his statement? The fact that he demonstrates an understanding of the issue indicates that he does not arrive at his idea by chance, but rather by prophecy.

    3Rabbi Yoḥanan said: From the day that the Temple was destroyed, prophecy was taken from the prophets and given to imbeciles and children. The Gemara explains: In what way was prophecy given to imbeciles? It was like this incident involving Mar bar Rav Ashi, who was standing in the street [ beristeka ] of Meḥoza when he heard a certain imbecile say: The head of the yeshiva who will be appointed in Mata Meḥasya signs his name Tavyumei. Mar bar Rav Ashi said to himself: Who among the Sages signs his name Tavyumei? Nobody but me. Conclude from the statement by the imbecile that my hour has arrived, and I will reap success in this matter. He arose and went to Mata Meḥasya. By the time he arrived, the Sages had already decided to appoint Rav Aḥa of Difti as the head of the yeshiva.

    4As soon as the Sages heard that Mar bar Rav Ashi had arrived, they determined not to proceed with their appointment without the approval of an important figure such as him. They sent a pair of Sages to him to consult with him, and he detained them. They again sent a pair of Sages to him, and he detained them as well. This continued until they completed a quorum of ten Sages. Once they reached ten men, Mar bar Rav Ashi opened his lecture, taught, and expounded. He did not speak earlier because one should not open a lecture during kalla , the gatherings for Torah study during the months of Elul and Adar, when less than ten men are present. He was then appointed as head of the yeshiva.

    5Understanding that he had been passed over for the position, Rav Aḥa of Difti read about himself the rabbinic aphorism: Anyone who is treated poorly will not soon be treated well; and anyone who is treated well will not soon be treated poorly. Rav Aḥa understood that he had lost the chance to be appointed, whereas Mar bar Rav Ashi had the good fortune to be appointed, and would remain in his position.

    6And in what way was prophecy given to children? It was like this incident involving the daughter of Rav Ḥisda, who when she was a child was sitting on her father’s lap while he sat and learned. Rava and Rami bar Ḥama were sitting before him. Rav Ḥisda jokingly said to his daughter: Which of them would you want as a husband? She said: I want both of them. Rava said: And I will be last. And this is what happened; first she married Rami bar Ḥama, and when he died she married Rava.

    7Having already cited one statement of Rabbi Avdimi from Haifa, the Gemara cites another statement in his name: Rabbi Avdimi from Haifa says: Before a person eats and drinks he has two hearts, meaning his heart is unsettled because he is distracted by hunger. But after he eats and drinks he has only one heart, as it is stated: “A hollow [ nevuv ] man is two-hearted” (Job 11:12). How is it indicated that “ nevuv ” means hungry? As it is written concerning the altar: “ Nevuv luḥot ” (Exodus 27:8), which we translate into Aramaic as: Hollow with planks, meaning that a hollow person, i.e., one who has not yet eaten, is two-hearted.

    8The Gemara continues to discuss the meaning of nevuv , Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: With regard to one who is accustomed to wine, although his heart, i.e., his mind, is closed like a virgin, wine opens it, as it is stated: “And new wine opens [ yenovev ] the virgins” (Zechariah 9:17). The word yenovev is used here in the sense of clearing out a space: Even if one’s heart and mind are closed, wine will open them to understanding.

    9§ The Gemara resumes its discussion of the division of property. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is obvious that if a person inherits a portion of his father’s estate because he is the firstborn, and he also inherits a portion of that estate as an ordinary son, like the rest of his brothers, he is given his two portions along one boundary, so that they are adjacent to one another and form a single property. The Gemara asks: What is the halakha with regard to a yavam , a man whose brother died without children, who is obligated by Torah law to marry his deceased brother’s widow or grant her ḥalitza ? If he marries his brother’s widow, the halakha dictates that he receive his brother’s portion of their father’s estate in addition to his own. Does he too receive the two portions along one boundary?

    10Abaye said: This case is equal to that case. What is the reason for this? The Merciful One calls the yavam “firstborn” (see Yevamot 24a) and therefore he is treated like a firstborn in all regards. He receives the two portions of his father’s estate as a single parcel of land. But Rava said: The verse states: “And it shall be, the firstborn” (Deuteronomy 25:6). With regard to his being, i.e., his inheritance itself, he is like a firstborn; but as for the distribution of the estate, he is not like a firstborn, and the brothers are not obligated to give him two adjacent portions.

    11It is reported that a certain person bought land along the boundary of his father’s property. After some time the father died. When they came to divide the estate, this person said to his brothers: Give me my portion of the estate along my boundary. Rabba said: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom. The court forces a person to waive his legal rights in order to prevent him from acting in a manner characteristic of the wicked city of Sodom. Since it makes no difference to the brothers which portion they receive since the parcels of land must be of equal value, whereas it matters to this brother that the area he receives should be adjacent to the land he already bought, the court forces the others to give this brother his portion along his boundary.

    12Rav Yosef objects to this, saying this is not a case involving conduct characteristic of Sodom, since the brothers can explain their refusal to grant the request. The brothers can say to him: We assess this field that you want for yourself as particularly valuable, like the property of the house of bar Maryon. The brothers can claim that the portion he wants is more desirable than the others, and for that reason they do not want to give it to him. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef, and the brothers can refuse the request.

    13If a father leaves his two sons two parcels of land next to two water channels [ nigrei ], and one brother requests the field that is next to a field that he already owns, Rabba says: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom and allows that brother to receive the field adjoining his own. Rav Yosef objects to this, saying that if the other brother protests and wants that parcel of land, it is not a case involving conduct characteristic of Sodom because he may have a valid reason for objecting: Sometimes this water channel continues running well, while this second one does not continue running well; therefore, the second brother wants to receive land that adjoins a water channel on both sides. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef.

    14If a father leaves his two sons two parcels of land next to one channel and one of the brothers already owns a field next to one of those parcels of land, Rav Yosef said: In a case such as this, the court compels people to refrain from conduct characteristic of Sodom and allows that brother to receive the field adjoining his own. Abaye objects to this, saying that this is not a case involving conduct characteristic of Sodom because the other brother can say to him: I want the number of sharecroppers to increase. If my field is in the middle and you have fields on either side, you will need more sharecroppers to work them and my field will enjoy greater security. And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Yosef because the increase of sharecroppers is considered as nothing, and this is therefore not a valid reason for objecting.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    משמיה דרבי עקיבא כוותיהוליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר"ע חכם ממנו הרבה:

    ולאו טעמא קאמרבמילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני:

    בריסתקאשוק רשות הרבים:

    דמליךהשתא במתא מחסיא שעתיד להיות ראש הישיבה עכשיו:

    טביומי חתיםכשחותם באיגרת חותם שמו טביומי:

    קיימא לי שעתאמזל:

    שדרו זוגא דרבנן לגביהדמר בר רב אשי:

    לאימלוכי ביהליטול עצה ורשות להמליך את רב אחא:

    פתח ותנאדרשה ונעשה ראש הישיבה:

    כל המריעין לו כו'כלומר הואיל ונדחה השעה לא ימליכוני עוד:

    איש נבובכשהוא חלול בלא כרס מלאה:

    ילבבכמה לבבות שאינו מסכים לדעת שלמה:

    ינובב בתולותלב אטום כבתולות עושה נבוב וחלול:

    פשיטא חלק בכור וחלק פשוטשני חלקין שהבכור נוטל אחד משום בכורה ואחד משום פשיטות יהבינן ליה אחד מצרא זו אצל זו שהרי שניהן חלקו הן והרי הן כחלק אחד:

    יבם מאיהמייבם את אשת אחיו דקם תחתיו לנחלה ונוטל שני חלקים מאי מי מצו אמרי ליה הואיל ומכח אחרינא קאתי לא יהבי להו ניהליה אחד מצרא זו אצל זו אי לאו מעליתא גבן בדמי:

    הבכור אשר תלדביבם קמשתעי דמצוה בגדול לייבם אשר תלד פרט לאיילונית והכי מדרש קרא יבמה יבא עליה וגו' והיה הבכור איזה מן היבמין יבא עליה הבכור אשר תלד וכגון שהיבמה בת וולדות היא פרט לאיילונית:

    דזבן ארעא אמצרא דבי נשאקנה קרקע אצל שדה אביו:

    כי מטא למיפלגעם אחיו בנכסי אביו:

    על מדת סדוםזה נהנה וזה לא חסר:

    אמרו אחי מעלינן ליה עילואילנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת משאר השדות:

    תרי ארעתא אתרי נגריאם בית השלחין היא ויש לשני אחין לחלוק שתי שדות לכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל האחד מהן ורוצה שיתן אחיו זו הסמוכה לשלו:

    כגון זו כופיןדהא לקרקע השניה גם היא יש לה יאור להשקות ממנו:

    האי מדויל והאי לא מדוילדרך היאורים לייבש כשנהר (שם) נמשכין ממנו מתמעט לפעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומר לו טול חלקך בשתיהם דלאו מדת סדום היא או תן לנו עילוי בדמי:

    תרתיארעתא יש להם לחלוק על חד נגרא ואחד מהן קנה קרקעו אצל האחת:

    כופין על מדת סדוםדכיון דאחד נגרא נינהו שתיהן שוות:

    ניחא לי לאפושי אריסיטוב לי שיהא לך שתי שדות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת לי באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה:

    בבא בתרא 12 עמוד ב

    1משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה. אמר רב אשי: ומאי קושיא? דלמא להא מילתא בר מזליה הוא!

    2אלא אמר רב אשי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה. ודלמא כסומא בארובה! ולאו טעם יהיב?!

    3א"ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. לשוטים מאי היא? כי הא דמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא דמחוזא, שמעיה לההוא שוטה דקאמר: ריש מתיבתא דמליך במתא ״מחסיא״ ״טביומי״ חתים. אמר: מאן חתים ״טביומי״ ברבנן אנא; שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. קם אתא. אדאתא אימנו רבנן לאותביה לרב אחא מדפתי ברישא.

    4כיון דשמעי דאתא, שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה. עכביה. הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא, עכביה גביה. עד דמלו בי עשרה. כיון דמלו בי עשרה, פתח הוא ותנא ודרש. לפי שאין פותחין בכלה פחות מעשרה.

    5קרי רב אחא אנפשיה: כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו, וכל המטיבין לו לא במהרה מריעין לו.

    6תנוקת מאי היא? כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה, הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא. אמר לה: מאן מינייהו בעית? אמרה ליה: תרוייהו. אמר רבא: ואנא בתרא.

    7א"ר אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שתי לבבות; לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב אחד. שנאמר: ״(איוב יא״, יב) ״איש נבוב ילבב״ וכתיב: ״(שמות כז״, ח) נבוב לוחות ומתרגמינן: חליל לוחין.

    8אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר: ״(זכריה ט״, יז) ותירוש ינובב בתולות:

    9אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא, חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. יבם מאי?

    10אמר אביי: היא היא; מאי טעמא? ״בכור״ קרייה רחמנא. רבא אמר, אמר קרא: ״(דברים כה״, ו) ״והיה הבכור״ הוייתו כבכור, ואין חלוקתו כבכור.

    11ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה. כי קא פלגו, אמר להו: פליגו לי אמצראי. אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום.

    12מתקיף לה רב יוסף: אמרי ליה אחי, מעלינן ליה עלויא כי נכסי דבי בר מריון! והלכתא כרב יוסף.

    13תרי ארעתא אתרי נגרי אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף: זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל! והלכתא כרב יוסף.

    14תרתי אחד נגרא א"ר יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה אביי, מצי אמר: בעינא דאפיש אריסי! והלכתא כרב יוסף; אפושי לאו מילתא היא.

