1who said to another: I am hereby selling to you all of the property that I own of the house of bar Sisin. There was a certain parcel of land that was called: Of the house of bar Sisin. The seller said to the buyer: This parcel of land that I own is not actually of the house of bar Sisin, and it is merely called: Of the house of bar Sisin, and it is not included in the sale. They came before Rav Naḥman for judgment, and he established the land in the possession of the buyer. Rava said to Rav Naḥman: Is this the halakha ? Isn’t the halakha that the burden of proof rests upon the claimant, and the land should remain in the possession of the seller?

2The Gemara continues: There is a difficulty from one statement of Rava to another statement of Rava, and there is also a difficulty from one statement of Rav Naḥman to another statement of Rav Naḥman, as in the first case, where the claimant states that he had been in a distant location, Rav Naḥman ruled in favor of the claimant, and Rava ruled in favor of the possessor; while in the second case, that of the property of bar Sisin, their opinions were reversed.

3The Gemara answers: The contradiction between one statement of Rava and another statement of Rava is not difficult, because there, in the case of the property of bar Sisin, the seller had been established as having the land in his property, which is why Rava rules in his favor. But here, in the case where the claimant states that he had been in a distant location, the buyer is established as having the house in his property.

4The contradiction between one statement of Rav Naḥman and the other statement of Rav Naḥman is not difficult as well, because there, since the seller said to him: I am hereby selling you all of the property that I own of the house of bar Sisin, and this parcel of land is called: Of the house of bar Sisin, it is incumbent on him to reveal that the parcel under dispute is not of the house of bar Sisin. But here, in the case where the claimant states that he had been in a distant location, it should not be any different from a case where the possessor is holding a document as evidence that he purchased the house. Wouldn’t we then say to him: First ratify your document, and only then be established in the property? In this case as well, since his presumptive ownership is in place of a document, he needs to clarify the matter by means of witnesses.

5There was a certain person who said to another: What do you want with this house of mine? The possessor said to him: I purchased it from you and I worked and profited from it for the years necessary for establishing the presumption of ownership. The claimant said to him: I was in the outer marketplaces, and was unaware that you were residing in my house, and therefore did not lodge a protest, so your profiting does not establish the presumption of ownership. The possessor said to him: But I have witnesses that every year you would come here for thirty days and had an opportunity to know that I was residing in your house and to lodge a protest. The claimant said to him: I was occupied with my business in the marketplaces for those thirty days. Rava said: A person is apt to be occupied with business in the marketplace for all of thirty days, and accepted his claim.

6There was a certain person who said to another: What do you want with this land of mine? The possessor said to him: I purchased it from so-and-so, who told me that he purchased it from you. The claimant said to him: Don’t you concede

License: CC-BY-NC

Text

Layout

Concept key:

Text size

100%

Original size

Rashi

No commentary stored for this folio side

None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

בבא בתרא 30 עמוד א

1דא"ל לחבריה: כל נכסי דבי בר סיסין מזבינא לך. הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי ״דבי בר סיסין״. אמר ליה: הא לאו דבי בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא ״דבי בר סיסין״. אתו לקמיה דרב נחמן, אוקמא בידא דלוקח. א"ל רבא: דינא הכי?! המוציא מחבירו עליו הראיה!

2קשיא דרבא אדרבא, קשיא דרב נחמן אדרב נחמן.

3דרבא אדרבא לא קשיא התם מוכר קאי בנכסיה, הכא לוקח קאי בניכסיה.

4דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא כיון דאמר ליה: דבי בר סיסין, ומיקריא ״דבי בר סיסין״, עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא; אבל הכא, לא יהא אלא דנקיט שטרא מי לא אמרינן ליה: קיים שטרך וקום בניכסי?

5ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ביתא? א"ל מינך זבנתיה, ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה: בשוקי בראי הואי. אמר ליה: והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומי! א"ל תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא. אמר רבא: עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקא.