    Tosafot

    כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו‎—Whoever is dealt with badly will not soon be dealt with favorably O VERVIEW When רב אחא מדיפתי heard that his intended appointment to be ראש ישיבה was given to רב אשי, he remarked כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו, etc. תוספות remarks on the inference of the word מהרה which is seemingly contradicted elsewhere in the גמרא‎. -------------------- תוספות anticipates the following difficulty: ובשילהי מרובה (בבא קמא דף פ, ב ושם דיבור המתחיל לעולם) דקאמר רב אחא גופיה לעולם אין מטיבין לו- And regarding the גמרא in the end of פרק מרובה, where רב אחא himself stated (regarding כל המריעין לו, that) he will never be dealt with favorably, which seemingly contradicts what רב אחא says here that לא במהרה מטיבין לו; however after a while they may be מטיבין לו‎. תוספות responds: איכא למימר דמתחלה אמר לא במהרה מטיבין שהיה מצפה שיחזירוהו לגדולתו‎ – One can say; that initially רב אחא said לא במהרה מטיבין, for he was anticipating that they would reinstate him to his prominence (as ראש ישיבה) – וכשראה שלא החזירוהו שוב אמר לעולם אין מטיבין לו: However when he saw that they did not reinstate him, he said לעולם אין מטיבין לו‎. S UMMARY רב אחא מדיפתי initially hoped that he would regain his position as ראש ישיבה‎. T HINKING IT OVER At what point is it past the time of מהרה that רב אחא realized that he will never regain his position?

    חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא‎—We give him his portion as a בכור and his portion as an ordinary son on one boundary O VERVIEW רב הונא בריה דרב יהושע stated that it is obvious to him that the double portion that the בכור receives in the inheritance (his share as a regular son and the additional share as a בכור) are to be given to him together, in adjoining lots. The גמרא did not state the reason for this. תוספות will explain it. --------------------- כדנפקא לן ביש נוחלין (לקמן דף קכד, א) מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט: As we derive this ruling in פרק יש נוחלין since it is written פי שנים (a double amount) we compare the portion of בכורה to the regular portion; just as each חלק פשוט is given אחד מצרא, so too the two portions of the בכור (which are included in the one word of שנים [and are to be considered as one חלק]) are to be given אחד מצרא‎. S UMMARY The פסוק of פי שנים teaches that both shares of the בכור must be adjoining. T HINKING IT OVER 1. Perhaps the היקש teaches that just as the חלק פשוט must be אחד מצרא so too the חלק בכורה must be אחד מצרא; but how do we derive that both חלקים (the פשוט and the בכור) must be אחד מצרא together?! 2. Does the היקש teach us that we must give the בכור both חלקים אחד מצרא (regardless), or does it teach us that the חלק פשוט and the חלק בכורה are one חלק (and what would be the difference between these two interpretations)?

    אמיצרא דבי נשי‎—By the boundary of בי נשא O VERVIEW A person bought property abutting the property of בי נשיה of which he eventually was an heir together with the other siblings. תוספות explains that it depends on the following texts to determine whether בי נשי is referring to his father or father-in-law. ---------------------- אית דגרס בתר הכי אמרי אחוותא – There are those texts later which read, ‘the sisters said ’ – אם כן בי נשיה היינו חמיו ולא היו לחמיו בנים כי אם בנות – In that case ביה נשיה means his father-in-law, for his father-in-law did not have any sons, only daughters – ואית דגרס אמרי אחי אם כן בי נשיה היינו אביו [ועיין תוספות שבת כג, ב דיבור המתחיל דבי נשא]: And some texts read, ‘the brothers said’; in that case בי נשיה means his father. S UMMARY בי נשי can either mean his father-in-law, or his father. T HINKING IT OVER Is there any practical difference whether we are discussing his father’s estate or his father-in-law’s estate?

    כגון זה כופין על מדת סדום‎—In this for instance we constrain him from acting in the manner of סדום O VERVIEW A son bought property adjoining his father’s property. רבה ruled that he can demand that his inherited share in the estate should be the field which adjoins his property. Not to give it to him would be a מדת סדום, since for the other heirs it makes no difference where their properties are located, and to this son it would be advantageous to have all his properties (the old and the new) adjoining each other. תוספות discusses the implication and application of כופין על מדת סדום‎. תוספות asks: תימה לרבינו יצחק לרבה אמאי איצטריך קרא בבכור דיהבינן ליה אחד מצרא – The ר"י is astounded! According to רבה (that כופין על מדת סדום applies in this case), why is a פסוק necessary to teach us that we give the בכור his two portions (חלק פשוט וחלק בכורה) on one boundary (that it should be one contiguous property)?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק לפי שלא נתן לו כח הכתוב אלא כב' אחיו – And the ר"י answers; since the פסוק only gave to the בכור the rights of two brothers – ואילו היו שני אחיו רוצים להשתתף לא כפינן לשלישי לתת להם חלק ביחד – So if two brothers want to partner (and combine their inheritance) we do not coerce the third brother to give them their shares together, but rather the third brother can insist on casting lots for their respective three parcels. תוספות offers an additional explanation why the פסוק of פי שנים is necessary: ועוד דבכור מתנה קרייה רחמנא‎– And in addition; that the תורה refers to the parcel of the בכור as a gift – כדאמר ביש נוחלין (שם) דכתיב לתת לו פי שנים ואין לכוף את הנותן – As the גמרא states in פרק יש נוחלין, that it is written לתת לו פי שנים (to give him double); and we cannot force a grantor of a gift as to where the location of the gift should be. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולאביי נמי אי לאו דקרייה רחמנא בכור‎ – And also according to אביי, if the תורה would not have called the יבם a בכור‎ – הוה אמינא יקום על שם אחיו כאילו הוא ואחיו קיימין‎ – We would have thought that the verse יקום על שם אחיו (he should take the place of his brother) means that he should inherit his brother’s share as if he and his brother are alive. תוספות offers an alternate solution to the original question (why a פסוק is necessary): ורבינו יצחק בן אברהם מפרש דהא דאמר רבה כופין לא מדין תורה קאמר‎ – And the ריצב"א explained that when רבה ruled 'כופין', he did not mean that this is a תורה law – דבדין היה יכול למחות שכנגדו דאיכא קפידא ברוחות כדאמר בכמה דוכתין – For according to תורה law the other heir can protest and not allow him to take the adjoining property for there is ‘preference in location’ as is mentioned in many places in the גמרא. Therefore מה"ת we cannot be כופה, since they can always be מוחה ברוחות‎ – תוספות offers an additional explanation why כופין על מדת סדום here is only מדרבנן : ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר – And additionally this that we are כופין על מדת סדום in a case where one benefits and the other does not lose – היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר‎ – That is only if he lived in his friend’s חצר, that he does need to pay rent – אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו – However this is obvious that the owner of the property can protest and prevent him that he should not enter to live in his house – אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר‎ – Even in a case where the חצר is not intended to be rented and the other person does not usually rent, which makes it a case of זה [לא] נהנה וזה לא חסר, and the owner can prevent him from using his property – אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין – Rather it is because of a rabbinic enactment that רבה rules here that כופין‎ – והשתא אין להקשות כלל אמאי איצטריך קרא בבכור: So now there is no question at all why we require the פסוק of בכור‎. S UMMARY There is no כופין עמ"ס by a בכור (and a יבם) since (תי' ר"י) it is like two brothers who want to deny the third brother his rights to a lottery, or because בכורה is a מתנה where there is no כופין‎. Alternately (תי' ריצב"א) the rule of כופין עמ"ס (in these cases of לכתחלה) is only מדרבנן and a בכור receives his two portions אחד מצרא מדאורייתא‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות finds it necessary to explain why according to אביי we require a פסוק for a יבם that he receives both parcels אחד מצרא, and the concept of כופין על מדת סדום is insufficient. אביי shortly maintains that even in a case of תרתי ארעתא אחד נגרא we do not say כופין על מדת סדום; what is תוספות difficulty with אביי‎?! 2. According to the ריצב"א are the two brothers able to coerce (מדרבנן) the third brother to give them adjoining parcels? 3. Is כופין עמ"ס a תורה law or a דרבנן law?

    מעלינן ליה כנכסי דבר מריון‎—We raise its assessment as the estates of בר מריון O VERVIEW A son bought property adjoining his father’s property. רבהruled that he can demand that his inherited share in the estate should be the field which adjoins his property. However רב יוסף argues that the brothers can say that we assess this adjoining property which you desire as to be very expensive as the properties of בר מריון‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of מעלינן ליה כנכסי דבר מריון‎. ------------------ פירש הקונטרס בשדה הבעל שיכולים לומר שפעמים מתברכת משאר שדות‎ – רש"י explained that the claim of מעלינן כנכסי דבר מריון is by a בית הבעל, where the brothers can claim that occasionally this field which you want is blessed with rain more than the rest of the fields, and therefore it is worth more – ובתרתי ארעתא אתרי נגרי לא שייך למימר מעלינן‎ – However by two fields bordering two canals it is not applicable to say מעלינן‎ – כיון שצריך להשקות ואין מתברכת זו יותר מזו‎ – Since these fields (בית השלחין) require irrigation, so one field is not more blessed than the other. This concludes פירש"י. תוספות disagrees with the explanation of פירש"י: ואין נראה דגם אותם שצריך להשקות מתברכת אחת מהם פעמים יותר‎ – And תוספות does not share this view, for even regarding those fields which require irrigation one of them may occasionally be more blessed than the others – שאחת לוקה בשידפון ואחת אינה לוקה‎ – For one field may be stricken with שדפון and the other may not, so the brothers should be able to argue מעלינן even by a שדה בית השלחין, so why did רב יוסף say that their argument by a בית השלחין is האי מדויל וכו' and not מעלינן וכו'. תוספות offers his interpretation of מעלינן: ופירש רבינו תם מעלינן כנכסי דבר מריון לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו – And the ר"ת explained that מעלינן כנכסי דבר מריון means, we (the brothers) will not give up to you our rights which we possess in this (adjoining) field – אם לא בדמים יקרים כמו בני מריון שהיו עשירים – Unless you pay for it an expensive price, just as the בני מריון who were wealthy – ולא היו מוכרים קרקעותיהם אלא בדמים יקרים‎ – And they would not sell their fields unless they received an expensive price. תוספות continues: ותרתי ארעתא אתרי נגרי לא קאי אעובדא דההוא גברא אלא מילתא באנפי נפשיה‎ – And the case of תרתי ארעתא אתרי נגרי is not referring back to the episode of that man who bought property אמצרי דבי נשא, but rather it is a separate case – כלומר שתי שדות שיש לכל אחד נגר‎– Meaning if there are two fields and each of them has its canal to irrigate it – ורוצה האחד שיחלקו כל אחת לשתים שיקח חצי שדה זו וחצי שדה זו‎ – And one of the heirs (or partners) wants that each field should be divided into two parcels, so each one (of the heirs/partners) would take half of this field and half of the other field (instead of each one taking one complete field); regarding this claim – אמר רבה כופין על מדת סדום ויטול כל שדה שלם כדי שיהא לכל אחד חלק אחד מצרא – רבה ruled that כופין עמ"ס and each one receives a complete field in order that each one should have a contiguous parcel. תוספות responds to a seeming difficulty: וכן יש לפרש תרתי ארעתא אחד נגרא שהנגר מפסיק בין שתי השדות – And we can similarly explain the case of two fields bordering one canal, that the canal separates the two fields – ואם יחלקו כל שדה לשתים לא יהיה חלקו אחד מצרא‎ – So that if each field was divided into two (and they would each take portions on both sides of the canal), his parcel will not be contiguous. Therefore even רב יוסף agrees that כופין עמ"ס (since the reason of האי מדויל does not apply) and it cannot be divided. תוספות explains why we do not use the argument of מעלינן in the cases of תרתי ארעתא: והשתא בהני לא שייך למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון‎ – And now we understand that in these cases of תרתי ארעתא (either אתרי נגרי or אחד נגרי), it is not possible to argue מעלינן כנכסי דבי בר מריון and require to divide the fields דאטו אם האחד רצה לחלוק לעשרים נאמר שיחלקו משום מעלינן‎ – For is it then so that if one would want to divide the field into twenty parcels would we consider dividing them because of the מעלינן claim; obviously not! תוספות presents an additional difficulty for פירש"י: ולשון מעלינן נמי אינו מתיישב לפירוש הקונטרס: And the expression מעלינן is also not appropriate according to פירש"י. S UMMARY רש"י maintains מעלינן is applicable only for a בית הבעל where there is a possibility that one field receives more rain than the others, but not by a בית השלחין‎. However תוספות maintains that מעלינן merely means that we do not want to release our rights to this field unless we receive a high price for it (it applies to all fields). מעלינן cannot override having one’s (initial) parcel אחד מצרא‎. T HINKING IT OVER 1. When we say מעלינן, is there a limit as to how much the brothers can claim? 2. In the case of תרתי ארעתא אתרי נגרא why is it that (according to רב יוסף) the claim of מעלינן is not sufficient to deny them אחד מצרא, however the claim of האי מדויל can deny them the right to be אחד מצרא‎? 3. How can we explain (according to תוסופת) the מחלוקת between רבה ורב יוסף (regarding זבן אמצרא וכו') whether it is a מדת סדום or not?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    חלק בכור וחלק פשוט יהבי' ליה אחד מצראודוקא בשהכל עידית או בינונית או זיבורית. אבל כל היכא דאית ליה שתי שדות אחד עידית ואחת בינונית, ויש בשל עידית כשתים בשל בינונית, אין אומרין שיטול הבכור העידית כולו, שהוא פי שנים בשל בינונית, ויחזיר פי שנים דמי עילוי העידית, או כיוצא בזה, שלא ייפה הכתוב חלק הבכור משל פשוט, אלא שעשה שני חלקיו כחלק אחד, וכשם ששנים שבאו לחלוק בעידית ובינונית חולקין בעידית ובבינונית, כך הדין בבכור ופשוט, אלא שנוטל הבכור פי שנים בעידית במקום אחד וכן בבינונית ובזיבורית. וכך הסכימו כל רבותינו ז"ל.

    ויבם נוטל שני חלקים על פי הגורל אחר שיחלוקו השדות לשלשה חלקים שוים, ושמא יפלו לו שני חלקיו בפזור, מה אין כן בבכור. והוא הדין לשנים שלקחו שדה בשותפות זה שני שלישים וזה שליש, כשהן חולקין הרי הן חולקין כבכור ופשוט, שחלקו של בעל שני השלישים לא שני חלקים שוים הם אלא חלק אחד כשנים, מה שאין כן בשלשה שלקחו שדה בשותפות וקנה האחד חלק אחד מן השותפין, דכשהן חולקין עושין ממנה שלשה חלקים מן הדין, סופו כתחלתו, שאילו בא הראשון לחלוק לא היה יכול לקבל חלקו בלא גורל אצל חלק אותו שותף שקנה ממנו עכשיו אלא נוטל בגורל. ולפירושו אף זה שקנה ממנו כן, וזהו דין היבם, ואף אביי לא נחלק אלא ביבם, ומשום דבכור קרייה רחמנא, הא בעלמא לא.

    הא דאמר רבה כגון זה כופין על מדת סדוםובלא עילוי. יש מי שפירש אפילו כשהיה החלק הסמוך למצר שלו עידית, ונותן לאחיו דמי עילוי העידית על פי בקיאין. ואינו מחוור כלל, וכמו שאמרנו למעלה, דאי אפשר שיקרא זה רבה מדת סדום, והיא מדת התורה שאמרה נזקין בעידית ובעל חוב בזיבורית. אלא על כרחנו בשוה קאמר, שכל השדה עידית או בינונית או זבורית. ולפירושו היה סבור רבה דכל שהכל שוה אם יבואו אלו לעלות לו מפני שהוא סמוך למצר שלו, זו היא מדת סדום, שזה נהנה ואלו אינם חסרים, שאלו יפול להם חלק בגורל מה הנאה יש להם והוא אינו שוה יותר משאר החלקים לא בקרקע ולא בדמים; ורב יוסף אמר שאין זו מדת סדום, אלא אדרבה דבר שבני אדם מקפידין בו הרבה, דהרבה מתעלה חלק שעל מצר מי שצריך לו ויקצוף עליו כל שיצטרך למוכרו, ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן ביותר מכדי דמיו כדי לצרפו עם שדותיו, ודרכן של בני אדם כך הוא. ולפירושו יכולין לומר לו מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון, כלומר עילוי רב בנכסים המשובחים ביותר, דלדידן שוה לן, שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחליפיו, ואין זו מדת סדום. ותדע לך, שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולין לבא, כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא דאמר ליה זימנין דהא מדויל והא לא מדויל, כל שכן בטענה זו דישתכרו בו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם. ועילוי זה אינו על פי בית דין ולא על פי בקיאין שישומו להן כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה, אלא כפי מה שירצו להעלותו, וזהו שקראוהו עילוי. ועילוי אין לו שיעור, והוא מה שאמרו מעלינן כנכסי דבר מריון שהם משובחין ביותר. ואם תאמר לדעת רבה דאמר דאפילו במי שקנה על המצר כופין את האחין ליתן לו, בלא גורל סמוך למצר שלו, משום מדת סדום, אם כן קרא דבכור למה לי, דאלמא משמע דאי לא כתב רחמנא בבכור פי שנים לא היה נוטל שני חלקיו במקום אחד, ומאי שנא מדין המצר; יש אומרים דאיצטריך היכא דאית לה לפשוט שדה כנגד אמצע שדה החלוקה, דאי משום מדת סדום הרי יש לאחיו גם כן שדה כנגד האמצע, ואם יחלקו השדה לשלשה חלקים ויפילו גורלות שמא יפול החלק האמצעי לחלק הפשוט, ועם זה נסתלקה מדת סדום, כתב רחמנא לתת לו פי שנים, שעל כל פנים יפול לבכור האמצעי, בין שיפול הגורל למזרח בין כשיפול לו למערב. ויש אומרים דלא אמר רב אלא במי שקדמה מצרנותו לחלוקתו, כגון זה שקנה אמצרא דבי מנשה קודם שחלקו. אבל במי שמצרנותו וחלוקתו באין לו כאחד, כבכור, או מי שקנה חלק אחד השותפין, לא אמר, וזה נראה לי עיקר. ולפי הסברא הראשונה אביי ורבא דלא כרבה, דאפילו אביי לא אמר שיטול היבם אחד מיצרא אלא ביבם בלבד, משום דבכור קרייה רחמנא, וכל שכן רבא דפליג אפילו ביבם ואמר הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור; אבל לפי הסברא השניה לא מכרעא מילתא אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורב יוסף, שהיא בשקדמה מצרנותו לחלוקתו, כמאן סבירא להו, אי כרבה רבם אי כרב יוסף. וקיימא לן כרב יוסף, כדאיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא כותיה, וזו אחת מן השלש דהלכתא בהן כותיה לגבי רבה, כמו שאמרו (לקמן בבא בתרא קי"ד, ב, קמ"ג, ב) רבה ורב יוסף הלכתא כרבה לבר מסדום קנין ומחצה, וסדום היינו כל הני דהכא דאמרינן בהו כופין על מדת סדום. כבר אמרו שעילוי זה אין לו שיעור, אלא כמה שירצו לעלות עליו, ואפילו אומרים לו אנו לא ניתן בו יותר ואפילו דינר אבל אתה או תטול בגורל או נעלה אותו כנכסי דבי מריון. וכתב מורי הרב ז"ל, דאף הוא אם ירצה יתחכם להם ויאמר לא אתן אלא כך, ואם תרצו קחו אתם אותו בעילוי זה, והדין עמו, שהעילוי משבית הגורל, כעין דינא דגוד או אגוד, ואפילו באחין ושותפין בעלמא, וגם כן דעת הראב"ד ז"ל. ודוקא בחלק אחד שבשדה או בכרם וכיוצא בו כנגד חלק אחד ממנו, אבל בשדה וכרם אי נמי בשני כלים שאין תשמישן שוה, אי אפשר לו לעלות האחד ולומר טול אתה שדה ואני כרם בעילוי כן וכן או אני שדה ואתה כרם באותו עילוי, משום דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר, וכדאמרינן בדינא דגוד או אגוד לקמן (בבא בתרא יג, ב) גבי תרתי אמהתי דרבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא דחדא הוה ידעה למיפא ולבשולי וחדא הוה ידעה למעבד בוסתרקי. ואותה שאמרו בקידושין (מ"ב, א) גבי אחים גדולים וקטנים הגדילו יכולין למחות ברוחות, הכי נמי קאמר שאם חלקו להם אפטרופין בגורל או בעילוי יכולין הן לכשיגדילו לעלות כנסי דבר מריון, סוף דינא כתחלת דינא. וכתב הרמב"ן ז"ל דכל היכא דמעלין חלוקה דינא הוא דמעלו ליה בארעא, דאמרינן בפרק נוחלין (קכ"ב, א) ולא נתחלקה אלא בכספים למאי אילימא לשופרא וסניא, בשופטני עסקינן, אלא ברוחקא וקורבא, ואפילו ברוחקא וקורבא קיימא לן כרבי יהושע דאמר בקרקע העלוה. הילכך היכא דחד מעלי בכספים וחד מעלי בקרקע לזה שומעין שאמר כהלכה. וכתב הרב ר' יוסף אבן מיגש ז"ל, דהיכא דאמר להו הבו לי זיבורית אמצרי במדה דעידית, שומעים לו, דלאו מתנה יהיב להו לאחין כי היכי דלימרו ליה לא בעינא דשונא מתנות יחיה, אלא בדמי חולקיה שקיל ליה, משום דעדיף זיבורית אמצריה מעידית בתרי מצרי. ולבי מגמגם בדין זה, דמאי שנא מטול אתה שיעור ואני פחות, דודאי לאו בשופטני עסקינן שיאמר זה אני אטול פחות, אלא שיש לו לערבו עם מה שיסמוך לו. וי"ל לדעת הרב ז"ל, דזיבורית כנגד עידית ש[א]ני, שהרי נעשה לו זיבורית זה כעידית מחמת מצרי. וצריך עיון.

    חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כשבא האחד לחלוק שדה כנגד שדה, והשני אומר לחלוק בכל אחד ואחד, ושניהן שוין, ששניהן עידית או בינונית או זיבורית, ולפיכך אמר רבה דכגון זה לזה שאומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין, דהשתא מיהא אין שום תועלת לאחד מהם בפזור החלקים; ורב יוסף אמר דאפילו בכי הא מצי מעכב, דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, ואפילו בא האחד לעלות זה כנגד זה אין שומעין לו, דהוה ליה כעין שדה וכרם וכשני כלים שאין תשמישן שוה דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר. והא דלא קאמר הכא רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון וכדאמר ליה באידך, תירץ מורי הרב ז"ל שאין מעלין אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה, כאותה שלמעלה שהאחד מצרן, אבל כאן הרי התועלת לשניהם ליטול כל אחד שדה שלם. וכתב עוד הוא ז"ל, דלפי זה דאמר רב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלין ליה כנכסי דבר מריון, אלו יש גם לשני ארעא אמצרא דשאר שדות, אין להם לעלות, אלא זה נוטל סמוך לו וזה נוטל סמוך לו, דעכשיו יש תועלת לכל אחד מהן בחלוקת שדה כנגד שדה. ודוקא כששניהם אחד ניגרא, אי נמי כששניהם שדה בית הבעל.

    תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין אותו על מדת סדום. ודוקא כשאין האחד מהן בן המצר לאחד מהן, דאילו הוא בן המצר יכול הוא לומר רוצה אני לחלוק בכל אחד ואחד מהן כדי שיגיעני מחצית שדה זה למצר שלי, ואילו היינו חולקין שדה כנגד (זה) [שדה] בגורל אולי לא יגיעני שדה זה שעל המצר שלי, והגע עצמך, אפילו בא בטענת חשש זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו, כל שכן כאן שיש לו טענה שעל כל פנים בחלוקת שתי השדות יש לו תועלת ידועה ששומעין לו. וטעמא משום דחלוקת שדה כנגד שדה אינה מעיקר דין חלוקה, ואדרבה מעיקר החלוקה הוא שיחלקו בכל שדה ושדה, אלא שכל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום, והיינו דהוה סלקא דעתיה דאביי למימר דאפילו בתרווייהו אחד ניגרא מצי מעכב בטענה מועטת דאמר בעינא לאפושי ארישי, ואלו היה עיקר חלוקה בשדה כנגד שדה, האיך עלה על דעת אביי לומר שנבטל דין חלוקה על טענת חלוקה כזאת. וכן כתב מורי ז"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Batra 12b

    Bava Batra 12b. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 368 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    משמיה דרבי עקיבא כוותיה וליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר"ע חכם ממנו הרבה:

    ולאו טעמא קאמר במילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני:

    בריסתקא שוק רשות הרבים:

    דמליך השתא במתא מחסיא שעתיד להיות ראש הישיבה עכשיו:

    טביומי חתים כשחותם באיגרת חותם שמו טביומי:

    קיימא לי שעתא מזל:

    שדרו זוגא דרבנן לגביה דמר בר רב אשי:

    לאימלוכי ביה ליטול עצה ורשות להמליך את רב אחא:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Bava Batra 12b · Sefaria

    Tosafot

    כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו‎—Whoever is dealt with badly will not soon be dealt with favorably O VERVIEW When רב אחא מדיפתי heard that his intended appointment to be ראש ישיבה was given to רב אשי, he remarked כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו, etc. תוספות remarks on the inference of the word מהרה which is seemingly contradicted elsewhere in the גמרא‎. -------------------- תוספות anticipates the following difficulty: ובשילהי מרובה (בבא קמא דף פ, ב ושם דיבור המתחיל לעולם) דקאמר רב אחא גופיה לעולם אין מטיבין לו- And regarding the גמרא in the end of פרק מרובה, where רב אחא himself stated (regarding כל המריעין לו, that) he will never be dealt with favorably, which seemingly contradicts what רב אחא says here that לא במהרה מטיבין לו; however after a while they may be מטיבין לו‎. תוספות responds: איכא למימר דמתחלה אמר לא במהרה מטיבין שהיה מצפה שיחזירוהו לגדולתו‎ – One can say; that initially רב אחא said לא במהרה מטיבין, for he was anticipating that they would reinstate him to his prominence (as ראש ישיבה) – וכשראה שלא החזירוהו שוב אמר לעולם אין מטיבין לו: However when he saw that they did not reinstate him, he said לעולם אין מטיבין לו‎. S UMMARY רב אחא מדיפתי initially hoped that he would regain his position as ראש ישיבה‎. T HINKING IT OVER At what point is it past the time of מהרה that רב אחא realized that he will never regain his position?

    חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא‎—We give him his portion as a בכור and his portion as an ordinary son on one boundary O VERVIEW רב הונא בריה דרב יהושע stated that it is obvious to him that the double portion that the בכור receives in the inheritance (his share as a regular son and the additional share as a בכור) are to be given to him together, in adjoining lots. The גמרא did not state the reason for this. תוספות will explain it. --------------------- כדנפקא לן ביש נוחלין (לקמן דף קכד, א) מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט: As we derive this ruling in פרק יש נוחלין since it is written פי שנים (a double amount) we compare the portion of בכורה to the regular portion; just as each חלק פשוט is given אחד מצרא, so too the two portions of the בכור (which are included in the one word of שנים [and are to be considered as one חלק]) are to be given אחד מצרא‎. S UMMARY The פסוק of פי שנים teaches that both shares of the בכור must be adjoining. T HINKING IT OVER 1. Perhaps the היקש teaches that just as the חלק פשוט must be אחד מצרא so too the חלק בכורה must be אחד מצרא; but how do we derive that both חלקים (the פשוט and the בכור) must be אחד מצרא together?! 2. Does the היקש teach us that we must give the בכור both חלקים אחד מצרא (regardless), or does it teach us that the חלק פשוט and the חלק בכורה are one חלק (and what would be the difference between these two interpretations)?

    אמיצרא דבי נשי‎—By the boundary of בי נשא O VERVIEW A person bought property abutting the property of בי נשיה of which he eventually was an heir together with the other siblings. תוספות explains that it depends on the following texts to determine whether בי נשי is referring to his father or father-in-law. ---------------------- אית דגרס בתר הכי אמרי אחוותא – There are those texts later which read, ‘the sisters said ’ – אם כן בי נשיה היינו חמיו ולא היו לחמיו בנים כי אם בנות – In that case ביה נשיה means his father-in-law, for his father-in-law did not have any sons, only daughters – ואית דגרס אמרי אחי אם כן בי נשיה היינו אביו [ועיין תוספות שבת כג, ב דיבור המתחיל דבי נשא]: And some texts read, ‘the brothers said’; in that case בי נשיה means his father. S UMMARY בי נשי can either mean his father-in-law, or his father. T HINKING IT OVER Is there any practical difference whether we are discussing his father’s estate or his father-in-law’s estate?

    כגון זה כופין על מדת סדום‎—In this for instance we constrain him from acting in the manner of סדום O VERVIEW A son bought property adjoining his father’s property. רבה ruled that he can demand that his inherited share in the estate should be the field which adjoins his property. Not to give it to him would be a מדת סדום, since for the other heirs it makes no difference where their properties are located, and to this son it would be advantageous to have all his properties (the old and the new) adjoining each other. תוספות discusses the implication and application of כופין על מדת סדום‎. תוספות asks: תימה לרבינו יצחק לרבה אמאי איצטריך קרא בבכור דיהבינן ליה אחד מצרא – The ר"י is astounded! According to רבה (that כופין על מדת סדום applies in this case), why is a פסוק necessary to teach us that we give the בכור his two portions (חלק פשוט וחלק בכורה) on one boundary (that it should be one contiguous property)?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק לפי שלא נתן לו כח הכתוב אלא כב' אחיו – And the ר"י answers; since the פסוק only gave to the בכור the rights of two brothers – ואילו היו שני אחיו רוצים להשתתף לא כפינן לשלישי לתת להם חלק ביחד – So if two brothers want to partner (and combine their inheritance) we do not coerce the third brother to give them their shares together, but rather the third brother can insist on casting lots for their respective three parcels. תוספות offers an additional explanation why the פסוק of פי שנים is necessary: ועוד דבכור מתנה קרייה רחמנא‎– And in addition; that the תורה refers to the parcel of the בכור as a gift – כדאמר ביש נוחלין (שם) דכתיב לתת לו פי שנים ואין לכוף את הנותן – As the גמרא states in פרק יש נוחלין, that it is written לתת לו פי שנים (to give him double); and we cannot force a grantor of a gift as to where the location of the gift should be. תוספות responds to an anticipated difficulty: ולאביי נמי אי לאו דקרייה רחמנא בכור‎ – And also according to אביי, if the תורה would not have called the יבם a בכור‎ – הוה אמינא יקום על שם אחיו כאילו הוא ואחיו קיימין‎ – We would have thought that the verse יקום על שם אחיו (he should take the place of his brother) means that he should inherit his brother’s share as if he and his brother are alive. תוספות offers an alternate solution to the original question (why a פסוק is necessary): ורבינו יצחק בן אברהם מפרש דהא דאמר רבה כופין לא מדין תורה קאמר‎ – And the ריצב"א explained that when רבה ruled 'כופין', he did not mean that this is a תורה law – דבדין היה יכול למחות שכנגדו דאיכא קפידא ברוחות כדאמר בכמה דוכתין – For according to תורה law the other heir can protest and not allow him to take the adjoining property for there is ‘preference in location’ as is mentioned in many places in the גמרא. Therefore מה"ת we cannot be כופה, since they can always be מוחה ברוחות‎ – תוספות offers an additional explanation why כופין על מדת סדום here is only מדרבנן : ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר – And additionally this that we are כופין על מדת סדום in a case where one benefits and the other does not lose – היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר‎ – That is only if he lived in his friend’s חצר, that he does need to pay rent – אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו – However this is obvious that the owner of the property can protest and prevent him that he should not enter to live in his house – אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר‎ – Even in a case where the חצר is not intended to be rented and the other person does not usually rent, which makes it a case of זה [לא] נהנה וזה לא חסר, and the owner can prevent him from using his property – אלא מתקנת חכמים קאמר הכא דכופין – Rather it is because of a rabbinic enactment that רבה rules here that כופין‎ – והשתא אין להקשות כלל אמאי איצטריך קרא בבכור: So now there is no question at all why we require the פסוק of בכור‎. S UMMARY There is no כופין עמ"ס by a בכור (and a יבם) since (תי' ר"י) it is like two brothers who want to deny the third brother his rights to a lottery, or because בכורה is a מתנה where there is no כופין‎. Alternately (תי' ריצב"א) the rule of כופין עמ"ס (in these cases of לכתחלה) is only מדרבנן and a בכור receives his two portions אחד מצרא מדאורייתא‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות finds it necessary to explain why according to אביי we require a פסוק for a יבם that he receives both parcels אחד מצרא, and the concept of כופין על מדת סדום is insufficient. אביי shortly maintains that even in a case of תרתי ארעתא אחד נגרא we do not say כופין על מדת סדום; what is תוספות difficulty with אביי‎?! 2. According to the ריצב"א are the two brothers able to coerce (מדרבנן) the third brother to give them adjoining parcels? 3. Is כופין עמ"ס a תורה law or a דרבנן law?

    מעלינן ליה כנכסי דבר מריון‎—We raise its assessment as the estates of בר מריון O VERVIEW A son bought property adjoining his father’s property. רבהruled that he can demand that his inherited share in the estate should be the field which adjoins his property. However רב יוסף argues that the brothers can say that we assess this adjoining property which you desire as to be very expensive as the properties of בר מריון‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of מעלינן ליה כנכסי דבר מריון‎. ------------------ פירש הקונטרס בשדה הבעל שיכולים לומר שפעמים מתברכת משאר שדות‎ – רש"י explained that the claim of מעלינן כנכסי דבר מריון is by a בית הבעל, where the brothers can claim that occasionally this field which you want is blessed with rain more than the rest of the fields, and therefore it is worth more – ובתרתי ארעתא אתרי נגרי לא שייך למימר מעלינן‎ – However by two fields bordering two canals it is not applicable to say מעלינן‎ – כיון שצריך להשקות ואין מתברכת זו יותר מזו‎ – Since these fields (בית השלחין) require irrigation, so one field is not more blessed than the other. This concludes פירש"י. תוספות disagrees with the explanation of פירש"י: ואין נראה דגם אותם שצריך להשקות מתברכת אחת מהם פעמים יותר‎ – And תוספות does not share this view, for even regarding those fields which require irrigation one of them may occasionally be more blessed than the others – שאחת לוקה בשידפון ואחת אינה לוקה‎ – For one field may be stricken with שדפון and the other may not, so the brothers should be able to argue מעלינן even by a שדה בית השלחין, so why did רב יוסף say that their argument by a בית השלחין is האי מדויל וכו' and not מעלינן וכו'. תוספות offers his interpretation of מעלינן: ופירש רבינו תם מעלינן כנכסי דבר מריון לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו – And the ר"ת explained that מעלינן כנכסי דבר מריון means, we (the brothers) will not give up to you our rights which we possess in this (adjoining) field – אם לא בדמים יקרים כמו בני מריון שהיו עשירים – Unless you pay for it an expensive price, just as the בני מריון who were wealthy – ולא היו מוכרים קרקעותיהם אלא בדמים יקרים‎ – And they would not sell their fields unless they received an expensive price. תוספות continues: ותרתי ארעתא אתרי נגרי לא קאי אעובדא דההוא גברא אלא מילתא באנפי נפשיה‎ – And the case of תרתי ארעתא אתרי נגרי is not referring back to the episode of that man who bought property אמצרי דבי נשא, but rather it is a separate case – כלומר שתי שדות שיש לכל אחד נגר‎– Meaning if there are two fields and each of them has its canal to irrigate it – ורוצה האחד שיחלקו כל אחת לשתים שיקח חצי שדה זו וחצי שדה זו‎ – And one of the heirs (or partners) wants that each field should be divided into two parcels, so each one (of the heirs/partners) would take half of this field and half of the other field (instead of each one taking one complete field); regarding this claim – אמר רבה כופין על מדת סדום ויטול כל שדה שלם כדי שיהא לכל אחד חלק אחד מצרא – רבה ruled that כופין עמ"ס and each one receives a complete field in order that each one should have a contiguous parcel. תוספות responds to a seeming difficulty: וכן יש לפרש תרתי ארעתא אחד נגרא שהנגר מפסיק בין שתי השדות – And we can similarly explain the case of two fields bordering one canal, that the canal separates the two fields – ואם יחלקו כל שדה לשתים לא יהיה חלקו אחד מצרא‎ – So that if each field was divided into two (and they would each take portions on both sides of the canal), his parcel will not be contiguous. Therefore even רב יוסף agrees that כופין עמ"ס (since the reason of האי מדויל does not apply) and it cannot be divided. תוספות explains why we do not use the argument of מעלינן in the cases of תרתי ארעתא: והשתא בהני לא שייך למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון‎ – And now we understand that in these cases of תרתי ארעתא (either אתרי נגרי or אחד נגרי), it is not possible to argue מעלינן כנכסי דבי בר מריון and require to divide the fields דאטו אם האחד רצה לחלוק לעשרים נאמר שיחלקו משום מעלינן‎ – For is it then so that if one would want to divide the field into twenty parcels would we consider dividing them because of the מעלינן claim; obviously not! תוספות presents an additional difficulty for פירש"י: ולשון מעלינן נמי אינו מתיישב לפירוש הקונטרס: And the expression מעלינן is also not appropriate according to פירש"י. S UMMARY רש"י maintains מעלינן is applicable only for a בית הבעל where there is a possibility that one field receives more rain than the others, but not by a בית השלחין‎. However תוספות maintains that מעלינן merely means that we do not want to release our rights to this field unless we receive a high price for it (it applies to all fields). מעלינן cannot override having one’s (initial) parcel אחד מצרא‎. T HINKING IT OVER 1. When we say מעלינן, is there a limit as to how much the brothers can claim? 2. In the case of תרתי ארעתא אתרי נגרא why is it that (according to רב יוסף) the claim of מעלינן is not sufficient to deny them אחד מצרא, however the claim of האי מדויל can deny them the right to be אחד מצרא‎? 3. How can we explain (according to תוסופת) the מחלוקת between רבה ורב יוסף (regarding זבן אמצרא וכו') whether it is a מדת סדום or not?