6ההוא דאמר ליה לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מפלניא זבינתה, דאמר לי דזבנה מינך. אמר ליה: את לאו קא מודית׃

Tosafot

לאו קמודית דהא ארעא דידי הוא - פי' רבינו שמואל דאם מוחזק זה שלש שנים וטוען מפלניא זבנתיה דזבנה מינך קמי דידי דנאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד והביא ראיה מההיא דדר בקשתא בעיליתא דלקמן וכדבריו כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע שלו היתה אבל בעובדא דהכא משמע שלא היה למערער עדים מדקאמר לאו קא מודית כו' אי הוה טעין קמי דידי זבנה מינך או דר בה חד יומא היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלש שנים מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אבל ודאי השתא דאמר מפלניא זבינתה דזבנה מינך והודה שהיתה שלו תו לא מצי למיטען קמי דידי זבנה מינך או קמי דידי דר בה חד יומא מיגו דאי בעי אמר בתחלה לא היתה שלך מעולם דמיגו למפרע לא אמרינן כדמוכח לקמן (בבא בתרא דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה אייתי סהדי דדר ביה אפילו חד יומא ואוקמי' לה בידך משמע דאי לית ליה סהדי אין נאמן לומר קמי דידי דר בה חד יומא במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה כיון שכבר הודה דלאו מיניה זבנה לית ליה תו מיגו ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מתוך שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו והא דקאמר התם רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוה א"ל קמי דידי זבנה מינך הוה מהימן ליה במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה לא קאמר שהיה עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוה טעין מעיקרא קודם שהודה וה"ה דאי הוה טעין מעיקרא קמי דידי דר בה חד יומא דהוה מהימן ועוד ראיה מסוף דזה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ליה בהאי שטרא דפריע הוא כו' ולא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעיא קלתיה כיון דאתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרי' אלמא אע"ג דקודם שראינוהו בידה היתה נאמנת לומר דפרוע הוא במיגו דאי בעיא קלתי' השתא דאתחזק בבי דינא פי' שראינוהו בידה לא מהימנה דאין כאן עוד מיגו שעל כרחך צריכה עכשיו טענה זו שהיא אומרת אם רוצה לפטור את הלוה ובקונט' פי' שם אתחזק שהיה השטר מקוים ואין נראה לר"י דמה מועיל דמ"מ אי בעיא קלתיה ועוד ראיה דתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף לח:) מנה לי בידך אמר לו הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור ופריך מינה (שם מא.) למ"ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דפטור מיגו דאי בעי אמר אתמול לא היו דברים מעולם אלא ודאי כי האי גוונא לא אמרינן מיגו ומה שפ"ה בפ' בתרא דכתובות (דף קט: ושם) גבי עשאה סימן לאחר דאם טען ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו לאחר שעשיתיה סימן בשמו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה ממנו אין לו זכות אלא על פיו של זה שעשאה סימן לו והרי חזר ואמר לקחתיה ממך אין נראה לר"י דבכי האי גוונא לא אמרי' מיגו כדפרישית דע"י מה שהיה יכול לטעון תחילה אינו נאמן עכשיו אלא נראה לר"י דהתם נמי חזר ואכלה שני חזקה אחר שעשאה סימן וכי תימא אי אכלה שני חזקה פשיטא ומאי קמ"ל ר' יוחנן דנאמן מתני' היא דחזקה שיש עמה טענה הרי זו חזקה וי"ל דס"ד דלא מהימן כיון שערער עליו קודם שאכלה שני חזקה לומר שהיא שלו לא עביד איניש דליזבנה בתר הכי קמ"ל וכן ההוא עובדא דמייתי בתר הכי איירי בשאכלה שני חזקה ובעובדא דידן אי הוה מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא נראה לרשב"א דהוה לאוקומי לארעא בידיה אע"ג דליכא מיגו מ"מ טענינן ללוקח מאחר שהיה המוכר נאמן לומר זבינתה מינך במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם ואף על גב דהאי לוקח ידע שהיתה שלו והוי כחד סהדא מכל מקום הוי מיגו כדמשמע לקמן (בבא בתרא דף לג:) גבי נסכא דר' אבא אי לא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע היה נאמן לומר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי והיה מכחיש את העד והכא לא הוי מחויב שבועה דאין נשבעין על הקרקעות וכה"ג מצינו בסוף המוכר (לקמן בבא בתרא דף ע.) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דאע"ג דלא טענינן ליתמי נאנסו אפ"ה טענינן ליה החזרתיו לך כיון שאביהם היה נאמן בטענה זו במיגו דאי בעי אמר נאנסו ואור"י דלא דמי לההיא דהמוכר את הבית דהכא אם היה רוצה המוכר לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח שהרי יודע היה שהיתה שלו כתב ר"ח ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל דהאי מחזיק לית ליה למיחת לדינא בהדי מריה דארעא אלא האי דזבין ליה מחית בהדיה ואין נראה לרשב"א דהא כל זכות שתבא לידו מכר ראשון לשני ולא יוכל לדחות ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ולקמן אשכחן בהדיא גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא אי הוה משכח סהדי דדר ביה ההוא גברא חד יומא הוה מוקי לה ר' חייא בידיה:

Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

More commentaries

Rashba

לא יהא אלא דנקיט שטרא - פירש מורי ז"ל דהכי קאמר, הרי מי שיש בידו שטר מדאורייתא אין צריך לקיימו, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואפילו כן חשו להן חכמים משום זיופא, כל שכן זה שאין לו שטר מכר אלא חזקה בעלמא שיש לחוש ועליו להביא ראיה שהיה עמו במדינה, דאם לא, שמא הערים זה וירד לתוך שדה זו מפני שלא היו הבעלים כאן. עוד פירש הוא ז"ל, דהכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן דתעלה לו חזקה, מפני שזה לא פשע כשלא נזהר בשטרו, דטפי מתלת שנין לא מיזדהר איניש בשטריה, לא יהא אלא דנקט שטרא, דהשתא לא פשע בכלום, דשטרו בידו הוא, ואפילו הכי אמרינן ליה קיים שטרך, דחיישינן לזיופא, כל שכן בחזקה דמכח שטרא קא אתיא.

מעשה דשוקי בראי - נמי בדאית ליה למערער עידי אבות ולמחזיק עידי חזקה, כדאמר ליה ואכלתיה שני חזקה.

אלא דאמר ליה מערער בשוקי בראי הויתי - כלומר במקום חירום.

ואמר ליה מחזיק הא אית לי סהדי דכל שתא ושתא אתית תלתין יומין לשוקא. כלומר והיית עמי עמי בעיר בחדש אחרון של שני חזקה, ואפילו כן ידעת ולא מחיתמר ליה כל תלתין יומין בשוקי הוה טרידנא. פירש הרב אלפסי ז"ל ולא סרתי אל ביתי ולא ידעתי שאתה מחזיק בהן. נראה מדבריו שאלו היה יודע ולא מיחה הפסיד. ויש מפרשים בשוקי הואי טרידנא ולא היה לי פנאי למחות, ואף על פי שהייתי יודע שאתה מחזיק בהן. ואמר רבא דינא קאמר ליה עביד איניש כל תלתין יומין טריד בשוקיה. ואי קשיא לך והא רבא הוא דאמר לעיל במעשה דשכוני גואי דעל המערער להביא ראיה שהיה בשכוני גואי והכא הימניה למערער דאמר בשוקי בראי הואי. י"ל דהכא אפילו מחזיק מודה לו בכך ודבר ידוע הוא, אלא שבא לו המחזיק מצד אחר, דכל תלתין יומין הוה אתי לשוקא. ואי נמי יש לי לומר, דרבא לא פליג אדרב נחמן, דאותה שעה תלמיד היושב לפניו היה, וכמו שכתבנו, וכיון דשמעה מדרב נחמן רביה סברא.