    Tosafot on Bava Batra 12b · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    חלק בכור וחלק פשוט יהבי' ליה אחד מצרא ודוקא בשהכל עידית או בינונית או זיבורית. אבל כל היכא דאית ליה שתי שדות אחד עידית ואחת בינונית, ויש בשל עידית כשתים בשל בינונית, אין אומרין שיטול הבכור העידית כולו, שהוא פי שנים בשל בינונית, ויחזיר פי שנים דמי עילוי העידית, או כיוצא בזה, שלא ייפה הכתוב חלק הבכור משל פשוט, אלא שעשה שני חלקיו כחלק אחד, וכשם ששנים שבאו לחלוק בעידית ובינונית חולקין בעידית ובבינונית, כך הדין בבכור ופשוט, אלא שנוטל הבכור פי שנים בעידית במקום אחד וכן בבינונית ובזיבורית. וכך הסכימו כל רבותינו ז"ל.

    ויבם נוטל שני חלקים על פי הגורל אחר שיחלוקו השדות לשלשה חלקים שוים, ושמא יפלו לו שני חלקיו בפזור, מה אין כן בבכור. והוא הדין לשנים שלקחו שדה בשותפות זה שני שלישים וזה שליש, כשהן חולקין הרי הן חולקין כבכור ופשוט, שחלקו של בעל שני השלישים לא שני חלקים שוים הם אלא חלק אחד כשנים, מה שאין כן בשלשה שלקחו שדה בשותפות וקנה האחד חלק אחד מן השותפין, דכשהן חולקין עושין ממנה שלשה חלקים מן הדין, סופו כתחלתו, שאילו בא הראשון לחלוק לא היה יכול לקבל חלקו בלא גורל אצל חלק אותו שותף שקנה ממנו עכשיו אלא נוטל בגורל. ולפירושו אף זה שקנה ממנו כן, וזהו דין היבם, ואף אביי לא נחלק אלא ביבם, ומשום דבכור קרייה רחמנא, הא בעלמא לא.

    הא דאמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום ובלא עילוי. יש מי שפירש אפילו כשהיה החלק הסמוך למצר שלו עידית, ונותן לאחיו דמי עילוי העידית על פי בקיאין. ואינו מחוור כלל, וכמו שאמרנו למעלה, דאי אפשר שיקרא זה רבה מדת סדום, והיא מדת התורה שאמרה נזקין בעידית ובעל חוב בזיבורית. אלא על כרחנו בשוה קאמר, שכל השדה עידית או בינונית או זבורית. ולפירושו היה סבור רבה דכל שהכל שוה אם יבואו אלו לעלות לו מפני שהוא סמוך למצר שלו, זו היא מדת סדום, שזה נהנה ואלו אינם חסרים, שאלו יפול להם חלק בגורל מה הנאה יש להם והוא אינו שוה יותר משאר החלקים לא בקרקע ולא בדמים; ורב יוסף אמר שאין זו מדת סדום, אלא אדרבה דבר שבני אדם מקפידין בו הרבה, דהרבה מתעלה חלק שעל מצר מי שצריך לו ויקצוף עליו כל שיצטרך למוכרו, ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן ביותר מכדי דמיו כדי לצרפו עם שדותיו, ודרכן של בני אדם כך הוא. ולפירושו יכולין לומר לו מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון, כלומר עילוי רב בנכסים המשובחים ביותר, דלדידן שוה לן, שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחליפיו, ואין זו מדת סדום. ותדע לך, שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולין לבא, כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא דאמר ליה זימנין דהא מדויל והא לא מדויל, כל שכן בטענה זו דישתכרו בו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם. ועילוי זה אינו על פי בית דין ולא על פי בקיאין שישומו להן כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה, אלא כפי מה שירצו להעלותו, וזהו שקראוהו עילוי. ועילוי אין לו שיעור, והוא מה שאמרו מעלינן כנכסי דבר מריון שהם משובחין ביותר. ואם תאמר לדעת רבה דאמר דאפילו במי שקנה על המצר כופין את האחין ליתן לו, בלא גורל סמוך למצר שלו, משום מדת סדום, אם כן קרא דבכור למה לי, דאלמא משמע דאי לא כתב רחמנא בבכור פי שנים לא היה נוטל שני חלקיו במקום אחד, ומאי שנא מדין המצר; יש אומרים דאיצטריך היכא דאית לה לפשוט שדה כנגד אמצע שדה החלוקה, דאי משום מדת סדום הרי יש לאחיו גם כן שדה כנגד האמצע, ואם יחלקו השדה לשלשה חלקים ויפילו גורלות שמא יפול החלק האמצעי לחלק הפשוט, ועם זה נסתלקה מדת סדום, כתב רחמנא לתת לו פי שנים, שעל כל פנים יפול לבכור האמצעי, בין שיפול הגורל למזרח בין כשיפול לו למערב. ויש אומרים דלא אמר רב אלא במי שקדמה מצרנותו לחלוקתו, כגון זה שקנה אמצרא דבי מנשה קודם שחלקו. אבל במי שמצרנותו וחלוקתו באין לו כאחד, כבכור, או מי שקנה חלק אחד השותפין, לא אמר, וזה נראה לי עיקר. ולפי הסברא הראשונה אביי ורבא דלא כרבה, דאפילו אביי לא אמר שיטול היבם אחד מיצרא אלא ביבם בלבד, משום דבכור קרייה רחמנא, וכל שכן רבא דפליג אפילו ביבם ואמר הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור; אבל לפי הסברא השניה לא מכרעא מילתא אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורב יוסף, שהיא בשקדמה מצרנותו לחלוקתו, כמאן סבירא להו, אי כרבה רבם אי כרב יוסף. וקיימא לן כרב יוסף, כדאיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא כותיה, וזו אחת מן השלש דהלכתא בהן כותיה לגבי רבה, כמו שאמרו (לקמן בבא בתרא קי"ד, ב, קמ"ג, ב) רבה ורב יוסף הלכתא כרבה לבר מסדום קנין ומחצה, וסדום היינו כל הני דהכא דאמרינן בהו כופין על מדת סדום. כבר אמרו שעילוי זה אין לו שיעור, אלא כמה שירצו לעלות עליו, ואפילו אומרים לו אנו לא ניתן בו יותר ואפילו דינר אבל אתה או תטול בגורל או נעלה אותו כנכסי דבי מריון. וכתב מורי הרב ז"ל, דאף הוא אם ירצה יתחכם להם ויאמר לא אתן אלא כך, ואם תרצו קחו אתם אותו בעילוי זה, והדין עמו, שהעילוי משבית הגורל, כעין דינא דגוד או אגוד, ואפילו באחין ושותפין בעלמא, וגם כן דעת הראב"ד ז"ל. ודוקא בחלק אחד שבשדה או בכרם וכיוצא בו כנגד חלק אחד ממנו, אבל בשדה וכרם אי נמי בשני כלים שאין תשמישן שוה, אי אפשר לו לעלות האחד ולומר טול אתה שדה ואני כרם בעילוי כן וכן או אני שדה ואתה כרם באותו עילוי, משום דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר, וכדאמרינן בדינא דגוד או אגוד לקמן (בבא בתרא יג, ב) גבי תרתי אמהתי דרבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא דחדא הוה ידעה למיפא ולבשולי וחדא הוה ידעה למעבד בוסתרקי. ואותה שאמרו בקידושין (מ"ב, א) גבי אחים גדולים וקטנים הגדילו יכולין למחות ברוחות, הכי נמי קאמר שאם חלקו להם אפטרופין בגורל או בעילוי יכולין הן לכשיגדילו לעלות כנסי דבר מריון, סוף דינא כתחלת דינא. וכתב הרמב"ן ז"ל דכל היכא דמעלין חלוקה דינא הוא דמעלו ליה בארעא, דאמרינן בפרק נוחלין (קכ"ב, א) ולא נתחלקה אלא בכספים למאי אילימא לשופרא וסניא, בשופטני עסקינן, אלא ברוחקא וקורבא, ואפילו ברוחקא וקורבא קיימא לן כרבי יהושע דאמר בקרקע העלוה. הילכך היכא דחד מעלי בכספים וחד מעלי בקרקע לזה שומעין שאמר כהלכה. וכתב הרב ר' יוסף אבן מיגש ז"ל, דהיכא דאמר להו הבו לי זיבורית אמצרי במדה דעידית, שומעים לו, דלאו מתנה יהיב להו לאחין כי היכי דלימרו ליה לא בעינא דשונא מתנות יחיה, אלא בדמי חולקיה שקיל ליה, משום דעדיף זיבורית אמצריה מעידית בתרי מצרי. ולבי מגמגם בדין זה, דמאי שנא מטול אתה שיעור ואני פחות, דודאי לאו בשופטני עסקינן שיאמר זה אני אטול פחות, אלא שיש לו לערבו עם מה שיסמוך לו. וי"ל לדעת הרב ז"ל, דזיבורית כנגד עידית ש[א]ני, שהרי נעשה לו זיבורית זה כעידית מחמת מצרי. וצריך עיון.

    חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כשבא האחד לחלוק שדה כנגד שדה, והשני אומר לחלוק בכל אחד ואחד, ושניהן שוין, ששניהן עידית או בינונית או זיבורית, ולפיכך אמר רבה דכגון זה לזה שאומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין, דהשתא מיהא אין שום תועלת לאחד מהם בפזור החלקים; ורב יוסף אמר דאפילו בכי הא מצי מעכב, דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, ואפילו בא האחד לעלות זה כנגד זה אין שומעין לו, דהוה ליה כעין שדה וכרם וכשני כלים שאין תשמישן שוה דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר. והא דלא קאמר הכא רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון וכדאמר ליה באידך, תירץ מורי הרב ז"ל שאין מעלין אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה, כאותה שלמעלה שהאחד מצרן, אבל כאן הרי התועלת לשניהם ליטול כל אחד שדה שלם. וכתב עוד הוא ז"ל, דלפי זה דאמר רב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלין ליה כנכסי דבר מריון, אלו יש גם לשני ארעא אמצרא דשאר שדות, אין להם לעלות, אלא זה נוטל סמוך לו וזה נוטל סמוך לו, דעכשיו יש תועלת לכל אחד מהן בחלוקת שדה כנגד שדה. ודוקא כששניהם אחד ניגרא, אי נמי כששניהם שדה בית הבעל.

    תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין אותו על מדת סדום. ודוקא כשאין האחד מהן בן המצר לאחד מהן, דאילו הוא בן המצר יכול הוא לומר רוצה אני לחלוק בכל אחד ואחד מהן כדי שיגיעני מחצית שדה זה למצר שלי, ואילו היינו חולקין שדה כנגד (זה) [שדה] בגורל אולי לא יגיעני שדה זה שעל המצר שלי, והגע עצמך, אפילו בא בטענת חשש זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו, כל שכן כאן שיש לו טענה שעל כל פנים בחלוקת שתי השדות יש לו תועלת ידועה ששומעין לו. וטעמא משום דחלוקת שדה כנגד שדה אינה מעיקר דין חלוקה, ואדרבה מעיקר החלוקה הוא שיחלקו בכל שדה ושדה, אלא שכל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום, והיינו דהוה סלקא דעתיה דאביי למימר דאפילו בתרווייהו אחד ניגרא מצי מעכב בטענה מועטת דאמר בעינא לאפושי ארישי, ואלו היה עיקר חלוקה בשדה כנגד שדה, האיך עלה על דעת אביי לומר שנבטל דין חלוקה על טענת חלוקה כזאת. וכן כתב מורי ז"ל.