מעשה ד ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר לי מפלניא זבינתא דאמר לי זבינא מינך. לא היו עדים למערער שהיתה שלו, מדאיצטריך למימר ליה את כי לא מודית דהאי ארעא דידי היא זאת לא זבינתה מנאי. ועוד דהא אידך לא אתי ליה מכח חזקה, דלא אמר ליה ואכלתיה שני חזקה, אלמא לא הוי ליה עידי חזקה, ואלו היו לו עדים למערער, אפילו אי אמר מינך זבינתה לא היה נאמן. אלא ודאי בשאין עדים למערער, וגם למחזיק לא היו לו עדי חזקה, כלומר שלא היו לו עדים דדר ביה קמא חד יומא ואין למחזיק מחמת אחר חזקה אפילו אכלה כמה שנים עד שיביא ראיה דדר ביה קמא חד יומא, וכדאיתא לקמן (בבא בתרא מא, ב) בההוא דדר בקשתא בעליתא דחבריה ארבע שנין ואתא מאריה ביתא ואמר ליה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא ואמר [ליה] אי אית לך סהדי דדר ביה קמא אפילו חד יומא מוקימנא לה בידך. והכא כשהמחזיק מכיר בה שהיתה שלו ומודה לו בכך בפירוש, וכדאמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי היא, ולוקח זה לא היה יודע אם לקחה ממנו זה שמכרה לו, דאלו היה יודע נאמן היה, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפיכך אמר לו המערער כיון שאתה בריא שהיתה שלי, אף על פי שאמר לך מי שמכרה לך דזבינה מינאי אין לך להאמינו בכך, שהרי אתה ברי דשלי היא ומסופק אתה אם קנאה ממני מי שמכרה לך, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והגע עצמך אלו היתה ביד מי שמכרה לך כלום היה זוכה בה אלא בטענת הכחשה, במגו דאי בעי אמר לא היתה שלך, ואלו היה לי עדים שהיתה שלי לא היה נאמן, אם כן לגבי דידך אין אני צריך לעדים, שכבר אתה יודע שהיתה שלי, ואמר רבא דינא קאמר ליה. על זה הדרך פירשה הרב אלפסי ז"ל והוא הפירוש הנכון. ומיהו אי אמר ליה קמאי דידי זבנה ממך, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אי בעי אמר מינך זבינתה, ואי נמי אי אית ליה סהדי דדר ביה קמא חד יומא ואיהו נמי אכלה תלת שנין, היא שלו, דטוענין ללוקח, כההוא מעשה דקשתא דדר בעליתא. וטעמא דמילתא, דהא אלו הוות ארעא בידא דלוקח ראשון, אף על גב דאית ליה למערער עדי אבות, לא הוה מפיק לה מיניה, דעלתה לו חזקה, הילכך האי נמי אף על גב דמודה דדידיה הוות, לא עדיף ממאי דאית ליה סהדי, והילכך טוענין לזה מאי דמצי טעין מי שמכרה לו. ונראה דאפילו ליכא עדים דדר ביה קמא חד יומא, אלא שהלוקח הזה אומר כן שבפניו דר ביה, מוקמינן לה בידיה, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל היכא דדר ביה קמא חד יומא ולא אכלה האי מחזיק תלת שנין, כתב הרב ר' שמואל ז"ל דאפילו הכי מפקינן לה מיניה, וטעמא דמילתא, דבכי האי גוונא נמי אלו היתה ביד מי שמכרה לו לא היה זוכה בה אלא מחמת מגו דהכחשה, דאי בעי אמר לא היתה שלך, ובהא הא קא מודה זה, והודאתו כמאה עדים. וכן נראה כדבריו. אבל הרמב"ן נ"ר כתב, דבכי הא מוקמינן לה בידא דלוקח, דכל כי הא טוענין ללוקח כל מאי דמצי טעין מי שמכרה לו, כיון דאיתברר דלוקח הוא, דהיינו דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא, דאי לא תימא הכי, מי שהפקיד אצל ראובן כלי בפני עדים, ומת ראובן, והרי הכלי ביד יורשין אבל לא ראה, ואלו היה אביהן קיים היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו, במגו דהכחשה דאי בעי אמר החזרתיו לך, ואלו ראה לא היה נאמן, דהא איכא עדים וראה, מי לא טענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון, ואף על גב דאינהו מודו דכלי תחות ידיהון הוא ולא היה האב נאמן אלא במגו דהכחשה. וגם ראיה זו צריכה ראיה, ומסתברא דאף בזו מוציאין מיד היורשין ונותנין למפקיד, והויא לה כההיא דשב מרגניתא דרבי מיאשא דבפרק הכותב (כתובות פה, ב) וכההיא דאמרינן באיזהו נשך (ב"מ ע, א)והני מילי דהבא פריכא אבל מאני לא, דילמא איניש אחרינא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל ליה, והרמב"ן ז"ל בעצמו כן כתב שם בפרק איזהו נשך ודן את הדין כן. והרב בעל העיטור ז"ל (דיני מחאה) כתב דרבוותא ז"ל קשיא להו האי מעשה ואפקוה מהלכתא, וכדכתב נמי רב חננאל ז"ל. והביא הוא ז"ל ראיה ממלוה על פה בסהדי ויתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע דטענינן להו