    Rashba on Bava Batra 12b · Sefaria

    Meiri

    האחין או השותפין בשדה אחת שבאו לחלוק ואירעה ביניהם מחלקת בחלוקה שהאחד תובע ליתן לו חלקו בצד אחד הן מצד שהשדה קצתו סמוך לנהר או לנגר או קצתו עדית וקצתו בינונית הן מצד שיש לאחד מהם קרקע בסמוך לצד אחד שבו ומבקש מחברו או מחבריו ליתן לו במצרנותו הן שהיו לאחד על האחרים חלק מיותר בקרקע ורוצה ליטול שני חלקיו ביחד הן בשאר מיני מחלוקות המתילדים בינו ובין חברו או חבריו יש בקצת ענינים מחלקת בין המפרשים והראוי לברור מתוך דברי כלם לפי הכרעת עניות דעתנו כך הוא שני אחים שיש להם שדה אחת בשתפות הן שירשוה כאחד הן שלקחוה כאחד הן שנשתתפו בה מ"מ על איזה צד שבאו לחלוק ואין לצד מצדדי הקרקע יתרון על צדו האחר לא מצד עצמו ולא מצד הבאים לחלוק כגון שאין להם שום מצרנות בו או שיש לשניהם מצרנות בכל צדדיו עושין שני חלקים על פי בקיאים מזרחי ומערבי ואם לא נתרצו בברירה חולקין על פי הגורל וכן אם היו כמה עושין רצועות כמנין כלם ומגרילין וחולקין היה השדה קצתו זבורית וקצתו עדית אין יכולין לומר זה לזה נעשה רצועות מן העדית כמנין כלנו ומן הזבורית כמנין כלנו עד שאפשר שיגיעו לכל אחד חלקיו במפוזר זבורית מכאן ועדית מכאן אלא עושים חלקים ורצועות כסדר כאלו היה כלו שוה ושמין הרצועות על פי בקיאין עד שתהא ערכה של רצועת הזבורית מגעת לערך רצועת העדית אם מצד תוספת קרקע אם מצד עלוי דמים שנטיל לאותו שיזדמן גורלו לשל עדית ואח"כ מגרילין ונוטלין ע"פ הגורל ומי שחטאה מחשבתו ונזדמן לו זבורית הגורל עשהו חטאת ואנו אין לנו:

    היה לאחד מהם חלק יתר בקרקע והרי הוא אומר ליטול שני חלקיו ביחד וחבריו אומרים לעשות רצועה מיותרת על שם חלקו המיותר ושמא יזדמנו לו שני חלקיו במפוזר אם לא היה לחלקים שום צד יתרון על האחרים לא מצד עצמן ולא מצד החולקים כופין על מדת סדום הא אם היה לחלקים שום יתרון אם מצד עצמן אם מצד שכונה אם מצד קורבה לנהר אם מצד מצרנות אם מאיזה צד יש צדדין שהוא זוכה בדין ויש צדדין שחבריו זוכין כיצד בכור שבא לחלוק עם פשוט או עם פשוטים זכה בדין ונוטל חלקיו ביחד הואיל ומכח ירושת אביו הוא בא כחלק אחד הוא ואם אין לו אלא אח אחד לבד חולקים את השדה לשלש רצועות כל אחת שליש הקרקע מזרחית ומערבית ואמצעית להן ומשוין את ערכן על הדרך שכתבנו למעלה שהרי אם האמצעית עדית על כרחך בכור נוטלה ומתוך כך או יעלה בדמים על פי בקיאים או יוסיפו ממנה על שאר החלקים בקרקע והכל ע"פ בקיאין ולא יעשו אלא שני פיתקין מזרחית ומערבית ונותן בכור ידיו בקלפי עלה בידו מזרח זכה במזרחית ובאמצעית שהיא סמוכה לה עלה בידו מערב זכה במערבית ובאמצעית שהיא סמוכה לה גם כן ואם הפשוט נתן ידיו בקלפי תחלה ועלה בידו מזרח זכה במזרחית וחברו נוטל מערבית ואמצעית עלה בידו מערב זכה במערבית וחברו זכה במזרחית ואמצעית ואין לומר שיפילו גורל על כל השלש שמא יארע אמצעית לפשוט ונמצאו שני חלקי הבכור מפוזרים:

    היו שלשה אחים אתה צריך להגריל בדרך אחרת וזה שאתה צריך לעשות ד' רצועות נשומות ע"פ בקיאין או ע"פ השואת עצמן וכותבין ארבעה פיתקין ראשונה שניה ושלישית ורביעית טרף הבכור בקלפי עלתה בידו ראשונה זכה בראשונה ושניה שהיא סמוכה לה עלתה בידו רביעית זכה ברביעית השלישית שהיא סמוכה לה וכל שעלו בידו אחת מאלו אינו צריך להכניס עוד ידו ומגרילין השנים על השנים הנשארות טרף הבכור בקלפי ועלה בידו שניה טורף עוד עד שתעלה בידו פעם אחרת או ראשונה הסמוכה לה מצד אחד או שלישית הסמוכה לה מצד אחר וכן אם עלתה בידו תחלה שלישית טורף עוד עד שתעלה בידו פעם אחרת או שניה הסמוכה לה מצד אחד או רביעית הסמוכה לה מצד אחר וכן אם היו הם ארבעה או חמשה ואם נתרצו על חלק אחד לעלותו ולנטלו המרבה בדמיו בלא גורל ועלה בו הבכור יותר מכלם אם הוא ראשון או אחרון אין הבכור צריך להגריל אלא נוטל החלק הסמוך לו ואם עלה באחד מן החלקים האמצעיים צריך להגריל על הסמוך לו שהרי יש לחלק זה חלקים סמוכים לו מכאן ומכאן:

    היבם והוא המיבם אשת אחיו וזוכה בחלקו בירושת אביו כמו שיתבאר במקומו אין דינו כבכור לענין זה שנאמר והיה הבכור הויתו כבכור ר"ל ליטול פי שנים חלקו וחלק אחיו המת אבל אין חלוקתו כבכור הואיל ולא מצד אביו הוא יורשהו אלא מצד אחיו דנין אותו כאלו אחיו קיים ומגרילין אף על שם אחיו המת או על שמו בשבילו וכשטרף בקלפי על שם עצמו טורף עוד על שם אחיו ונוטל חלק אחיו באותו מקום שנזדמנה לו אף במפוזר ומ"מ אם אין שם שום צד יתרון בעולם כופין על מדת סדום כמו שביארנו:

    וכל אלו שהזכרנו אין יכולין לעלות זה על זה בדמי יתירי אא"כ נתרצו בכך אלא כופין זה את זה להשוות ערך הרצועות אם בעלוי דמים אם בתוספת קרקע ע"פ בקיאין ומגרילין על הדרך שביארנו:

    יבם שזכה לשלשה חלקים כגון שהיה המיתנא בכור ומת האב ולא חלקו עד שמת הבכור שנמצאת בכורה ליבם עם החלק האחר ועם חלקו יראה ששני חלקים שבאו לו מצד אחיו נדון בהם כאחיו ליטלם כאחת:

    יש לקצת גאוני ספרד תולדות בשני דינין אלו הן לדין בכור ופשוט הן לדין יבם עם אחיו כיצד הרי שהיו לאחד שני חלקים בקרקע אע"פ שאינו לא בכור ולא יבם נזדמן מ"מ על איזה צד שיש לו שדה משתף עם אחרים ויש לו בה עליהם חלק מיותר אם החלק המיותר שלו בא לו עם החלק העקרי ביחד כגון שנפלו לו שני חלקים אלו בירושה בפעם אחת או שלקחם בבת אחת דינו אצל האחרים כדין בכור ואם לא ירשם או לקחם בפעם אחת הרי הוא כיבם וזקוק להגריל על כל חלק משני חלקיו יזדמן במקום שיזדמן או יעלו לו הרבה ומ"מ אף בראשונה יראה לי דוקא בשבאו לו ממוריש אחד או לקחם ממוכר אחד אבל בא מכח שני יורשים או שני מוכרים יראה שדינו כיבם:

    היה לאחד מן האחין או מן השותפין קרקע מצד אחר הן שלקחו כבר קודם שזכה בירושה זו הן שהביאתו לו אשתו בנדוניא ונזדמן בירושה או שותפות או שיש שם שדה סמוכה לה או שאין להם לחלוק אלא שדה זו ותובע ליתן לו חלקו בסמוך לשדה שיש לו כבר לשם אם היתה כלה שוה ואין שום צד עלוי לחלק אחד על האחר כופין על מדת סדום אבל אם היה חלק שהוא תובע עדית אצל האחר אע"פ שהוא רוצה לעלותו על פי בקיאים או להוסיף מחלקו על חלק חברו אין שומעין לו אלא יכולין לעלות לו עד כמה שירצו או יגריל וכן אם חלק הסמוך לו זבורית וחלק האחר עדית ותובע חלק זבורית מפני מצרנותו ושיעלו לו או יוסיפו בחלקו אף זה אומר שאינו רוצה לא לעלות בדמים ולא לגרע את חלקו יש שרוצין בשליש עדית ולא בשני שלישי זבורית ויש שרוצין בהפך ומ"מ אם חלק הסמוך לו זבורית ותובעה ושלא יצטרך חברו לא לעלות ולא להוסיף כופין על מדת סדום שהרי אם היו שוות ערך אחד בלא שום יתרון היו כופין אותו כל שכן באלו ואין לו התנצלות לומר מתנה היא ואיני רוצה לקבל מתנה ממך על הדרך שאמרו למטה בטול אתה שיעור ואני פחות שלא נאמר כן אלא בדבר שאין בו דין חלוקה שאם רצה לכופו על דרך זה שיקבל הוא כשיעור והוא יקבל הנשאר אע"פ שאין שם שיעור הואיל ואין זה נוטל כשיעורו לא בכמות ולא באיכות מתנה הוא אבל בזו חלקי הקרקע שוים בכמות אע"פ שזה שוה יותר מזו מ"מ אף זה אומר לדידי שוה מצד מצרנותי ויש חולקין בקצת דברים אלו לומר שאף בשוים מכל וכל יכולים לעלות והוא שחכמי הצרפתים דעתם ששדה בית הבעל יכול לומר פעמים שהמטר יורד מכאן ולא בכאן ומ"מ בבית השלחין מודים לשטה ראשונה וגדולי המפרשים פירשו שאף בבית השלחין מעלים כמו שירצו ואפילו בבתים ואפילו בשוים מכל וכל מ"מ לבו נוטה לזה או יגריל או יעלו כמה ואין דברים אלו נראין לי שאם כן לא היה להם לפסוק כרב יוסף אף בשמועת אפושי אריסי האמורה בסמוך ושטה ראשונה היא הנכונה וגאוני ספרד מסכימים עליה:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Bava Batra 12b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מעלינן כו' ופר"ת מעלינן כו' אם לא בדמים יקרים כמו בני מריון כו' והשתא בהני לא שייך למימר מעלינן כו' דאטו אם האחד כו' עכ"ל פי' כיון דבלא טעם וטענה אמר מעלינן ליה כו' כמ"ש הרא"ש לית לן למימר הכי אלא במקום שחבירו חפץ בה יותר משום דאית ליה ארעא אמצרא דחד אבל בהני שאין לחבירו ארעא אמצרא אי הוה אמרי' מעלינן בלא טעם וטענה רק כאילו בא להפסיד לחבירו שלא יקח א' מיצרא אטו אם הא' כו' ופרש"י בהך דמעלינן ליכא לקיומא לשיטת ר"ת דכיון דמטעם ומטענה אמר מעלינן בהני נמי מה"ט ומטענה הוה אמרי' מעלינן לחלוק כ"א מן השדות וקושטא דהוה תקשה לן דאטו אם האחד כו' דא"כ אין לדבר סוף ודו"ק:

    בא"ד שהנגר מפסיק בין ב' השדות ואם יחלוקו כל שדה לב' כו' עכ"ל ולאביי דאמר אפילו בכה"ג שיחלוקו כל שדה לשתים משום דבעינא אפושי אריסי היינו דוקא בב' שדות במקום א' אבל בשדה א' הא אמרינן דמקיש בכור לפשוט דמשמע דפסיקא ליה בפשוט דיהבינן ליה אחד מיצרא והיינו בשדה אחד ומזה שדקדקו התוס' לפרש לשיטת ר"ת שהנגר מפסיק בין ב' השדות אבל אם היה מצד א' של נגר ולא היה דבר מפסיק ביניהם ודאי דיהבינן לכל א' אחד מיצרא אך ק"ל לפי' התוס' כיון דע"כ לכ"א מהם צריכין ליתן הנגרא כדמשמע בשמעתין דליכא מאן דפליג דאיכא קפידא בנגרא מה ירויח האומר לאפושי אריסי בעינא דאם נחלוק הב' שדות לשתים באורך לפי משך הנגרא ע"כ צריכין אנו לחלק שיהיה חלק האחד מצד ימין לשמעון וחלק ב' הסמוך לנגרא לראובן ומצד הב' יהיה חלק האחד מצד שמאל לראובן וחלק הב' הסמוך לנגרא לשמעון וא"כ יהיה צריך כל א' מהם לב' אריסין [כזה] ואם הא' יהיה באמצע בא' מהן גם חבירו כמו כן יהיה באמצע באחד מהן ואם נאמר לחלוק הב' שדות ברוחבן על רוחב הנגר גם בזה לא ירויח האומר לאפושי אריסי בעינא ולא יבא כלל חלקו באמצע ואפשר לקיים בדוחק הפי' הראשון ורצונו בב' אריסין ואע"ג שבחד מצרא נמי היה יכול לעשות לו כמו כן ב' שדות ובהן ב' אריסין הנה הוא רוצה שגם חבירו שבסמוך לו יצטרך לב' אריסין אבל מלשון הרא"ש ונ"י נראה שגם לפי' התוס' הוא חושש לחלק כך כדי שיבא חלקו באמצע ויהיה הוא שמור מב' צדדין ולא חבירו ולא ידעתי להולמו והיה נראה לדבריהם דלאביי מה"ט דקאמר לאפושי אריסי ושיבא חלקו באמצע לית לן למיחש כלל אף אם לא יבא לשני כלום מן הנגרא ע"פ גורל וגם זה הוא דחוק ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Batra 12b · Sefaria

    Maharam

    תוס' ד"ה כגון זה כופין וכו' תימה אמאי אצטריך קרא בבכור וכו' ר"ל דבפ' יש נוחלין ילפינן מקרא דיהבינן ליה מדכתיב פי שנים מקיש חלק בכור לחלק פשוט כדמייתו התוס' לעיל מזה ד"ה חלק בכור וכו' פירוש כאילו הוי הכל חלק אחד ולמה לי קרא תיפוק ליה דכופין על מדת סדום דזה נהנה וזה לא חסר הוא:

    ד"ה מעלינן ליה כנכסי דבר מריון וכו' וד"ה ובתרתי ארעתי אתרי ניגרי וכו' הד"א. ומפרש ר"ת וכו' לא ניתן לך זכות שיש לנו בשדה זו וכו' עיין בהר"ן דביאר זה ביאור רחב:

    בא"ד ותרתי ארעתי אתרי ניגרי לא קאי אעובדא דההוא גברא וכו' רוצה לומר משום דבהאי נמי שייך לומר מעלינן כנכסי דבר מריון ואמאי קאמר רב יוסף כגון דא כופין וכו' אלא ענין בפני עצמו הוא וכו' וכן יש לפרש תרתי ארעתי אחד נגרא שהנגר מפסיק ביניהם וכו' אפילו לא היה הנגר מפסיק ביניהם אלא בצד אחד של ב' השדות כגון שב' השדות עומדות לממזרח למערב ועובר הנהר במזרחה של שניהם אם יחלקו כל שדה לשנים אפילו ממזרח למערב דישאר לכל אחד הנהר העובר בצד שדותיו מכל מקום לא יהא לאחד מהן ב' חלקים במיצר אחד אלא שאם יפול הגורל אחד השני חצאי השדות הפנימיות יהיו שני חלקיו במיצר אחד ולא באופן אחר אבל כשהנהר מפסיק בין שני השדות אי אפשר לשום אחד שיהיה כל חלקו על חד מצרא לכך נקטי התוס' ופירשו כגון שהנגר מפסיק בין ב' השדות:

    Maharam on Bava Batra 12b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    פשיטא חלק בכור וחלק פשוט וכו' על מה שתירץ להרמב"ן ז"ל לדעת הר"י ן' מיגש ז"ל כתב ולדידי לא מסתברא לי הכי דאם כן אמאי נקט הרב ז"ל בינונית ועדית ובינונית אפילו כלהו שוו איכא נמי נפקותא לענין בכור לפיכך נראה לי דבכלהו שוות ליכא נפקותא כלל לענין בכור דאף יבם נמי שקיל אחד מיצרא מפני מדת סדום כדאמרינן בסמוך תרוייהו אחד ניגרא כו' לפיכך פירשה הר"ב ז"ל באינם שוות ואין שומעין לפשוט לחלוק בכל שדה וכן נמי פשוט ופשוט שהניח להם אביהם עדית ובינונית שוים בדמים ורחוקים זו מזו כופין זה את זה לחלוק בגורל ויקח כל אחד אחד ואם אמר אחד בעינא למפלג בתרווייהו אין שומעין לו והיינו דקאמר תלמודא וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מיצרא. והא דאמרינן בסמוך תרתי ארעתא אחד ניגרא כו' התם בסמוכות זו אצל זו ואף על גב דפליג בתרוייהו הוה ליה חולקא דכל חד ביחד לפיכך שומעין לו. כן נראה לי דרך השמועה הזו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

    אמר רבא כגון זה כופין אותו על מדת סדום ולא פירש טעמא משום ועשית הישר והטוב כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא דהתם לית ליה ללוקח מידי בהאי ארעא ומשום ועשית הישר והטוב אמרינן ליה שיקנה ממקום אחי ויניח לזה לקנות אצל מצר שלו אבל בכך שיש לו חלק בגוף הקרקע ואנו אומרים לו לוותר את דינו לא שייך כאן הישר והטוב אלא משום דזה נהנה וזה אינו חסר. תוספי הרא"ש ז"ל.

    הא דאמר רבה כגון זה כופין אותו על מדת סדום ובלא עילוי יש מי שפירש אפילו בשהיה החלק הסמוך למצר שלו עדית ונותן לאחיו דמי עילוי העדית על פי בקיאים. ואינו מחוור כלל כמו שכתבתי למעלה דהיאך אפשר שיקרא זה רבה מדת סדום והוא מדת התורה שאמרו ניזקין בעדית ובעל חוב בזבורית אלא על כרחך בשוה קאמר שכל השדה עדית או בינונית או זבורית ולפיכך היה סבור רבה דכל שהכל שוה אם יבואו אלו לעלות לו ממני שהוא סמוך למצר שלו זו היא מדת סדום שזה נהנה ואלו אינם חסרים שאלו יפול להם חלק זה בגורל מה הנאה יש להם והא אינו שוה יותר משאר החלקים אלא בקרקע ולא בדמים. רב יוסף אמר שאין זו מדת סדום אלא אדרבה דבר שבני אדם מקפידים בו הרבה והרבה מתעלה חלק על מצר מי שצריך לו ויקפוץ עליו כל שיצטרך למוכרו ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן ביותר מכדי דמיו כדי לצרפו עם שדותיו ודרכן של בני אדם כך היא ולפיכך יכולים לומר לו מעלינא לך כנכסי דבר מריון כלומר עילוי רב בנכסים המשובחים יותר דלדידן שוה לן שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחלופיו ואין זו מדת סדום. ותדע שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולים לבא כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל כל שכן בטענה זו דישתכרו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם ועילוי זה אינו על פי בית דין ולא על פי בקיאים שישומו להם כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה אלא כפי שמה שירצו להעלותו וזה שקראוהו עילוי ועילוי אין לו שיעור וזהו מה שכתוב מעלינא בנכסי דבר מריון שהם משובחים ביותר. הרשב"א ז"ל.

    אמר רבה כופין אותו על מדת סדום והא דאמר רבא דיבם אין חלוקתו כבכור אלא יהבינן חולקיה בשני מקומות ולא אמרינן כופין על מדת סדום דיתן לו חלקו כאחת אחד מצרא לית ליה דרבה אלא דרב יוסף דסבירא ליה דמעלים כנכסי דבר מריון וכדפסיק תלמודא הלכתא כוותיה והכי קאמר הכא דלא יהבינן ליה ליבם אחד מצרא בלא עילוי ואביי דאמר היא היא ודאי כרב יוסף סבירא ליה דהא ביבם דוקא הוא דקאמר לפי שהוא כבכור הלכך יהבינן ליה אחד מצרא בלא עילוי. ואם תאמר לרבה דאמר כופין על מדת סדום למאי אצטריך פי שנים למדרש מיניה דיהיב ליה אחד מצרא כדאיתא בפרק יש נוחלין ויש לומר לרבא אצטריך קרא למיתב ליה אחד מצרא היכא דלא שייך טעמא דכופין על מדת סדום כגון שיש שם שתי שדות ויש באחת שני חלקים ואית ליה לפשוט ארעא אמצרא דאותה שדה דמאי חזית למיתב אותה שדה לבכור כדי שיטול חלקו אחד מצרא מטעם דכופין על מדת סדום ליתב לה לפשוט אמצרא דידיה ויטול הבכור חצי אותה שדה ושדה אחרת שיש שם להכי אצטריך פי שנים למיתב ליה אחד מצרא ובכהאי גוונא נמי שייכא פלוגתייהו דאביי ורבא ביבם אליבא דרבה. אי נמי משכחת לה דאצטריך פי שנים כגון שבאו לחלוק בשדה אחת ואית ליה ארעא לפשוט אצל רוחב חלק האמצעי מן הצד וכגון שכך הגון לחלק השדה ולא לאותו הצד כדי שיהא מרובע ולפיכך הייתי אומר שיאמר הפשוט לחלוק השדה לשלשה חלקים אולי יפול חלקי באמצע ויתערב חלקי עם השדה שיש לי מאותו הצד כן נראה לי. ויש מחלקים ואומרים דעד כאן לא קאמרינן דכופין על מדת סדום אלא כשקדמה מצרנותו לחלוקתו אבל במי שמצרנותו וחלוקתו באים לו כאחד בבכור או מי שקנה חלק אחד מהשותפים לא אמר ואין טענה לזה דכיון דטעמיה דרבה לאו מעיקרא דדינא אלא משום דכופין על מדת סדום אי זו עשיית הישר והטוב יש בזו יותר מזו. ה"ר יונה בעליותיו ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה נראה לי עיקר לפי זה לא מפרטא מלתא דאביי ורבא בפלוגתא דרבה ורב יוסף שהיא כשקדמה מצרנותו לחלוקתו כמאן סבירא להו אי כרבה אי כרב יוסף. עד כאן לשונו.

    מתקיף ליה רב יוסף מעלינא ליה כנכסי דבר מריון איכא מאן דאמר דוקא כגון שמעלים ואומרים תן כך וכך יותר על שומתה או נתן בה כשיעור הזה כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ויש לומר שאין מעלים בה אלא כשיעור ממה ששוה החלק הזה יותר משאר החלקים מחמת שימכר לזה המצרן היום או מחר יותר מכדי שומתו שאין תורת חילוק בשתי שדות לחלוק שדה כנגד שדה דזימנין דזו מצלחת מזו כגון דאמרינן זימנין דהאי מדויל. ונראה לי שמעלים לו ואומרים כיון שהדין לחלוק בגורל אם חפץ אתה ליטול בלא גורל תן בה כך וכך כו'. מיהו אם פקח הוא כשבאים לעלות לו השדה יותר מדאי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל ה"ר יונה בעליותיו. וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו ודוקא בחלק אחד שבשדה או בכרם וכיוצא בו כנגד אחר ממנו אבל בשדה וכרם אי נמי בשני כלים שאין תשמישם שוים אי אפשר לעלות הוא ולומר טול אתה שדה ואני כרם בעלוי כך וכך או אטול אני שדה ואתה כרם באותה עילוי ומשום דתרווייהו צריכים ליה למר ולמר וכדאמרינן בדינא גוד או איגוד לקמן גבי תרתי אמהתא דרבין בר חנינא דחדא הוה ידעא למיפא ולבשולי וחדא הוה ידעא למעבד בוסתרקי עד כאן לשונו.