ליתמי דפריע ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. ואינה ראיה בעיני, דהתם אלו היה אבוהון קיים היה נאמן לומר פרעתי בלא שום טענת מגו דהכחשה. ופשוט הוא. עוד הביא ראיה מההוא עובדא דפרק בתרא דכתובות (קט, ב) דההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ושבק אפטרופוס, ומסקנא אי היה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו, וכתב הרב אלפסי ז"ל [ו]הוא דהויא ארעא בידיה, שמע מינה דסבירא ליה אף על גב דלא אכלה שני חזקה, כיון דלא ידיעה ארעא למערער אלא הודאתו שעשאה סימן לאחר, כי אמר לקחתיו ממנו נאמן, משום מגו, דכי היכי דאבוהון מהימן יורש מהימן. וגם זו אינה ראיה כלל לפי דעתי, שיש עליה כמה תשובות, חדא שהיורשין לא היו מודים שהיו יודעין בכך שמכרה האב לו, אלא מפני שעשאה סימן לאחר, ודכותה הכא לא מפקינן ליה מניה דלוקח אלו אמר מפלניא זבינתא דאמר לי דדידך הוות ומינך זבנה, דהכא ודאי הוה אמרינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דלא יהא מה שאמר לזה יותר ממה שטוען כן בפירוש בבית דין, שמאמינין אותו בכך. ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב בהפך מזה ואמר שאין אומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהאוסרו אוסרו מידיעתו והמתירו מתירו מידיעתו. ואין דברי הרב ז"ל מחוורין במקום זה, דלא עדיף מטוען כן בבית דין וכמו שאמרנו. ועוד תשובה על דברי הרב בעל העיטור ז"ל דההיא הא דר בה אבוהון חד יומא ובידיה הוות, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל, וכיון שכן טוענין ליורש, ואפילו תמצא לומר דלא אכלה האב ולא אינהו תלת שנין, מכל מקום יורש הוא וטוענין ליורש בכעין זה, ואין לך להביא ראיה משם אלא שאין צריך אכילת שני חזקה, כיון דאיכא עדים דדר ביה קמא חד יומא, ושלא כדברי ר"ש ז"ל אלא כדברי הרמב"ן ז"ל, אבל לאפוקי דברי רבא מהלכתא לא. ועוד דנראה לי דעל כרחין בשאכלוה שני חזקה היא, דהא מכיון שעשאה סימן לאחר ואתו שטר נודע ולא היה בידם של יורשים, ואילו רצו גם הם גם אביהם להחליש בו לא היו יכולים, דשטר שעשאה סימן לאחר בידו של מערער הוא ונודע לבית דין הוא, והילכך כעידי מכירה או עידי הודאה הוא, ואלו היה האב קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו, והוא הדין ליורשין, אלא על כרחנו כשאכלוה שלש שנים היא, ולפיכך טוענין ליורש, שהרי אינן צריכין לטענת הכחשה. וזה נראה לי פשוט. ומעתה אין אנו צריכין לדחות דברי רבא שנאמרו במקומן בלא מחלוקת. ותמה על עצמך היאך נעשה לרבא טועה בדבר שהכל יודעין, שטוענין ליורש תנינא, ומלוה על פה אפילו לא עבר זמנו לדברי רבא אינה גובה מן היורשין, והיאך שויתיה לרבא טועה ח"ו בדבר שהתינוקות יודעין. ומסתברא שאם היה המוכר כאן קודם שהספיק לוקח זה להודות בבית דין למערער, היה יכול לדון עם המערער ולומר לו אין שלך היתה ולקחתיה ממך, והיה נאמן בכך, דבעל דברים דידיה הוא, וכאותה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה, דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיא, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, דאמר ליה אי מפקא ליה מיניה עליה דידי הדר, ואסקינא אפילו שלא באחריות נמי, דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי ליה תרעומת עלאי, והכא נמי דכותה הוא ולכי זכי בה מוכר בבית דינא תו לא מצי מערער למימר ליה ללוקח זה את מי לא מודית דארעא דידי היא, דהא זכה בה המוכר בבית דין. ולענין האחריות, כתב רבנו שמואל ז"ל דיכול לוקח זה לחזור על המוכר, שהרי הוציאה מערער מידו בבית דין. אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח, שהוא גרם לעצמו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל.

Babylonian Talmud · folio map

Bava Batra 30a

Bava Batra 30a. The full printed text of this folio side - 6 numbered segments, about 175 words - with the classic commentaries printed on the page.

Open the full commentary page

Smart source finder

Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

Reference

TractateDaf (1–176)Amud

Resolved to: Bava Batra 30a

Open in the reader