    מעלינא ליה כנכסי דבר מריון פירש רש"י ז"ל כו'. והראב"ד ז"ל פירש הא דאמר רב יוסף מעלינא ליה כנכסי דבר מריון כלומר אין זה מדת סדום כי פעמים שאדם בוחר בחלק אחד מפני שיש לו שכנים טובים או שכנים עשירים שאם יצטרך למכרו יקח אותו שכנו יותר מכל אדם לפיכך אומרים לו אנו רוצים אותו חלק וניתן שם יותר או תתן ותקח. אי נמי שאמרו לו אם נתן לך ברירא תן לנו כך וכך עד כאן. ומדברי שניהם שהקרקעות היו שוים בשבח תרווייהו עדית או בינונית או זבורית וכן עיקר. ויש מי שפירש כגון שהיתה משובחת ההיא דאמצרים כגון שהיתה יושבת אנהרא ואחרת אניגרא או שהיתה קרובה לעיר יותר אבל היא שוה בדמים לאחרת שהיא קטנה יותר. ואינו נכון דבזה לא הוה אמר רבא שכופין. והדעת נוטה לפרש כדברי הראב"ד ז"ל וכך היה מעשה שאותה קרקע היתה סמוכה לנכסי דבר מריון ומפני שכך היו מחשיבים אותה יותר אבל אם הם שוים לגמרי ואין שם טענה לעילוייה טפי מאחרנייתא ודאי אפילו רב יוסף מודה דכופין והיינו תרווייהו אחד ניגרא דבסמוך. ויש מן הגאונים שאמרו שעלוי כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ולא כן משמע מדברי הראב"ד ז"ל דאייתינן לעיל שכתב בסוף אם כן שיאמרו אם נתן לך ברירא כו' כלומר שלא נחלוק בגורל. עד כאן משטה לא נודעה למי.

    חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כשבא האחד לחלוק שדה כנגד שדה והשני אומר לו לחלוק בכל אחד ואחד ושניהם שוים ששניהם עדית או בינונית או זבורית ולפיכך אמר רבה דכגון זה שאמר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין דהשתא מיהא אין שום תועלת לאחד מהם בפיזור החלקים. ורב יוסף אמר אפילו בכי הא מצי מעכב דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ואפילו בא האחד לעלות זה כנגד זה אין שומעים לו דהוה ליה כעין שדה וכרם וכשני כלים שאין תשמישן שוה דתרווייהו צריכים ליה למר ולמר והאי דלא אמר הכא רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבר מריון כדאמר לעיל תירץ הרב מורי ז"ל שאין מעלינן אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה כאותה של מעלה שהאחד מצרן אבל כאן הרי התועלת לשניהם ליטול כל אחד שדה שלם. וכתב עוד הוא ז"ל דלפי זה הא דאמר רב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלי כנכסי דבר מריון שיש גם לשני ארעא אמצרא דשאר שדות אין להם לעלות אלא זה נוטל סמוך לו וזה נוטל סמוך לו דעכשיו יש תועלת לכל אחד מהם בחלוקת שדה ודוקא בששניהם אחד ניגרא אי נמי בששניהם שדה בית הבעל. הרשב"א ז"ל.

    תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום ודוקא כשאין אחד מהם בן המצר לאחד מהם דאלו האחד בן המצר יכול הוא לומר רוצה אני לחלוק בכל אחד ואחר כדי שיגיעני מחצית שדה זה למצר שלי ואלו היינו חולקים שדה כנגד שדה בגורל אולי לא יגיעני זה שעל המצר שלי והגע עצמך אפילו בטענת חשש זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו כל שכן כאן שיש לו טענה שעל כל פנים בחלוקת שתי השדות יש לו תועלת ידועה ששומעין לו וטעמא משום דחלוקת שדה כנגד שדה אינה מעיקר דין חלוקה ואדרבה מעיקר החלוקה היא שיחלוקו בכל שדה ושדה אבל כל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום והיינו דהוה סלקא דעתיה דאביי למימר כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועד כאן הרשב"א ז"ל.

    1 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Batra 12b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמרא מעלי' ליה עלויא עיין פ"ו משנה ח' דדמאי בפירוש הרמב"ם:

    תוס' ד"ה כגון כו' אכל הא פשיטא שיכול למחות בו עיין לקמן דף צט ע"ב ברשב"ם ד"ה אמאי שלו לא הגיעו:

    Gilyon HaShas on Bava Batra 12b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כִּי הָא דְּמַר בַּר רַב אַשִׁי הֲוָה קָאִי בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא וכו' נראה לי בס"ד להליץ בעד מר בר רב אשי דודאי לא היתה כונתו לרדוף אחר השררה והכבוד ח"ו אלא כונתו לשם שמים דאמרו בגמרא (סנהדרין יד.) המתמנה פרנס וראש ישיבה עונותיו נמחלים ועל זאת היתה גם כן כונת רב אחא מדפתי ובעבור זאת נצטער. ועוד נראה לי בס"ד להליץ בעד מר בר רב אשי דאחר ששמע מאותו שוטה אותם דברים והבין דהנשיאות היא שלו מן השמים חשש אם יתמנה אחר מוכרח שימות בלא עתו כדי שיהיה נדחה מפניו של מר רב אשי דשעתא קיימא ליה דוקא דאז תחזור הנשיאות אליו וכאשר מצינו דחש רבי חנינא בר חמא בכיוצא בזה כשראה בחלום שיהיה רב ראש ישיבה ולכך לא רצה להתפייס עמו כדי שילך לבבל ושם יהיה ראש ישיבה ולא יהיה הוא נדחה מפניו אך התם לא ראה רבי חנינא שיהיה רב ראש ישיבה בארץ ישראל ואפשר שיתקיים החלום בהיותו בבבל מה שאין כן הכא הגיד השוטה שיהיה מר רב אשי ראש ישיבה במתא מחסייא ועל כן אם יהיה שם אחר במקומו מוכרח שיהיה זה נדחה מפניו לכן עשה השתדלות שיהיה הוא שם לטובת החכם ההוא.

    אָמַר רָבָא וַאֲנָא בַּתְרָא. פירש מהרש"א ז"ל לא קללו שימות רמי בר חמא אלא יגרשנה רמי בר חמא וישאנה רבא אבל רמי בר חמא הוה חש לישא אשה גרושה כדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיב.) לא תבשל בקדרה שבישל בה חברך, ומאי ניהו? גרושה בחיי בעלה. ומשום הכי לא אמר וַאֲנָא בַּתְרָא דאם כן היה מקלל את רבא שימות לפניו דהא אי אפשר לו שישאנה בענין אחר עד כאן לשונו. וקשיא לי בדבריו חדא גירושין ובפרט אשה ראשונה יותר חמיר וקשה מחשש זה דישא גרושה בחיי בעלה דאין זה אלא עצה טובה משום נקיות בעלמא ואיך יחוש להא ולא יחוש לגרושין? ועוד אי איתא דאיכא למיחש מגרושה בחיי בעלה טפי אמאי לא חש רבא? ונראה לי בס"ד לקיים דברי המהרש"א ז"ל דאפשר אותו זמן היה רמי בר חמא נשוי אשה ואם יקח רמי בר חמא ויגרשנה אינו מגרש אשתו ראשונה דקשה מאד דאמרו רבותינו ז"ל בסוף גיטין (גיטין צ:) כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות ולכן ניחא ליה בשביל קיום נבואתה לארס אותה דוקא ולא ישאנה ואחר כך יגרשנה כדי שתנשא לרבא ותשאר אצלו ובזה תתקיים נבואתה, אבל רבא עדיין לא נשא אשה ואם יקחנה קודם רמי בר חמא ויגרשנה כדי שיקחנה רמי בר חמא הוה ליה מגרש אשתו ראשונה ודבר זה קשה מאד דאפילו מזבח מוריד עליו דמעות לכן אמר וַאֲנָא בַּתְרָא. ועל עיקר הערה זו של המהרש"א ז"ל מה שאמר רבא וַאֲנָא בַּתְרָא ולא אמר כן רמי בר חמא מפני דאפשר רמי בר חמא היה כהן ואי אפשר ליקח גרושה ואי הוה אמר וַאֲנָא בַּתְרָא הוה מוכרח לפרש כונתו שימות רבא וישאנה הוא אבל רבא לא הוה כהן וכאשר הכריח בספר הדורות כי רבא באל"ף שלקח בת רב חסדא לא היה כהן כנזכר באות רי"ש עיין שם ולכך אמר הכי. אמנם רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה לו דף מב:) פירש כי בת רב חסדא היתה בסוד המלכות ועליה רמז הכתוב (תהלים לא, כ) מָה רַב טוּבְךָ בת רב חסדא שהיא בת רב החסד אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ הם רמי בר חמא ורבא דרמי בר חמא בסוד הדעת שהוא עליון ורבא בסוד היסוד שהוא תחתון ולכך אמר רבא וַאֲנָא בַּתְרָא לפי סדר המידות עד כאן דבריו בקיצור עיין שם. ובמה שאמר רבינו ז"ל מובן מה שאמרו בכתובות (כתובות פה.) דאמר על בת רב חסדא אשתו קים לי בגווה דלא משקרא והיינו כי היא בסוד המלכות שהוא סוד דיבור ואיך תשקר ותחטא בדיבור לכך אמר קים לי בגווה דייקא.

    לְאַחַר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה, אֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד נראה לי בס"ד לב ולב אותיות בלבול דכל היכא שיש לו לב ולב יש לו בלבול דלא ידע מה לעשות הכזה או כזה ואחר אכילה נתישב דעתו וְאֵין לוֹ אֶלָּא לֵב אֶחָד יען כי אחר שאכל ושתה נעשה שמחה בלבו וכמו שנאמר לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ (קהלת ט, ז) ולכן תמצא שִׂמְחָה אותיות שָׂח מָה והיינו לֵב אֶחָד [45] עולה מספר מָה [45] רצונו לומר על ידי השמחה שבלב אינו שח לב ולב אלא שָׂח לֵב אֶחָד.

    Ben Yehoyada on Bava Batra 12b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Batra, daf 12, Amud Bet, about 368 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה. אמר…”

      Named: רב אשי.

    2. Segment 220 words

      Opens “אלא אמר רב אשי: תדע, דאמר גברא…”

      Named: רב אשי, רבה.

    3. Segment 359 words

      Opens “א"ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה…”

      Named: רב בית, רב אשי, רב אחא.

    4. Segment 435 words

      Opens “כיון דשמעי דאתא, שדור זוגא דרבנן לגביה…”

    5. Segment 518 words

      Opens “קרי רב אחא אנפשיה: כל המריעין לו…”

      Named: רב אחא.

    6. Segment 631 words

      Opens “תנוקת מאי היא? כי הא דבת רב…”

      Named: רב חסדא, רבא.

    7. Segment 736 words

      Opens “א"ר אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם…”

    8. Segment 821 words

      Opens “אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הרגיל…”

      Named: רב הונא, רב יהושע.

    9. Segment 917 words

      Opens “אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא,…”

      Named: רב הונא, רב יהושע.

    10. Segment 1023 words

      Opens “אמר אביי: היא היא; מאי טעמא? ״בכור״…”

      Named: אביי, רבא.

    11. Segment 1122 words

      Opens “ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה. כי…”

      Named: רבה.

    12. Segment 1218 words

      Opens “מתקיף לה רב יוסף: אמרי ליה אחי,…”

      Named: רב יוסף.

    13. Segment 1325 words

      Opens “תרי ארעתא אתרי נגרי אמר רבה: כגון…”

      Named: רב יוסף, רבה.

    14. Segment 1426 words

      Opens “תרתי אחד נגרא א"ר יוסף: כגון זה…”

      Named: רב יוסף, אביי.

    Sages named on this page

    • Rav Huna bar Rav Yehoshua · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Huna bar Rav Yehoshua was a fourth-generation Amora, a close student of Abaye and Rava, known for his erudition, medical understanding,…

      Source: Bava Batra 12b · Segment 8 — “אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הרגיל ביין, אפילו…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Batra 12b · Segment 3 — “א"ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Batra 12b · Segment 12 — “מתקיף לה רב יוסף: אמרי ליה אחי, מעלינן ליה…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Batra 12b · Segment 5 — “קרי רב אחא אנפשיה: כל המריעין לו לא במהרה…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Batra 12b · Segment 10 — “אמר אביי: היא היא; מאי טעמא? ״בכור״ קרייה רחמנא.…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Batra 12b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026